פניני 'באר בשדה' על פרקי אבות פרק א'

משניות מסכת אבות

 

כָּל יִשְרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ, נֵצֶר מַטָּעַי
מַעֲשֵה יָדַי לְהִתְפָּאֵר"

 

פרק א

 

(א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ. וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים. וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת
הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים: הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג
לַתּוֹרָה:

 

(ב) שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר: עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה,
וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים:

 

(ג) אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר:
אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל
מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין
אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס. וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם:

 

(ד) יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר
אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מֵהֶם. יוֹסֵי
בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר: יְהִי בֵיתְךָ
בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים. וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם. וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַצָּמָא אֶת
דִּבְרֵיהֶם:

 

(ה) יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם
אוֹמֵר: יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה. וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ.
וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. בְּאִשְׁתּוֹ
אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי
תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם:

 

(ו) יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה
וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ
בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר: עֲשֵׂה לְךָ רַב. וּקְנֵה לְךָ חָבֵר. וֶהֱוֵי דָן אֶת
כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת:

 

(ז) נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר: הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע. וְאַל
תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע. וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת:

 

(ח) יְהוּדָה בֶן טַבַּאי
וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי
אוֹמֵר: אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ
כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין.
וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי דִינִין
עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ, יִהְיוּ
בְעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים. וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶךָ כְּזַכָּאִין,
כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין:

 

(ט) שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אוֹמֵר: הֱוֵי מַרְבֶּה לַחֲקוֹר אֶת הָעֵדִים. וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ,
שֶׁמָּא מִתּוֹכָם יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר:

 

(י) שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן
קִבְּלוּ מֵהֶם. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר: אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה. וּשְׂנָא אֶת
הָרַבָּנוּת. וְאַל תִּתְוַדַּע
לָרָשׁוּת:

 

(יא) אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר: חֲכָמִים,
הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, שֶׁמָּא
תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת
וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים, וְיִשְׁתּוּ
הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל:

 

(יב) הִלֵּל
וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן,
אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת
הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה:

 

(יג) הוּא הָיָה אוֹמֵר:
נְגַד שְׁמָא, אֲבַד שְׁמֵהּ. וּדְלָא מוֹסִיף, יָסֵיף. וּדְלָא יָלֵיף, קְטָלָא חַיָּב. וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף:

 

(יד) הוּא הָיָה אוֹמֵר: אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי.
וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו,
אֵימָתָי:

 

(טו) שַׁמַּאי אוֹמֵר: עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה
הַרְבֵּה. וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים
יָפוֹת:

 

(טז) רַבָּן
גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְהִסְתַּלֵּק
מִן הַסָּפֵק, וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֳמָדוֹת:

 

(יז) שִׁמְעוֹן
בְּנוֹ אוֹמֵר: כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה.
וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה.
וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא:

 

(יח) רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח): אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם:

 

 

 

פניני 'באר בשדה'

על פרקי אבות פרק
א'

 

 

מקור התקנה של חז"ל
ללמוד שבת בשבתו פרק אחד מתוך מסכת אבות, היה תחילה רק על השבתות שבין פסח
לשבועות – והוא שימש כהכנה ראויה ליום מתן תורה בחג השבועות.

 

ברבות הימים התפשט המנהג
ללמוד פרקי אבות גם בכל שאר שבתות הקיץ – כי השבתות ארוכות וצריך להשתדל
לנצל את הזמן ללימוד, ואחד מיסודות הלימוד הוא עניין המוסר והמידות.

 

*  *  *

 

שם 'אבות' בא לרמז
– ללכת בדרכי אבות. כי כל מה שהכמים אמרו, היה זה
עצם מהותם, כאמרתו הידועה של הבעש"ט: 'הוא – היה
אומר'! – כי כל מה שאיזה תנא היה אומר, היה זה חלק מעצמותו ומהותו של התנא,
בעל המאמר.

 

*  *  *

 

הקדימו לנו חכמנו להתחיל
את הלימוד ב'פרקי אבות' עם המשנה בסנהדרין: 'כל
ישראל יש להם חלק לעולם הבא' – כי יכול היה לעלות על מחשבתו של האדם, מחשבה של
ייאוש, בכל עניין שקשור למידות ומוסר, כאשר כל אחד רואה בעצמו את נגעי לבבו
ומכאוביו הרוחניים, ועלול להיכנס בו מחשבות מייאשות ולומר לעצמו:

 

הרי המידות,
ההשקפות והמוסר, הם רחוקים ממנו מאוד.

 

נו, מילא, לגבי
שאר כל הלימודים במקצועות התורה וההלכה, יכול עוד כל אחד לחשוב, שעל אף שעדיין
אינו מקיים אותם, ולו בשלמות המצטרך, על כל פנים מדובר בכל זאת במצווה מעשית, שזה
כל אדם יכול לקיים, גם אם הוא רחוק מאד מעומק המצווה. אבל על עניין המידות והמוסר
היה יכול להיות ייאוש, חלילה.

 

לכך הקדימו לנו חכמים
במתק לשונם:

 

'כל ישראל יש להם
חלק לעולם הבא'.

 

כי הרי כל אחד ממש נקרא
בשם 'ישראל'. 'כי ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא'.

 

וממילא, יש לו שייכות גם
לכל עניין המידות והמוסרים שהתנאים מסרו לנו באותם פרקי אבות, כי כל אחד צריך
לומר:

 

'מתי יגיעו מעשי
למעשה אבותיי' –
לפחות 'נגיעה'. כאמרתו השנונה של הקוצק'ער.

 

*  *  *

 

המשנה הראשונה מקפלת
בתוכה היסטוריה של למעלה מאלף שנים. מ'משה
קיבל תורה מסיני', עד ימי הבית השני, בזמן 'אנשי כנסת הגדולה'.

 

ההשקפה הראשונה היוצאת
מתמצית הלימוד של מסכת אבות, משמשת כהכנה לכלל ישראל, לקראת ימי הגלות הארוכה של
גלות אדום, שהתחיל אז, אחרי ימי אנשי כנסת הגדולה.

 

ובכדי להחזיק מעמד בגלות,
צריך להיזהר מאוד על עניין זה שהזהירו אותנו אותם אנשי כנסת הגדולה באומרם:

 

'הוו מתונים
בדין' – לדון לכף זכות, גם את עצמך, וגם את כל הסובבים אותך.

 

כי דייקא
בכח זה יזכה גם 'להעמיד תלמידים הרבה', עד כדי
מצב של להרבות אפילו עוד 'סייגים לתורה'.

