פנינים
מתוך 'באר בשדה'

לקראת
ימי חג הפסח חג המצות ה'תשע"ב

הבאים
לקראתנו לשלום

 

 

 

שבת
פרשת צו – שבת הגדול

 

קדושת
ליל הסדר

 

הגדה
של פסח

 

שיר
השירים – בליל הסדר וביום השבת של חג הפסח

 

מצוות
ספירת העומר

 

שביעי
של פסח – יארצייט סבי מורי הרה"צ ר' שמואל שפירא זצ"ל

 

שבת
פרשת שמיני

<![if !supportLineBreakNewLine]>
<![endif]>

 

יום ה' ו'
ניסן ה'תשע"ב

לקראת
שבת פרשת צו – שבת הגדול

 

פנינים
מתוך 'באר בשדה'

לקראת
שבת פרשת צו

שבת
הגדול ה'תשע"ב

 

חבר
וידיד הי"ו

 

הנה זה
בא! חג המצות… חג הפסח… חג החירות… יציאת מצריים…

 

הכול
בא! הכול מתקרב! – אבל אנחנו צריכים להזדרז לקיים מה שנאמר:

 

"כלים
ריקים אל תמעיטי"…

 

תכין גם
אתה הרבה כלים, בכוח ההכנה הראויה שלך, בכדי לזכות לקבל ביתר שאת וביתר עוז את כל
אותם אורות נפלאים… אורות הגאולה… אורות החירות…

 

גלגלה
השגחה הפרטית שפרשת השבוע – פרשת צו – היא כמעט תמיד השבת שלפני חג הפסח…

 

ועוד
זכה פרשתנו – שבת פרשת צו – להיקרא גם בשם:

 

שבת
הגדול!

 

על
עניין קריאת השם: שבת הגדול האריכו כבר הספרים הקדושים לבאר את טעמו
ועניינו והרבה פירושים נאמרו בו, על פי כל חלקי התורה: פשט רמז דרוש וסוד…

 

אבל
אנחנו כאן בכדי לנסות ולברר מה הקשר בין תוכנם של פסוקי פרשת צו לבין חג הפסח
המתקרב ובא?

 

ואפשר
בשני אופנים.

 

*  *  *

 

מצוות תרומת
הדשן שמופיע בראש הפרשה (ו' א-ד) בא
בעצם לומר:

 

אי אפשר
להתחיל את העבודה של יום המחרת בבית המקדש רק בתנאי שזוכרים היטב את כל העבודות של
יום האתמול…

 

במילים
אחרות:

 

בונים
את היום החדש על פי היסודות של יום האתמול… כל עבודת ד' של היום ושל כל העתיד
תלוי ועומד הכול על פי מסורת האבות מדור לדור… (ועיין
היטב בדברי הרש"ר הירש).

 

והרי כל
זה תמצית חג הפסח ויציאת מצריים שבכל דור ודור…

 

'למען
תספר באזני בנך ובן בנך'… 'והגדת לבנך'…

 

כי כל
דור ודור בונה עצמו על מסורת האבות של הדורות שלפניו…

 

בדיוק
כמו בעבודת בית המקדש, שכל יום חדש בנה את עצמו על סמך העבודות של יום האתמול…

 

עינינו
הרואות, שתיכף ומיד בתחילת הפרשה, כבר מחדדים לנו את המהות של חג המצות המתקרב ובא…
לידע ולהודיע עד כמה עלינו להתכונן בהכנה ראויה, לדעת איך לטעת בלב בנינו ובנותינו
את הזיכרון בהרגשת העבר… את מסורת הדורות שעברו… שיזכרו כל ימי חייהם להתחיל
את חייהם עם "הדשן" של הדורות שעברו…

 

שלא
יחשבו, בנינו ובנותינו, אף פעם, שהם הם המתחילים את חייהם בלי שום קשר לעבר
המפואר, חלילה, אלא כל תחילת עבודתם מיום ליום זה רק על סמך זה שגם אתמול היה יום…
גם אתמול הקריבו קרבנות… והא ראיה: כי אני מתחיל את סדר יומי עם הרמת תרומת
הדשן… אני לא שוכח את העבר! אני שם את העבר כזיכרון מול עיני! ועל בסיס העבר
אני בונה את היום, ואת העתיד…

 

וזה גם
אחת ההסברים למה שאמרו חכמים: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא
ממצרים"…

 

וכי זאת
האמת?!… וכי אני יצאתי ממצרים?!… הרי אבותיי ואבות אבותיי, מלפני דורות, הם הם
שיצאו ממצרים?!…

 

כן כן,
ידידי! זה בדיוק העניין… אני לא שוכח את אבותיי ואת אבות אבותיי… כי אילולא
יציאתם ממצרים, אז, לא הייתי עומד כאן היום… אילולא  העבודה של אתמול אין בכלל כוח לעבודה של היום,
ושל מחר, ושל כל העתיד…

 

זהו, אם
כן, תמצית מצוות ההגדה לבנך בכל ליל פסח…

 

*  *  *

 

והנה,
מיד אחרי מצוות תרומת הדשן נכנסת הפרשה לספר לנו על מצוות הקרבת המנחה ואכילת
שייריה על ידי בני אהרן הכהן.

 

בעבודת
אכילת שיירי המנחה לאהרן ובניו מדייק הכתוב ואומר (ו'
ט'):

 

"והנותרת
ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל במקום קדוש בחצר אהל מועד יאכלוה לא תאפה חמץ
חלקם נתתי אותה".

 

ודרשו
חז"ל (מנחות נה.):

 

"שאפילו
חלקם – השיריים לא תאפה חמץ" (ועיין דברים ערבים בדברי
ה'מאזניים לתורה' ויקרא ב' יא' – בטעם ההבדל שבין 'דבש' שמותר לערבב
אותו בשיריי המנחה לבין 'שאור' שאסור לערב אותה לא רק במנחה עצמה אלא גם
בשייריה).

 

והנה,
מה נפלא להתבונן מכאן, איך שכל אלו הפסוקים של פרשת צו – השבת הגדול שלפני חג הפסח
– באים לעורר אותנו על המחשבה וההשקפה העמוקה והנעלית, שצריך להיות לכל אחד ואחת
מאתנו, בבואנו לאכול בכל שבעת ימי חג הפסח את אכילת המצה…

 

כי הרי
מפסוקים אלו מתבאר:

 

שכמו
אכילת אהרן ובניו משיירי המנחות, שצריכים המה להיזהר ולהישמר לאכול אותם רק מצות
ולא חמץ… כמו כן במדויק היא גם אכילת כלל ישראל את המצות בכל שבעת ימי חג
המצות… כי בני ישראל באותם הימים של ימי חג הפסח הרי הם כדרגת הכוהנים באכילתם
את שיירי הקרבנות במקום קדוש בחצר אהל מועד…

 

כי
ביציאתם ממצרים נהפכו כל כלל ישראל להיות 'ממלכת כוהנים'… ובכל שנה ושנה
בשבעת ימי החג חוזר וניעור ה'ממלכת כוהנים'… ואכילתם רק מצות ולא תאפה חמץ…

 

כי
המצווה היחידה, מדאורייתא, לכל כלל ישראל, הנוגעת בענייני אכילה…
זה אך ורק במצוות אכילת המצות יחד עם קרבן הפסח והמרור, ובזמנינו זה רק אכילת
מצה (וממנו לומדים ל'כזית' של סוכות…).

 

לומר
לך: שאותו אכילה, מדאורייתא, הנכנסת לתוך הגוף, כי היא הרי, כאמור, המצווה
היחידה מדאורייתא הנכנסת לתוך גופו של אדם… הרי היא כאכילת הכוהנים בבית
המקדש…

 

וכמו
שכוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, כך גם כל כלל ישראל, אנשים נשים וטף, באכילתם את
המצות בשבעת ימי החג, בזה הם מרפאים ומכפרים את נפשם, כי אכילת המצה היא 'מיכלא
דאסוותא' כלשון הזוהר. כי בזה הם מטהרים גופם דמם ונפשם… ובכך הם מביאים את
עצמם שיוכלו כל השנה כולה לאכול גם השאור והחמץ, מבלי להינזק… כמו שמצאנו ראינו
גם במצוות שתי הלחם בחג השבועות, שמביאים אותם חמץ דייקא… (ועיין
עוד דברים ערבים ונפלאים בזה בדברי הרש"ר הירש ויקרא ב' יא-יב').

 

*  *  *

 

הרי לנו
מכל זה, איך מצוות תרומת הדשן ומצוות אכילת שיירי המנחות מצה ולא חמץ, איך
כל זה יכול לשמש לנו, לכל אחד ואחת, כהכנה דרבה לקראת השבת הגדול שלפני חג הפסח…

 

ויהי
רצון, שבכוח לימוד פסוקי הפרשה, נתכונן נא להכין את עצמנו, להיות ראויים להפנים
בתוכנו, את האורות הנפלאות והניסים הנפלאים הנשפעים ממרומים בימים מסוגלים אלו, והלוואי
וכבר נזכה בשנה זו – בעזרתו יתברך שמו – להיות מוכנים כבר ביום י"ד ניסן…
בהתאספות והתקבצות מיליוני אחינו ואחיותינו, בני ובנות ישראל, מכל מקום שהם, לאחוז
אז בידינו את "השה תמים זכר בן שנה" – קרבן הפסח… ומיד תיכף נבוא
ברינה, על ההר ברננה, ונקריב את הפסחים ואת הזבחים ונשמח כולנו בירושלים הבנויה
מתוך שמחה וחירות…

 

*  *  *

 

והנה, לקראת
השבת הגדול והנפלא המתקרב ובא, שבת המכונה בפי כל: שבת הגדול, כדאי
יהיה להתכונן לקראתו עם דברים נפלאים ונוראים שגילה רבנו רבי נחמן מברסלב
זי"ע יחד עם תלמידו הגדול רבי נתן מברסלב זי"ע.

 

דבריהם
הם כקילורים לעיניים גם מפאת המצב ששורר כעת בעולם, כאשר העולם רועש וגועש בתקופה
האחרונה מאימת רעידות האדמה… ומחילופי המלכויות והשלטונות, ובכמה מקומות
בעולם התרחש ומתרחש עדיין חדשים לבקרים רעידות האדמה, ומתקיים: "לאחוז
בכנפות הארץ לנער רשעים ממנו"…

 

ומי
יודע ומה יולד יום, וגם בארץ ישראל מזהירים חדשים לבקרים כל מיני מומחים למיניהם
על גודל הסכנה שיש, אם, חלילה, תרעד הארץ כאן מתחתינו…

 

דבר
בעתו מה טוב להתעסק, כאמור, בשבת קודש הקרב הבא, שבת הגדול שלפני יום
הגדול, חג הפסח, במאמר הגדול הנפלא, המובא בספר הגדול והקדוש ליקוטי
מוהר"ן (חלק א' תורה ר"נ… ובליקוטי הלכות – הלכות
נטילת ידיים שחרית הלכה ב הבנויה על מאמר נפלא זה, ולומר הרבה את התפלה בליקוטי
תפלות ח"א קמג הבנויה על מאמר זה).

 

במאמר
זה מבאר רבנו הגדול בעמקי עמקים את המאמר חז"ל (המובא
במסכת ברכות) בו שאלו את רב קטינא:

 

מאי
גוהא? מהו רעידת אדמה?

 

ור'
קטינא, גילה טפח וכיסה טפחיים:

 

בשעה
שהקב"ה רואה את בניו שרויים בצער בין אומות העולם… הוא מוריד 2 דמעות לים
הגדול… ואז קולו נשמע מסוף העולם ועד סופו…

 

ומזה
נגרם שמתרחש עלי אדמות: רעידת אדמה, לעורר בני אדם משנתם…

 

ורבנו
הקדוש שם במאמר הנ"ל מגלה אורות פנימיות התורה הקדושה, ותמצית דבריו:

 

שכל זה
קשור הדק היטב לאורות הגדולים של שבת הגדול, כי עניין 2 הדמעות
שמוריד הקב"ה לים הגדול זה בסוד קדושת שבת הגדול…

 

כי תיבת
הגדול בלשון הקדוש מורה על כוח האמונה וההשגחה הפרטית שמפעילה ומעוררת את
כוח התפלה… וכל כוחו של משה רעיא מהימנא בהוציאו את בני ישראל מארץ מצרים היה
בכוח האמונה והתפלה שהאיר בתוך בני ישראל…

 

וכמו
שמצאנו בתנ"ך (מלכים ח):
"ספרה נא לי את הגדולות שעשה אלישע", והגמרא אומרת (מגילה
כז): "אלישע דעבד ברחמי הוא דעבד"… שרחמי
זה עניין התפלה שמעורר רחמים לשנות עליו סדרי הטבע וסדרי בראשית.

 

כי כל
הניסים, שמשדדים את כל מערכות הטבע, זה בכוח התפלה והאמונה שיש לכל יחיד ויחיד, כי
על כל אחד בישראל נאמר הפסוק (דברים ד): "כי
מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כד' אלוקינו בכל קראינו אליו"…
כי זה כל כוח גדולתנו, שהשם יתברך שומע תפלתנו… ומשנה את הטבע על ידי
השגחתו יתברך…

 

ואמונת
ההשגחה זה נקרא יציאת מצרים, כי כאשר האמונה נחלשת ממילא גם התפלה נחלשת…
כי עיקר כוח התפלה זה רק בכוח אור האמונה! וכאשר בני ישראל נופלים 'בדעתם'
תחת יד אומות העולם, זה נקרא: שהם שרויים בצער בין אומות העולם…

 

כי כל
מה שהם שרויים בצער, זה אך ורק כי הם נפלו 'בדעתם' בין אומות העולם… כי כל ישראל
הם מעל המזל של אומות העולם, כי המזל מחייב כך ובכוח התפלה הוא יכול לשבר ולשדד את
כל מערכות הטבע והמזל… אבל כאשר נופל יהודי מהדעת האמת הזאת, זה נקרא גלות
מצרים…

 

והקב"ה,
בכדי להצילם מגלות הדעת הזו, הוא מוריד דמעות, שזה סוד כוח הראיה שלו… כי
בתוך הדמעות יש חלקי הראות… והראיה של השם יתברך זה סוד כוח ההשגחה הפרטית
שלו… שהוא רואה ומביט מסוף העולם ועד סופו…

 

ועניין
זה יתגלה בשלמות לקראת קץ הימין, לימות המשיח ולעתיד לבוא, כי אז ידעו כולם את
ההשגחה הפרטית בידיעה זכה וברורה… והקב"ה, כאשר רוצה להמשיך ישועה לישראל
גם בזמני הגלות, הוא ממשיך, במשהו, את כוח השגחתו הזו שלעתיד, גם לתוך גדרי העולם של
עכשיו. ואת ההשגחה הפרטית שלו הנוראה רואים במיוחד כאשר מתגלה בעולם פלאות של
רעידות אדמה, ורואים איך שברגע אחד הוא מחריב הרים וגבעות…

 

וזה
סוד: וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו…

 

ואת כל זאת
הוא עושה, כאמור, באמצעות 2 הדמעות שהוריד לים הגדול… כי ה'ים'
הוא בסוד (ישעיה נז): "הרשעים כים נגרש"…
ו'הגדול' הוא בסוד: כוחו הגדול של האמונה בהשגחה הפרטית שמחזקת שוב
את כוח התפלה, בפרט כאשר זוכים בשעת התפלה גם לבכות בכי גדול, שבכוח הבכי
הגדול הזה מתעורר הבכי של 2 הדמעות של הקב"ה שנופל לתוך ים הגדול
של הצרות שהעכו"ם מצירים לנו, ומתגלה גודל כוח התפלה והניסים, שאז
יוצאים בני ישראל מנפילתם בדעתם לתוך הנהגת אומות העולם… כי מתחזק בדעתם איך
שהכול רק בהשגחה פרטית מאתו יתברך שמו וממילא הם יוצאים מתוך הצער שהיו שרויים בו
מקודם…

 

ויהי
רצון: שכימי צאתך מארץ מצרים יראנו כבר בקרוב בקרוב נפלאות, וכבר יתקיים בנו מהרה,
כמו שהיה בסוף גלות מצרים. שישלח לנו מהרה את משיחו לעשות נוראות ונפלאות בארץ… בדיוק
כמו שהיה בעת שעלה ברצונו יתברך לשחררנו מגלות מצרים, כי כאשר החליט הבורא יתברך
שמו שהגיע הזמן לעשות סוף וקץ לצרותיהם של בני ישראל בעבודתם בארץ מצרים תחת יד
פרעה ועבדיו, הוא שלח להם את משה רבן של כל ישראל כדי שיחלץ אותם משם. ובכמה
מקומות בתורה מסופרים בהרחבה רבה הנסים והנפלאות שעשה משה במצרים במשך שנה שלמה,
עד שהצליח לשחרר את בני ישראל מתחת ידו הקשה של פרעה מלך מצרים.

 

פרט נפלא,
מעניין הקשור ליציאתם והשתחררותם, אנו מוצאים בתורה:

 

כי כאשר
היו צריכים להפוך את היציאה ממצרים לממשית ועכשווית, ציווה הבורא יתברך שמו לבני
ישראל לקחת כבר ביום י' בחודש ניסן שה זכר תמים בן שנה, לקשור אותו בתוך הבית אל
המיטה, ולהכין אותו כדי שישמש להקרבת קרבן פסח, ביום י"ד בחודש ניסן בין
הערביים (ולפי דעת כמה מפרשים זה שורש עניין 'שבת הגדול', כי
באותו שנה של שנת גאולת מצרים חל יום השבת ביום י' ניסן…)

 

ובהמשך
הוסיף הבורא יתברך שמו לצוותם גם על פרטי האכילה של קרבן הפסח, בליל ט"ו
בניסן, שהוא יום יציאתם ממצרים, היום שבו חוגגים בני ישראל עד עצם היום הזה את חג
הפסח לזכר מה שהיה במצרים.

