פניני 'באר בשדה' פרשת ויחי ה'תשע"ב – הכנה לשבועות השובבי"ם

שובבי"ם. שלום ומחלוקת.

לקראת שבת פרשת ויחי
ה'תשע"ב

 

פנינים
מתוך 'באר שדה'

לקראת
שבת פרשת ויחי

 

פרשת
ויחי, הפרשה המסיימת את חומש בראשית, היא הפרשה הנקראת תמיד כהכנה לשבועות הבאים
לקראתנו הידועים בפי כל בשם: שבועות השובבי"ם, (על שם ששת השבתות
שלקראתנו, שבהם קוראים את הפרשיות: ש'מות ו'ארא ב'א ב'שלח
י'תרו מ'שפטים – ולפעמים, כאשר השנה היא שנה מעוברת, מתווסף להם עוד
שתי שבתות של ת'רומה ת'צוה ולכן הם נקראים בשם: שובבי"ם
ת"ת).

 

ידוע
הדבר בספרי קודש, הבנויים על סודות תורת הקבלה, שימי השובבי"ם, כשמם כן הוא
על שם הכתוב: 'שובו בנים שובבים'! – מצפים מאתנו, בימים ובשבועות אלו,
לשוב, לחזור לאבינו שבשמים, לתקן מעשים, ליישר מחשבות, להצהיל דעה.

 

תמצית
הסיבה המובא בספרים על הקשר בין השבועות הללו לעניין התשובה. כי הקריאה בספר התורה
בשבתות של השבועות הללו, בפרשיות השבוע, היא על סיפור ירידת בני ישראל לארץ מצרים,
והזיכוך הנורא שעברו שם, עד שזכו לצאת משם על ידי משה רבנו, והעמדתם מול הר
סיני בקבלת התורה והמצוות שם, אשר סיומם היא בעיקר בפרשת משפטים, אשר בו גם קוראים
את העניין של: 'שש שנים יעבוד ובשנה השביעית יצא לחופשי חינם' – הבא לרמז על
עניין היציאה מעבדות התאוות והעבירות, תיקון המעשים ויישור המחשבות, כפי רצון
אבינו שבשמים.

 

אם על
כל העניינים שאינם רצויים צריכים בימים הללו לחזור בתשובה, הרי ודאי שהדברים
נאמרים בכפלים על עניין הריסון העצמי בכל הנוגע לתאוות ניאוף והפגמים השונים
הקשורים לשמירת הברית, הכוללים את כל הרמ"ח והשס"ה, משמירת המחשבות
והרצונות, ועד שמירת העיניים והאוזניים והפה, עד תיקון גמור לכל פגמי הוצאת זרע לבטלה
בשוגג ובמזיד באונס וברצון. כי על פי דברי האר"י הקדוש כל אלו
מסמלים את עניין גלות מצרים – מצר הגלות, והיציאה משם היא התיקון לכל החטאים
הנזכרים, על מנת לחדש שוב את הקשר ואת הברית שכרתנו עם אבינו שבשמים, לעשות רצונו
בלבב שלם.

 

המעניין
בכל זה, שאחד מהמסרים המרכזיים היוצא מכמה וכמה פסוקים ועניינים בפרשת השבוע,
מדברים דווקא על העניין:

 

הזהירות
של ריחוק ממחלוקת, לדון לכף זכות, ולהיות טוב לבריות…

 

ולכאורה
מה הקשר בינם לבין שמירת הברית, שהיא לכאורה עניין הנוגע בעיקר בין אדם למקום?

 

אבל כפי
המבואר בספרי קודש, במיוחד כמה פעמים בדברי רבנו ר' נחמן מברסלב, הרי הפוגם
בברית נקרא בתורה בשם: רע!

 

כי
מי שאינו שומר את עצמו מלפגום בבריתו, הרי זה הופך אותו להיות אדם רע גם בכל הקשור
לקשריו עם בני אדם…

 

הפוגם
בפגמי הברית מתדרדר גם בקשריו הטובים עם בני אדם… הוא נהפך להיות אדם רע! אדם
עצבני! אדם כעוס!…

 

ומכאן
ההבנה הגדולה, שדווקא הזהירות בכל הנוגע לתיקון המעשים בעניינים של כעס ומחלוקת,
דווקא הם בכוחם לגרום לתיקון המעשים גם בכל הקשור לפגמי הברית הצריכים תיקון
מיוחד, כאמור, בשבועות שלפנינו.

