פניני באר בשדה פרשת אחרי קדושים ה'תשע"ג

יום
ה' לסדר אחרי קדושים

ח'
אייר ה'תשע"ג

כג' למטמוני"ם

 

לעילוי נשמת אבי מורי הכ"מ

ר' חיים יהודה לייב בן ר' נחום יצחק שמעון ז"ל
פראנק

 

 

פנינים
מתוך 'באר בשדה'

לקראת
שבת פרשת אחרי-קדושים

 

 

חבר
וידיד הי"ו

 

הפסוקים
הראשונים של הפרשה הראשונה של פרשת השבוע, היא פרשת העבודה של יום הכיפורים…

 

34 מתוך
80 פסוקי הפרשה מספרים לנו בפרוטרוט את כל ענייני עבודת יום הכיפורים על ידי הכהן
הגדול…

 

16
פסוקים נוספים מספרים לנו על האיסור של שחוטי חוץ ואיסור אכילת דם ומצוות כיסוי
הדם בשחיטת חיה ועוף…

 

ו-30
הפסוקים האחרונים מספרים לנו את איסורי עריות וההתרחקות מהם… לא לעשות כמעשה ארץ
מצריים וכמעשה ארץ כנען למען לא תקיא אותנו הארץ כאשר הקיא אותם…

 

אחת
הפרטים המעניינים מאוד בסדר עבודת הכהן הגדול בעבודת יום הכיפורים הוא הסיפור של
השעיר לעזאזל…

 

הקב"ה
מצווה על הכהן הגדול
(טז' ה'):

 

"ומאת
עדת בני ישראל יקח שני שעירי עיזים לחטאת"

 

חכמינו
מספרים לנו
(יומא סב) שעל פי דרשות מהפסוקים
למדים:

 

"שני
שעירי יום הכיפורים מצוותם שיהיו שניהם שווים במראה בדמים ובקומה ובלקיחתם
כאחד"…

 

הם
היו נראים שניהם כשני טיפות מים… איך אומרים היום: כשני תאומים סיאמים…

 

אחרי
לקיחתם מעמיד אותם הכהן הגדול לפניו
(שם ז' ח'):

 

"ולקח
את שני השעירים והעמיד אותם לפני ד' פתח אוהל מועד ונתן אהרן על שני השעירים
גורלות גורל אחד לד' וגורל אחד לעזאזל"

 

אחרי
שהתברר איזהו לד' ואיזהו לעזאזל, מתוך שני השעירים הדומים, כאמור, כל כך אחד לשני,
ורק הגורל הוא שהפריד ביניהם שזה לד' וזה לעזאזל…

 

מספרת
לנו התורה
(שם ט' י'):

 

"והקריב
אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לד' ועשהו חטאת! והשעיר אשר עלה עליו הגורל
לעזאזל יעמד חי לפני ד'! לכפר עליו לשלח אותו לעזאזל המדברה"

 

הכהן
הגדול קורא על שעיר אחד את השם "חטאת"… ואת השעיר השני הוא
"מעמיד אותו חי"!…

 

בינתיים,
הכהן הגדול ממשיך בעבודת הקודש של יום הכיפורים… הוא שוחט ומקריב את פר החטאת
אשר לו, וכשמסיים הוא ממשיך בעבודת הקודש של הקטרת הקטורת לפני ולפנים… ורק אז
הוא לוקח גם את פר החטאת אשר לעם, שזה עתה התברר שהוא השעיר לחטאת
(שם
טו'):

 

"ושחט
את שעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו אל מבית לפרוכת ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר
והזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת"

 

ומה
קורה בינתיים עם השעיר לעזאזל?

 

הוא
עדיין עומד שם חי!… "יעמד חי"!…

 

עד
כדי כך, שאפשר לומר, שהמצב נראה על פניו, כאילו והשעיר לעזאזל עומד לו בצד,
והוא משועשע מכל הסיפור שקורה סביבו… הוא מרגיש שהוא, כאילו, ניצל… כי הרי
חברו הטוב, התאום-סיאמי שלו, נלקח שם לחטאת ועומד לשחיטה… והוא, "איני יודע
בכלל אם שילוחו לחיים או למיתה… ועל כך צריך הפסוק לדייק: 'יעמד חי' – רק
'עמידתו' עתה לחיים… אבל 'שילוחו' יהיה למיתה"…
(רש"י
שם י')

 

רק
אחרי שהכהן הגדול מסיים את כל עבודת זריקת הדמים של פר החטאת אשר לו ואת זריקת
הדמים של פר החטאת אשר לעם
(שם כ'):

 

"וכילה
מכפר את הקודש ואת אוהל מועד"

 

רק
אז, מתחיל להתברר גם מה יהיה התוצאה של השעיר החי הזה… שהתורה מדייקת כמה פעמים,
עד כה, לקרוא לו בשם: השעיר החי!… כי רק עכשיו מקריבים אל הכהן הגדול את
השעיר החי הזה
(שם כא' כב'):

 

"וסמך
אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתוודה עליו את כל עוונות בית ישראל ואת כל
פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר ושילח ביד איש עיתי המדברה ונשא השעיר
עליו את כל עוונותם אל ארץ גזרה ושלח השעיר המדברה".

