פניני 'באר בשדה' פרשת עקב ה'תשע"א

    author
  • מחבר:
  • date categories
  • קטגוריה:כללי

ברכת הנהנין. שיבור תאוות אכילה.

ערב שבת פרשת עקב
ה'תשע"א

 

פנינים מתוך 'באר בשדה'

לקראת שבת פרשת עקב

 

 

"ואכלת ושבעת וברכת את ד' אלוקיך – על הארץ הטובה אשר נתן
לך"

 

כבר בתחילת יצירת האדם,
מיד בשעות הראשונות שלאחר היצירה האלוקית, התנסה אדם הראשון בניסיון המר, שהביא
מיתה לעולם, ושינה לגמרי את פני תבל והוא כידוע:

 

חטא עץ הדעת.

 

מכשול בענייני תאוות
אכילה, כאשר צו האלוקי מודיע לו לפני כן:

 

"מכל עץ הגן תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל".

 

וכפי המבואר בספרי קודש,
אדם הראשון היה צריך להמתין באכילתו זו, עד ליל שבת קודש – עניין של כמה
שעות! – כפי הידוע שבריאת האדם היה ביום שישי בשעות הבוקר, אבל, היה
מכשול של:

 

'דחיקת השעה'!

 

מעשה שטן הצליח, והנחש
במערומיו הסית את חוה, אם כל חי, הדברים התגלגלו והסתבכו בעבירה על הצו האלוקי
האוסרת מאכל מעץ הדעת טוב ורע, על הערבוביה שבו, ומאז ועד היום תופס ענייני המאכל
חלק חשוב ונכבד בכל הקשור למערכת היחסים של האדם מול בוראו, כפי אשר ניווכח לדעת
מתוך ליקוט משפטים קצרים, השופכים אור על נושא המזון, מתוך דברי רבנו הקדוש ר'
נחמן מברסלב זי"ע ותלמידו הנאמן מורנו הרב ר' נתן זי"ע.

 

הרבה מאוד ביטויים מרחיקי
לכת השאיר לנו רבנו הקדוש ר' נחמן על ענייני המכשול של תאוות אכילה, כמו למשל,
בליקוטי מוהר"ן 
(ח"א תורה יז) כותב רבנו הקדוש:

 

"והתיקון להכניע ולבטל כסילות הסכל, הוא על
ידי בחינת 'מזבח'… כי עיקר יניקת הכסילות, דהיינו הקליפות, הוא רק מבחינת פגם
המזבח, היינו בחינת פגם האכילה… כי 'שולחנו של אדם מכפר כמזבח' 
(ברכות נה), וממילא משם עיקר
יניקת הקליפות. ועל כן אפילו אחר אכילת איש הכשר, בהכרח שיהיה לו בלבול הדעת קצת
אחר האכילה, וזה מחמת שיניקת הכסילות הוא משם.

 

ולכן, כשהמזבח כתיקונו, דהיינו שהאכילה בכשרות
וכראוי, אזי נכנעים הקליפות, היינו הכסילות, כי אינו נותן להם כוח ויניקה וחיות כי
אם כדי חיותם בצמצום, שזה מוכרח ליתן להם, כידוע.

 

ועל כן, על ידי אכילה בכשרות, נכנע הכסילות
ונתרומם השכל… כי על ידי האכילה כראוי נכנע הכסילות, ונתגדל השכל. אבל כשאוכל
כזולל וסובא, שזה בחינת פגם המזבח, אזי יונקים הקליפות, דהיינו הכסילות, יותר
מהראוי, ואזי מתגבר הכסילות על השכל".

 

כן, כדברים הללו כתובים
גם בליקוטי מוהר"ן 
(ח"א תורה ס'). שם מזהיר רבנו הקדוש:

 

"כי יש בני אדם שישנים את ימיהם… ואף שנדמה
לעולם שהם עובדים את ד' ועוסקים בתורה ותפלה, אף על פי כן, כל עבודתם אין להשם
יתברך נחת מהם, כי נשאר כל עבודתם למטה, ואין יכול להתרומם ולהתעלות למעלה. כי
עיקר החיות הוא השכל, וכשהעבודה עם שכל, משימים בה חיות שתוכל להתעלות למעלה, אבל
כשנופל לבחינת מוחין דקטנות, בחינת שינה, אין יכול להתעלות למעלה…

 

ויש שנפלו לבחינת שינה על ידי תאוות ומעשים רעים,
ויש שהם אנשים כשרים ויפים, רק שנפילתם הוא על ידי אכילה…

 

וכשאוכל בקדושה ובטהרה, אזי הוא בחינת 'לחם הפנים'
כי חכמת אדם תאיר פניו' אבל כשאין אכילתו בקדושה אזי אובד פניו, דהיינו שכלו ונופל
לבחינת שינה…"

 

אוי, מי הוא זה ואיזהו,
שרוצה ליפול, חלילה, לבחינת שינה, באופן "שכל עבודתו תישאר למטה ולא
יהיה להשם יתברך נחת ממנה…?!" – מי הוא זה ואיזהו, שאינו רוצה
לבטל את כסילות שכלו, ולהגביר את התרוממות שכלו?!