 

כי זה עיקר הכוח להחזיק
מעמד בגלות הרוחני והגשמי, בכלליות ובפרטיות:

 

לראות את הטוב
אצל כל אחד ואחד!

 

המשנה הזאת נלמדת (במחזור הראשון
של לימוד מסכת אבות בשבתות הקיץ)

בשבת
הראשונה אחרי פסח, תחילת ימי העומר, שהם ימי דין.

 

כי בימים אלו, צריך חיזוק
יתירה בכל הנוגע להתרחק מכל מחלוקת, בכדי לתקן את הפגם של: 'לא נהגו כבוד זה
בזה' – שנאמר על תלמידי ר' עקיבא, שמתו בזמן זה. ולכן הרי נוהגים בימים אלו
מקצת מנהגי אבלות. וצריך להרבות רעות ואחווה בין החברים.

 

ידועים ומפורסמים עד מאוד
דברי רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב זי"ע
(בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה רפ"ב הידועה והמפורסמת):

 

שצריך להיזהר
מאוד לדון לכף זכות 'גם' את עצמך ו'גם' את הסובבים אותך.
למצוא בכל אחד את ה'עוד מעט' ששם אינו רשע. ועל ידי זה:
'והתבוננת על מקומו ואיננו'. כי בכך אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות.

 

ומעתה, בנוגע לימי ספירת
העומר בכלל,
(ובמיוחד
לתחילת לימוד המחזור הראשון של מסכת אבות בשבת הראשונה שלאחר חג הפסח),
מה נפלא הרמז,
שתיבת: עומ"ר, הוא הר"ת של
הפסוק: 'עוד מעט ואין רשע'. כי הרי זה, כאמור, כלל כל העניין של לדון לכף
זכות את עצמך ואת הסובבים אותך, למצוא בכל אחד את ה'עוד
מעט' ששם אינו רשע, ועל ידי זה 'והתבוננת על מקומו ואיננו', כי בכך אתה מעלה אותו
באמת מכף חובה לכף זכות.

 

*  *  *

 

18 פסקי משניות ('משנות'), יש בפרק א' של
פרקי אבות, ומקופל בתוכו דורות ארוכים, מאנשי כנסת הגדולה עד תקופת הנשיאים של ר'
גמליאל ובניו.

 

שמעון הצדיק שהיה משיירי אנשי
כנסת הגדולה היה רגיל לומר: 'על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה על
גמילות חסדים' – כי עיקר מעשה האדם עלי אדמות, לטובת נשמתו, היא תורה ותפלה
מצוות ומעשים טובים.

 

בכדי שהאדם יזכה לעמוד
איתן בהאי עלמא דכדיבא, עולם הסוער כמו גלי הים, בכדי
להישאר 'עומד', לא להיות 'נופל', חלילה, צריך לקבוע לעצמו ג' סוגים של קביעות.

 

קביעות של שיעורים קבועים
בלימוד התורה!

 

קביעות חזקה בעבודה, שזה
קביעות בעבודת התפלה!

 

והתמדה של קביעות בענייני
גמילות חסדים, יום-יום!

 

ואז, בכוח הקביעות הזאת,
כל אחד ואחד כפי שורש נשמתו, יזכה שיתקיים אצלו: העולם 'עומד' – כי בכך יזכה לא היות
'נופל', חלילה.

 

ידועים המה דברי
חז"ל בענייני קניינים: 'קרקע אין לו אונאה'.

 

והרמז בכל זה:

 

מי שיש לו 'קביעות'
– שזה מרמז על עניין הקרקע, 'קרקע אין לו אונאה', אי אפשר להונות אותו
. היצר הרע לא
יוכל עליו!

 

ידוע ומפורסם הסיפור שהיה
אצל התנא ר' עקיבא, הוא ראה טיפות מים עושים חור בסלע וזה גרם לו לחזור בתשובה
שלמה עד שנעשה ממנו התנא הגדול רבי עקיבא!!!

 

והסביר הרב ר' לוי
יצחק בנדר:

 

מה בעצם ראה רבי עקיבא,
שזה גרם לו להתעורר כל כך, עד שחזר בתשובה שלמה בעקבות מה שראה? – ר' עקיבא ראה
גודל מעלת הקביעות!
גם אם זה טיפה קטנה! כי אם טיפה זו מטפטפת באופן קבוע – היא
תעשה חור גם בלב האבן שלך!

 

כי כאשר האדם ממשיך
בקביעות לעשות דברים רוחניים, גם את זה קצת, א ביסאלע,
אבל ברגע שזה בקביעות! יש בו כוח לעשות חור גם בסלע, גם בלב שבתחילה היה קשה
כסלע!!!

 

* * *

 

מידי שנה בשנה, כאשר
מסיימים את לימוד המחזור הראשון של מסכת אבות, בששה השבתות שבין פסח לשבועות, מתחילים
תיכף ומיד מחזור חדש, נוסף, של לימוד פרקי אבות – גם בשאר כל ימי שבתות הקיץ.

 

את הפרק הראשון של המחזור
הב' של פרקי אבות לומדים אם כן אחרי שכבר זכינו ונכנס בנו הכוחות הגדולים של
החג הגדול והארוך שנמשך מהחג של היציאה ממצרים בחג הפסח, ולאחריו ימי ספירת
העומר, ובסופו חג השבועות. כי זה כלל גדול מאוד בתורה: לא מסיימים אף פעם ללמוד.
אדרבה, בכוח הלימוד שלמדו עד עתה, הרי שתיכף ומיד בסיום הנלמד מתחילים שוב את אותו
הלימוד מבראשית, עם הרגשת התחלה חדשה.

 

ובנוגע לימים הנפלאים
הללו, שמסיימים בו את הפרק האחרון של מסכת אבות במחזור הראשון ומתחילים מיד את
הפרק הראשון במחזור השני, כדאי להיזכר בדברי הרמב"ן:
שפסח זה כמו יו"ט ראשון, וימי הספירה זה כמו חול המועד, ושבועות הוא כמו
יו"ט אחרון.

 

וכדאי יהיה לציין גם, ולזכור
תמיד, את אמרתו של אחד המיוחדים מגדולי חשובי חסידי ברסלב בדורות הקודמים, ר'
נחמן מטשעהרין:

 

יו"ט לא
עובר, יו"ט נכנס!

 

*  *  *

בפרק א' משנה ה' כתוב:

 

"יוסי בן
יוחנן איש ירושלים אומר
".

 

המשנה מדייקת שהוא איש
ירושלים – כי ירושלים זה מקום של עולי רגלים, והרבה אורחים נמצאים שם. והוא
אכן מדבר על המציאות שהייתה קיימת בירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים, שהיו רגילים
שם הרבה להדר במצוות הכנסת אורחים.