 

כן,
חבר, בוא ואשתף גם אותך, באמרתו השנונה של הרב החסיד רבי שמעון ברגשטיין
זצ"ל
(ראש ישיבת ברסלב בני ברק) הוא
היה רגיל לשפוך נפשו לפני תלמידיו – בעת עריכת הקידוש בשבת בבוקר, כאשר היה מספר
את סיפורי המעשיות, כנהוג אז אצל חסידי ברסלב לספר מתוך ספר 'סיפורי מעשיות',
ועליו לבנות את השיחה והדרשה… כמה היה ר' שמעון מאריך אז בדברי חן לפני  התלמידים באומרו:

 

אוי!
כמה פעמים גם לנו נדמה שלשעיר לעזאזל יותר טוב… כי הנה, את השעיר לד' כבר שחטו
אותו… ודווקא השעיר לעזאזל מסתובב לו חי!…

 

העובד
ד', זה שמחליט שהוא עושה רצונו של מקום ומקבל על עצמו עול תורה ומצוות, נראה על
פניו הרבה פעמים שכלום לא הולך לו… אין לו כסף… אין לו חיים…

 

ומי
שפורק ממנו עול תורה ויראת שמים, נדמה לנו הרבה פעמים, שהוא דווקא במצב של:

 

אז
ער אקט א לעבין… הוא עושה חיים…

 

"ואיני
יודע אפילו אם שילוחו למוות"…

 

זה
נראה שהוא הולך לו לטייל ביום כיפור במדבר יהודה…

 

כולם
צמים, והוא, מסתובב לו יחד עם האיש עיתי, שגם בשבילו הכינו מים ומזון, בכל אחת
מהעשר סוכות שהקימו בשבילו, ממקום המקדש עד מקום ההר לעזאזל…
(עיין
היטב יומא סז')

 

אוי
אוי,
היה משתפך ר' שמעון ברגשטיין בלשונו הזהב: אבל זכור
תזכור, שבסופו של יום:

 

זה
נכנס דמו לפני ולפנים… וזה לא הספיק להגיע אפילו לחצי ההר וכבר נעשה כולו איברים
איברים…

 

בסופו
של יום מתברר לכולם, שדווקא העובד ד' מרגיש את הטעם הטוב והנפלא של קרבת אלוקים…
והפורק ממנו עול תורה ויראת שמים, הוא נזרק, באמצע הטיולים שלו, על ההר לעזאזל…
והוא מתרסק – נפשית – וכל כולו נעשה איברים איברים… הוא בסופו של דבר מאבד גם את
הכסף!… גם את ההנאות!… גם את הקריירה!… וגם את החיים!…

 

חברים
וידידים! כל זה צריך לחזור ולשנן לעצמנו, במיוחד כעת, בימים של ספירת העומר…
בעת שעדיין לא גמרנו לספור… בעת שעדיין לא רואים את כל הישועות שרוצים להיוושע
בהם בגוף ונפש וממון… ואז יש מקום ליצר הרע לבלבל את הראש! ולהחליש את הדעת!
ולומר לו לכל אחד ואחת מאתנו:

 

עזוב
אותך משטויות… תפסיק כבר לספור… תפסיק כבר להשתוקק ולהתגעגע ולרצות להיות עובד
ד'… בוא תדפוק חיים… בוא תעשה חיים… "יעמד חי"… הרי אתה רואה
שזה כמה שאתה סופר ומשתוקק ורוצה וכוסף ובכל זאת זה לא הולך לך… בוא אלי ויהי לך
'מזומנים'…

 

הן
על כל זה וכיוצא בזה, צריכים להיות חזקים ואיתנים… לא להתבלבל בשום פנים
ואופן… ולהאמין ולהיות בטוח שבסוף המ"ט ימים מגיעים ליום החמישים…
ואז מתקיים: "וירד ד' על הר סיני"…

 

כי
בסופו של כל החשבונות ושל כל הספירות ושל כל הרצונות והגעגועים – הקב"ה מתגלה
לכל אחד ואחת ואומר לו:

 

"אנוכי
ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".

 

 

*  *  *

 

 

וכמה
מילים, גם על הפרשה המחוברת – פרשת קדושים.

 

הפרשה
השנייה – המחוברת השנה לפרשת אחרי – מתחילה מ'קדושים תהיו'.

 

והנה,
בדרך כלל 'קדושים' הוא בעניינים הנוגעים בדברים שבין אדם למקום…

 

'קדושים' – בדרך
כלל נוגע לכל הקשור, בעיקר, לענייני הריסון של תאוות בשרים… במיוחד תאוות נשים….

 

וכלשון
רש"י: 'כל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה'…

 

וכידוע
דברי הרמב"ן, שבכאן גם נרמז העניין של 'קדש עצמך במותר לך'…
לא להיות 'נבל – ברשות התורה'…

 

אומרים
רמז בשם צדיקים, שעל כן באה הפרשה גם באופן של 'הקהל', לומר לך:

 

כל
אחד מישראל שייך לעניין זה, 'כי קדוש אני הוי"ה'..