 

הנה לך עצה נפלאה, יום
יומית: קדש עצמך בכל הקשור ל'שולחנו של אדם'! סדר לך את כל
ענייני האכילה, שיהיה בכשרות וכראוי! בקדושה ובטהרה! הצל עצמך ממצב של זולל וסובא!
– ממדרגה למדרגה, לאט לאט, בכל הרמות, ובכל האפשרויות – אם תעשה
כך, הרי לך מרשם בטוח לחזק את כוח השכלי שבך על כוח הכסילות שבך!

 

אבל, ידידי, הכר היטב את
האויב, צריך להכיר את המציאות והמלחמה אשר לפנינו, וכפי שרבנו הקדוש כותב שוב
בליקוטי מוהר"ן 
(ח"א תורה סב):

 

"וכשמתגברים התאוות על האדם, הוא התגברות
הקליפות על הקדושה, וראשי התאוות, הם שלושה שרי פרעה: שר המשקים, שר האופים, שר
הטבחים, שהם קנה וושט וורידין, שהם בחינת: תאוות אכילה ושתייה, שהם ראשים, שכל
התאוות נמשכים אחריהם".

 

שמעת? יש לנו בתוכנו
שלושה שרי פרעה, שהם "ראשי התאוות שכל התאוות נמשכים אחריהם" –
והם עומדים הכן, בכל ארוחה וארוחה, להילחם על מנת לכבוש….

 

ואתה, מה אתה עושה מולם?

 

איך אתה מתכונן לקרב, בו
בשעה שהנך ניגש להכניס דבר מה לפיך?!

 

הבנת אחי?

 

בכל סעודה וסעודה הנך
נכנס לשדה קרב!…'לחם' מלשון 'מלחמה' – כתוב בזוהר הקדוש…

 

הגוף והנשמה נלחמים אחד
בשני מי יגבר על מי? כדברים הללו כותב רבנו הקדוש בתמצית בליקוטי מוהר"ן 
(ח"ב תורה ח'):

 

"כי יש מזונא דנשמתא ויש מזונא דגופא, ועל
ידי מזונא דגופא דהיינו על ידי אכילה ושתייה, על ידי זה מגדילין את בחינת עקב דסטרא
אחרא בחינת 'אוכל לחמי הגדיל עלי עקב'"

 

מה עושים? איך מתמודדים
מול האיום הקיומי הזה היום יומי?

 

*  *  *

 

הרבה דרכים במלחמה הזאת,
כן, הרבה כוחות מלחמתיים צריכים להשקיע מול האויב המר הזה, אבל, בספרים הקדושים
מובא בכמה מקומות:

 

ברכות הנהנין! – הוא סוד הנשק ההתקפי החזק ביותר מול כוחות האויב…

 

על מנת להבין ולהשכיל מה
סוד ברכת הנהנין?!… מה כוחם של אותם מילים שגורות בפי כל: ברוך
אתה ד' אלוקינו מלך העולם… הרי נרחיב קצת את הדברים, בכדי שנדע היטב
איך להשתמש באותם כלי נשק לא קונבנציונליים, על מנת להתקיף את האויב העומד מולנו
ורוצה להכחידנו…

 

כי כאשר נתבונן היטב במאה
ועשר הפסוקים של המשך דרשתו-תוכחתו של משה רבנו בפרשת השבוע… כאשר
הוא עומד ומזהיר את בני ישראל, בעמדו יחד איתם על גבולות ארץ ישראל, ליד ירדן
יריחו בערבות מואב, הרי ניווכח ונראה שתכלית ותמצית דבריו, להזהיר ולהוכיח פעם אחר
פעם:

 

אתה יהודי! בן לעם בני ישראל! בני אהובי! הנה אתה עובר תיכף ומיד את
הירדן ונכנס לארץ ישראל… הנה מכאן ואילך הולך להיפסק ההנהגה הניסית של ארבעים
שנות מדבר שראית במו עיניך… הולך להיפסק ההנהגה השמיימית של ירידת המן משמים…
והוצאת המים מסלע… ושמירת הלבוש על ידי הענן…