 

"יהי ביתך
פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך".

 

'הבית', בדרך כלל הוא
עניין סגור, 'ארבע מחיצות', 'רשות היחיד'. היפך מ'רשות
הרבים'. ובכל זאת, גם ב'בית הסגור' הזה יש עניין של 'פתוח
לרווחה'! כמו ביתו של אברהם אבינו ע"ה, שהיה פתוח מארבע רוחותיו בכדי להקל את
הכניסה על האורחים.

 

אפשר לדייק בלשון המשנה: "יהי  ב י ת ך
פתוח לרווחה" – דבר ראשון צריך הבית להישאר בדרגת ובמצב של ב י
ת ך, הבית אכן חייב להישאר במצב של 'ביתך', 'הבית היא שלך לא של
האורחים', בכדי לחנך שם את עצמך, ואשתך ובניך. והיא חייבת להיות למחיצה ממטר
ומזרם של המים החיצונים של רשות הרבים!

 

רשות היחיד מרמז על רשות
הקדושה, שהוא עניין רשות היחיד של הלכות שבת, שהוא ד' על י', שהוא מרמז על
עניין שם י'ה'ו'ה', שיש בו ד' אותיות
ובמילויו יש בו עשר אותיות: יו"ד ה"י
וי"ו ה"י.

 

לכן, ודאי שהבית מטרתו
לשמור על עצמו ובני ביתו מאוירא דרשות הרבים. וכפי
שבזוהר ובתיקוני הזוהר מובא הרבה לבאר את הסוד הפנימי על עניין האיסור שיש במלאכת
שבת, שצריך להיזהר לא להעביר מרשות היחיד לרשות הרבים, שזהו עניין לא להכניס את
הרשות הרבים לתוך הרשות של הקדושה – שהוא הבית במחיצותיו.

 

ובכל זאת, אומרים לו לכל
אדם, דע לך, שיש גם עניין של הכנסת אורחים, שהבית יהיה פתוח. ואברהם אבינו עוד פתח
ביתו לארבע רוחות!

 

איך כל זה עולה בקנה אחת?

 

אלא שהדיוק לשון הוא, לא
שיהיה ה ב י ת פתוח לרווחה. אלא ב י ת ך פתוח לרווחה.

 

הבית נשאר 'ביתך', אבל
בכל זאת הוא פתוח לרווחה!

 

איך עושים את זה?

 

צריך לזה הרבה מחשבה, עצה
נכונה, והרבה תפלה, שכל האורחים שהוא מביא לתוך ביתו שלא יהיה זה על חשבון אשתו
ובניו ובנותיו.

 

כי דבר ראשון על כל אחד
ואחד לזכור שזה  ב י ת ך! ורק אחר כך יוכל
להשפיע גם על האורחים שיבואו מבחוץ. כי רק אז המציאות של 'פתוח לרווחה' לא יזיק ל'ביתך'.

 

*  *  *

 

היה פעם שר' נתן
מברסלב הביא, כהרגלו, אורח לביתו, וה'אורח' היה, כנראה,
משוגע לא קטן! והילדים צחקו עליו. ר' נתן הקפיד עליהם, ונתן בעקבות כך גם סטירה
לאחד מילדיו.

 

כאשר ר' נתן סיפר זאת
לרבו ר' נחמן מברסלב ז"ל, אמר לו:

 

דבר ראשון, לילד מכים?!

 

כי ב'דרכי
חינוך' לא דגל רבנו בדרך של 'מכות חינוך' לילדים! בודאי שצריך להביא את הבית
למציאות של הרגשת יראת הכבוד להורים. וצריך שהילד ידע שיש גם 'מקל תולה'! שהאבא
'יכול' להרביץ. אבל לא להשתמש בזה למעשה!!!

 

ועוד, אמר לו רביז"ל: למה הבאת באמת כזה אורח לבית?! לבית מביאים
אורח שמתאים לילדים!!

 

הוא הדבר אשר אמרנו: דבר
ראשון יהי 'ביתך'. כי הרי לכל אחד יש את סוג האישה שלו וסוג הילדים שלו. ורק
כאשר יודע האדם שאין זה השפעה שלילית לביתו, וזה נשאר 'ביתך', רק אז 'יהי גם פתוח
לרווחה'.

 

כי רק אז זה ישפיע לטובה
גם על האורחים, שזה יגרום גם לאורחים השפעה מבורכת, שגם הם יתחילו לצמצם עצמם
מהשפעת הרשות הרבים, ויבנו גם הם בתים נאמנים של הכנסת אורחים.

 

*  * *

 

מצוות הכנסת אורחים,
במיוחד לשבורי לב, היא מהדברים החשובים ביותר.

 

במדרש רבה (ובמסכת סנהדרין) מובא שאפילו
מיכה, שעשה פסל מיכה, וכאשר מלאכי השרת רצו להודפו מנעם השי"ת באומרו: "הרי
פיתו מצויה לעוברי דרכים ולכן יש לו גם חלק לעולם הבא".

 

'ויהיו עניים בני ביתך' –
שגם העניים ירגישו שהם חלק מבני ביתך! לתת להם תחושה טובה, והרגשה טובה.

 

וכפי שמסבירים מפרשים: קח
לך עניים שיעבדו בביתך, וירוויחו ממונך, ויהנו גם הם
מנכסיך.

 

על אף שיש מפרשים שרצו
להסביר את ה'ויהיו עניים בני ביתך', שהכוונה לומר: שצריך
כל כך להדר במצוות הכנסת אורחים, גם אם על ידי האורחים יגרם מצב ותחושה ש'בני ביתך' נהפכו להיות ל'כאילו' העניים.

 

הרי ברור, כאמור, שצריך
לדעת איך ליישם דבר כזה, כי בוודאי דבר ראשון זה לשמור על ה'ביתך'.

 

בספרים הרי מובא על
'ואהבת לרעך כמוך' – שאם יש את 'ואהבת כמוך' רק אז יכול להיות גם 'ואהבת לרעך'!

 

ה'לרעך' – תלוי באהבת
'כמוך'!!!

 

מתי תוכל להכניס עניים?
רק כשזה דבר ראשון 'ביתך'.

 

לכן רק אם הבאת את
אשתך וילדיך לדרגה ומצב שיסכימו גם הם לסבול למען העניים, שיהיו מוכנים להיות כעין
עניים בגלל הכנסת אורחים, רק אז יש לך אפשרות להכניס כל כך עניים לביתך.

 

*  *  *

 

המשנה מסיימת: "ואל
תרבה שיחה עם האישה".

 

כי בפשטות, הרי כשיש
אורחים יש גם נשים ביניהם, וצריך הרי ליתן הרגשה טובה לכולם, כולל הנשים, אבל
תהיה זהיר שאתה 'אל תרבה שיחה'! תשאיר את זה לאשתך ולבנותיך.