 

ובמילים
אלו מתוארים בפסוק פרטי הציווי של אכילה זו (שמות
יב יא):

 

"וככה
תאכלו אותו, מותניכם חגורים, נעליכם ברגלכם ומקלכם בידכם, ואכלתם אותו
בחיפזון"…

 

למה? מה
החיפזון הזה? מה העניין של "נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם"? כותב על כך
דבר נפלא רבי שלמה אלישיב בספרו 'לשם שבו ואחלמה' (חלק
הדע"ה חלק ב דרוש ה ענף ד סימן ו):

 

כי
האמונה אשר יכינו את עצמם ליציאתם ממצרים היא עצמה תגרום לכך שאכן יצליחו לצאת
ממצרים.

 

כי
האמונה שלהם בתחילת שליחותו של משה גרמה להם לזכות לכל אותם הנסים שעשה משה
לעיניהם במהלך כל השנה בתוך ארץ מצרים.

 

וכרגע,
בליל הגאולה, האמונה וההכנה שעשו באכילתם את בשר קרבן הפסח בחיפזון, זיכו אותם
לגאולה.

 

כי
כפי מה שהאדם משים ביטחונו בבורא יתברך שמו, כך הוא זוכה להמשיך כנגד זה את השפע
מלמעלה.

 

ויהי
רצון מלפני אבינו אב הרחמן ש'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות', ונזכה כולנו
כאחד להכין עצמנו כראוי, בקבלת שבת קודש זו, שבת הגדול, ולעורר בתוכנו את האמונה
הפשוטה והתמימה שהכול בהשגחתו יתברך לבד, ובכוח אמונה תמימה ופשוטה זו נזכה להמשיך
שוב על עצמנו את כל האורות הגדולים של הישועה הגדולה והשלמה, ונזכה עוד בשנה זו
להקריב את הפסחים ואת הזבחים על הר בית מקדשנו בבוא משיח צדקנו ברינה.

 

א
ליכטיגער שבת הגדול

מוטה

 

תוכן
העניינים שבליקוט נפלא זה:

 

הנהגות
כלליות ערב התקדש החג, ליל ה"סדר", ההשפעות שיורדות בליל הסדר, ובמורא גדול זהו
'גילוי שכינה', התיקונים והאורות שבתפילות החג, חג הפסח – כיום הכיפורים, ההשפעות שבאכילת
המצה, שפע של פרנסה שיורד בפסח.

 

 

ימי
ניסן

א.  ימי ניסן הם ימי תשובה כמו תשרי.

 

ב. ניסן
הוא בחינת תיקון הברית, ועל ידי שמחה ממשיכין קדושת ושמחת ניסן בכל השנה כולה
וזוכין לתקן הברית ולהנצל ממקרה לילה, חס ושלום…

(ספר ליקוטי
עצות – ערך מועדי ה' -פסח)

 

 

הברכה
של: "ויתן לך האלהים מטל השמים"

ניתנה
ליעקב בליל הסדר – לדורות

יום שקרא
יצחק אבינו לעשו לברכו – ארבעה עשר בניסן היה, וכך אמר לו: 'בני! בלילה הזה כל העולם
כולו אומרים בו הלל, ואוצרות טללים נפתחים בזה הלילה – עשה לי מטעמים 'ואברכך', הלך
עשו להביא ונתעכב. בינתיים אמרה רבקה ליעקב: 'בני! הלילה הזה – אוצרות טללים נפתחים
בו. העליונים אומרים בו שירה, בלילה הזה עתידים בניך להיגאל ולומר שירה. עשה מטעמים
לאביך ויברכך'! – הלך יעקב והביא שני גדיי עזים, אחד כדי שישבע והשני כנגד קורבן פסח.

(תרגום יונתן
בן עוזיאל)

 

 

הנהגות
כלליות ערב התקדש החג

ויש קבלה
בידי, כל טורח שאדם מטריח את עצמו לכבוד יום טוב של פסח והוא עייף ויגע בטורח, אזי
בעסק זה הוא הורג כל המזיקים הנקראים נגעי בני אדם…

(ספר
"קב הישר" – פרק צ)

 

 

והנה בזמן
בית המקדש, היה הפסח נשחט אחר התמיד של בין הערבים. וכדי שישלמו פרים שפתינו, ראוי
לעסוק בסדר קרבן פסח אחר תפילת המנחה… וצריך האדם הירא וחרד על דבר ה' לקרוא אותו
בזמנו, שתעלה קריאתו במקום הקרבתו, וידאג דאגה על חורבן הבית, ויתחנן לפני בורא
עולם, יהי רצון שיבנה אותו במהרה בימינו.

(ספר השל"ה
הקדוש – מסכת פסחים)

 

 

ליל
ה"סדר"

ויתנהגו
הוא ואשתו כמלך וכמלכה, ובני ביתו כבני מלכים, ויכינו כלי כסף וזהב ובגדי משי
ורקמה מכל מה שחננם השם יתברך, והכול כדי להראות לכל שמחת לבו בחסדו של מקום.

 

וקדושת הלילה
הזו וכל הדינים הנוהגים היא קדושה רבה במאוד, כי אז בחר
בנו השם יתברך מכל העמים וקדשנו במצוותיו. על כן ראוי לאדם להיותו נזהר שלא ידבר
בלילה זו שום שיחה משיחת חולין, ויזהיר בני ביתו על זה, ולא יהיו נפרדים מדביקות
השם יתברך רגע כמימרא, רק יתעסקו הכול במצות הלילה הזה ובסיפורי נסי מצרים ולפרסמם
לבני ביתו… ואם ירצה להאריך יותר בחוקיו ומשפטיו מה טוב ומה נעים, וכל המרבה הרי
זה משובח…

(ספר
השל"ה מסכת פסחים)

 

 

לבישת
הקיט"ל הלבן

כי
בליל הסדר כל אחד ואחד ככוהן גדול בעבודתו

עניין לבישת
בגדים לבנים, בליל הסדר, ה'קיטל הלבן'… בא להורות:

 

שבלילה הזה,
אבינו שבשמים מקדש אותנו שנזכה כולנו לקבל בתוכנו קדושת הכהן גדול הנכנס לקודש הקדשים
לפני ולפנים בבגדי הלבן…

 

כי
בלילה הקדוש זה, ליל הסדר, הבא לקראתנו לשלום, הקב"ה עם כל הפמליא של מעלה
באים לכל בית יהודי לראות את עבודתו בקודש, יחד עם אשתו וילדיו ואורחיו, ובכך
נהפך ביתו הפרטי למעין קודש קדשים פרטי…

(מהר"ל
מפראג)

 

 

כל מי שנזהר
ממשהו חמץ בפסח, מובטח לו שלא יחטא כל השנה כולה…

(מובא בשם
האר"י)

 

 

אני מבטיח
באמונה כל מי שיעשה מצווה בחשק, ויחשוב בשמחה: 'בזו הרגע אני מקיים מצות בוראי', כמעט
לא ירגיש מרורות כלל כל השנה…

(מכתבי רבי
עקיבא איגר מכתב י"ב)

 

 

וכל ליל
פסח מסוגל להשתנות מזלו מרעה ליפה, והיינו שבלילה הזה מסוגל להשתנות לחלוטין
ולצאת לחירות מכל מצריו, על דרך אומרם ז"ל: 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו
כאילו הוא יצא ממצרים'…

(ספר
"נתיבות שלום")

 

 

ההשפעות
שיורדות בליל הסדר

והנה, בחג
הפסח הקדוש הזה לא יאומן כי יסופר מקהלות רבבות הסודות והייחודים אשר נעשים בעולמות
העליונים ע"י ישראל בסדר ליל שמורים ואכילת מצה ומרור וסיפור יציאת מצרים בהגדה
בלילה זאת…

(ספר תפארת
שלמה – רמזי פסח)

 

שבכל הדורות
יכול אדם לפי הבנתו והזדמנותו לקדש את עצמו, לקבל אור גדול מן האור של הלילה שנגלה
במצרים – והוא אור שאין לו סוף ותכלית…

(ספר
"פנים יפות" – פ' בא)

 

וכמו שכתוב
ב'באר מים חיים', ו'בשפת אמת', ששבעת ימים אלה הם כנגד כל השבוע, וכל
יום משפיע על יום אחד בשבוע, במשך כל השנה, יום ראשון כנגד כל ימי ראשון, וכן על זה
הדרך…

(מתוך ספר
שיחות התחזקות לרצ"מ זילברברג)

 

 

הקדושה שמשיג
אדם מישראל בשעה גדולה זו של ליל הסדר – הכנה היא לקדושה של כל השנה כולה, אף לאותם
שעות קטנות ולאותם ימים שאין אדם חש בהם התעלות. רמז על כך יש למצוא במה שאמרו
חז"ל (יבמות קי"ד א) "אמור ואמרת"
– "להזהיר גדולים על הקטנים", כלומר מן הימים ה"גדולים" בהתעלות
רוחנית, שואבים כח רוחני לעמוד גם בימים "הקטנים" מיעוטי ההשגים…

(מתוך ספר
שיחות התחזקות לרצ"מ)

 

 

ובמורא
גדול זהו 'גילוי שכינה'

כמ"ש
מהמהר"ל זי"ע שזה עניין לבישת בגדים לבנים, בליל הסדר, להורות שבלילה הזה
אבינו שבשמים מקדש אותנו שנזכה לקדושת כהן גדול הנכנס לקודש הקדשים לפני ולפנים ממש,
ונכנסו אל בתינו, כל הפמליא של מעלה, מלאכים ושרפים, נשמות צדיקים, והעיקר "אני
ה' ולא אחר", עד שאין שום דיבורים בעולם הגשמי שיכולים לתאר ולספר מה שנעשה
בתוך כל בית מישראל בלילה הקדוש והנפלא הזה של ליל הסדר, וכל מה שנדבר מזה, הכול רק
"סימנים" בעלמא – שזהו אחד מהעניינים של ה"סימנים" של ליל
הסדר – להורות שהכול רק סימנים בלבד לדברים העצומים שנעשים בעולמות העליונים במשך השעות
הקדושות של ליל הסדר….

(מתוך ספר
שיחות התחזקות לרצ"מ)

 

 

'במורא גדול
זהו גילוי שכינה' … וכך הוא הבטחה לישראל לעולם, שבכל ליל פסח כבואם
לאכול המצה והמרור וכל הסדר, יזכו לעורר כן למעלה להמשיך עליהם בחינת גילוי שכינה
וקדושה של מעלה…

(ספר
"תפארת שלמה" – רמזי פסח)

 

 

גודל קדושת
לילה זאת אשר השם יתברך כביכול מתדבק עם כל אחד ואחד מבני ישראל כמו שכתוב: "כחצות
הלילה אני יוצא בתוך מצרים". כי בכל חצות לילה השם יתברך נכנס בגן עדן להשתעשע
שם עם הצדיקים כמו שכתוב בזוהר הקדוש בפסוק: "והמלך שב מגינת הביתן", אך
בלילה זאת אינו נכנס לגן עדן רק בתוך בני ישראל העושים רצונו במצוות הנוהגים בלילה
זאת באכילת מצה וסיפור יציאת מצרים. וזהו שאמר: "ובמורא גדול זה גלוי שכינה"
…"

(ספר
"תפארת שלמה" – רמזי פסח)

 

 

התיקונים
והאורות שבתפילות החג

ילך לבית
הכנסת, ויכוון מאד בערבית, כי רבו מאד רזין עילאין לאורות גדולים בשמים, גדולי גדולים,
תלי תלים… גמר ההלל בבית הכנסת סודו רם ונשא… יראה שהלילה הזו מאירה כשמש
בתוקף אורות עליונים…"

(ספר
"עבודת הקודש" – החיד"א)

 

 

לאחר מכן
יש את ה'מתנה' של היום טוב עצמו, שמתחיל מהלילה הקדוש של ליל הסדר, שבלילה זה השם
יתברך נותן לכל אחד את הכח של "הבן שואל", ואת הכח של כהן גדול, שהיה
לו את כח התפילה בדרגה גדולה מאד. וכתוב מצדיקים זי"ע, שבלילה זה אפשר לפעול
דברים נפלאים עם כל בקשה. לפני מעריב, ובעת תפילת ערבית, ובהלל של מעריב, בכל
"מן המיצר קראתי י-ה", ולאחר מכן בעת ההליכה אל הסדר, ובעת הסדר, בעת הסעודה,
ההלל, ולאחר הסדר, בכל בקשה אפשר לפעול דברים נפלאים. שהרי בליל הסדר, פתוחים כל השערים
למעלה, וממילא כל קול שכל בר ישראל זוכה לשלוח למעלה בלילה זה, הרי זה רכוש עצום ונפלא
שזוכים לרכוש על כל השנה הבאה…

(מתוך ספר
שיחות התחזקות לרצ"מ זילברברג)

 

ויאמר תפלת
ערבית בזמרה ושבחה בלי פחד ואימה כי ליל שמורים הוא לה' ומובטחים אנו בישועתו שלא תאונה
אלינו רעה, ויתפלל אתה בחרתנו בכוונה ושמחה טובה ומשבח לאדון הכול שקרבנו לעבודתו
והבדילנו מן התועים ונתן לנו מועדים לשמחה ובפרט המועד הזה ראש לכל המועדות ומטובו
חיינו. וכבר אמרתי שעיקר האהבה והיראה הוא בלב ובכוונה ולא באמור הדברים בפיו ובשפתיו
וליבו רחוק מהם…

(ספר 'סדר
היום' – סדר חג הפסח)

 

 

חג
הפסח – כיום הכיפורים

"…בליל
זה המאיר כיום ובו מספרים ביציאת מצרים ואוכלים מצה לחם עוני – יכולים לפעול כפרה
כמו ביום כפור, יסכרו פיות המשטינים והמקטרגים…"

(ספר
"שארית מנחם")

 

בעת אמירת
קידוש, במיוחד בלילה קדוש זה, שבו נוהגים כל ישראל לקדש כל אחד ואחד על כוס
הפרטי שלו… הרי בכך מרמזים שכל אחד ואחד עושה תשובה ו'מקדש' עצמו…

 

'קדש'
'ורחץ'… ווי מען קומט א היים פון שוהל מאכט מען גלייך קידוש… און
מעוואשט זיך די הענט… (= תיכף ומיד כאשר חוזרים מבית הכנסת עושים מיד 'קידוש'
ו'רוחצים' ידיים…) מתקדשים ומתרחצים…

 

ובהתעסקות
של ה'קדש', ה'עשה טוב', מתקיים מיד גם 'ורחץ', כי בכך מתקיים גם
ה'סור מרע'… וזה הזמן שהשם יתברך מוח"ל לנו על חטאינו ועוונותינו,
וזה גורם ומביא עבורנו את ה'לששון', שרק בכך אנו ששים ושמחים…

 

והלילה הזה
הוא סדר על כל השנה, ובלילה הזה תלוי התנהגותו ודיבוריו ומעשיו של האיש הישראלי
לכל השנה. ואם בלילה הזה הוא משכיל בדעתו להתבונן שכדאי לו שיתנהג כראוי כי זה
יגרום לו אחר כך שינוי לטובה על כל השנה כולה, נמצא שהלילה הזה הוא הגורם ומשליט סדר
איך יתראה בס"ד כל השנה לכן שפיר נקרא ליל הסדר…

 (קונטרס "קדושת ליל הסדר" – הרב אהרון
טויסיג)

 

 

וכה נאמר
בספר "ויגד משה" בשם הגה"ק מבעלזא זי"ע: ב' לילות
יש בשנה המשפיעים אורם לכל השנה, ליל יום הכיפורים וליל פסח. בליל יום הכיפורים
משפיע השם יתברך בלב כל ישראל אור של יראה וכל ישראל חרדים ופוחדים מאימת
יום הדין, ובליל פסח משפיע השם יתברך אור של אהבה בלבות ישראל…"

(קונטרס
"קדושת ליל הסדר" – הרב אהרון טויסיג)

 

 

ואיתא בכתבי
האר"י ז"ל, לקרוא הלל בשני הלילות הראשונים של פסח בבית הכנסת, דווקא
תכף אחר תפילת ערבית, והוא תיקון גדול בפני עצמו בעולמות העליונים הקדושים…"

(יסוד ושורש
העבודה – שער ט פרק ה)

 

 

ההשפעות
שבאמירת ההגדה

ע"י
השירה בהלל וההודאה בשמחה רבה, בשלחן הסדר, נעשים מכל החטאים – זכויות.