 

אנא ממך יהודי יקר! זכור תזכור היטב לא לתת מקום לטעות בלבך ובמוחך,
כאילו, מעתה, מרגע שאכנס לארץ ישראל, ושם הרי עולם כמנהגו נוהג על פי כללי ודרכי
הטבע, הרי מעתה רק כוחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה… כאילו, מעתה, רק על הלחם
לבדו יחיה האדם… כאילו, מעתה, הכול תלוי אך ורק בכוחי והצלחתי…

 

כי כאשר הטעות הזאת תשתרש
לה בלב האדם, הרי התוצאה תהיה, שתכלית כל עבודת האדם עלי אדמות הוא לעסוק
הרבה, וכמה שיותר, בעסקים… בביזנ'ס… וזאת על מנת לבטח את כספו לו
ולזרעו אחריו… כי הרי מי ידאג לאישה ולילדים?!… כי הרי מי יכול לפרנס אם לא
האדם בכישרונותיו לבד?! – כך יחשוב לו, חלילה, כל אדם…

 

במיוחד כאשר רואים בעליל
שעולם כמנהגו נוהג… וממילא כאשר אכן יצליח האדם על פי דרכי וכללי טבע העולם, אין
ספק שיתגנב לו בלב מיד ההרגשה 'המבסוטית'… מי כמוני מצליח… הנה, תראה איך בתים
מלאים כל טוב מלאתי… ואז 'ורם לבבך ושכחת את ד' אלוקיך'…

 

אבל האמת האמיתית, מזהיר
משה רבנו לכל יהודי לפני היפרדו מהם, לפני פטירתו מן העולם והעברת שבט ההנהגה
ליהושע תלמידו. האמת האמיתית – אומר משה רבינו לכל כלל ישראל:

 

זכור תזכור! על סמך מה שראית במו עיניך מאז שהוצאתי אותך בניסים
ונפלאות מארץ מצרים… קריעת ים סוף… הורדת המן… ארבעים שנות הליכה במדבר…
כל זה הרי בא ללמד אותך לדורות עולם, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל… והוא זה
שגם ייתן לך את העצות ואת החכמה איך להצליח… והוא, ורק הוא, יעמוד גם בארץ ישראל
מאחורי כל הצלחתך, גם על הדברים ההכרחיים והחיוניים ביותר, כלחם ומים… וגם על
המותרות ושאר המעדנים… כמו שראית בחוש במשך ארבעים שנות בית-ספר במדבר הגדול
והנורא אשר אין שם מים… ושם הוליכך ד' אלוקיך וכלכל אותך וזן אותך בלחם מן השמים
ומים מהסלע ורגלך לא בצקה ושמלתך לא בלתה מעליך…

 

זכור תזכור! שכל זה הוא עשה בכדי שתפנים היטב במוחך ולבך ש'לא על
הלחם לבדו יחיה האדם כי אם על כל מוצא פי ד' יחיה האדם'… וממילא בין תבין, ותדע
היטב, שבודאי, גם כאשר הינך מעתה צריך להיכנס לארץ ישראל על מנת להתעסק בביזנ'ס
ועסקים, כי אכן מן כבר לא ירד משמים… ומים כבר לא יצא מהסלע… אבל עדיין עליך
לזכור היטב היטב מי  הוא הבעל-הבית האמיתי?… ומי הוא זה שעומד מאחורי
כל ההצלחות שלך?… זכור תזכור שהוא זה שמברך אותך בכל אשר תעשה…

 

וזהו תמצית החובה והזכות
הגדולה של מצוות ברכת המזון: שמשה רבנו תיקן את הברכה  הראשונה
של ברכת המזון על אכילת המן… 'ואכלת ושבעת – וברכת את ד' אלוקיך על הארץ הטובה
אשר נתן לך'…

 

כן, יהודי יקר, אם
אתה לא מאלה שמסוגלים לשבת וללמוד רוב שעות היום, הרי ודאי שהינך צריך לעסוק
לפרנסתך ולמחייתך… אבל זכור תזכור שיש מי שממונה על הצלחתך… אל
תשכח אותו…

 

אל תעשה את מעשה ידיך
לאלים ועבודה זרה, חלילה… אל תתפתה לחשוב שרק במדבר היית צריך להגיע לאלוקים
מחוסר ברירה…

 