 

אברהם מגייר את האנשים
ושרה מגיירת את הנשים!

 

כי 'אל תרבה שיחה
אפילו באשתו אמרו קל וחומר באשת חברך'

 

כי לגבי 'באשתו אמרו',
הרי יש מפרשים שמסבירים שזה רק באשה נדה, אבל קל וחומר אישה זרה, אשת חברו, צריך
לשמור היטב שיישאר תמיד איזשהו דיסטאנס ביניהם! תחושה של ריחוק מה, בכדי
שלא יבוא למצב של אהבה אחווה ורעות, כי זה פתח למכשולים קשים ומרים!!!

 

ודאי, שעליך להיות עסוק
בהכנסת אורחים! תכניס כמה שיותר אורחים! אבל תיזהר שזה יישאר במצב של 'ביתך'!
ובכל זאת שגם יהיה אז מצב של 'פתוח לרווחה', אבל שמור על 'אל תרבה שיחה
עם האישה'.

 

רבנו רבי נחמן
מברסלב מביא
(ליקו"מ ח"א תורה רמב') שיש מושג על פי
קבלה שנקרא 'אריך אנפין' ו'זעיר אנפין'. אלו הם
שני ביטויים שבאים לומר שיש לפעמים מצב של התגלות גדולה של הקדושה, פנים ארוכות,
אריך אנפין. ויש לפעמים מצב של התגלות קטנה של הגילויים, שזה פנים קטנות, זעיר
אנפין.

 

וזה לעומת זה עשה אלקים, ולכן יש גם אריך אנפין דקליפה,
שהקליפות מראים את עצמם לפעמים בזעיר אנפין, ולפעמים באריך אנפין.

 

וכותב רבנו רבי נחמן,
שכאשר יוצאים לרחובה של עיר, עלולים להיתקל לפעמים בכוחות הטומאה של זעיר אנפין
או, חלילה, גם של אריך אנפין. בפרט בימי הקיץ שהבגדים אינם כראוי ברחובה של עיר,
במיוחד כשנמצאים בין אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, כל שכן כאשר נמצאים בין אומות
העולם, והבגדים שלהם הרי נועדו בכדי לעורר הרהורים באדם.

 

לכן, גם כאשר נפגשים עם
אישה שהיא רק בדרגת זעיר אנפין דקליפה, שהתלבש בה רק
המדרגה הקטנה של הקליפה, גם אז קשה להינצל מהרהורים רעים. ודאי וכ"ש כאשר
נפגש האדם עם אישה שבגדיה וכל מציאותה היא טומאת זנות, והתלבש בה, רח"ל, כוח של האריך אנפין דקליפה,
אזי קשה מאוד מאוד להינצל מהרהורים בקרבתה!!! וכל מה
שירצה אז האדם להציל עצמו מהרהורים, הרי דמותה תבוא לפניו מכל צד ומצידי צדדים.

 

ומה עושים במצב כזה? מה
העצה?

 

מגלה שם רבנו רבי נחמן
שצדקה היא סגולה גדולה ומועלת מאוד להינצל מהרהורי ניאוף.

 

'צדקה תציל ממות',
ולא רק מגזירת מוות גשמי, רק עיקר הכוונה היא ממוות רוחני, של הרהורי ניאוף, שזה
אבי אבות הטומאה!

 

'הצדקה' בכוחה להציל אותו
מהרהורים. ולכן העצה היעוצה: לפני כל יציאה מהבית – שיפריש
קצת כסף לצדקה, בכדי להינצל מהרהורים רעים ביציאתו לרחובה של עיר.

 

אבל, מוסיף שם רבנו רבי
נחמן:

 

שכל זה יועיל רק
בתנאי שהאדם עצמו ייזהר מאוד שהוא יקיים 'אל תרבה שיחה עם האישה', כי אז, על ידי
הצדקה יזכה שזה לא יזיק לו כל כך!!!

 

כי כל מה שבהכרח הוא חייב
לדבר עם האישה או להיות בקרבתה, אזי בכוח הצדקה זה לא יזיק לו כל כך.

 

כי גם אחרי ש'ביתך פתוח לרווחה', וגם כאשר 'העניים הם בני ביתך', והרי יש
לך את הכוח של הצדקה שמצילה ממות, בכל זאת: 'אל תרבה שיחה עם האישה'.

 

הצדקה יכולה לשמור עליך
מהרבה נזקים, ולצמצם את הנזק, אבל לא שתוכל לדבר ולהרבות בדברים עם האישה שלא
לצורך!!! רק מה שתצטרך לפי ההכרח זה יעזור, אבל לא מעבר לכך.

 

ודאי, שצריך כל אחד להיות
נזהר מאוד, בהימצאו בקרבת נשים, על כל פרטי הלכות ייחוד. כי את ה'שולחן-ערוך' צריך לשמור כבבת עין! כמו שרבי נחמן מברסלב אמר:
'אפשר לקמט את ספרי איך שרוצים אבל בתנאי שזה לא פוגע בסעיף קטן של ה'שולחן-ערוך'! ולכן כל אחד צריך להיזהר, במיוחד במקומות
עבודה, שלא יהיה שם שום איסור יחוד, וכדומה.
אבל מעבר לשמירה מן האיסורים,
הרי יש לפעמים את ההכרח לדבר ולשוחח עם נשים מהכרח העבודה וכל כדומה לזה – על זה
מגלה רבנו רבי נחמן שבכוח הצדקה – זה לא יזיק לו כל כך.

 

*  *  *

 

"אל תרבה
שיחה עם האישה באשתו אמרו ק"ו באשת חברו".

 

המפרשים מתקשים להסביר
כוונת המשנה על 'באשתו אמרו', ויש אשר פירשו, כאמור, שזה רק כאשר היא נדה,
ואז אסור לדבר בדברים שבינו לבינה.

 

או גם כאשר טהורה היא,
אבל הכוונה לא להרבות עמה בדברים של ענייני מחלוקת, או בדיבורים שליליים שדיברו
עליו אנשים מסוימים. כי לא צריך לספר לה בפרטי פרטיות את הדברים השליליים שעובר
עליו, כי זה יכול, ביום מן הימים, להוריד חינו בעיניה!!!

 

ההסבר לכך היא: כי כוח ההרגש יותר חזק אצל נשים, ולכן גם דעתן יותר קלות. כי כך ברא
אותם השי"ת מלכתחילה, בכדי שיוכלו לעמוד בתפקידן החשוב להיות מגדלות ומחנכות את
הילדים. ולכן, כוח ההרגש שבהן מפותח מאוד. וזה סוד מאמר
חז"ל: 'בינה יתירה ניתנה להם'. כי בינה הוא בינת והרגשת הלב – 'הלב
מבין'!