(בשם ה"אמרי
חיים")

 

וזהו פסח
נוטריקון פה סח שנמשך על הפה השפעת המוחין… ומטעם זה סיפור יציאת מצרים נוהג
לדורות מפני שמתעורר העת שיצא אז הדיבור מהגלות לדבר דיבורים באמת. ולזה בכל שנה ושנה
בעת הזאת הסיפור הזה מועיל לטהר דיבורו ולהוציאו מתחת הסטרא אחרא ולהביאו אל הקדושה
כמו שהיה אז בצאתם ממצרים שנגאל הדיבור…"

(ספר
"מאור ושמש" – רמזי פסח)

 

 

ודע לך כי
מצות עשה מן התורה להיות לכל אחד מישראל לזיכרון תמיד כל ימי חייו הנסים שעשה הקב"ה
לאבותינו ולנו, ובהגיע יום זה מחויב לספר חסדי ה' לבניו כמו שאומר הכתוב: 'והגדת לבנך
ביום ההוא וגו', ועל זה בא עלינו המצווה של סיפור יציאת מצרים בכל שנה ושנה ובכל דור
ודור בליל פסח. כי בזכות זה הקב"ה יפרוש כנפיו תמיד עלינו להציל אותנו בכל
המקומות ובכל הדרכים ויעשה לנו נסים ונפלאות…

(ספר
"קב הישר" – פרק צ)

 

 

ובזה הלילה,
מתגלה אור השכל והאמת והאמונה, וחופף בלילה הזה על כל זרע ישראל, ואז כשתשיב לבנך תשובה
זו, ותגיד לפניו כל הסיפור הלז, אז בוודאי יכנסו דברי האב באזני הבן, ויאמין
באמת ביציאת מצרים…

(ספר אוהב
ישראל)

 

ההגדה של
פסח הוא תיקון הברית, על כן אומרים ההגדה בקול רם, כי הקול מעורר הדעת, ועל ידי
זה זוכה להתגלות הדעת וזה עיקר הגאולה. כי גלות מצרים היה על פגם הברית שהוא פגם
הדעת. גם היין של ארבע כוסות הוא תיקון הדעת שהיא בחינת תיקון הברית …

(ספר ליקוטי
עצות – ערך פסח)

 

 

ההשפעות
שבאכילת המצה

על ידי קדושת
אכילת מצה, זוכין לתקן את מה שפגמו בכל ימות השנה ע"י אכילת איסור…

(בשם בעל
עקידת יצחק)

 

 

הקב"ה
צווה לנו באזהרת אכילת מצה, והמצווה ההיא מכרעת הסטרא אחרא והמקטרגים שלא יכלו לקטרג
עלינו דמיון (בדומה) למזוזה שבבית ושם שד"י כתוב עליו מבחוץ…

(ספר
"קב הישר" – פרק פט)

 

 

המצה נקראת
'נהמא דמהימנותא' (לחם אמונה) וכן 'נהמא דאסוותא' (לחם רפואה) – לחם אמונה שהוא
גם לחם של רפואה לכל המחלות הרוחניות והפנימיות שבתוכנו, שהרי: 'אין אדם עובר עבירה
אלא אם נכנסה בו רוח שטות', ובמצה טמונה סגולה מיוחדת ליטע באדם את השכל הישר
ולהביא להתבהרות המציאות האמיתית בשכלו.

(הרב שמשון
דוד פינקוס זצ"ל – פסח)

 

ולכן: 'וישבות
המן באכלם מעבור הארץ', שכיון שזכו לאכילת המצה שקדושתה היא למעלה מקדושת המן… שהעוגות
שהוציאו ממצרים, שרומז להשארת הקדושה מאכילת המצה, טעמו בהם טעם מן, והיה להם מיכלא
דאסוותא (אוכל רפואה), שלא יזיק להם אכילת החמץ כל השנה … שאחר אכילת המצה, יכול
לאכול כל השנה חמץ מתבואת הארץ שלא יזיק להם מחמת השארת הקדושה שנשאר על ידי אכילת
המצה…"

(ספר
"מאור ושמש" – הפטרה א' של פסח)

 

 

שפע
של פרנסה שיורד בפסח

כזית מרור
שאוכלין בפסח, מסוגל לפרנסה…

(ספר המידות
– ערך ממון)

 

 

פסח הוא
דרועא ימינא (זרוע ימין), דהיינו שבפסח נתגלו חסדים בעולם, ופסח הוא חיות של כל
השנה, דהיינו, באותן חסדים שממשיכים בפסח באמצעות הסדר ושאר דברים שעושין בפסח.
ולכן שנו חכמים במשנתם: 'בפסח על התבואה', דהיינו מזונות, וכל העולם ניזון בחסדו
הגדול… וזהו בפסח נולד יצחק, דהנה האמת שבפסח נמשכו חסדים על כל השנה…"

(ספר
"מאור עינים" – פרשת צו)

 

 

הנה, אמנם
כל שפע ופרנסות של בנ"י שיורדים לעוה"ז הוא בא ע"י המצה… כמבואר
בספרים. ולכך המצה הוא שגרם לירידת המן. וזה שכתוב (ראש השנה
טז, א): 'בפסח על התבואה', ממצוות מצה של פסח בא רב תבואה לעולם…
וזה שכתוב (פסחים ע, א): 'פסח נאכל על השובע'… ע"י
מצות פסח נמשך שובע בעולם… נמצא כי אכילת המצה הוא בבחינת גבוה מן המן, בהיותו
לחם שמים וניתן למצווה להשפיע על ידו רב טוב לבית ישראל… ומכל מקום, ע"י
אכילת המצה בקדושה וטהרה נמשך לישראל ממנה שפע התורה והמצות יותר ויותר… וזהו
'מצה זו שאנו אוכלים'. וזהו: בערב, היינו בזמן הגלות, תאכלו מצות, כי ממנה תאכלו כל
השנה…

(ספר תפארת
שלמה – רמזי פסח)

 

 

כי מרור
שאוכלין עם המצה מרמז שמרירת השעבוד שהוא בחינת עניות וחסרון הפרנסה נתהפך עתה לעשירות
גדול…

 (ספר ליקוטי הלכות – הלכות שליחות
והרשאה הלכה ד)

 

המילה "פסח"
מרמזת על שלוש שמות של פרנסה הרמוזות בפסוק: "פותח את ידיך" והם:
א. השם פא"י הרמוז בראשי התיבות של הפסוק. ב. השם חת"ך הרמוז
בסופי התיבות של הפסוק. ג . שם סא"ל שהוא חילוף אותיות א"ת ב"ש
של שם חת"ך, והוא בגימטריה שם פא"י, גימטריה יחוד שם הוי"ה
ואדנ"י, לרמז שבפסח יורד שפע של פרנסה…

(בשם הרמ"ע
מפאנו)

 

על ידי קיום
מצוות ליל הסדר בשמחה עצומה ואדירה, אפשר לזכות להתנוצצות והארה משער החמישים, זוהר,
משיח, וסוד אורייתא דעתיקא סתימאה (זהר ח"ב דף סג:),
שהיא הביטול המוחלט והדביקות הנוראה, עד השגה שהיא למעלה מנבואה".

(תפילה לעני
על פסח להרה"צ ר' אליעזר ברלנד)

 

 

הגרי"ז
סאלאוויצ'יק היה נוהג לקראת סוף עריכת הסדר לצאת בריקוד עם בניו, והיה
זה הריקוד היחידי בו היה משתתף בגופו…

 

וההסבר
לכך:

 

כי מי
שמרגיש שזה עתה יצא מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה, הרי בודאי שזה מביא אותו לידי
מצב של ריקוד סוער על גאולתו ופדות נפשו… והרי זה נכלל בחיוב של: "חייב
אדם לראות את עצמו כאילו הוא זה עתה יצא ממצרים"…

 

('מוריה'
גליון ניסן ה'תשע"א

בשם ר'
יעקב מאיר זוננפלד – רבה של רכסים)

 

 

 

ולסיום:

 

בשם
החת"ס: מדוע סיבב השי"ת שבפסח כולנו מסתובבים עם הרגשה כלשהו של 'רעבים' [עכ"פ
במצב והרגשה של חוסר, ורצון לאכול כמעט כל הזמן]?

 

כי
ידוע ש'בפסח נידונים על התבואה', ורצה השי"ת לגרום לנו שנזכור להתפלל ע"ז ממילא
גרם שכך נזכור לבקש על אוכל – פרנסה!

 

וזה
הרי ידוע שעיקר כוחו של התפילות והבקשות – זה לא רק בקשה, בפה… אלא חידוד ההכרה וההכרה
שרק מאיתו יתברך הפרנסה, כדאיתא: 'מאמין בחי העולמים וזורע'…

 

 

פנינים
מתוך 'באר בשדה'

לקראת
מצוות הגדה של פסח

ערב
חג הפסח ה'תשע"ב

 

 

חבר
וידיד הי"ו

ברכת חג
כשר ושמח

לך ולכל
משפחתך

יחד עם
כל בית ישראל

 

 

לפניך
בתמציתיות, דברי הכנה והסבר למנהגי ליל הסדר, בדרך של שאלה ותשובה, כראוי
למנהגי 'ליל הסדר', והכול במטרה להביא את עצמך להרגשה האמיתית של:

 

'חייב
אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'.

 

ולהגיע
להרגשה, ולהביא גם את כל הנוכחים בסעודת ליל הסדר – האישה, הילדים, האורחים –
שכולם ירגישו מעין שחרור של יציאה מן המצר ברוחניות ובגשמיות…

 

 

למה זה
נקרא 'ליל הסדר'?

<![if !supportLists]>א.
<![endif]>כי זה
הלילה היחיד בשנה שיש בו כזה סדר מסודר לסעודה. ולא כמו בשאר ימי השבתות
והיו"ט.

<![if !supportLists]>ב.
<![endif]>כי
בצאתם מעבדות פרעה ומצרים קיבלו על עצמן עבדות השם להיות מסודרים בתכלית הסדר.
לדעת שיש יום ויש לילה, ובהם יש זמנים מסודרים, זמני קריאת שמע ותפלה של
שחרית מנחה ומעריב… ויש שבת ויו"ט עם זמני כניסה ויציאה מסודרים…
ולא כל איש הישר בעיניו יעשה… רק יש סדר למקרא!

<![if !supportLists]>ג.
<![endif]>כי רק
מי שמקושר לבורא כל עולמים ויצא מעבדות פרעה ומצרים הוא מתנתק מהא"ב שאינו
כסדר (תשר"ק…), וניצל מכל הירידות והבלבולים, ומעתה יהיה נעשה לו חייו
כסדר (אבג"ד…), כי רק מי שיש לו אמונה חייו חיים.

 

 

למה
שמים ג' מצות בליל הסדר ולא ב' שלמות כבכל שבת ויו"ט?

<![if !supportLists]>א.
<![endif]>כי כמו שבשעת
יציאת מצריים הלכו אחר משה רעיא מהימנא באמונת חכמים, ואמרו: 'אנו אין לנו אלא
דברי בן עמרם'… ולא עשו חשבונות מה יאכלו במדבר… ועל זה משבחם השם יתברך:
'זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'. והשם יתברך
ריחם עליהם ונתן להם ג' דברים ההכרחיים של האדם. שהם אוכל, שתייה, בגדים. שהם
באר, ענן, מן. שמהמים של הבאר בזכות מרים טעמו בו כל טעמי המשקאות, ומאכילת המן
בזכות משה טעמו כל טעמי האוכל, ובכוח הענן זכו למלבושים טובים ומתוקנים 'בשומו ענן
לבושו' בזכות אהרן, שזה כנגד אברהם יצחק יעקב – כמו כן בכל שנה ושנה, כאשר
חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, הרי אל לו לדאוג כלל דאגת הבאר,
ענן, מן. לכן שמים על השולחן 3 מצות לזכור את ה- 3 מתנות הללו.

 

 

למה
לובשים קיטל – בגדי לבן בליל הסדר?

<![if !supportLists]>א.
<![endif]>כי רק
כאשר זוכרים את יום המוות עם בגדי התכריכים רק אז אפשר להעריך את יופי
החיים אחרת, ולהרגיש חירות אמיתי בלי סרחון הגאות.

<![if !supportLists]>ב.
<![endif]>כי בליל
הסדר מתחילים התחלה חדשה, צ'אנס חדש, יציאה מהרע והתחלת העשה טוב, עבדים למקום ולא
ליצר הרע של פרעה ומצרים, ואז אנו כחתן ביום חופתו שמוחלים ופוקקים לו כל
עוונותיו שלובש בגדי לבן, וכדוגמת יום הכיפורים והושענא רבה, שגם אז הם ימי
דין ותשובה שמוחלים בהם עוונותיהם של ישראל.

 

 

למה
מסדרים את כל הפרטים בתוך קערה עגולה?

<![if !supportLists]>א.
<![endif]>ליל פסח
הוא בריאה חדשה, כאילו בריאת העולם מחדש, והעולם הוא הרי נברא בעיגול, ככדור.
ובליל פסח שמים קערה, שגימטריא שע"ה, שהוא כשעה עגולה. ומכניסים בו את כל
הג' מצות ועוד שש פריטים ויחד עם הקערה עולה כמנין 10 שהוא כנגד כל העשר ספירות
שבהם נברא העולם, ומתחדשים בהתחדשות חדשה להיכנס בעבודת השם יתברך.

 

 

מתחילים
את עריכת 'ליל הסדר' עם אמירת 15 הסימנים כי יש בהם הרבה סודות ורמזים רוחניים.

 

 

תחילת
הסדר היא: קדש. וצריך לכוון בו גם על תחילת המצווה של 4 הכוסות, שהם
ממשיכים שמחה וקדושה, 'יין ישמח לבב אנוש' ולהמשיך את ה'קדשנו מכל עם ורוממנו
מכל לשון', שיתקיים בכל אחד מיושבי הבית, בפרטיות, 'והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי'
– לצאת מכל סוג  מיצר בלילה קדוש זה.

 

 

למה לא
נוטלים ידיים לסעודה מיד אחרי הקידוש כמו בכל שבת ויום טוב?

<![if !supportLists]>א.
<![endif]>כי
כשרוצים לצאת מן המצר, מגלות מצרים, ורוצים להגיע לשולחן ערוך, לתורה וגדולה במקום
אחד, הרי הדרך היחידה להגיע לכל זה, זה רק אם הוא יקבל על עצמו לשמוח גם כאשר
יש לו רק חתיכת כרפ"ס, כי על אף שכרפ"ס מרמז על ס' פר"ך,
העינוי והיגיעה והגלות ומוחין דקטנות, עם כל זה צריך להרגיש גם אז אמונה ובטחון
בבורא כל עולמים. כי גם כאשר יש לו רק חתיכת כרפס וחתיכת ירק – בכל זאת: 'ביה
אנא רחי"ץ' – ורח"ץ כרפ"ס… להרגיש שמחה בכרפס כאילו יש לו
עכשיו 'חור כרפס ותכלת'… כאילו הוא לבוש בבגדי יקר ומשי, ומתוך כך יזכה גם לשמוח
בשולחן ערוך.

 

 

למה
מחלקים את המצה האמצעית לשניים ומצניעים את החלק הגדול ל'צפון'?

<![if !supportLists]>א.
<![endif]>כי מיד
בתחילת הסעודה של הגאולה מן המצר, הרי צריך מיד להכניס את ההרגשה לכל יושבי הסעודה
– האשה, הילדים, האורחים – שלא כל דבר אפשר להבין מיד. יש הרבה קושיות
בחיים שעדיין יישארו כל אורך זמן הגלות… ומצניעים את החתיכה הגדולה לצפון,
לסוף הסעודה, לזמן הגאולה, שרק אז יבינו הכל.

 

 

מצוות מגיד
צריך להשתדל לקיים באופן שכל אחד ואחד מבני הבית ויושבי השולחן יבינו וירגישו
כל אחד כפי יכולתו את הסיפור של יציאת מצריים. וכהקדמה למצוות הסיפור מביאים
את דברי הזוהר על החשיבות הגדולה של סיפור יציאת מצרים בכל בית בישראל.

 

 

למה
מתחילים את הסיפור של ההגדה עם 'הא לחמא עניא'?

<![if !supportLists]>א.
<![endif]>במצוות
המצה יש שני חלקים: מצד אחד הוא חלק העוני 'לחם עוני', לחם של שבויים ושל עבדים.
ומצד שני הוא גם לחם הגאולה 'שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שגאלם'. כי מיד כאשר
מתיישבים עם כל בני הבית והאורחים בליל הסדר מזכירים לכל אחד שיזכור היטב את
הקשיים של הגלות ושל החיים במשך כל השנה, כפי שעובר על כל אחד בפרטיות, ומתוך כך
להגיע להרגשה של שמחה, שהנה עכשיו כולם יושבים מסובים כבני חורין וגם מזמינים את
כולם לסעודה 'כל דכפין ייתי וייכול'… מתוך שמחה. כי כמו בגלות מצריים היה
תחילה עינוי ושיעבוד ואחר כך גאולה, כמו כן ממש עלינו לזכור שמתוך כל העינויים
יוציאנו הקב"ה למרחב. ולכן אל לו לאף אחד להתבלבל מהעוני, רק להתנהג כאבותינו
במצריים שצעקו וזעקו ומתוך כך הגיע גאולתם.

 

 

למה
מצוות סיפור יציאת מצרים בנויה בלשון של שאלה ותשובה?

<![if !supportLists]>א.
<![endif]>יש
מצווה תמידית לספר בשבח יציאת מצרים, אבל בליל פסח יש עניין ביותר שכולנו חייבים
לספר ביציאת מצרים באופן של שאלה ותשובה, וזה למטרה בכדי לחדד ביתר שאת את
הסיפור, שבדרך כלל על ידי שאלה ותשובה מתבררים הרבה פרטים ביתר ביהירות.

<![if !supportLists]>ב.
<![endif]>מטרת השאלות
בליל הסדר היא גם בכדי להכניס בלב כל המסובים – נשים, ילדים, אורחים – שאין
חלילה פגם בשאלות שיש לאדם בהנהגת השי"ת את העולם, כי הנה 'אפילו כולנו חכמים
כולנו נבונים כולם צריכים לשאול'… 'וכאן הבן שואל'… 'והיה כי ישאלך בנך מחר
לאמור'… רק השאלה צריכה להיות באופן הראוי, בכדי לקבל תשובה, ועל דרך זה
בנוי כל מצוות ההגדה.