לא ולא! כי גם כאשר הינך
תהיה בארץ ישראל… ארץ חיטה ושעורה… ארץ מעינות ונחלים… ארץ אשר אבניה ברזל
ומהרריה תחצוב נחושת… כן, גם כאשר אתה במו ידיך תצליח להיות חקלאי מצליח בכל
תחומי החקלאות… וגם כאשר תצליח להקים במו ידיך אימפריה של מפעלים… ברזל נחושת
פלסטיק זכוכית… אתה תצליח במו ידיך גם להקים בניינים ושכונות נוי ופאר… אתה
תצליח בגדול… אבל זכור תזכור… ושוב זכור תזכור… לא ליהנות מהעולם
הזה בלי ברכה…

 

*  *  *

 

והרי חז"ל מגלים שכל הנהנה
מהעולם הזה בלי ברכה כאילו גוזל את אביו ואת אמו… ולכאורה, וכי מה
עניין הגזילה מאביו אמו? הרי אסור לגזול משום אדם… ולא רק מאביו ואמו?

 

אלא – כפי שכבר דיברנו
כמה פעמים, ו'דבר בעתו מה טוב' לחזור על זה כעת שוב, לקראת מצוות ברכת
הנהנין שלומדים בפרשת השבוע – עניין הגזילה מאביו ואמו הוא:

 

שמעבר לאיסור הגזל, הרי יש כאן גם עניין של כפיות טובה…

 

כאילו שבאמצעות גניבתו מאביו ואמו הוא מכריז ואומר, שהוריו רק הביאו
אותו לעולם אבל אינם דואגים לצרכיו ואינם חושבים איך לעזור לו בעולם הזה… 
כי הם אינם ממלאים חסרונו
בעולם הזה…

 

והרי זה כפיות טובה נורא… כי הנה הוא מראה שאת כל המצטרך לו הוא
צריך לגנוב מהוריו… כי הם אינם דואגים על חסרונו…

 

כמו כן כאשר נהנה מהעולם
הזה בלי ברכה הרי שלא רק שהוא גונב מהקב"ה, אלא הוא גם כאילו מכריז בכך: כאילו,
חלילה, בורא עולם אינו דואג לו לקבל כל צרכיו בעולם הזה… והרי זה כפוי טובה
נורא…

 

לא כן כאשר נזהר האדם בברכת
הנהנין בכוונה, וכל שכן כאשר בשעת האכילה הוא גם אומר איזה דבר תורה… והרי
הוא כאילו אוכל משולחנו של מקום… והרי זה מכיר טובה לאביו שבשמים.

 

בספרים מובא, שאותו לשון
השגור בפי כול… לשון המטבע שתיקנו חז"ל בברכות: ב'רוך א'תה י'
א'לוקינו מ'לך ה'עולם… בלשון זה יש בו ר"ת: א"ב י'…
א"ם ה'… כי אב בחכמה, ואם בבינה. איש ואישה זכו שכינה ביניהם, י'
באיש וה' באשה… ולכן, באמירת: ב'רוך א'תה י' הוא מקבל עליו
מרות אביו שבשמים אור החכמה… א"ב י'… ובאמירתו:
א'לוקינו מ'לך ה'עולם הוא מקבל עליו מרות אמו כנסת ישראל,א"ם
ה', אור הבינה… כי זה האבא ואימא, החכמה והבינה בשפת המקובלים…

 

לכן מי שנהנה בלי ברכה כאילו
גוזל אביו ואמו, רח"ל, אבל כאשר נזהר בברכת הנהנין הרי הוא מכיר
באביו ואמו…

 

ולכן כתוב בספרים, שיש
באמירת ברכות הנהנין בכוונה סגולה גדולה להינשא לזיווג הגון… כמו כן יש בו סגולה
גדולה לזכות לילדים טובים שגם הם יכירו לו טובה…  כי הוא היה נזהר
לכבד את אביו ואמו, כי הוא בירך בכוונה את ה: ב'רוך א'תה י' א'לוקינו מ'לך
ה'עולם… כמו כן ישולם לו, מדה כנגד מדה, להיות גם הוא אב ואם, ולהיות גם הוא
הורים לילדים שיכירו לו טובה…

 

לכן יש עניין חשוב,
במיוחד כדבר בעתו מה טוב, בקריאת פרשת השבוע… להתחיל מחדש לחנך עצמנו בברכת
הנהנין בכוונה… וכן גם להיות דוגמא אישית לילדים בבית, לא
לחטוף ברכה במהירות… אלא אדרבה, לברך ברכות בכוונה, לאט, וכראוי… ובכך
לזכות להפוך את שולחנות האוכל שלנו לשולחנו של מקום… זה השולחן אשר לפני ד'…