 

אבל דווקא בגלל זה – הדעת
שלהם יותר קלילה.

 

כי הכוח העיקרי בהם זה
הרגש החם, ואז בקלות היא יכולה להימשך למחלוקת, ולמשוך את בעלה למחלוקת, כמו
שחז"ל מספרים על אשתו של קורח.

 

אבל כל מה שנוגע לעניין
השיחה עם אשת חברו הרי בודאי שהק"ו באשת
חברו – זה קל וחומר עצום ונורא!

 

צריך להיות זהיר ביותר
בכל העניין הזה של להרבות דיבורים עם אשת חברו.

 

כי היצר הרע בזה גדול עד
למאוד!!! היצר הרע מר ממות הוא!!! נורא ואיום!!! האש גדולה ולאף אחד אין ביטוח!!!

 

כבר ראינו מעשיות כאלו
שזה התחיל רק עם 'חברות' ו'ידידות' אבל בסופו של דבר
יצא מזה רעות גדולות, אסונות משפחתיים נוראיים, שבירת בתים בישראל
– סופו יורש גיהנום וגורם רעה לעצמו!!!

 

בפרט בימינו ובזמננו, שההפקרות
חוגג ברחובה של עיר, ובמיוחד כאשר מסתובבים בין אנשים שאין להם יראת שמים ואינם
שומרי תורה ומצוות, כ"ש כאשר מסתובבים בין אומות העולם, שלהם אין כל איסור,
כמעט, בכל אלו העניינים, ולכן הם פרוצים בזה ביותר. כל זה מצריך זהירות יתירה
בכל העניין הזה של דיבורים עם נשים, שזה יהיה אך ורק בדיבורים לצורך ההכרח, כי רק
על זה יש העצה של להרבות בצדקה וחסד ואז תוכל להינצל מחמדת יופי הנשים גם כאשר
הקליפות מתלבשות בהם. כי זה לא יזיק לך כל כך כאשר תרבה בצדקה וחסד.

 

כמה נעימים הדברים, כדבר
בעתו מה טוב, כאשר לומדים משנה זאת במחזור הב' של לימוד פרקי אבות, ועומדים אחרי
היום טוב הגדול של חג השבועות, שכמו אז, בשנה הראשונה שאחרי חג השבועות, נכשלו
רח"ל בני ישראל בעשיית חטא העגל, הרי כמה אנחנו
צריכים כעת להתפלל שיהי רצון, שלא ניכשל שוב אחרי יום 'מתן תורה' – ב'חטא העגל'!

 

כי הרי על חטא העגל
– אמרו צדיקים ברמיזה שזה מרמז גם על חטא האייגאלאך
(ביידיש: אייגאלאך = עיניים) פגמי העיניים! אוי! חטא האייגאלאך. כי ימי הקיץ לפנינו, והבגדים ברחובה של עיר אינם
על תיקונם, והעיניים רואים – והלב חומד!

 

לכן צריך להיזהר מאוד
מאותו חטא העגל. והעצה לכך: 'אל תרבה שיחה עם האישה' – גם כאשר הינך חייב ללכת
לעבודה. כי בכוח העצה של צדקה וחסד תוכל רק למזער נזקים.

 

ואדרבה, כאשר תהיה זהיר
בשמירת העיניים, הרי תזכה לרשת גן עדן. ולא תהיה גורם רעה לעצמך. רק אדרבה, כל
אלו הנשים שמסביבך, הרי יכירו וידעו ויעריכו ביותר את ה'יראת-שמים'
שלך. וזה רק יעלה את החשיבות שלך בעיניהם. כי האישה מרגישה מיד אם האיש מחפש פראסטקייט
(= דברים זולים) או רצינות.

 

לכן, הינך יכול לזכות
שתגרום כבוד לעצמך, ולא רעה לעצמך. ולא תגרום ביטול דברי תורה, רק אדרבה,
בהתנהגותך תגרום להרבות בכבוד התורה. כי הינך גורם, שכל אלו שמסתובבים סביבך, עוד
יתעוררו לעשות תשובה על ידי שמירת העיניים שלך, ועל ידי שמירת הדיבור שלך.

 

כמו שאמרו חז"ל (במסכת יומא): 'ואהבת את ד'
אלוקיך' – שיהיה שם שמים מתאהב על ידך.

 

כי כולם רואים סביבך, איך
שמצד אחד אתה שומר העיניים ושומר הדיבור בכדי לשמור על המחשבה, ובכל זאת אתה גם
מסתובב לידם, ומדבר איתם, כל עוד הדברים הם הכרחיים לצורך פרנסתך ועבודתך.

 

כולם יכירו וידעו בך שאתה
בן אדם! א מענטש!

 

כי מצד אחד אתה מדבר כל
מה 'שצריך', גם כאשר זה על פי ההכרח – עם נשים. אבל מצד שני, אתה לא מרבה 'סתם' לשוחח
ולדבר על דברים שאינם נצרכים. ואז, בכך אתה מרבה מאוד בכבוד המקום ובכבוד התורה,
ובכוח זה תזכה שיתקיים בך: 'גורם טובה לעצמו'! ו'מרבה
בכבוד התורה'! ו'סופו לרשת גן עדן'!

 

*  *  *

בפרק א משנה י' כתוב:

 

"שמעיה
ואבטליון קיבלו מהם".

 

יש מפרשים, ששמעיה ואבטליון היו גרים או בני גרים.

 

ידיעה זאת כשלעצמה יש בה
כבר מסר עצום של התעוררות והתחזקות גם יחד: מורא'דיג!

 

כי גם כשיוצאים מבני בניו
של סנחריב אפשר להגיע לכזה מדרגה, להיות בין מקבלי
התורה וממעתיקי השמועה מדור לדור,
ועוד לחתור ולהגיע למדרגה כל כך גדולה להיות אב
בית דין בישראל.

 

*  *  *

 

"שמעיה
אומר: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות".

 

לא רק לך לעבוד!
אלא: אהוב את המלאכה. תביא את עצמך לכזה מדרגה ש'אהוב
את מלאכתך'.

 

כפי שהמפרשים מסבירים: גם
כאשר יש לך פרנסה ויש לך, לכאורה, זמן מיותר, בכל זאת אהוב את המלאכה!

 

יש כאן לימוד עצום לבני
ישראל בכל מקומות מושבותיהם: שמעיה בא ללמד ולומר, דע לך, גם כאשר תמצא אי אלו אנשים
בעולם,
(שכנראה,
אין מהם הרבה, אבל יש עוד קצת כאלה בעולם),
שלמשל, יש להם כבר את כל הכסף שהם צריכים
לכל הצטרכויותיהם.