 

 

מה היא
התשובה שמתחילים מיד אחרי ה'מה נשתנה' – 'עבדים היינו לפרעה במצרים'?

<![if !supportLists]>א.
<![endif]>ראשית
לכל, צריך כל אחד להכיר את האמת, שבתחילה 'עבדים היינו' – 'והקב"ה הוציאנו
מעבדות לחרות'. לכן, גם כאשר יש עדיין שאלות, צריך להיזהר, שחלילה לנו שהשאלות
הללו יביא אותנו לספיקות באמונה נגד הבורא כל עולמים, כי הרי צריך לזכור את
האמת, ש'עבדים היינו' – ו'הקב"ה הוציאנו מעבדות לחירות', לכן חייבים אנו לקבל
עלינו עול מלכותו יתברך גם כאשר עדיין יש שאלות.

<![if !supportLists]>ב.
<![endif]>מבואר
בחז"ל שה'עבדים היינו' היא החלק של 'מתחיל בגנות', וה'ויוציאנו ד' אלוקינו
משם' הוא החלק של ה'מסיים בשבח' – וזה צריך להכניס בכל היושבים והמסובים בליל הסדר
–  האשה, הילדים, והאורחים – אל תשכח
לרגע את ה'גנות', אל נא תשכח את ההתחלה שלך שהיו שם הרבה דברים שלא עשית כהוגן את
רצונו יתברך, ולכן יש קשיים בחיים, בכדי לתקן את הגנות שלך… ואחר כך זה
יסתיים ב'שבח'. אל תיתן למצב של ה'מסיים בשבח' להשכיח ממך את ה'מתחיל בגנות',
ה'עבדים היינו' היא התשובה ל'מה נשתנה', כי כשהאדם רואה לילה ארוך כזה.. גלות
ארוכה כזאת… צרות כאלה, קשיים כאלה, התשובה לכך היא: 'מתחיל בגנות', 'עבדים
היינו', הלכנו אחרי היצר הרע כעבדים… ושמענו בקולו, ולכן יש קשיים, אבל בסוף
יהיה 'מסיים בשבח', שהקב"ה יוציא את כל אחד מידו ומיד כל הקשיים והצרות.

 

 

למה
התשובות לשאלת הבנים היא באופן של כנגד 4 בנים דיברה תורה?

<![if !supportLists]>א.
<![endif]>בכל
בית, של כל אחד, יש מציאות של כמה וכמה סוגי ילדים, ולכן דייקא בלילה זאת שמתחילים
התחלה חדשה בהתקרבות לבורא כל עולמים מזהירים את כל ראש בית אב: דע לך! שכנגד 4
בנים דיברה תורה, וחלילה לך להרחיק אף אחד מהבנים, כי גם כאשר יש בתוך ביתך בן
רשע, חלילה, אל נא תזרוק אותך מביתך ושולחנך, אלא קרבהו, תשאיר אותו על שולחנך יחד
עם כל הבנים האחרים, כי זה עניין של 'אברהם תיקן שחרי"ת' שהוא ר"ת:
ח'כם ר'שע ת'ם ש'אינו י'ודע, כי את כולם צריך לתקן, ואז תראה איך שגם כנגד בן הרשע
דיברה תורה, ואם היום הוא עדיין בן רשע – הרי מחר יתהפך ויהיה בן חכם.

<![if !supportLists]>ב.
<![endif]>גם בתוך
כל אחד ואחד בפרטיות יש חלקים שבו הוא כבן חכם, ויש חלקים שבהם הוא מתנהג כבן
רשע… ובלילה זה צריך להביא את עצמנו להבנה, לא להתרחק, ולא ליפול, גם כאשר
רואה האדם בעצמו שיש בו חלקים שהוא עדיין כבן רשע, כי התורה מדברת נגד כל סוגי
ה-4 בנים.

 

 

 

למה
התשובה לשאלת הבן רשע היא מתוך הפסוק בתורה על שאלת הבן שאינו יודע לשאול?

<![if !supportLists]>א.
<![endif]>עם הבן
רשע, ועם החלקים של האדם שבו הוא עדיין כבן רשע, צריך להתנהג באופן של 'שמאל דוחה
וימין מקרבת'… מצד אחד אל נא תזרוק אותו מביתך ושולחנך, ומצד שני כדי שלא
יהיה לו השפעה שלילית על שאר הילדים התמימים וה'שאינו יודע לשאול', לכן עליך לפנות
לתם ולשאינו יודע לשאול, ואתם לדבר, מול עיני הבן רשע, ולומר להם: דעו לכם,
אנחנו לא מרחיקים את הבן רשע, והא ראיה שהוא כאן ליד שולחננו, אבל האמת היא, שאם
האח המסכן שלנו היה מתנהג כך גם בגלות מצרים הרי הוא לא היה נגאל… כי 'בעבור זה
עשה ד' לי' – לי ולא לו… ובכך שאינך מתייחס כל כך לבן רשע, רק הנך מדבר לבנים
האחרים, עם תוקף האמת של האמונה והבטחון והמסורת, הרי בזה אתה 'מקהה את שיניו' –
אתה מחליש את כוחו והשפעתו… חלילה לך להכות את הבן רשע… אלא לגרום להחליש את
שיניו, להחליש את השפעתו, ובכך תגרום שגם הוא יתקרב בסופו של דבר.

 

 

 

ר' ברוך
ממז'יבוז' היה מפרש: דע לך כוחו הגדול של הדיבור! כי אם אתה רוצה לדעת למה החכם
הוא חכם? דע לך כי הכל תלוי ב'מה הוא אומר'… ואם רצונך לדעת למה הבן רשע הוא
רשע? דע לך כי הכל תלוי ב'מה הוא אומר'… כי הכל תלוי בכח הדיבור של האדם.
ולכן בלילה קדוש זה של יציאת מצרים, של פה-סח… מגלים לכל בני הבית, את כוחו
הגדול של הדיבור, ומכניסים דעת באשה והילדים והאורחים, שמעתה ישמרו כל אחד את מוצא
פיו ולשונו, כי הרי 'חכם' הוא לפי 'מה הוא אומר'… ו'רשע' הוא גם לפי 'מה הוא
אומר'…

 

 

מהו
ה'והיא שעמדה לאבותינו ולנו'?

<![if !supportLists]>א.
<![endif]>בלילה
קדוש זה של ליל הסדר צריך להביא את האשה והילדים והאורחים להבנה, שדייקא בגלל ש'לא
אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו' זה מה שהציל אותנו… כי אם הגויים היו רק מקרבים
אותנו, היינו חלילה מתבוללים ביניהם… ואל לו לאדם לחשוב שאם היינו מתנהגים כמו
הגויים היה לנו קצת יותר טוב, לא ולא! כי גם אם היינו מתבוללים חלילה בינם, גם אז
הם היו הורגים בנו, כמו שראינו שהיה בזמן השואה, שעשרות שנים היו הרבה יהודים
בגרמניה מתבוללים בין הגוים, ובסוף חיפשו את כל היהודים עד דור שני ושלישי… לכן
דייקא בכך שאנו 'מגביהים את הכוס' ואנו שונים מהם, ולכאורה בגלל זה 'לא אחד בלבד
עמד עלינו לכלותינו' – דייקא זה 'עמדה לאבותינו ולנו והיא מה שגרמה 'שהקב"ה
מצילנו מידם'.

<![if !supportLists]>ב.
<![endif]>בלילה
קדוש זה מכניסים דעת באשה והילדים והאורחים, שדייקא בגלל ש'לא אחד בלבד עמד עלינו
לכלותינו', זה לבד גרם לנו להיוושע… כמו שהתחיל עם יעקב שביקש לבן לאבד את הכל,
וירדו מצרים והתרבו שם במאוד, והמצרים החלו את העינוי והשיעבוד, ומה עשו אבותינו?
– צעקו! וזעקו! ויאנחו! ויאנקו! – וזה גרם ש'וישמע ד' קולינו וירא את עניינו ואת
הלחץ ואת הדחק', שזה כל הקשיים בגוף שזה 'דוחק', ובנפש שזה 'לחץ'… לכן גם
היום, כאשר מתעורר על האדם המצב של 'לא אחד בלבד עמד עליו לכלותו', ועובר עליו
דוחק בגוף ובממון ולחץ נפשי של חוסר מנוחת הנפש, מה העצה? – רק לצעוק ולזעוק אליו
יתברך… ואז השי"ת יצילו מכל המצרים והמעיקים, ויעשה לו ניסים ונפלאות
ישועות ונחמות. כי אם היה רק טוב לאדם, היה חלילה יכול לשכוח מהשי"ת מרוב
טובה… אבל על ידי שמתעורר עליו קושי ושיעבוד, ו'לא אחד בלבד עמד עליו לכלותו',
מזה נתעורר לשוב אל ד', ולצעוק אליו, ועל ידי זה מתקרבים אליו, ונושעים
מהצרות.

 

 

למה
בכדי להגיע לשולחן עורך צריך לעבור לפני כן אכילת הכזיתים של המצה מרור וכורך?

<![if !supportLists]>א.
<![endif]>על פי
המשל הידוע של ר' נחמן מברסלב על היהודי והגוי, חסרי הבית, שכל אחד התארח אצל
יהודי בליל הסדר. והיהודי הכין את הגוי את כל הסדר של ליל פסח, אבל שכח לעדכן אותו
על המרור… והגוי מיד בתחילת הסעודה היה קצת בשמחה על הכוס יין של קידוש, אבל אחר
כך התחיל הכרפס ואמירת ההגדה, וכשכבר הגיעו סוף סוף למוציא-מצה והוא מחכה כבר
לשולחן ערוך, ואז נותנים לכל אחד את המרור, וזה הרי היהודי שכח לומר לו, ואז נתן
הגוי בעיטה לשולחן הסדר, והתחיל לקלל את כל היהודים, וברח מהבית… ואמר ר' נחמן,
בליל הסדר צריך להסביר בסבר פנים יפות לאשה ולילדים ולאורחים המסובים בסעודה:  אל תהיה כמו אותו הגוי, אלא המתן המתן! נכון,
שכך הוא דרכו של עולם, יש ישועות קטנות כדוגמת היין והכזית מצה, אבל אחר כך יש גם
מרור, ואם לא מחזיקים מעמד במרור, אזי בורחים כמו הגוי… אבל כשמחזיקים מעמד
במרור, אז רואים שיש גם כורך, יש מצה ומרור ביחד, נכון שיש מרור ומרירות, אבל יש
גם מצה, וההרחבות והצרות כרוכים יחדיו, ואם מחזיקים מעמד – מגיעים לשולחן עורך…

 

 

מסיימים
את ההגדה ב: צפון ברך נרצה – פיוטים, אדיר במלוכה, אל בנה ביתך בקרוב, אחד מי
יודע, חד גדיא – מה הקשר ביניהם?

<![if !supportLists]>א.
<![endif]>כאשר
מתקרבים לקראת סיום הסדר של ליל הפסח, מסבירים בסבר פנים יפות לאשה ולילדים
ולאורחים: הנה אנחנו כעת מתקרבים לשלב של 'צפון' והוצאת האפיקומן, כי בסופו של
דבר הקב"ה יוציא את כל הטעמים הגנוזים והנסתרים, ויסביר לנו בטוב טעם ודעת את
כל סיבת הגלות והיסורים שעבר כל כל נשמה ונשמה בכל משך ימי הגלות… ומתוך כך
אנחנו מגיעים ל'ברך' ו'הלל', ואנחנו מברכים את שמו הגדול, ומשלימים את ההלל,
ואומרים 'הלל הגדול' ו'נשמת כל חי'… ומרגישים שאנחנו כל הזמן 'מרוצים' לפני
הקב"ה. ומתוך כך פונים אנו לבורא כל עולמים ואומרים לו: רבוש"ע! הנה
אנחנו מספרים לפניך כעת באמירת הפיוטים, את כל החסדים שעשית עם כלל ישראל לדורות
עולם בלילה קדוש זה, והנה כעת אנחנו נמצאים בעת רצון הגדול של שעת חצות לילה, אנא
ממך בורא כל עולמים, כפי שעשית לאבותינו בכל משך ההיסטוריה ניסים ונפלאות בלילה
זה, כן גם עתה, שאתה הוא אדיר במלוכה ובחור כהלכה בנה כבר ביתך בקרוב… כי הרי
אתה אחד יחיד ומיוחד בשמים ובארץ, ובחרת בנו ונתת לנו 2 לוחות הברית ויש לנו זכות
אבות ואמהות… ולכן גם כאשר עובר על כלל ישראל בכלליות ובפרטיות צרות ויסורים של
'שונרא' ו'כלבא' 'חוטרא' 'אשא' ו'מיא'… בכל זאת הרי אתה כל תוכל, ואתה הוא ה'אחד
שבשמים ובארץ', ואתה הוא ה'אבא דזבין את הגדיא' – כלל ישראל – בשני לוחות הברית…
לכן 'בנה כבר ביתך בקרוב בימינו'… אמן!

 

 

ושוב
נסיים בברכת:

חג
כשר ושמח,

מיט
פריילאכע הערצער!

 

מוטה

 

 

ערבי
פסחים ה'תשע"ב – לקראת קיום מצוות ספירת העומר

 

פנינים
מתוך 'באר בשדה'

לקראת
קיום מצוות ספירת העומר

 

בתוך
פרשת אמור לומדים את המצוות של כל סדר מועדי השנה… ומתוך 124 פסוקי הפרשה יש
44 פסוקים שבהם כל החגים והמועדים מתאספים להם יחד…

 

פרשת
המועדים מתחיל שם עם יום השבת, ועוברים לקרבן חג הפסח ביום יד' ניסן
ומשם לחג הפסח בטו' ניסן, ומשם למצוות ספירת העומר שמקשרת את חג הפסח עד
חג השבועות… ומשם לראש השנה יום הכיפורים וחג הסוכות…

 

*  *  *

 

ננסה
להיכנס קצת יחד, לביאור אחת מהחלקים של פרשת המועדים של פרשת אמור, והיא ביאור
מצוות ספירת העומר, שבו אנחנו נמצאים בימים אלו בעיצומו של קיום מצווה זו… כי
ממוצאי יום טוב ראשון של פסח – ממחרת השבת – מתחילים מיד לקיים לילה אחרי לילה את
מצוות הספירה…

 

כי כאשר
נתבונן היטב נצליח להבין ולהשכיל, שלכאורה, כל עניין הקרבת קרבן עומר השעורים שהיו
מקריבים ביום ט"ז לחודש ניסן, ממחרת השבת של יום טוב פסח, וכמו כן כל עניין
הקרבת קרבן 2 הלחם שהיו מקריבים ביום חג השבועות, וכמו כן כל עניין מצוות ספירת
העומר – שהיא בעצם המקשרת בין שני המנחות והקרבנות הללו – הרי שעל פי נגלה וטעם
הפשט הפשוט, כל זה בא להורות לנו, שאנו מכוונים בקיום מצוות הללו להביע את:

 

הרגשת
התודה וההודאה להקב"ה על כל החסד אשר עושה עם כל אחד ואחד בכך ש'ארץ נתנה
יבולה', וכולם עסוקים בימים אלו בקציר החיטים והשעורים של השנה החדשה…

 

ובמילים
אחרות, הרי שמצוות ספירת העומר באה להנחיל בתוך לב כל אחד את ה:

 

השבח
וההודאה להקב"ה על כל השפעת המזון והפרנסה של השנה החדשה… וכלשון
חז"ל: "בפסח נידונים על התבואה"… וזה הרי כולל כל פרטי מזון
האדם, כי עיקר המזון והסעודה היא מן החיטים והשעורים…

 

ובכדי
שכל השפעת השפע החדשה של השנה החדשה יהיה על הצד הטוב, ובכדי שנזכה להשתמש בהם
כראוי וכיאות, צריך תחילה לתת תרומה לד' מתוך התבואה החדשה – כמו בכל שאר מצוות של
'תרומות' ו'מעשרות' ו'חלה' ו'ברכת הנהנין' – ולכן עלינו להקריב מנחת עומר שעורים
ביום הראשון לספירה.

 

ולכן
מצאנו ראינו שיום הקרבת העומר שעורים מוגדרת בתורה בשם: "ממחרת
השבת", שהכוונה בעצם למחרת חג הפסח יום היציאה ממצרים, ולמה היא
נקראת "מחרת השבת"? (שמתוך כך אכן טעו והטעו הצדוקים
שהכוונה ל'שבת' כפשוטו…) אלא העניין הוא, שעד יום חג הפסח
היה אסור לאכול, ואולי גם לקצור, את התבואה החדשה… ולכן 'ממחרת הפסח' היא בעצם
כעין גמר ו'מחרת' 'השבת' שהכוונה ל'שבת הארץ'… שהיא כעין שמיטה לתבואה החדשה של
גידולי הארץ… כי הרי היה אסור עד אז לאכול, ואולי אפי' לקצור, את התבואה החדשה
עד הקרבת מנחת וקרבן העומר, והבן היטב (עיין היטב בדברי
הרש"ר הירש בפירוש 'מחרת השבת').