 

אין אנו יכולים להרבות
בתעניות וסיגופים, אבל יכולים אנו לקדש את המאכלים, ולהפוך בכך את האכילה להתקרבות
גדולה אל הקב"ה…

 

כך כותב גם מורנו ר' נתן
בספרו ליקוטי הלכות 
(הלכות דברים הנוהגים בסעודה ה"ד אות יז):

 

"עיקר קדושת ארץ ישראל נמשך על ידי שיודעים
ומאמינים שהשם יתברך ברא העולם ומלואו, שזה בחינת 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם
נחלת גוים' וכמו שאמרו חז"ל 'ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו'.

 

ועל כן עיקר כל הברכות שצריכים לברך על כל דבר
מאכל תחלה וסוף, שעל ידי זה מקדשים את המאכל שאוכלין שיהיה מזון מסטרא דקדושה,
עיקר הברכה נמשכת בכוח קדושת ארץ ישראל. כי על ידי הברכה שמברכין על כל דבר מאכל
על ידי זה מגלים בחינת קדושת ארץ ישראל…

 

כי הברכה היא להודיע ולגלות שהשם יתברך ברא את דבר
המאכל הזה. ועל כן על ידי הברכה נתקדש המאכל בקדושת ארץ ישראל…

 

כי כל ברכת הנהנין תחלה וסוף למדו רבותינו
ז"ל מהפסוק הנאמר בפרשת עקב: "ואכלת ושבעת וברכת את ד' אלוקיך על הארץ
הטובה אשר נתן לך" – והדבר תמוה לכאורה מה עניין ארץ ישראל לברכת המאכל
שאכל?… כי לפי השכל הפשוט עיקר הברכה הוא לברך את ד' על האוכל שאכל, והיה ראוי לכתוב:
"ואכלת ושבעת וברכת את ד' אלוקיך על המאכל והמזון שנתן לך"?…

 

אבל לפי דברינו מובן מאוד: כי עיקר כוח קדושת
הברכה הוא לגלות שהשם יתברך ברא עולם ומלואו, שזה סוד קדושת ארץ ישראל, ועל כן בכל
ברכה וברכה שמברכין על המאכל מגלים את כוח בריאת העולם על ידי בורא עולם ומנהיגו –
ובזה מקדשים את המאכל…"

 

הרי לך כלי זיין לצידך, יום
יום, שעה שעה. בו בעת שאתה מכניס לפיך דבר מאכל ומשקה – עצור לרגע! התבונן נא מעט!
מי הוא זה שנתן לך דבר מאכל ומשקה זו? – בורא עולם ומלואו! לו אני מברך בשמחה
ובטוב לב: ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם! ובכך הנך מנצח את המלחמה! בכך
הנך כובש את המערכה!

 

*  *  *

 

זכור תזכור: יש כאן בעולם
מאבק, מלחמה… והמאבק והמלחמה היא לא רק עם נאסראללה והחיזבאללה בצפון ארץ
ישראל… ולא רק עם החאמאס בדרום ארץ ישראל… ולא רק עם קטיושות!… ולא רק עם האיום
האיראני והאיום הסורי… אלא – בכל מקום בו הנך נמצא, ומכניס דבר מאכל או משקה
בפיך! הרי באותו רגע זה שעת מלחמה… שעת קרב…

 

מי ינצח?!… מי יובס?!

 

זה תלוי מאוד ב'וברכת
את ד' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך'…

 

זה תלוי עד כמה הינך
מפעיל את מחשבותיך והרגשותיך להבין שכל הצלחתך בכל תחומי החיים זה רק בכוח בורא כל
העולמים, שהוא הוא הנותן לך כוח לעשות חיל… והוא הוא הזן את העולם כולו בטובו
בחן בחסד וברחמים…

 

זאת היא התשובה!!!

 

זאת היא המגננה!!!

 

לא רק ירידה למקלטים!…
לא רק קפיצה לחדרי בטחון!… לא רק בריחה למרחבים מוגנים!…

 

אלא: ברוך אתה ד'
אלוקינו מלך העולם!

 

כן, ברך ברכת הנהנין
בשמחה ובכוונה! ובזה ניצחת את המערכה!

 

"ואכלת  ושבעת
וברכת את ד' אלוקיך על ארץ הטובה אשר נתן לך!"

 

 א ליכטיגער שבת

 מוטה

כתיבת תגובה