 

אם זה, למשל, באמצעות ירושה
גדולה מאבותיהם. או שהם עצמם עבדו קשה כמה וכמה שנים והצליחו להרוויח הרבה כסף. או
שהרוויחו בפתאומיות דרך מסחר. או שהגרילו דרך משחק הלוטו
(= הלאטערי) הרבה כסף. או
שהם מסוג האנשים שאינם צריכים כלל הרבה כסף, ויש להם את מה שהם חושבים שהם צריכים,
וזה מספיק להם.

 

ואותם האנשים הרי יש להם
הרבה זמן, והם הרי יכולים להסתובב בביטול הזמן, והזמן הולך להם לבטלה.

 

הרי להם, לכאורה, אין מה
לומר: תלכו לעבוד! תלכו להרוויח! – הם הרי כבר לא צריכים לעבוד בכדי להרוויח.

 

על זה בא שמעיה ואומר
להם: אהוב את המלאכה! אתם צריכים לאהוב את המלאכה. לא רק לעבוד בשביל להרוויח,
רק לעבוד בשביל לאהוב את היצירתיות. לאהוב את מילוי הזמן.

 

ידועים המה דברי הגמרא
בכתובות
(נט):

 

'בטלה מביאה לידי
שיעמום'
.

 

זיך דרייען פוסט און ליידיג! – זה יכול
להביא לידי זימה!

 

לכן: אהוב את המלאכה.

 

באבות דר' נתן (פרק יא', והובא
גם בדברי הגר"א על המשנה)
מובא כמה דרשות
של ר' עקיבא ור' טרפון בעניין זה:

 

"כמו שהתורה
ניתנה בברית: 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי', כמו כן המלאכה
ניתנה בברית, כמו שנאמר: 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך'".

 

כמו כן מובא שם באבות
דר' נתן:

 

"מה יעשה האדם ואין
לו מלאכה, או שהוא כבר לא צריך למלאכה? הרי שהיה חצירו חסרה וחרבה או שדהו חסרה
וחרבה מניין שילך ויתעסק בהם? שנאמר: 'ששת ימים תעשה מלאכתך'. כי כל מי שיש לו
חצר שילך ויתעסק בה".

 

אם יש לך זמן מיותר, אזי
אדרבה, תתחיל מיד להתבונן בתוך ביתך מה חסר בו, האם יש איזה חשמל מקולקל שצריך
תיקון? או איזה דלת מקולקלת שצריכה תיקון? – ותקן זאת מיד! אל תבטל את הזמן
שלך! אל תיתן לזמן שלך ללכת לבטלה.

 

ודאי שכל זה נאמר רק אם
אתה לא מאותם סוג של בני אדם שאתה יכול לשבת וללמוד תורה בזמנך הפנוי. כי הרי לא
כל אחד יכול ומסוגל לקחת לעצמו כל זמן שהוא ולשבת וללמוד. ולכן, מיד כאשר
מזדמן לך איזה שהוא זמן פנוי, קח לעצמך מיד משהו לעבוד, בכדי למלאות את הזמן הפנוי.

 

ושוב נדייק ונאמר: מי
שיודע למלאות את הזמן בלימוד התורה ובקיום המצוות – אשרי לו! אשרי חלקו! זה עיקר
העסק והמלאכה למלאות בהם את הזמן. זה הדבר שהכי צריך לאהוב.

 

אבל שמעיה ואבטליון שהם
היו אב בית דין, ידעו היטב מה קורה בבתי ישראל! הם ידעו היטב שלא כל אחד מסוגל
למלאות 'תמיד' את זמנו הפנוי ללימוד התורה, לכן הם אומרים: אתה יהודי, כאשר הינך
רואה שיש לך זמן פנוי, אין לך עבודה, או שאתה כרגע לא צריך עבודה, בכל זאת: אהוב
את המלאכה! תעשה משהו עם הזמן שלך! תתקן את הצריך תיקון בבית. תתקן את הצריך
תיקון ברכב.

 

תעשה משהו עם הזמן שלך.
שהזמן לא יעבור אצלך 'סתם' בבטלה.

 

ר' יעקב מאיר שכטר רגיל לספר על
אביו, ר' דוד שכטר ז"ל, שכשהיה לו, למשל, איזה פגישה עם אדם מסוים, ור' דוד היה מגיע לביתו של אותו אדם קצת לפני הזמן, והיה צריך
להמתין כמה דקות לתחילת הזמן שקבע אתו לפגישה, מיד היה ר' דוד מתבונן בסלון ביתו
של פלוני או במטבח של פלוני אם חסר שם משהו? אם צריך לתקן שם משהו? אם צריך לסדר
שם משהו? והיה מתחיל תיכף ומיד בעבודה! הוא היה מסדר את הכלים במטבח ואת הספרים
בסלון!

 

כאשר היה הבעל הבית נכנס
ורואה את זה, היה מיד קופץ ושואל: ר' דוד מה אתה עושה שם? ור'
דוד היה עונה: מה זאת אומרת מה אני עושה? אני הרי ממתין לך, ובינתיים, הרי חבל
על הזמן, אני רואה שפה צריך איזה תיקון, וכאן צריך איזה סדר – אז למה שלא אעשה את
זה?! למה שלא אמלא את הזמן עם דברים חיוביים ומעשיים?!

 

ר' יעקב מאיר רגיל לומר:
זה נקרא נשמה מעולם התיקון! נשמה שמקיימת אהוב את המלאכה.

 

*  *  *

 

"ושנא את
הרבנות".

 

יש מפרשי המשנה שמסבירים:
עשה כל מאמץ שפרנסתך יהיה דרך מלאכה, ואהוב את המלאכה, ואל תעשה את התורה להיות
מקור לפרנסתך. כי לפי חלק ממפרשי המשנה, כהרמב"ם
ועוד, אין זה בכלל דבר פשוט ומקובל, מה שהאדם מפרנס עצמו, לכתחילה, דרך לימוד
התורה.

 

בפסחים הגמרא מביאה מה
שאמר רב לרב כהנא:

 

"פשוט נבילתא בשוקא ואל תצטרך לבריות".

 

כדאי שתבזה את עצמך אפילו
דרך מלאכה בזויה, ולא לעשות את התורה ואת 'כתר הקודש של התורה – לתמיכה לקערת
העדשים שלך'
(כלשונו
של בעל ה'תפארת ישראל').

 

תשנא את המציאות שפרנסתך
יהיה דרך רבנות.

 

* * *

 

יש מפרשים שמסבירים,
שעיקר כוונת 'ושנא את הרבנות' הוא להיות זהיר מאוד לא לנצל את הרבנות לשררה.

 

כי הרי הרבנות מקברת את
בעליה
(כמובא
ביומא).