 

והעניין
שאנחנו מקדימים תחילה להקריב את מנחת השעורים לפני מנחת 2 הלחם מהחיטים? כי
השעורים הרי מקדימים, בבישולם, (עיין היטב בדברי הספורנו).
ולכן היו מקריבים תחילה את מנחת העומר שעורים בכדי להתיר את התבואה החדשה בכל ערי
ישראל… ולאחר מכן, ביום החמישים, כאשר הצליחו גם לקצור את רוב החיטים של השנה
החדשה, אז היו מקריבים מנחה חדשה, של שתי הלחם
מהחיטים, יחד עם שבעה כבשים… וזה כבר היה מתיר גם את התבואה החדשה להקרבת
המנחות בבית המקדש.

 

ובכל
ימי הקציר שבאמצע, באה התורה ומצווה עלינו: "מהחל חרמש בקמה תחל לספור
שבעה שבועות" – אחרי עבודת היום, כשמגיע שעות הערב, ורואים את תוצאות
העבודה של קציר החיטים והשעורים… ובעל-הבית מרגיש טוב ורענן יחד עם הרגשת השמחה
הגדולה של השפע החדש, שרואה כעת מול עיניו, איך שנערם לו בשדהו אחרי יום עבודתו של
קציר החיטים והשעורים… אז, הגיע הזמן שהוא צריך לעמוד בצד שדהו, כבועז בשעתו
שירד הגורן הלילה לשמור על הקציר חיטים והשעורים… ובדחילו ורחימו עליו לפתוח
פיו בשיר תודה והלל, להודות ולהלל על כל החסד אשר עשית עמדי, ומברכים על ספירת
העומר, כי רק העומר התיר לנו להשתמש בתבואה החדשה…

 

ובכך,
בספירה זו, נזכרים אנחנו כל זמן הקציר בהקרבת מנחת העומר ממחרת השבת… ובכך בעצם מגלים
כי לד' המלוכה, וכל שפע השדה רק מאתו יתברך, 'כי לי כל הארץ'… כמו שאכן
מתגלה כאשר משביתים את כל מלאכת עבודה של חריש וקציר בשנות השמיטה והיובל….

 

*  *  *

 

חברים
וידידים, בואו יחד ונתבונן בהסתכלות פנימית יותר על עניין מצוות ספירת
העומר שנכנסים עתה בעיצומה… בואו יחד וננסה, בדקות הבאות כשנעיין ונלמד את
השורות הבאות, להתרומם קצת לעניינים הפנימיים המרומזים בכל עניין הספירה הזאת,
בכדי לדעת איך לקיים את המצווה מתוך הרגשת הלב וחמימות אמיתית…

 

כי
עלינו להבין, שאם אנחנו רוצים לזכות לברר לצד הטוב והחיובי את הכסף שלנו, את
הפרנסה שלנו, שהם בעצם מרומזים בכל העניין של התבואה החדשה של השנה החדשה, הרי
שבכדי לזכות לברר לצד הקדושה והטוב את השפע החדש, הכסף החדש, הפרנסה החדשה, של
השנה החדשה… צריך הרבה לבקש ולהתחנן: 'תתיר צרורה'… 'טהרנו שגבנו'… כי
הרי 'אתה ציוויתנו על ידי משה עבדך לספור ספירת העומר בכדי לטהרנו מטומאתנו
ומקליפותינו'…

 

כי בכל
לילה ולילה מלילות ספירת העומר, כאשר נעמדים לקיים מצוות הספירה, ומשתדלים לקיים
את מצוות הספירה מתוך הרגשת השתוקקות וגעגועים, הרי בכך אנו מצליחים שמכל דיבור
ודיבור של מצוות הספירה, מתבררים לצד הטוב והקדושה עוד ועוד טיפות הדם
שבנפשנו… כי הדיבור שיוצא מתוך הגעגועים נובע מתוך כל טיפות הדם שבקרבנו
כידוע על פי הפסוקים: 'נפשי יצאה בדברו'… 'כי הדם הוא בנפש'… (וכמבואר
בארוכה בדברי רבנו רבי נחמן מברסלב בליקו"מ ח"א תורה עה').
ובכוח הדיבורים והגעגועים ההשתוקקות והספירה וההתרחקות ממאכל הבהמה של השעורים…
גורמים לברר את השפע, את הכסף, את הפרנסה, מתוך כל הבור מוץ ותבן… באופן שנזכה
להתקרב בשלמות להקב"ה על ידי השפע החדש, ולא, חלילה, שהשפע החדש, הכסף החדש,
ישפיע עלי להתרחק מהקב"ה…

 

כי גם
אחרי שכבר יצאנו ממצרים וקיבלנו כבר את הדמים החדשים, את התבואה החדשה, את
השפע החדש, את הכסף החדש, את הפרנסה החדשה, שזה סוד ה'חייב אדם לראות את עצמו
כאילו הוא יצא ממצרים בכל דור ודור'… ואז, אחרי היציאה מהמצרים, מתוך רחמי
ה'איתערותא דלעילא' (= ההתעוררות מצד העליון…),
עדיין צריך את ה'איתערותא דלתתא' (= ההתעוררות מצידנו, מצד
התחתון…), בכדי שאכן כל המאכלים, וכל השפעת השפע של הכסף החדש,
והפרנסה החדשה, יתבררו להם ממצב של מאכל בהמה למצב של מאכל אדם… שבשפת המקובלים
זה נקרא: שצריך להפוך את השעורים, את הדינים, ואת המוחין דקטנות, לחיטים,
ולחסדים, ולמוחין דגדלות…

 

כי גם
אחרי היציאה ממצרים ומכל סוג המצרים והגלויות, הרי שצריך עדיין להמתין שבעה
נקיים… שבעה כפול שבעה… בכדי לברר את כל הדמים העכורים… כי כל סוד יציאת
מצרים – על פי תורת הקבלה – הוא הפסק טהרה ובירור הדמים של כל 5 מיני מראות דמים
המטמאים בטומאת הנידה… בסוד הפסוק: "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת
בדמייך"… "ואומר לך בדמייך חיי בדמייך חיי"… כי ביציאת
מצרים ובמצוות ספירת העומר אנחנו גורמים שמתהפכים דם הנידה לדם טוהר לידה… דם
מילה ודם פסח…

 

לכן, מתחילים
לספור את השבעה נקיים מיד ביציאה ממצרים והפסק הטהרה, בכדי לברר את החמשה
מיני דמים הכפולים הללו העולים כמניין עשר… (כי
הדמים הללו הם בסוד 5 חסדים ו 5 גבורות) שהם בסוד העשר פעמים אהי"ה
באחוריים (א אה אהי אהיה…) שעולים
כמספר ד"ם… וזוכים להפוך את האהי"ה להוי"ה (כי
אהי"ה יחד עם 4 אותיותיו והכולל הוא כמניין הוי"ה),
ומעלים בקודש להפוך את ההוי"ה לא"ל (כי
הוי"ה יחד עם 4 אותיותיו והכולל הוא כמניין א"ל) ועשר
פעמים א"ל עולה כמניין: עמ"ר! כמניין: קר"י!…
כי כל זה בא בכדי לטהרנו מכל קליפותינו וזוהמתינו…

 

ואז
בגמר השבעה כפול שבעה נקיים, טובלים בליל החמישים, יחד עם השכינה, במקווה של שער
החמישים… ומקבלים כל האורות הנפלאים של מנחת החטים והדעת העליון של קדושת היובל,
שהוא שלמות יציאת מצרים, ואז הבת קול יוצאת שוב ומכרזת ואומרת: "אנוכי ד'
אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"…. 

 

*  *  *

 

והנה
מבואר בספרים הקדושים על גדולת חודש אייר, הוא החודש אשר בו מקיימים בכל
יום ויום מימי החודש את המצווה החביבה של ספירת העומר…

 

ומבואר
בספרים הקדושים, אשר אין עוד מצווה שהיא באה מזמן לזמן, שיקיימו אותה במשך חודש
שלם… כמו מצוות ספירת העומר… כי הרי מצוותה ממלאת את כל ימי החודש…

 

חודש
אייר נקרא בנ"ך גם בשם: "חודש זיו"… חודש שמפיץ זיו ואור
על נשמות ישראל, כאשר הם עוסקים לטהר עצמם במצוות שבעת הנקיים, של שבעה כפול
שבעה… שזה סוד ימי המ"ט ימים של ספירת העומר, כמובא במדרשי חז"ל
ובספרי הזוהר והקבלה והחסידות…

 

*  *  *

 

אחת
המחשבות המעניינות הקשורות למצוות ספירת העומר קשורה לדיון הידוע, האם מצוות ספירת
העומר נחשבת כולה למצווה אחת ארוכה שנחלקת לחמישים יום… או שבכל יום ויום יש
מצווה מיוחדת של ספירת אותו היום?…

 

הדיון הזה
יש לו השלכות בכמה מישורים, כאשר מהמפורסמים שמביניהם היא, האם אפשר להמשיך לספור
בברכה את הספירה של היום, גם אם הוא שכח לספור יום אחד… והאם מי שנעשה בר-מצווה
באמצע ימי ספירת העומר, יכול להתחיל לספור בברכה, גם כאשר הוא היה עדיין קטן
בתחילת ימי הספירה?…

 

מבלי
להיכנס, לדיון ההלכתי שבזה, אנחנו נתמקד יותר בהיבט הרעיוני שיש מאחורי דיון זה.
ונשתדל לבאר את הרעיון על פי המבואר בתורת הקבלה על ענייני ספירת העומר.

 

כי בעצם
שני המחשבות גם יחד יש להם מקום במצוות ספירת העומר…

 

כי מצד
אחד, ודאי שתכלית המצווה היא כאשר סופרים את כל הימים כולם. כי השלמות של המצווה
נעשית רק כאשר אנחנו מגיעים בסופם ליום "חג השבועות", יום החמישים…
שאז מתחברים להם כל הימים יחד, ומעוררים את השער החמישים, בכוח הרוחני שיש
למ"ט הימים שספרנו עד היום החמישים…

 

כי בכדי
שיתקיים ביום החמישים הפסוק שנאמר במעמד הר סיני: "וירד ד' על הר
סיני"… כל זה יקרה רק כשאנחנו נעשה את מירב ההשתדלות שלנו לחזור להשם
יתברך ולהתקרב אליו במ"ט ימי הספירה… שזה בסוד מ"ט שערי
התשובה… כי כל זה מרומז בסוד הכתוב: "שובו אלי"… שרק אז
יתקיים גם: "ואשובה אליכם"… שגם השם יתברך ירד אלינו וייתן לנו
להשיג ולהבין דברים שלא היינו יכלים לבוא אליהם בכוחות עצמנו…

 

ולכן יש
עניין בספירת העומר של "תמימות תהיינה"… כי אנחנו צריכים
להשלים את כל השבעה כפול שבעה ימים… בסוד טהרת הנידה בשבעת ימי הנקיים שלה,
בימים רצופים… וכאמור על פי המובא בספר הזוהר את ההקשר של 2 הפסוקים: "וספרתם
לכם ממחרת השבת שבע שבתות תמימות תהיינה" שנאמר במצוות ספירת העומר… "וספרה
לה שבעת ימים ואחר תטהר" שנאמר בטהרת הנידה – בפרשת מצורע.

 

אבל
ודאי שבכל יום ויום בנפרד מימי ספירת העומר גם נעשים פעולות והשפעות של קדושה
וטהרה, וזאת על אף שעדיין לא נשלמו כל המ"ט ימי הספירה…

 

כי על
אף שעדיין הוא מוגדר כטמא מבחינה רוחנית… וחלים עליו הרבה הרחקות כמו שחל על
הנידה בימי ספירת הנקיים שלה… עם כל זה, מבחינת ההסתכלות העמוקה הרוחנית, הרי
ודאי שכל יום ויום מימי הספירה ממשיכים על עצמנו כוחות רוחניים חדשים שלא היו
קיימים אצלנו ביום האתמול…

 

כי בכל
יום ויום מימי ספירת העומר – מתברר בספרי הקבלה – מתבררים בירורים… ומתייחדים
ייחודים… ומתקנים תיקונים… בכל מיני חלקים שונים של קומת בניין הקדושה! כי בכל
יום ויום מימי ספירת העומר מתקנים חלקים מסוימים של המוח… וחלקים מסוימים של
המידות… וחלקים מסוימים של החלקים הפנימיים שלנו ושל החלקים המקיפים שלנו…

 

חברים!
מי שיתבונן, כאמור, בספרי הקבלה הבנויים על מצוות ספירת העומר הוא יראה איך שיש
בכל יום ויום עשרות דפים של כוונות רוחניים שנעשים על ידי כל אחד ואחד בכוח הספירה
של אותו יום שהוא נמצא בו כעת… וזאת על אף שעדיין לא השלימו את כלל כל
התיקונים…

 

כי
עלינו להבין, שבכוח מצוות ספירת העומר במשך כל המ"ט ימים של הספירה, אנחנו
בונים! ובונים! ובונים! – בניין גדול ורב מימדים של הרבה קומות… וכמו בכל בנייה
הרי שיש שלב של חפירות לעומק… ויש שלב של שלד… ויש שלב של פנים… ויש שלב של
גימור… עד שבאים לשלב של כניסה לדירה…

 

כן כן
חברים, גם בהסתכלות הרוחנית על מצוות ספירת העומר, ודאי שגמר המצווה תהיה ביום
החמישים… אבל בכל יום ויום נעשה עוד משהו! ועוד משהו! ועוד משהו!…

 

 

 

א ליכטיגער קיום
פון מצוות ספירת העומר…

 

מוטה

 

 

 

ערבי
פסחים – לקראת יום השבת שבתוך חג הפסח ה'תשע"ב

 

פנינים
מתוך 'באר בשדה'

לקראת
מנהג ישראל תורה – בקריאת ספר שיר השירים

ביום
השבת שחל בתוך ימי הפסח ה'תשע"ב

 

 

אמרו חכמים:

"כל
השירים קודש ושיר השירים קודש קדשים"

(מסכת
ידים ג)

 

בליקוטי
מוהר"ן (ח"א תורה רמג) כותב
רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב:

 

"שיר
השירים הוא קדוש מאוד, יותר הרבה מכל הספרים. והנה מצינו ששלמה המלך עליו השלום
חיבר שלושה ספרים: משלי, קהלת, ושיר השירים.

 

ובאמת
משלי וקהלת הם כולם מלאים מוסר ויראת שמים מאוד, ומצינו בהם תיבות של קדושה וטהרה
כמה פעמים, אבל בשיר השירים אינו נמצא תיבות של קדושה וטהרה כלל?!…

 

פוק
עין ותשכח שבכל ספר שיר השירים אינו נמצא שם בכל הספר שום תיבת קודש וטהור?!…

 

דע
לך, שכל זה רק מחמת גודל עוצם קדושתו, ולכן אין רואים שם שום קדושה!!!

 

כי
רק בגלל עוצם קדושתו שעולה על הכול, ורק בגלל שאין העולם יכול לסבול את עוצם
קדושתו, על כן הוא נעלם מאוד מאוד, ואין רואים בו שום קדושה ופרישות יתירה, ולכן
אינו נמצא שם תיבות קדושה וטהרה כלל".

 

*  *  *

 

והנה,
בתמצית הדברים, מתבאר ברוב מפרשי הספר הקדוש הזה, ספר שיר השירים אשר לשלמה,
שכולו בנוי ומבוסס על משל נפלא ונורא:

 

משל
לנערה יפה שחשק בה רועה נאמן. אבל מסביב לנערה היפה הזאת הסתובבו והשתוללו תמיד גם
רועים אחרים שרצו בה וחשקו בה ועשו כל מאמץ לנתק אותה מהרועה נאמן הנער החביב שרצה
בה…

 

והאמת
היא שגם היא רצתה בו, אבל מרוב השתדלותם אחריה היא הלכה לפעמים שולל אחריהם,
והתנתקה מהנער הרועה נאמן.

 

אבל
הוא לא התייאש ממנה, ועשה כל מאמץ להחזיר אותה לדרכו, ואכן בסופו של דבר חפץ ד'
הצליח בידו.