 

התורה
מספרת לנו בפרשת השבוע על מה שקרה בין יוסף לאחיו אחרי פטירת יעקב אבינו, ואחרי
הבאתו לקבורה בארץ ישראל וחזרתם של כל האחים למצרים:

 

"ויראו
אחי יוסף כי מת אביהם, ויאמרו, לו ישטמנו יוסף והשב ישב לנו את כל הרעה אשר גמלנו
אותו.

 

ויצוו
אל יוסף לאמור, אביך צווה לפני מותו לאמור. כה תאמרו ליוסף, אנא, שא נא פשע אחיך
וחטאתם כי רעה גמלוך, ועתה שא נא לפשע עבדי אלוקי אביך.

 

ויבך
יוסף בדברם אליו. וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו, הננו לך לעבדים.

 

ויאמר
אליהם יוסף אל תראו, כי התחת אלוקים אני. ואתם חשבתם עלי לרעה אלוקים חשבה לטובה
למען עשה כיום הזה להחיות עם רב. ועתה אל תראו, אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם
אותם וידבר על לבם"
(נ' טו'-כא')

 

כן,
אחים לדעה! התבוננו כאן כמה גדלה כאן מעלת יוסף הצדיק… אותו יוסף שכל כך הצליח
להתגבר בעוצמות אדירות על כל הניסיונות בעניינים של פגם הברית, כפי אשר רצתה
להכשיל אותו אשת פוטיפר… אותו יוסף גם עומד כעת בניסיונות הגדולים בכל הנוגע
לריחוק ממחלוקת והבאת שלום בינו לבין אחיו…

 

כמה 'הילכתא רבוותא' בענייני שלום וריחוק
ממחלוקת למדים מפסוקים אלו…

 

למדנו
על כך במסכת יבמות
(סה' ע"ב):

 

אמר
ר' אילעא משום ר' אלעזר בן ר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום… שנאמר:
'אביך ציוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא' … ופירש"י שם: 'יעקב לא ציוה,
אלא הם שינו מפני דרכי שלום'…

 

ר'
נתן אומר מצווה לשנות בדבר השלום…

 

תנא
דבי ר' ישמעאל: גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו…

 

ועיין
עוד מדרש תנחומא
(צו אות ו') שהוסיף לחדד הדברים:

 

"גדולה
קרבן השלמים שהם עושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים…

 

אמר
ר' אליעזר הקפר: גדול השלום, שאפילו ישראל עצמם עושים עבודה זרה, ועושים חבורה אחת
– אין מידת הדין נוגעת בהם… שנאמר
(הושע
ד'):
'חבור עצבים אפרים- הנח לו'… (ועיין
עוד מזה דברים נפלאים בעניין זה במדרש רבה בראשית
לח' ו').

 

אמר
ר' לוי: גדול השלום, שאין חתום ברכת כוהנים אלא שלום"…

 

ובמדרש
במדבר רבה
(פרשת נשא) הוסיפו:

 

"שאין
הברכות מועילות כלום אלא אם כן שלום עימהם…

 

אמר
רשב"ג: גדול השלום, שהכתיב הקב"ה דברים בתורה, שלא היו… אלא בשביל
השלום… כי כשמת יעקב 'ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף'… מה
עשו? הלכו אצל בלהה! ואמרו לה: היכנסי אצל יוסף, ואמרי לו: 'אביך ציוה לפני מותו
לאמור כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך'… ומעולם לא ציוה יעקב מכל אלו הדברים
כלום… אלא מעצמם אמרו דבר זה…

 

אמר
רשב"ג: כמה דיו משתפך… כמה קולמוסים משתברים… וכמה עורות אבודים… וכמה
התינוקות מתרצעין
(נלקים מרבותם ברצועה…) ללמוד
דבר שלא היה בתורה… ראה! כמה גדול כוח השלום"…

 

ויוסף,
אכן אינו מתאכזר, הוא עושה מאמץ גדול לא לשמור שום טינה… ואדרבה, לא רק שהוא
מכלכל אותם ומרחם עליהם, אלא משתדל בכל עוז גם לנחם ולדבר על לבם… שאמר להם
דברים המתיישבים על הלב…

 

ובמסכת
מגילה
(טז) אמרו:

 

"אמר
להם יוסף, ומה עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד, נר אחד היאך יוכל לכבות עשרה
נרות?…

 

ר'
שמלאי אומר, אמר להם יוסף אתם הראש ואני הגוף, אם ילך הראש מה כבר שווה הגוף…

 

דבר
אחר אמר להם יוסף, נמשלתם כעפר הארץ וכחול הים וככוכבי השמים, הרי אני הולך ועושה
מלחמה עימהם – ואם יכולתי להם הרי אני יכול לכם ואם לא יכולתי להם איני יכול גם
לכם"…
(ועיין עוד, בכמה וכמה אופנים, איך ניסה לדבר
על לבם דברים המתיישבים על הלב… בילקוט שמעוני ובבראשית רבה ק' אות ט').