צא ולמד מיוסף הצדיק שהורידו לו משנותיו כי היה אצלו פגם, כלשהו, של השתררות על
אחיו.

 

ובהוריות (י') אמר ר'
גמליאל: 'שררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!

 

ובסוטה (ד') מובא: 'כל
המתגאה כאילו עובד עבודה זרה'.

 

והרבנות הרי מביאה
ניסיונות קשים של גאווה – ולכן: 'שנא את הרבנות'.

 

*  *  *

 

הקומארנער יש לו ספר שלם על
מסכת אבות, 'נוצר אבות', שבדרך כלל זה בנוי על פי תורת הקבלה, הוא מביא שם בפירוש
המשנה הזאת, שיש לפעמים שאדם רוצה לקבל על עצמו עול הרבנות ולהיות רב לתלמידים
וכוונתו באמת לשמים בכדי לזכות על ידי זה לאורות רוחניים, מוחין, ומדרגות.

 

כי על ידי שיקבל החזר אור
(=
פידבק)

דרך תלמידיו, אז יעלה כל פעם מדרגה יותר גדולה. כי כשיהיה לו הרבה תלמידים על ידי
זה הוא יגיע לדרגות גדולות. ויכול להיות שאכן כך, כי 'מתלמידי יותר מכולם', ועל
ידי התלמידים הוא זוכה באמת להשגות חדשות בכל עת, אבל יש בזה גם מצב מסוכן מאוד של
מחלוקת.

 

ולכן אומרת המשנה: אהוב
את – הקב"ה על ידי – המלאכה והמשא ומתן שלך! כי על ידי המלאכה
תוכל להגיע למדרגות עוד יותר גדולות מלהיות רב לתלמידים!!!

 

ומביא שם מעשה מדודו הצדיק
מזידיטשוב, שאחד מתלמידיו סיפר לרבו, שבכל יום אחרי
יום מלאכה ועבודה, כשהוא חוזר לבית הכנסת לתפלת מנחה הוא מרגיש אור גדול ונערב,
והוא מפחד שאולי כל זה לא מצד הקדושה, כי הוא הרי לא למד כל היום, אלא התעסק
במלאכה ומשא ומתן?!

 

ואמר לו הזידיטשובר: לא! תלמידי יקירי, דע לך, שכל האור הזה שהינך
מרגיש בתפילתך זה בכוח הניצוצות דקדושה שהצלחת לברר בעת
עסקך במשא ומתן באמונה! כי ביררת ניצוצות קדושים על ידי המלאכה, ועל ידי זה הינך
אוהב את הקב"ה דרך המלאכה והמשא ומתן שלך.

 

ועל זה אומרת המשנה: אהוב
את המלאכה – תשתדל להגיע לאהבת השם יתברך על ידי ההתלבשות של הניצוצות שיתלבשו
בך על ידי המלאכה והמשא ומתן. 'ושנא את הרבנות' – אל תרצה להתקרב
להשי"ת רק דרך הרבנות, כי על ידי הרבנות אתה גם יכול ליפול ל'שנא' שנאה ומחלוקת, חלילה, אבל על ידי המלאכה
תוכל להגיע לדרגת 'אהוב' את הקב"ה!

 

*  *  *

 

הכלל היוצא מכל זה,
שלהיות רב זה דבר מסוכן מאוד. וידוע המעשה שסיפר ה'חפץ
חיים' לחתנו ר' אהרן הכהן, כאשר לא התאפשר לו לחתנו להתקבל ולהיות רב
בעיירה מסוימת, וזה גרם לו הרבה עגמת נפש, וחותנו ה'חפץ
חיים' חיזק אותו שזה מן השמים שהצילוהו מלהיות רב!

 

וסיפר לו ה'חפץ חיים', שבצעירותו היה הוא עצמו רב בעיירה, והקצב הכשיל
שם פעם את העיר בנבילות וטריפות. ה'חפץ חיים' פיטר אותו
מיד מעבודתו. וכאשר משפחתו באו להתחנן על נפשם שכבר חזר בתשובה שלימה, וה'חפץ חיים' אכן השתכנע בכנות התשובה של הקצב, הוא החזיר
אותו לעבודתו, אבל, גם קנס אותו בקנס כספי גדול, לצורך התשובה.

 

לאחר זמן נפטר הקצב, וה'חפץ חיים' סיפר לחתנו:

 

שבאו אליו שלושה בעלי
הדרת-פנים בחלום, וביקשוהו להיזכר במעשה של הקצב. ושאלו את ה'חפץ
חיים': אם הקנס שהטיל עליו היה מטעם תיקון על העוון או רק הוכחה על התשובה? וה'חפץ חיים' ענה: שזה היה כהוכחה על התשובה, כמובא ב'שולחן-ערוך', ולא כתיקון על הפגם. ומיד נעלמו שלושת בעלי
ההדרת-פנים.

 

ואז חזר שוב בחלום הקצב
בעצמו, ובכה והתחנן על נפשו לה'חפץ חיים': למה גרם
לשלוח אותו לשאול תחתיות?! – כי היה ויכוח בשמים אם הקנס היה תיקון או רק הוכחה
לתשובה, ובאו לשאול את ה'חפץ חיים' עצמו!!!

 

נענה ה'חפץ
חיים' לחתנו: נו, רואה אתה כמה מסוכן להיות רב. כי אני באותו עת קיבלתי על עצמי
לפרוש מהרבנות, כי מה זה שווה להיות רב ולשלוח על ידי זה איש ישראל לשאול תחתיות!!!

 

אפילו שמעיה ואבטליון,
שהם הרי היו דיינים, אב בית דין, ובכל זאת גם הם אמרו: 'ושנא את הרבנות'!

 

אומרים עליו על ר'
יעקב עמדין, שהיה אומר כל יום בברכת השחר: ברוך
שלא עשני אב"ד!

 

*  *  *

 

מהיסודות בתורת החסידות,
והובאו הדברים הרבה בספרי רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב ובדברי תלמידו מוהרנ"ת מברסלב,
(בין היתר גם בליקוטי
מוהר"ן תורה כ"ג; תורה ל"ה; תורה נ"ד;
תורה ר"פ באריכות)
שהאדם צריך לדעת ולהאמין שמעבר למטרת העבודה והמלאכה והביזנס
בכדי להתפרנס בכבוד באמצעותה, הרי שיש גם עניינים רוחניים עצומים בעשיית העבודה
והמלאכה והביזנס, כי ניצוצות קדושים וטהורים מתבררים באמצעות המשא ומתן באמונה.

 

ולכן, אתה בן אדם,
בעל-המלאכה, לך לעבודה שלך, לביזנס שלך, מתוך שמחה ולא מתוך עצבות ומרה שחורה.