 

והנמשל
המובן מאליו:

 

הנערה
היפה היא היא בסוד 'כנסת ישראל', 'השכינה הקדושה', שזה בעצם מרמז גם על כל אחד
ואחד מנשמות ישראל בפרטיות…

 

והנער
החביב, הרועה נאמן, הוא בעצם מרמז על 'הקדוש ברוך הוא' בכבודו ובעצמו…

 

ומתחילת
הבריאה, בכל דור ודור, בכל עת ובכל זמן ובכל מקום, עושה הקב"ה, הרועה נאמן,
כל מאמץ לרמז ולשדל את נשמות ישראל, בכלליות ובפרטיות, להידבק רק בו…

 

אבל
הרועים האחרים, שהם מרמזים על כלל אומות העולם ועל כלל כל התאוות והתענוגות של
הבלי עולם הזה, אשר בכל דור ודור ובכל מקום ומקום הם לובשים צורה ופושטים צורה
וחוזרים ומתלבשים שוב בצורה אחרת… כל אלו אינו מפסיקים מלשדל ולפתות את כלל
נשמות ישראל, ואת פרטי כל נשמה ונשמה, שיעזוב את הרועה נאמן וילך רק אחריו כי הוא
ימלא אותה בכל טוב של כלל הבלי ותענוגי העולם הזה…

 

והנשמה
הקדושה, בכלליות ובפרטיות, לפעמים מתפתה אחריהם, והולכת שולל אחריהם…

 

אבל,
בכל עת, בתוך פנימיותה, איננה יכולה להתנתק מלרצות ולכסוף אחרי הרועה נאמן שגם הוא
רוצה בה, וגם הוא מבקש אחריה, תמיד בכל יום ובכל עת ובכל שעה…

 

ואכן
כך, כי גם אחרי כל כלל הירידות וההעלמות של חטא אדם הראשון, ושל גלות מצרים, ושל
חטא העגל הזהב, ושל כלל כל החטאים, בכלליות ובפרטיות, שגרמו את כלל כל החורבנות,
בכלליות ובפרטיות, של המשכן ושל בית ראשון ובית שני, הרי בכל זאת, אחרי ככלות
הכול, הרצונות והכיסופים של הרועה נאמן לנערה היפה והחביבה… והרצונות והכיסופים
של הנערה היפה והחביבה לרועה נאמן – הם הם שיתגברו על כלל כל המניעות וההעלמות
והעיכובים, וישובו להיות שוב יחד בגאולת עולמים…

 

*  *  *

 

חבר
וידיד הי"ו, לקראת מנהג ישראל תורה לקרוא בספר שיר השירים ביום השבת שחל בתוך
ימי חג הפסח, אעתיק לפניך כמה וכמה ביאורי פסוקים מתוך ספר שיר השירים אשר בו
מתבארים ברמזי רמזים הנמשל הנפלא של המשל הנורא והנפלא הזה. ואידך זיל וגמור…

 

'יונתי
בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראייך השמיעיני את קולך כי קולך ערב  ומראך נאוה'…

(שיר
השירים ב' יד'):

 

ועיין במדרש
רבה (בשמות רבה ובשיר השירים) שפסוק
זה נאמר על שעת קריעת ים סוף…

 

כי בני
ישראל כאשר היו תחת השעבוד במצרים היו צועקים ונאנחים, מרוב צער השעבוד, לאלוקי
ישראל שיבוא להצילם… אבל כשכבר יצאו ממצרים, והתחילו פתאום להרגיש חופשיים,
במקצת… והם שכחו, במקצת, את התלות בבורא כל עולמים… והתחילו, במקצת, להרגיש את
כוחם ועוצם ידם…

 

ולכן
סיבב אתם הקב"ה שיעמדו שוב בצער ומצוק ליד הים, ואז התקיים בהם הפסוק: 'ופרעה
הקריב' – שהקריב את לבם של ישראל לאביהם שבשמים יותר מק' צומות
ותפלות…

 

כי כל
זה היה כל המטרה של קריעת הים, בכדי שבני ישראל ירימו שוב קול צעקה ושוועה ולומר
לו: הנני שוב קורא אליך…

 

ומזה
לימוד עצום לכל כלל נשמות ישראל בכל הדורות כולם, בכלליות ובפרטיות, שגם כאשר
הנפילות גדולות ועצומות, וגם אם יש לפעמים מצבים של 'סתר המדרגה' במדרגות
נמוכות ושפלות בחמימות אש התאווה… וגם אם יש לפעמים מצב של 'חגוי הסלע'
והכול קריר כלב אבן… ובאותו זמן נדמה לו לאדם כאילו אין מסתכלים עליו כלל, ולמה
לו כלל להתלבש בטלית ותפילין ולהשמיע קול תפלה ותורה, אבל בת קול צווח: 'הראיני
את מראייך'! 'אשמעיני את קולך'! כי גם עכשיו גם כאשר אתה ב'חגוי הסלע' או
'בסתר המדרגה' – עדיין עדיין קולך ערב ומראך נאווה…

 

כי גם
אם בחוץ יש מבול, בלבול, ובודאי שאז צריכים כולם להתכנס בפנים בתוך הבי"ת
= תיב"ה… בכדי להינצל משטף זרם הבלבול והמבול ששוטף בראש כל חוצות…

 

אבל,
לפעמים, גם בתוך הבי"ת = תיב"ה, יש עבודה רבה, כי המים הזידונים
שבחוץ גורמים גם להרגיש בפנים מצבים של: 'יעלו הרים ירדו בקעות'…

 

כמו
שאמרו חכמים על הפסוק: 'וישאר אך נח' (בראשית
ח' כג') – רב הונא בשם ר"י: 'אך' מיעוט, שאף הוא היה
גונח דם מפני הצינה (בראשית רבה לב' יא')… כי
היה גונח וצועק מכאב לב והחזה עד שהיה רוקק דם…

 

ובתנחומא
איתא (ועיין גם בראשית רבה ל' ו' לו' ד'):  שהכישו ארי ויצא צולע…

 

כי גם
בתוך הבית והתיב"ה צריכים רחמי שמים מרובים לשרוד…

 

וצריך
לדעת איך לקיים תמיד, בכל עת ובכל מצב, את מאמר שלמה המלך:
'הראיני את מראייך השמיעני את
קולך' – גם כאשר 'יעלו הרים ירדו
בקעות', וגם כאשר יש רצון לברוח מהתיב"ה = מהבי"ת, מרוב קלקולי השלום
בית…

 

כי גם אם לפעמים הוא במצב
של 'חגווי הסלע' – קרירות גדולה… סתימת כל החושים… אובדן כל חמימות…
כבתוך 'חגווי הסלע'… לבו נהפך לסלע קר… ואינו מרגיש כלל שום חיבה ושום
קשר לאנשי ביתו… ומתבלבל לחשוב: למה לי עכשיו להמשיך לדבר ב'קול חתן וקול כלה',
יפה, בעדינות, כמו אחרי החתונה… הרי ממילא איני מרגיש כעת כלום, ואולי כדאי,
בכלל, לפרק לגמרי את התיבה…

 

וגם אם לפעמים יש מצבים
של 'בסתר המדרגה' – לבו בוער באש, אבל לעניינים של 'סתר המדרגה',
מדרגות שפלות ונבזות… ועיניו משוטטות בכל הארץ – אבל רק לא לאנשי ביתו… וגם אז
מחשבותיו מתבלבלות לחשוב: למה לא לפרק את התיבה…

 

וכל זה, כי בחוץ יש זרם
של מים רותחים ומים קרים (עיין היטב זבחים קיג' ר"ה
יב' סנהדרין קח'. וע"ע בראשית רבה כז' ג'. וע"ע שם כח' ט', ולא' יב',
ועיין שם מהרז"ו בשם פרקי ר' אליעזר סוף פרק כב'),
ואם כי מי המבול לא ירדו בעוצמה על ארץ ישראל, אבל טפטופים של אותם מי המבול
המעורבבים מקרירות וחמימות חדרו והזיקו בהבל הקשה שלהם גם בתוך תחומי ארץ ישראל (עיין
היטב זבחים קיג.: ובראשית רבה לג' ו' לב' י')…
והשפעתם הרעה משפיעה גם על הרגשת היושבים בתוך התיבה… או באופן של חמימות התאוות
של 'בסתר המדרגות'… או באופן של קרירות ההרגשים של 'בחגווי הסלע'…
ודייקא אז צריך לידע ולהאמין ולהקשיב היטב לקול הבת קול הצועק ושואג: 'הראיני
את מראייך'! 'השמיעני את קולך'! – כי גם אז, צריך לידע ולהאמין, ש'קולך
ערב'! ו'מראך נאוה'!…

 

ואם רק יחזיק מעמד,
להמשיך לדבר לאנשי ביתו דיבורי חן וחסד ורחמים, גם כאשר הם יוצאים מתוך מציאות
קודרת ושפילה, קרירה כ'בחגווי הסלע'! וחמימה בתאוות ואיסורים כב'סתר
המדרגה'! – בכל זאת, לא ירפה בשום אופן, וימשיך לדבר כ'קול חתן וקול כלה'…
כי גם אז: 'קולך – זה, שאתה משתדל לדבר בחינניות, גם היא, לעת עתה, רק
חיצונית, בכל זאת היא עדיין – ערב'!… וגם אז 'מראיך' – זה שאתה
מראה עצמך, לפחות חיצונית, בחיוך על השפתיים – 'נאוה' מאוד!… והזמן עובר,
והעלם נעלם! והגילוי מתגלה! ושוב השלום והשלווה
חוזר לשרור בבית, ועוד ביתר שאת וביתר עוז…

 

כי כך הדבר גם ברוחניות,
בחיבור שבין נשמת האדם עם אלוקיו, שגם במצבים שעוברים עליו ירידות נוראות של
קרירות עצומה כ'בחגווי הסלע'… או חמימות נוראה כ'בסתר המדרגה'…
אל יפול בדעתו, חלילה, לאמר: מה לי להמשיך בכלל לבוא לבתי כנסיות ובתי מדרשות
ולהשמיע קולי בתורה ותפלה ?!… מה לי כלל להראות עצמי עדיין עם טלית ותפילין ושאר
לבושי המצוות?!… הרי מצבי כעת כאותה יונה שבורחת מפני הנץ ונכנסה לחגוי הסלע
והיה הנוחש נושף בה מבפנים שאינה מוצאת את מקומה בשום מקום… ובדיוק כך גם
אני: מצד אחד קרירות נוראה כבתוך 'חגוי הסלע' מכל ענייני רוחניות, ומצד שני
חמימות נוראה ועצומה בכל ענייני 'סתרי המדרגה' של תאוות עולם הזה…

 

זהו, אולי כדאי לפרק את
התיבה?!… לעזוב את הכול?! ללכת להיכן שלבו חפץ?!…

 

ואז, בת קול יוצאת
וקוראת: 'הראיני את מראייך'! 'השמיעיני את קולך'! – כן, גם עכשיו, בתוך
השטף של מי המבול – מים הזידונים בחמימות וקרירות… כן, גם עכשיו, במצבי
חמימות 'סתר המדרגה' וקרירות 'חגוי הסלע'… גם עכשיו, עדיין: 'הראיני את
מראייך' – בטלית ותפילין… 'השמעיני את קולך' – בבתי כנסיות ובתי מדרשות וזמירות
שבת קודש על שולחן ביתך עם אנשי ביתך! – כי דע והאמן! שגם עכשיו: 'קולך
ערב'! 'ומראך נאוה'!

 

ואז כשמחזיקים מעמד, ולא
מתייאשים, ועושים את כל מה שאפשר עדיין לעשות, או אז, כל המחיצות נופלות… ומתגלה
עולם חדש, ואור חדש על ציון תאיר…

 

*  *  *

 

'לבבתיני
באחת מעינייך'

(שיר
השירים ד'):

 

מפשטות סיפור עשיית העגל
מובן, לכאורה, שכל החטא התרחשה רק כאשר בושש משה לבוא… אבל במדרש רבה (שמות
מב' ח') אמרו:

 

לשיטת
ר' שמעון בר יוחאי 11 יום היו עם הקב"ה וכ"ט יום היו מתחשבין
היאך לעשות העגל…

 

ולשיטת
ר' אליעזר בן יעקב עשו את העגל 29 יום היו עם הקב"ה וי"א יום היו
מתחשבין איך לעשות את העגל…

 

ולשיטת
ר' שמעון בן חלפתא שני ימים היו עם הקב"ה…

 

ולשיטת
ר' יהודה בר אילעי רק יום אחד היו עם הקב"ה…

 

עוד אמרו שם (מב'
ז'):

 

ר'
שמעון בן חלפתא אמר בנוהג שבעולם אדם שהוא יוצא
לדרך מהלך שניים ושלושה מילין ורק אז טועה בדרכו – שמא מן הראשון הוא טועה?!… כך
אמר להם הקב"ה: וכי לא היה לכם לסרוח לא בשני ולא בשלישי אלא מן הראשון –
אתמהה?!..

 

ור'
מאיר מוסיף: אף לא יום אחד אף לא שעה
אחת… אלא מיד סרו… כי לא היה לבם של ישראל נכון עם המקום… אלא היו עומדים
בסיני ואמרו בפיהם 'נעשה ונשמע', ולבם כבר היה מכוון לעבודת כוכבים…

 

ושמעתי פרפרת נאה בעניין
זה מר' אליעזר ברלנד שליט"א, שאפשר לפרש לפי זה גם את הדיוקים שדייק האר"י
הקדוש (בעץ חיים שער לח' פרק ו' –
ועיי"ש הסברו על פי הסוד) למה שמצאנו שלפעמים נכתב
'לוחות הברית' עם 2 ווי"ם, ולפעמים יש רק ו' אחד, ולפעמים כתוב 'לחת'
בלי ו' בכלל, ולפעמים 'לחות האבן' – כי כל השיטות הנ"ל נכונים, ואלו
ואלו דברי אלוקים חיים, ובכל שלב ושלב, מיום מתן תורה עצמו עד יום הארבעים, ירדו
בני ישראל בכל פעם לפגם נוסף, וזה גרם שגם הלוחות ירדו בכל אותם הזמנים ממדרגה
למדרגה עד שנתשברו…

 

אבל בכל זאת מעיד הכתוב (שיר
השירים ד'): 'לבבתיני באחת מעינייך' –
כי גם כאשר היה המצב של 'עלובה כלה שזינתה תחת חופתה'… (עיין
היטב שבת פח. ועיי"ש בפירושי העין יעקב).
ורק עין אחת היא נתנה להקב"ה… בכל זאת 'לבבתיני' ו'נירדי נתן ריחו'
ולא 'עזב' ולא 'הסריח'…

 

ואדרבה, כי לפעמים יש גם
מצב שה'אחת מעינייך' רק מגביר את החשק… בראותו, שגם אחרי כל מה שעובר
עליה, היא עדיין מרמזת לו לפחות בעין אחת… כי היא מסתכלת אליו וצועקת ושואגת
ממעמקי לבה אליו: אוי, טאטע, איך בין מיט דיר! (אוי!
אבא שבשמים אני בכל זאת איתך…) רק ששאור שבעיסה מעכב…

 

וזה כל העבודה: להחשיב את
ה'אחת מעינייך'… ואז יבוא ה'ליבבתיני' גם בשתי עיניים…

 

ומכאן תבין עומק דברי
ההתחזקות של רבנו הקדוש, קודש קדשים, בספר שיחות הר"ן (סימן
קכג'), והנה לפניך תמצית הדברים:

 

בעניין
קצת אנשים שמתקרבים לעבודת השי"ת ואחר כך מתרחקים. ענה ואמר:

 

אף
על פי כן צריך לדעת שגם זה יקר אצל השם יתברך… כי גם ההתקרבות שלהם, אף שהיה זה
התקרבות רק לשעה מועטת… אף על פי שאחר כך נעשה מה שנעשה… חס ושלום!… בכל זאת
גם זה יקרא מאוד בעיני השם יתברך…

 

ואמר:

 

הלא
על שעת מתן תורה גם נאמר: 'לבבתיני באחת מעינייך'… ואיתא במדרש: 'מהו באחת
מעינייך? אלא שבעין השנית כבר היו מסתכלים על העגל'…

 

נמצא
שגם בשעת מתן תורה כבר היה בדעתם לפרוש, חס ושלום, ואף על פי כן, היה יקר בעיני
השם יתברך מאוד ההתקרבות בעצמו, אף שהיה זה רק לפי שעה… כמו שהכתוב מעיד:
'לבבתיני באחת מעינייך'…

 

כי
גם ההתקרבות לפי שעה, התקרבות של רק 'אחת מעינייך', גם זה בעצמו יקר מאוד בעיני
השם יתברך…

 

להודיע להודיע להודיע!
'שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך'…

 

וגם על המצב של 'רבים
מכאובים לרשע' נאמר בכל זאת: 'והבוטח בד' חסד יסובבנו'…

 

כי הקב"ה מסתכל
בעיקר על הטוב הכבוש והנעלם שיש בכל אחד ואחד…

 

ומכאן הצעקה הגדולה, קול
גדול ולא יסף (ליקו"מ ח"ב תורה
עח'):

 

'גיוואלד
זייט אייך נישט מייאש! קיין יאוש איז גארנישט פארהאנדין'…
(אהה! אל תתייאשו! יאוש בכלל
איננה קיימת…).

 

*  *  *

 

שפתותיו
שושנים נוטפות מור עובר

(שיר
השירים ה)

 

שלמה
המלך ממחיש כאן בנבואתו את החיבה
הרוחנית שכנסת ישראל (= השכינה הקדושה), רוחשת לאבינו שבשמים (= הקב"ה), והוא
אומר: "שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר", לומר לך, שהיא מרגישה
כל כך טוב בדיבורי הקב"ה, כי הרי השפתיים שלו, כביכול, הם כמו 2 שושנים,  פרחים אדומים יפיפיים במראם, וגם מפיצים ריח
טוב.

 

כי הם, השושנים
הללו, נחמדים לראות אותם במראם הנפלא והחינני, והם, השושנים הללו, גם נוטפות
מצד לצד בשמים ריחניים, "מור" שעובר בהם מעבר לעבר.

 

רבנו הקדוש רבי נחמן
מברסלב (בליקוטי מוהר"ן ח"ב
תורה עד') ראה ברוח קודשו, שגם פסוק זה
נותן את אותותיו ורמיזותיו לכל אחד מהעם היהודי לאמור לו:

 

אם
הנך מעוניין לזכות לקבל בתוכך את קדושת חג הפסח, עליך להתכונן לפני זה לקבל כראוי
וכיאות את חג הפורים, ואז לבטח יהיה דרכך בלי מכשול בקבלת חג הפסח כראוי.

 

וכי איך כל זה מחובר
ומקושר ומרומז בפסוק זה?

 

מסביר לנו רבנו הקדוש:
הנס הגדול של חג הפסח לדורותיו הוא שיש לכל אחד את הכוח והיכולת לצאת בכוח חג זה
מתוך גלות מצרים ויד פרעה, שהכוונה הרוחנית היא שיש לכל אחד את האפשרות להוציא
את כוח הדיבור שלו מתוך גלותו, בדיוק כפי שהיה בזמן גלות מצרים שמשה רבנו היה כבד
פה וכבד לשון בגלות מצרים כי זה היה המצב של העם היהודי בכללותם שהדיבור שלהם
היה משועבד תחת יד פרעה.