 

כי בהתקרבות
הנכונה והראויה אליו יתברך יש סגולה מיוחדת לקבל כוח להיות קדוש כמוהו…

 

והנה
הפלא ופלא, שבהמשך הפרשה, הרי בהתבוננות קלה רואים שכל אותם המצוות שנאמרו כאן בהקהל
ולכל ישראל – 'כי כל גופי תורה תלויים בהם', כלשון רש"י – דווקא
אותם הפרטים הרבים המפורטים בהמשך פסוקי הפרשה, נאמרו ברובם על עניינים שברובם הם
שייכים לעניינים של בני אדם לחברו?

 

ולכאורה
תמוה היטב, וכי שייך לומר ולהגדיר את אותם המצוות כ'קדושים'?…

 

וכי
מי שאינו גונב הוא 'קדוש'?

 

וכי
מי שאינו משקר הוא 'קדוש'?

 

וכי
מי שאינו כובש שכר שכיר הוא 'קדוש'?

 

וכי
מי שאינו שונא חברו הוא 'קדוש'? – אתמהה?!…

 

אלא
מאי? – כנראה שכן!!!…

 

כנראה,
שכאן התורה מגלה סוד צפוניה לומר ולגלות לנו:

 

שאי
אפשר בשום אופן לבנות בנינים של קדושה וטהרה בכל הקשור בעניינים ש'בין אדם למקום',
כאשר אין עדיין גם את היסודות האיתנים והחזקים בכל הקשור לעניינים של 'בין אדם
לחברו'…

 

בראש
וראשון צריך אתה לבנות את היסודות של:

 

'לעולם
יהא אדם'… זיי א מענטש… אהבת הבריות… ואהבת לרעך כמוך… אהבת הזולת בכל
צורה שהיא… זהירות אמיתית בכל פרטיה ודקדוקיה בכל הנוגע לזולת – כבודו אושרו
ממונו…

 

ורק
אחר כך תוכל על זה לבנות, קומה על גבי קומה, גם בכל העניינים של התקדשות
והטהרות בכל הנוגעים למצוות שבין אדם למקום…

 

*  *  *

 

סבי
מורי הרה"צ ר' שמואל שפירא זצוק"ל שהיה כידוע קדוש ופרוש,
אשר תסמרנה שערות ראש למשמע פרטי העניינים… אבל בחדא מחתא, ועוד קודם לכן,
היה הוא גם מענטש!…

 

נזהר
היה בכבודו של כל אדם באשר הוא… נזהר היה בכבוד אשתו… נזהר היה לבוא לעזרתה
בכל עת מצוא…

 

נזהר
היה ביותר לא להכביד עליה גם בימיו הקשים כאשר היה חולה בחולי ומכאוב של חולי
פרקינסון… ולא רק בדברים גשמיים, לא, גם בדברים רוחניים היה מוכן לוותר עליהם…
הכול בכדי להקל על אשתו בשארית ימיו…

 

זכורני,
שהיה מקל לעצמו לא ליטול ידיו סמוך למיטתו, כאשר קם, שוב, לאחר חצות לילה, אחרי
שכבר נטל פעם אחת ידיו, כאשר קם בחצי הלילה הראשון, וכל זה מחשש… שאולי… רעש
נטילת המים על הידיים תגרום להעיר 'אותה' שלא לצורך…

 

עקב
מחלתו הקשה היו צריכים בדחיפות להתקין בביתו 'מזגן', וכולם קיוו שזה יקל מעליו את
הקשיים, גם בכל הקשור לענייני עבודת השם שלו… והנה, הוא היה מוכן לוותר, במסירות
נפש, לא להרכיב בשום פנים ואופן את ה'מזגן' בביתו, רק בגלל חשש, ששמע ממאן דהוא, שאולי
הרעש של המכונה בחוץ, תפריע במשהו לשכנים…

 

איך
היה מסביר ר' לוי יצחק בנדר זצ"ל, את המאמר חז"ל:

 

'משביעים
אותו שיהיה צדיק ומשביעים אותו שאל יהי רשע'…

 

וכי
צריך 2 שבועות? הלא שבועה חמורה היא כל כך?!… ואם השביעוהו שיהיה  צדיק, לכאורה, ודאי שכבר לא יהיה רשע?!…

 

אלא,
היה מסביר, על כורחך הכוונה:

 

משביעים
אותו תחילה שיהיה צדיק, אבל מיד מוסיפים שבועה על שבועתו, אבל אל תהיה רשע עם
הצידקות שלך… עם הצידקות שלך אל תוציא דמעות מהשני…

 

והיה
מוסיף רבי לוי יצחק בענוות חן:

 

כן,
כזה היה רבי שמואל – ער איז גיווען א צדיק! אבער א רחמן!!!

 

כן,
בוודאי, 'קדושים תהיו'… אבל יחד עם 'ואהבת לרעך כמוך'…

 

 

 

א ליכטיגער
שבת

 

 

א ליכטיגע
הכנה צו דעם הייליגן טאג ל"ג בעומר

 

כתיבת תגובה