 

כמה
צריך גם ללמוד מסיפור האחים עם יוסף, על גודל הזהירות לא להחליט החלטות ולא להסיק
מסקנות בכל הנוגע להתנהגות מסוימת של כל מי שעושה משהו שמשתמע ממעשיו כאילו והוא
התכוון לרעה, כמה זהירות צריך לעסוק הרבה ב'לדון לכף זכות'…

 

כי
האחים חשבו שיוסף מחשבתו רעה, והא ראיה, כי הרי מאז פטירתו של יעקב אביהם הוא אינו
מזמינם שוב לסעוד עמו… והוא, כוונתו בעצם הייתה רק לשם שמים, כמובא במדרש
תנחומא, שלא רצה אחרי פטירת אביו שוב להזמינם, בכדי לא לבייש את ראובן הבכור ואת
יהודה המלך – כאשר הוא יצטרך לשבת בראש…

 

ושוב מצאנו,
כאשר האחים חשבו, שזה שיוסף נטה מהדרך הרגילה למצרים והלך לבדוק, בחזרתם מהלוויית
יעקב אביהם, את הבור בו השליכוהו… מיד נכנס בלבם החשש: אוי וויי, מי יודע, מה
הוא כבר חושב… מה הוא כבר זומם… והוא, יוסף, רצה בסך הכול להודות ולהלל ולברך
ברכת הגומל…

 

אוי!
חברים וידידים! כמה זה מחייב אותנו, בחיי היום יום שלנו, לדון לכף זכות גם כאשר על
פניו המעשים של פלוני אלמוני – וזה יכול להיות: האישה, הבעל, הילדים, ההורים,
החברים, השותפים, השכנים – נראים לנו כמעשים רעים… כדברים מפלילים… ובכל זאת
אל תהיה בטוח בכך, כי אולי בכל זאת כוונתו אחרת…

 

גם בתוך
ברכת יעקב לבניו אפשר למצוא רמזים נפלאים בכל הנוגע לריחוק ממחלוקת, וזהירות יתר
בכל הנוגע לעניינים של בין אדם לחברו, וגודל כוח השלום והאחווה.

 

חז"ל
(כתובות קיא) מסבירים לנו, למשל, את כוונת
הברכה של יעקב ליהודה:

 

'ולבן
שיניים מחלב' – גדול המלבין שיני חברו יותר ממשקהו חלב…

 

תלמידו
הגדול של ר' נחמן מברסלב הלוא הוא ר' נתן מברסלב
(שהשבוע
ביום ה' – עשרה בטבת – חל יום ההילולא שלו)
מסביר לנו בספרו הגדול 'ליקוטי
הלכות'
(הלכות פריה ורביה ה"ד) על
פסוקי ההקדמה של יעקב אבינו לפני ברכתו את בניו:

 

'האספו
והקבצו' – שחז"ל מסבירים לנו שביקש יעקב לגלות הקץ ונסתלקה רוח הקודש.

 

ומוהרנ"ת
מבאר שבכל זאת רימז יעקב כאן על סוד הקץ, ועל דרך גילוי הקץ, בפסוקים הבאים, כי
בכדי לגרום לגאולה הקרובה והשלמה זה לא יעזור רק 'אסיפת' הצדיקים… אסיפות של
אנ"ש… של חברים מקשיבים… אלא צריך גם 'קיבוץ' הרשעים… כן, צריך לקבץ גם
את כל ה'קיבוצניקים'…

 

ולכן,
כאשר יעקב מתחיל את צוואתו לבניו, הרי בג' הראשונות קנטר ודיבר דיבורים קשים…
ותמצית הקנטור היא על המהירות והפזיזות של בניו מבלי להתמהמה הרבה בכדי לדון
לכף זכות…

 

כי צריך
להתמהמה הרבה במחשבה לא לפגוע בחף מפשע… לא להיות חלילה במצב של 'באפם הרגו
איש'… כפי שהיה מסביר הרה"ח ר' לוי יצחק בנדר זצ"ל:
"מיט א קרום מיט די נאז קען מען חלילה שופך דמים זיין רח"ל"… (=
עם עקימת אף אחת אפשר לגרום חלילה לשפך דם של חבר…)

 

גדול
השלום!…

 

א
ליכטיגער שבת

 

מוטה

כתיבת תגובה