 

ולכן "פרעה"
הוא אותיות "העורף"… והיה לו שלושה שרים שהם "שר
האופים", "שר הטבחים" ו"שר המשקים", שזה מרמז על "קנה"
"וושט" "ורידים" שבצוואר האדם, ומצרים מסמלת את
העניין של:  "מצר הגרון".

 

כי הקליפה הרוחנית, הפרעה
הרוחני שבכל דור ודור, מנסה בכל כוחה לשעבד בתוכה את הדיבור של האדם ונותנת לו
להרגיש שהוא נמצא בתוך מחנק איום ונורא, היא נותנת לו להרגיש שאין בכוחו לפתוח את
פתחי פיו ברינה ושמחה ולדבר דיבורי תורה ותפלה, האדם מרגיש מאוים ומפוחד מבולבל
ומוטרד, ואין בכוחו לפצות פה ברינה ותפלה לפני אבינו שבשמים, וכל זה בכוח הטומאה
הרוחנית של פרעה ומצרים ושריו…

 

כי בכוח טומאתם מרגיש
האדם שבכל דיבור ודיבור של תורה ותפלה היוצא מתוך שפתיו הרי הוא מרגיש כאילו הוא
מוקף בתוך סבך של קוצים כסוחים הפוצעים אותו מכל צד ועוד מפיצים מתוכם ריח רע
ומצחין לכל סביבותיהם, ומתוך כך נחלש דעת האדם להוציא מתוך שפתיו את דברי התורה
והתפלה כי הרי אין בהם, כעת בדרגתו העכשווית, כשהוא עדיין תחת יד פרעה ומצריים, לא
מראה לא טעם ולא ריח – רחמנא ליצלן רחמנא לישזבן!!!

 

אבל ביציאת מצרים, יכול
כל אדם לזכות לצאת לחופשי, להוציא את כוח דיבורו מגלות המצרים שהיה נתון בהם עד
עכשיו, ואז דיבורו יתחיל לזמר להודות ולהלל ללמוד ולהתפלל בלי שום הרגשת קושי
ושיעבוד, רק הפוך, התענוג הגדול שלו עלי אדמות יהיה להרבות בדברי שבח ורינה הלל
ותודה לפני אבינו שבשמים.

 

ובזה טמון הסוד הגדול
והנורא בקריאת שם החג של יציאת מצרים בשם:

 

"חג
הפסח"…

 

וכפי שגילה לנו רבנו האר"י
הקדוש, שהוא כעין 2 מילים:

 

פ"ה
ס"ח…

 

שכל זה בא לרמז, שהפה
והדיבור יוצא מגלותו והוא מתחיל לשוח ולדבר ולרנן לפני אבינו שבשמים.

 

ולכן אומרים חז"ל:

 

"כל
המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"…

 

ועוד באו ברמיזותיהם
הקדושות וגילו לנו שגם אכילת המצות הקדושות הנקראות בתורה בשם:

 

"לחם
עוני" זה על שם "שעונין עליו
דברים הרבה"…

 

כמו כן תיקנו לנו
חז"ל את אמירת:

 

"ההגדה
של פסח"…

 

כי כל זה בא להורות ולרמז
לכל אלו הפותחים עיניהם, לדעת את עומק העניין האמיתי של היציאה ממצריים בכל דור
ודור, שעיקר כוונת היציאה היא שהדיבור שבקרבנו יצליח כבר, אחת ולתמיד, להשתחרר
בדרור נצחי, מגלות הדיבור תחת ידו הקשה של פרעה ומצרים! להוציאו מצרה לרווחה
ומאפילה לאור גדול, כי הרי זה הוא אכן כל הסוד הפנימי של יציאת מצרים.

 

מתוך כך נבין את הפסוק
האמור בשיר השירים, כאשר שלמה המלך בא ואומר:

 

"שפתותיו"
"שושנים" "נוטפות מור עובר"…

 

וכוונתו בכל זה לרמז
ולעודד את האדם ולומר לו:

 

אם
אתה אכן רוצה לזכות לקבל בתוכך את השפתיים הרוחניים, אם הנך באמת מעוניין להרגיש
ששפתותיך הם כמו שושנים נפלאים הנוטפים מור ובשמים מעבר לעבר,
אם הנך מעוניין להרגיש שכוח הדיבור שלך יצא לחופשי חינם מתוך ערוות הארץ ערוות
מצרים, אם הנך מעוניין לשחרר את שפתותיך מגלות פרעה ומצרים, אם הנך מעניין להרגיש
ריח טוב וטעם מתוק בכל דיבור ודיבור של אותיות התורה והתפלה שאתה מוציא מפיך – הרי
כל זה תלוי ב"שושנה" וב"מור עובר".

 

כי "שושנה",
כתוב בכתבי האר"י הקדוש, היא בגימטרייא: "אסתר". ו"מור
עובר", כתוב בכתבי האר"י הקדוש, מרמז על דרגתו הרוחנית הנעלה של מרדכי
הצדיק, כפי שגם בדברי חז"ל הנגלים אנו מוצאים שהגמרא במסכת חולין אומרת: מרדכי
מן התורה מניין? שנאמר: "מור דרור" והתרגום אומר: "מירא
דכיא", שהם אותיות מרדכי. ובכך בעצם מרמזים לנו חז"ל שנשמת מרדכי
מרומזת בסוד של הבושם היקר שנקראת "מור דרור", כי הוא בסוד הבושם
שגורם דרור וחירות מכל שיעבוד.

 

ובכך נבין את נפלאות הרמז
בפסוק של שיר השירים כפי שרבנו הקדוש צפה וראה ברוח קדשו, וריחם עלינו דור עני
ואביון לגלות לנו אורות נוראות יקרות כאלו, על מנת שגם לנו יהיה תקווה בגלותנו תחת
יד פרעה ומצרים, ושגם אנו נוכל להכין את עצמנו להיות כלי מוכשר וראוי לקבל או ימי
הפורים הקדושים בכדי לזכות בכוחם לאור הפרה האדומה על מנת להיות טהורים להקרבת ההתקרבות
של קרבן הפסח הרוחני.

 

כי הרי גם פסוק זה אומרת
לנו: דע לך שיש "שושנה" קדושה, ובתוך השושנה קדושה הזו נוטף
בה מצד לצד: "מור עובר", וכל זה מרמז, ברמזים נסתרים, על סוד
נשמת מרדכי ואסתר, (שהם בשפת המקובלים בסוד: יסוד אבא – חכמה, ויסוד אימא – בינה).

 

כי מרדכי הצדיק הוא הנוטף
את הכוח של הריח הטוב בתוך נשמת אסתר, וכפי שנאמר במגילת אסתר: "ויהי אומן
את הדסה היא אסתר", (ובשפת המקובלים: יסוד אבא מתלבש בתוך יסוד אימא),
ובכוחם אפשר לזכות לשפתיים רוחניים, ל"שפתותיו" היוצאים מתוך
הגלות ויוצאים לחירות ודרור עולם – בהרגשת דרור ונעימות באמירת דברי תורה ותפלה…

 

כי כעת, בכח ה"שושנה"
הקדושה וה"מור" הקדוש, הרי דיבורו ושפתותיו יצאו מתחת יד מצריים
ופרעה הרוחניים, וכעת הוא מרגיש בכל דיבור ודיבור של תורה ותפלה היוצאת מתוך שפתיו
את ההרגשה הנעימה ואת התחושה הנפלאה איך שהוא מסתובב כמו בתוך גן השושנים הוורדים
והאדומים המפיצים סביבם ריח נעים ונפלא לכל עבר ועבר הלקוח משורשי השורשים של
אורות החכמה והבינה דרך היסודות הרוחניים שבהם!!!

 

ומכאן מכריז רבנו ואומר:

 

כי
פורים הוא ודאי הילוך ודרך לפסח…

 

כי אם רוצים להגיע
לפס"ח – אם רוצים להגיע לדרגת פ"ה ס"ח, ליציאת הדיבור מגלות יד
פרעה ושריו ועבדיו ומתוך מיצרי הגלות של מחנק הדיבור בגרון, הרי כל זה תלוי ועומד
בקבלת האור של מרדכי ואסתר, כי כאשר נקבל את עוצמת קדושת פורים כראוי, זה ייתן לנו
את הכוח לזכות אחר כך לקבלת האור של פסח, פ"ה ס"ח, כראוי.

 

 

א
ליכטיגער און א פריילאכער

 

שבת
שחל בתוך ימי חג הפסח

 

מוטה

 

ערבי
פסחים – לקראת יום שביעי של פסח ה'תשע"ב

יארצייט
סבי מו"ר הרה"צ ר' שמואל שפירא זצ"ל

 

פנינים מתוך 'באר בשדה'

לקראת יום טוב שביעי של פסח

 

זכינו
כולנו וחגגנו את ליל הסדר ליל חג הפסח…

 

זכינו
כולנו וגם אמרנו את ה'הלל השלם'… גם אחרי תפלת ערבית… דבר שלא קיים בכל
שאר הימים טובים (שבהם אומרים את ה'הלל' רק לאחר תפלת שחרית בבוקרו של יום
טוב…)

 

וגם
זכינו לכפול שוב את ה'הלל השלם', יחד עם ה'הלל הגדול'… ובתוספת
אמירת תפלת 'נשמת כל חי' בשעת עריכת סעודת החג בליל הסדר… ועוד שילשנו
לאומרו שוב גם למחרתו, ביום טוב הראשון של חג המצות…

 

מה
זה אמירת ה'הלל'ים הללו שוב ושוב?!…

 

*  *  *

 

מבואר
בספרי הקבלה, שכל זה בא להורות על עניין פנימי, סוד נעלם ונפלא, המתרחש בכל
שנה ושנה, עם נשמת כל אחד ואחד בליל וביום טוב הראשון של חג הפסח, שבו מתעורר
התעוררות הרחמים העליונים והנפלאים על כל אחד ואחד, להוציאם מן המיצרים העוברים
עליו בגוף ונפש וממון…

 

כאשר
עיקר הכוונה בהתעוררות הרחמים הללו, היא:

 

שמתעוררר
בכל שנה ושנה מחדש התעוררות הרחמים של רחמי המאציל העליון יתברך שמו לעד ולנצח
נצחים, ובכוח התעוררות הרחמים הללו בליל וביום הראשון של חג המצות, הנשמה של כל
אחד ואחד מקבלת כוח עצום ונפלא, להיות חזקה ואיתנה, בכדי שתוכל להמשיך את כל
עבודתה במהלך השנה החדשה, אשר התחיל בחודש זה, חודש ניסן, "ראשון הוא לכם
לחדשי השנה"…

 

ועל
כן, מיד אחרי תפלת ערבית, פוצחים כולם פיהם בשיר ורינה, זמרה ותודה, ואומרים את
ה'הלל השלם'…

 

כי
נשמת כל אחד ואחד מאתנו, בפנימיותה, מרגישה דברים שהגוף החומרי מסתיר מאתנו…

 

וכופלים
שוב לומר את ההלל בתוך עריכת הסדר ועוד מוסיפים את ה'הלל הגדול' עם 'נשמת כל חי'…
ומשלשים בבוקר לאמור שוב את ההלל… הכל בכדי להורות על האור הגדול, שאנו מאמינים,
שהתרחשה בקרבנו, בלילה קדוש זה וביום קדוש זה…

 

וזאת
עלינו לדעת, שאותם האורות שספרי הקבלה מספרים לנו אודותם, האירו בנשמותינו בליל
וביום הראשון של פסח באופן ודאי בלי שום ספק, וזאת על אף, שמצד הגוף שלנו, יכול
להיות שלא הרגשנו כלום מכל אותם האורות הנפלאים שהתעוררו עלינו מצד רחמי המאציל
העליון…

 

כי
זה כלל גדול, שהגוף החומרי, כל עוד אין הוא מזוכך כראוי, אין ביכולתו להרגיש את
האורות הרוחניים שהנשמה שבתוכינו מרגשת באופן נפלא ונעלה מאוד…

 

*  *  *

 

והיות
שההתעוררות הרוחנית הזאת היא בלי שום התעוררות מצידנו, כי היא הרי מתעוררות אך ורק
מתוך רחמי המאציל העליון… ורק מתוך כוח זכות וברית אבות שמגן עלינו… הרי מיד
כאשר עובר היום הראשון של ליל ויום חג הפסח חוזרים ונתעורים מיד כלל כל המניעות
והקשיים, ההסתרות וההעלמות, ברוחניות ובגשמיות…

 

אבל
היות שבכל זאת האיר על כל נשמה ונשמה אור נעלם נפלא ונורא בליל וביום הראשון של חג
הפסח, הרי בכוח הרשימו הזאת שנשאר אצל כל נשמה ונשמה מתוך אותו אור נפלא ונורא,
בכוח כל זה אנחנו מתחילים לספור את שבעת השבועות של ימי הספירה…

 

כי
פנימיות כוונת הספירה היא, שאנחנו מתחילים לחפש ולבקש שוב את הטעם הנפלא שהאיר
בנשמת כל אחד ואחת… מתי יבוא שוב אותו אור ויגאלנו ויפדה נפשנו…

 

*  *  *

 

והיות
שבשבוע הראשון של הספירה עדיין נשמת כל אחד ואחת מאתנו מרגשת ביותר את אותו אור
נפלא שהאיר עליה באופן טמיר ונעלם בליל וביום טוב הראשון של החג – לכן עדיין קיימת
בכל אותו שבוע אור של אווירת החג, וזאת מרוב ועוצם ההארה הגדולה שהאיר בנשמותינו
בליל וביום הראשון של החג…

 

האווירה
החגיגית של החג בכל שבוע זה היא גם בגלל שהיות שעדיין המצרים לא נכנעו לגמרי בליל
וביום טוב הראשון של החג…

 

כי
על אף שכבר יצאנו ממצרים אבל עדיין קליפת מצרים וטומאת פרעה נשאר בעולם אז… וכל
זה נמשך עד אחרי הנס הגדול של קריעת ים סוף… כי תכלית היציאה ממצר הגלות היה
בליל שביעי של פסח…

 

לכן,
בכל שנה ושנה, בשבוע הראשון של ימי הספירה, כולנו מסתובבים עדיין עם הרגשת החג של
היציאה מן המיצר… עד שמגיעים ללילה הקדוש והנפלא של ליל שביעי של פסח…

 

תכלית
ותמצית הלימוד הנוגע למעשה, לכל אחד ואחת מאתנו לקראת הלילה הקדוש הבא לקראתינו –
ליל שביעי של פסח – היא:

 

שגם
כאשר מתעורר לפעמים, על כל אחד ואחת מאתנו, מצב של קטרוג ודין – כמו שהיה בשעת
קריעת ים סוף – שהיה אז קטרוג גדול עד למאוד:

 

'הללו
עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה'!

 

ואז,
מרוב עוצם התגברות מידת הדין, אין כוח בתפלת האדם לעורר הרחמים נגד הדין…

 

ומה
עושים במצב שכזה? – קופצים לתוך הים מתוך אמונה מוחלטת ובטחון מוחלט ברחמי המאציל
העליון…

 

ואם
ננסה לתרגם את העצה היעוצה הזאת במילים יותר מעשיות, הרי נאמר כך:

 

על
כל אחד ואחד להתעצם באמונה ובבטחון בבורא כל עולמים בכל לב… ולהיות סמוך ובטוח,
שאף על פי כן, ובכל זאת, הנני סומך עצמי בתלות מוחלטת בבורא כל עולמים… והנני
משליך יהבי לגמרי על רחמי המנהיג העליון…

 

ואז,
מכוח תוקף בטחון זה, ימשיך לעשות את שלו, בכל השתדלויותיו:

 

אם
זה בעניינים של בריאות הגוף והנפש… ואם זה בעניינים של מציאת הזיווג…

 

אם
זה בעניינים של השכנת השלום-בית וחינוך הילדים… ואם זה בעניינים של המשכת
הפרנסה…

 

כמו
גם בעניינים של התגברות על היצר…

 

אבל
לזכור הדק היטב, שכל אותם ההשתדלויות שממשיך להתעסק בהם, מתוך שלוות הנפש, היא כי
הוא סומך עצמו בבטחון הגמור על רחמי המאציל העליון…

 

ורק
בכוח ובזכות זאת הבטחון השלם תתגבר הרחמים…

 

 

 

א
ליכטיגן שביעי של פסח…

 

גם
ב: מציאת הזיווגים…

 

וגם
בהזכנת ה'שלום-בית'…

 

וגם
בפרנסה ברווח מתוך עושר וכבוד…

 

כי
הרי גם אם "קשה זיווגו ופרנסתו כקריעת ים סוף" אבל הרי ביום זה היה גם
הים סוף נקרע…

 

מוטה

 

פניני
'באר בשדה'

לקראת
שבת פרשת שמיני

השבת
הנפלאה שחל סמוך וצמוד לימי חג הפסח בארץ ישראל

והשבת
של היו"ט האחרון של חג הפסח לבני חו"ל

 

אנחנו
כולנו בוודאי נמצאים עדיין כעת תחת ההשראה שהשאירו בנו ימי החג – יום טוב הראשון
של פסח יחד עם ליל הסדר, ימי חול המועד, ויום טוב האחרון ליל ויום שביעי של פסח –
שהנה רק עכשיו נכנס, וכל כך מהר הוא כבר מאחורינו… ולבני חו"ל הרי שגם
השבת הקודש הלזה הוא עדיין שבת שבתוך ימי חג הפסח… יו"ט האחרון של פסח… אבל
אנחנו מאמינים בני מאמינים שהחג הזה לא רק 'עבר' לידינו… אלא גם 'נכנס'… ועוד
איך 'נכנס'… והשאיר בנו, בנשמותינו, כוחות רוחניים, על מנת להמשיך אותם לכל
ימות השנה…

 

עומדים
עכשיו לקראת תחילת שבתות הקיץ…

 

השבת
הקרובה פותחת לנו את שבתות הקיץ… בספר 'טעמי המנהגים' מובא
מנהג, שנוהגים לעשות בשבת זו את החלות (ובשבת קודש של שנה זו,
הרי אי אפשר בוודאי עדיין לאכול חלות-חמץ… יש עניין לעשות את המצות בצורת
מפתח…) כצורת מפתח… והוא עניין סגולי לפתוח פתחי
הפרנסה…

 

אולי יש
בכל זה גם עניין של: 'פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי'… הקב"ה
מבקש מכל אחד מאתנו: 'פתחי לי פתח לי כחודו של מחט ואני כבר אפתח לכם
כפתחו של אולם'…

 

*  *   *

 

השבתות
של ימי הקיץ, הם ימים ארוכים יותר מהשבתות של ימי החורף… אפשר לנצל אותם יותר
ויותר ללימוד התורה ועבודת התפלה… אפשר לשבת בהם יחד עם כל בני המשפחה, סביב
שולחנות השבות הערוכים בטוב טעם, ולשוחח ולדבר ולספר על ענייני הפרשה על ענייני
השבוע…

 

חכמינו
הוסיפו לנו בשבתות הללו ללמוד בכל שבת פרק מתוך משניות אבות, כאשר אחת
הסיבות לכך, היא בגלל האורך של ימי השבתות, וצריך להשתדל להוסיף בהם עוד ועוד
בלימודים שמשרישים בנו: אמונה, אהבה ומידות טובות…

 

לקראת
השבתות הבאות לקראתנו לשלום, אשתדל לשתף אתכם, אם כן, גם עם רעיונות מסוימים
הקשורים לפרק של פרקי אבות השייכים לפרק שלומדים בו שבת בשבתו.

 

*  *  *

כאשר
נתעמק היטב בסיפורי פרשת השבוע – פרשת שמיני – הרי יתברר לנו לימוד עצום של
כמה צריך להתאזר בכל עת במידת הסבלנות וההתחזקות עד שזוכים להגיע לגמר
הישועה…

 

כי
עלינו לזכור, שגם אז, באותו יום גדול ונפלא, יום ראש חודש ניסן של שנת
ב'תמ"ט לבריאת העולם, (לפני 3323 שנים…), השנה השנייה לצאת בני ישראל
מארץ מצרים, גם אז לא הכול הלך כל כך חלק… לא הכול הלך כל כך מהר… ולא הכול
הלך כל כך קל…

 

בואו
נזכור את המעמד והמצב של בני ישראל אז…

 

כפי
שלמדנו בפרשת כי-תשא, הרי שבני ישראל היו אז במצב רוחני ירוד מאוד…

 

כי
באותו יום של ראש חודש ניסן, הם היו אחרי שכבר הספיקו, כ-9 חודשים לפני כן,
לחטוא בחטא הגדול של עגל הזהב… ובכך גרמו אז שהסתלקה מהם שכינה… ונעלמו ענני
הכבוד שהלך איתם מיד בצאתם ממצרים… כל אחד הרגיש אז בחוסר השכנת השכינה והשמחה
והקדושה…

 

משה
רבנו לא התייאש, והוא האריך במשך שמונים יום בתפלה ובתחנונים, עד שהצליח לעורר
רחמי השי"ת המרובים, וביום הכיפורים נאמר לו: "סלחתי
כדבריך"!

 

ומיד למחרת
יום הכיפורים, הצטווה לאמור לבני ישראל להביא תרומתם לבניית המשכן שזה בעצם
כוונת הפסוקים כפי שמופיעים בתחילת פרשת ויקהל:

 

"ויקהל
משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציווה ד' לעשות אותם ….

 

ויאמר
משה אל כל עדת בני ישראל לאמור זה הדבר אשר ציווה ד' לאמור קחו מאתם תרומה לד' כל
נדיב לבו יביאה את תרומת ד' זהב כסף ונחושת ותכלת וארגמן…"

 

בני
ישראל, כשמעם מפי משה שכפרת מעשה העגל והחזרת השכינה לישראל תלוי ועומד בבניית
המשכן והשכנת רוח השכינה והקדושה שם, ששו וקפצו על המציאה…

 

בני ישראל
עשו מיד כדבר משה, והתחילו כולם להביא את כל אותם חמש עשרה סוגי נדבות, כפי שמסופר
בפרשת ויקהל פיקודי.

 

תוך 2
ימים של גיוס התרומות, כבר היה כל כך הרבה תרומות, (וצריך לזכור שסך כל התרומות
הגיעו לסכומי עתק… סכום שהוא הרבה יותר מ- 8 מיליארד דולר…) עד שהיו
צריכים להכריז שיפסיקו כבר להביא… וכפי שהתורה מספרת (שמות
לו' ה'-ז'):

 

"ויאמרו
אל משה מרבים העם להביא מידי העבודה למלאכה אשר ציוה ד' לעשות אותה, ויצו משה
ויעבירו קול במחנה לאמור איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, ויכלא העם
מהביא, והמלאכה הייתה דים, לכל המלאכה לעשות אותה והותר"

 

כל
הזירוז הזה עשו בני ישראל, כי הם רצו, מהר ככל האפשר, להחזיר את ההרגשה שהיה להם
ביציאתם ממצרים… הם רצו שוב להרגיש גילוי שכינה בתוכם! הם רצו שוב להרגיש קרבת
אלוקים לי טוב…

 

כי,
כאמור, על ידי חטאם במעשה העגל, עזבה אותם השכינה… הסתלקה מהם האור של 2 העטרות
שזכו לזה במעמד הר סיני בזכות אמירתם "נעשה ונשמע"… ובעקבות החטא,
"התנצלו בני ישראל את עדיים מעליהם" כמסופר בפרשת כי-תשא…

 

ועתה,
חפצו שוב בני ישראל "לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו"… וכפי שרבנו
הקדוש ר' נחמן מברסלב מביא (בליקוטי מוהר"ן תורה
ע"ב ח"ב) שכל זה מרומז בפסוק זה: לחזות' בנועם'
הויה' ולבקר' בהיכלו' – כי הסופי תיבות של פסוק זה היא: תרומ"ה…

 

*  *  *

 

הכלל
היוצא מכל זה, שאנחנו רואים כאן את כל אותה אמונת חכמים לוהטת ובוערת שהיה בבני
ישראל… כי מיד כשמעם מפי משה שיש תקווה להשראת השכינה, הם תיכף ומיד השתדלו
לעשות את שלהם… והזדרזו להביא את כל התרומות בכדי לזרז ביותר את תהליכי בניית
המשכן…

 

ואכן
בצלאל ואהליאב יחד עם כל אותם חכמי לב, התחילו מיד במעשה בניית המשכן בט"ו
לחודש תשרי שנת ה'תמ"ט, בדיוק חצי שנה אחרי צאתם מארץ מצרים…

 

(ואגב,
יהיה נפלא לציין, שמטעם זה מסביר הגר"א הסבר נפלא שזה עניין שקבעו את
חג הסוכות דווקא ביום ט"ו תשרי… כי אז חזרה שכינה במקצת על בני ישראל בזכות
זה שהתחילו כבר במעשה בניית המשכן… כי משה הרי ירד בי' תשרי – יום הכיפורים –
ואמר להם בי"א תשרי להביא התרומות. ובי"ב וי"ג תשרי הביאו את כל
התרומות. ובי"ד הכריזו להפסיק להביא. ובט"ו התחילו כל בעלי המלאכה לעשות
את מלאכתם… והיה זה, א"כ, ביום ט"ו תשרי, שהוא זמן המיועד ליו"ט
סוכות…)

 

והנה,
למפח נפשם של בני ישראל, הרי מיד כשסיימו לבנות את המשכן, בחודש כסליו שנת
ב'תמ"ט, והם כבר עומדים בציפייה גדולה:

 

נו!
רבנו משה הקם לנו משכן! החזר לנו שכינה! הבא לנו ישועה ברוחניות ובגשמיות!

 

אבל
משום מה, משה מתחיל להתמהמה… והוא אינו מזדרז כלל להקים את המשכן…

 

וכך
עוברים להם לאיטם עוד יום ועוד יום… וכבר נגמר חודש כסליו… וכבר עבר גם חודש
טבת… ואפילו חודש שבט גם כבר עבר ועדיין לא נושענו… כי הם לא ידעו שמשה נצטווה
מפי הקב"ה להמתין עד ראש חודש ניסן…

 

ואז,
הרבה מבני ישראל התחילו לרנן בינם לבין עצמם: אוי אוי אוי, חשבנו שרבנו משה יביא
לנו ישועה… חשבנו שהוא יביא לנו עצה… חשבנו שהוא יביא לנו כפרה… ויחזיר לנו
שכינה… חשבנו שכבר ניוושע בישועה של מציאת זיווגים הגונים… של שלום בית… של
פרנסה… של בריאות… של הצלחות רוחניות…

 

כמו שבוודאי
קיימת מחשבה זו גם עתה אצל הרבה מבני ובנות ישראל: הנה, חשבנו לתומנו, שבכוח הימים
המסוגלים של חודש ניסן זה, כבר ניוושע ברפואה וישועה… וכבר נראה טובה וברכה
בכל העניינים המעיקים והמצטרכים… כבר חשבנו שבכוח המצוות של יום טוב הראשון
של פסח… ליל הסדר… חול המועד פסח… ליל שביעי של פסח… בכוח כל אלו כבר ודאי
נראה ישועה… כבר נהיה ודאי אחרי כל הדברים המעיקים… אבל, אבל, היכן
הישועה?!… אפוא הנחמה?!… למה כל זה מתעכב ומתעכב ומתעכב?!…

 

כמו כן
ממש, הרגישו בני ובנות ישראל גם אז, הם התסבתובבו גם אז עם תחושת ההחמצה: הנה, לא
מיניה ולא מקצתיה… רק כסף וזהב הוציא מאתנו משה רבנו… ועוד הבטיח לנו הבטחות
למכביר… אבל 'תכלית' – ישועה  הוא לא
הביא…

 

"ועמד
המשכן מקופל מכ"ה בכסליו עד א' בניסן… וכל זמן שהיה מקופל היו ישראל
מלמלאין (מקניטים ומבזים) על משה לאמור: למה לא הוקם מיד?!… שמא דופי ארע
בו"?!…

(פסיקתא
רבתי ו')

 

אוי,
כמה רינונים היה נגד משה מחודש כסליו שאז נגמרה מלאכת המשכן עד ראש חודש ניסן…

 

*  *  *

 

ואם לא
די בכך, הרי שגם כאשר הקב"ה כבר אומר למשה להתחיל בבניית המשכן, וכפי המסופר בפרשת
פיקודי (מ' טז'):

 

"ויעש
משה ככל אשר ציוה ד' אותו כן עשה".

 

ואמרו
חז"ל (ספרי במדבר מד' במדבר רבה יג' ב' מדרש תנחומא כי תשא לה'):

 

"מיום
כ"ג באדר, שאז התחילו שבעת ימי המילואים, היה משה רבנו בכבודו ובעצמו מתלבש
כל יום בבגדי כהן גדול – בבגדי לבן – ועומד ומשמש… והוא בעצמו מעמיד את המשכן בכל
יום יום ומושחו ומפרקו… ויש אומרים פעמיים בכל יום… ויש אומרים שלוש פעמים בכל
יום"…

 

ובכל
זאת, השכינה לא יורדת… האש משמים לא יורד.. הישועה בכלליות ובפרטיות מתמהמה
לבוא… והבושות והביזיונות והצער ועגמת הנפש הם עד לשמים…

 

רש"י
הקדוש בפרשת השבוע – פרשת שמיני – מבטא את עומק הצער במילים
כדרבונות (ויקרא ט' כג'):

 

"לפי
שכל ז' ימי המילואים העמידו משה למשכן ושימש בו, ופרקו בכל יום, ולא שרתה שכינה
בישראל… והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה: משה רבנו! כל הטורח שטרחנו היה רק
בשביל שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עוון העגל"…

 

כמה כבד
וקשה היה למשה ואהרן להביא לידי סיום של ירידת כבוד ד'… וכפי שמסופר בהרחבה שם –
בפרשת שמיני בחומש ויקרא – שאהרן לא רצה תחילה לגשת אל מלאכת הקודש כי חשש שלא
יצליח להוריד שכינה לישראל…

 

ומן הצד
עמדו כל אותו הזמן ליצני הדור, ובמדקרות חרב מלגלגים כרגיל:

 

נו,
הרי נסעת כבר לאומן, ונתת גם פדיון נפש – זהב כסף נחושת… וקיבלת עליך גם להתפלל
שלוש תפלות במניין… נו, מה עלה בגורלך – נושעת כבר? או שחלילה יותר מכות
קיבלת…

 

כי הרי נוסף
על כל העיכובים שהיה מחודש כסליו ועד א' ניסן, נוסף על כל זה עוד התווסף המכה
האיומה של פטירת בניו של אהרן באותו היום… בהקריבם אש זרה על אשר רצו להציל כבוד
אביהם בראותם שהשכינה אינה יורדת…

 

וכפי
שרש"י מביא כאן בפרשת השבוע – פרשת שמיני (ט'
כג'):

 

"כיון
שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים, ולא ירדה שכינה לישראל… היה מצטער
ואומר: יודע אני שכעס הקב"ה עלי, ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל…

 

ואמר
לו אהרן למשה: משה אחי! כך עשית לי?!… שנכנסתי ונתביישתי"!…

 

ורק אז,
כאשר כבר כלו כל הקיצין ועדיין שכינה לא ירדה… אז נכנסו משה ואהרן לבקש רחמי
שמים…

 

כי אחרי
כל העבודות שעבד משה באותם ז' ימי המילואים בכדי להביא גאולה ולזרז ישועה ולגלות
כבוד שכינתו יתברך בין בני ישראל, והיו ודאי ליצני הדור מרבים אז בדברי הביזיונות על
מה שכאילו נתבזה משה בכל אותם שבעת ימי המילואים, שבכל יום ויום הקים, כאמור, את
כל המשכן ומשח אותו והקריב עליו את כל הקרבנות, אבל אין אומר ואין דברים, והשכינה
אינה יורדת… וענן כבוד ד' אינו מתגלה…

 

ומתוך
שברון לב כזה, ומתוך צער והשתפכות הנפש הזו, זכו, סוף כל סוף, משה ואהרן, להוריד
שכינה… וירד אש משמים…

 

אבל כל
עוד הישועה התמהמה לבוא, היו, ודאי, הליצנים חוגגים, כהרגלם:

 

הנה
לנו עוד באבא… מבטיח הבטחות, לוקח כספים… אבל לא מסוגל להוציא מכוח אל הפועל
את הישועה…

 

אבל בכל
זאת:

 

"וידום
אהרן"…

 

ואז,
כאשר מחזיקים מעמד, ושופכים לב כמים, מתקיים "וירד אש" – ונתגלה כבוד
ד'…

 

כמה
חיזוק והתעוררות צריך ללמוד מכל מעשה זה של משה ואהרן, שאחרי כל המעשים שעשו כרצון
הקב"ה ובכל זאת לא הצליחו להביא את הישועה המיוחלת כל כך…

 

אבל,
משה ואהרן, בכל זאת לא מרימים ידיים! לא אמרו נואש! כי דייקא אז נכנסו לפני ולפנים
לעורר ולבקש רחמים שהשכינה תרד.

 

נורא
ואיום…

 

אל
תתייאש!

 

גם
כאשר נדבת כבר נדבות… וגם כאשר שילמת כבר נדרים…

 

גם
כאשר כבר קיבלת עליך קבלות טובות והנהגות ישרות…

 

כי
גם כאשר הצדיקים הבטיחו ישועות אחרי מתן פדיונות… וגם אחרי שכבר בנו מכספך בתי
כנסיות ובתי מדרשות… ובכל זאת הינך רואה שעדיין לא ירדה שכינה… ועדיין לא  נושעת…

 

וגם
כאשר עדיין יש ביזיונות… וגם כאשר אתה מרגיש את ההרגשה של אהרן הכהן שצעק ממעמקי
לבו: 'ביישתני אחי'…

 

וגם
כאשר אתה מרגיש את צעקת בני ישראל שצעקו לעבר משה רבנו: מה לנו ולכל הטורח הזה…
כל הטורח שטרחנו בחינם טרחנו…

 

ואז,
הרי הייאוש והעצבות ורפיון הידיים מאיימים להשתלט על כל כולך ולהפיל אותך לגמרי
חלילה…

 

לא
ולא! – תמשיך להיכנס לפני ולפנים… תמשיך לבקש רחמים… ואז תרד האש, תתלהב,
תדלק, תתעורר, תיוושע…

 

כי
רק בכוח עקשנות זו ובכוח האמונה הטהורה והתמימה, מתקנים את הפגמים ומסירים את
העיכובים והמניעות וזוכים שוב ל'קרבת אלוקים לי טוב'…

 

 

 

א
ליכטיגר שבת

 

און
א ליכטיגער און א גיזונטער זומער

 

מוטה