 

רבי נחמן מברסלב מסביר בספריו,
בכמה מקומות, שזה נקרא תיקון משא ומתן באמונה כי כאשר אינך זוכה לעסוק
ולעשות את המשא-ומתן שלך באמונה, חלילה, אזי כל העסקים שלך נעשים מתוך רגש של
עצבות ומרה שחורה, ואז מתקיים אצלך
(בראשית ג, יז): "בעצבון תאכלנה" זה מביא אותך ללכת לעסקים בקושי ובכבדות,
כי אין לך האמונה שהבורא ומנהיג היקום הוא הזן והמפרנס, וביתר עמקות – כי חסרה לך
האמונה שבשעת המשא-ומתן שלך קיימים גם עניינים רוחניים שנקראים בשפת המקובלים: בירור
ניצוצות רוחניים השייכים לנשמתך.

 

בשעת המשא-ומתן עליך לחזק
את אמונתך שגם בשעת הפגישות שלך עם אנשי עסקים, וגם בשעת קנייה ומכירה וכדומה,
נעשים גם בירורים רוחניים מאוד שהם מעבר לעניין ההצלחה החומרית. ואלו הם תמצית
דבריו של רבינו רבי נחמן מברסלב
(על פי 'ליקוטי  מוהר"ן'
חלק א' מאמר נד ג):

 

בכל ענייני
המשא-ומתן של כל אדם בעולם, נעשים גם עניינים רוחניים בנפש האדם באמצעות המשא-ומתן.
כי כל דבר שבעולם יש בו ניצוצות הקדושה וחלקי אותיות
(שורשם נקראים בתורת ה'קבלה' וה'סוד' בשם: שבירת כלים)

 

וכל דבר בעולם יש
לו שעה ועת וזמן, שצריך דבר זה לבוא לאדם פלוני בעת הזאת, כי באדם פלוני זה יש
בשעה זאת שורש אחד עם אותן הניצוצות וחלקי האותיות שיש באותו הדבר.

 

וכאשר מתחברים
יחד, אדם זה עם חפץ זה, והאדם הזה מקבל אז חיות מזה הדבר שבא אליו – בכך נכללים
האותיות הללו שיש בחפץ זה באדם זה ומשלימים בכך אחד את השני.

 

כאשר חסרה לך האמונה
הזאת, אזי באמת כל עבודתך נעשית בכבדות ובקושי, בעצבות ומתוך מרה שחורה. אבל כאשר יהיה
לך אמונה שלמה שהבורא ומנהיג היקום נמצא אתך גם בשעת המשא-ומתן, ושגם כאשר טרם
השגת את ההצלחה החומרית והגשמית, בכל זאת הינך מודע לכך שבודאי נעשים אתך כעת דברים
רוחניים נוספים, תזכה להגיע למצב של: "שמח זבולון בצאתך", שבו אפילו ה'צאתך' יהיה מתוך רגש של שמחה!

 

רבי נתן מברסלב
מביא<![if !supportFootnotes]>[1]<![endif]>
על הפסוק
(תהלים
פא ג):

"שאו זמרה ותנו תף – כינור נעים עם נבל"
– שהראשי תיבות של: כ'ינור נ'עים
ע'ם נ'בל הם
ראשי תיבות כנע"ן.

 

בלשון הקודש המילה כנען
היא גם כינוי לסוחר<![if !supportFootnotes]>[2]<![endif]>.

 

לכאורה, מה הקשר בין
'סוחר' ובין "כינור נעים עם נבל"? האם הסוחר מחזיק כינור בידיו?! האם
הוא מחלל בחליל בשעה שהוא עוסק בעסקיו?! ולא סתם כינור אלא 'כינור נעים'?! איך זה
שעל ביזנס נאמר: "שאו זמרה ותנו תף"?!

 

ההסבר לכך מתבאר על פי
דברי רבי נחמן: 'שאו' זה משא, ו'תנו' זה מתן – כי
בעיני הסוחר המאמין, ה'משא-ומתן' הוא כמו
זמרה ותוף. כשהוא יוצא לעסקיו הוא הולך ושר ומזמר ומתופף. כי הוא מאמין
שהבורא ומנהיג היקום הוא הזן ומפרנס! ולכן הוא הולך לעסקיו ולעבודתו מתוך שמחה,
ולא מתוך כבדות ועצבות רוח, כי הוא יודע ומאמין שבכל פעם שהוא יוצא לעסקיו,
למלאכתו ולמשא ומתן, נעשים גם בירורים רוחניים השייכים לנשמתו. הוא אוהב
לעשות ולייצר. הוא אוהב לעשות את כל המוטל עליו בעבודתו, במשרד או בכל מקום אחר בו
הוא עובד. הוא אוהב ללכת לכל מקום שאליו הוא צריך ללכת.

 

וזה סוד ההצלחה בכל
ענייני החיים כי השמחה התמידית סגולה להצלחה. ולומדים זאת מיוסף הצדיק
שנאמר עליו
(בראשית
לט, ב):
"ויהי הוי"ה
את יוסף ויהי איש מצליח" – יוסף היה שמח תמיד, כמובא בסיפורים רבים
במדרשי חכמים, ובכוח זה הוא אכן היה לאיש מצליח תמיד, נגד כל הסיכויים.

 

דבר זה הוא מיסודות
ההצלחה של כל אדם, בכל סוג עבודה שיש לך, רוחנית או גשמית, לא משנה אם אתה מורה
ומלמד, כותב ספרים או סופר סת"ם
(= ס'פרי תורה, ת'פילין ומ'זוזות), או שאתה מתפרנס
מעיסוק בנדל"ן, או עובד בבורסת היהלומים, או סוחר במניות. לא משנה אם אתה
שכיר או עצמאי. החכמה הגדולה בכל אלו: עשה בשלמות, בטוב לב, ברוחב לב, את כל מה
שמוטל עליך לעשות!

 

אם אתה רואה שההכנסה
מהעבודה שאתה עוסק בה כעת אינה מספקת אותך, ואתה מעוניין להחליף את עבודתך במשהו
אחר, אין בעיה, מותר לך להחליף את מקום העבודה, אבל כל זמן שלא החלפת, כל עוד
אתה עובד במה שאתה עובד – עשה בשלמות כל מה שמוטל עליך לעשות! נצל כל דקה
בעבודתך ועשה אותה מתוך שמחה ומתוך רוחב לב.

 

כל זה נכלל במה שאמרו
חכמים: 'שצריך כל אדם להיות זהיר לעשות את כל משאו ומתנו באמונה'. כי בשעת
המשא ומתן זה עניין של מלחמה עם הסטרא אחרא, כי נעשים בזה עניינים רוחניים בנשמתו של האדם, כי בשעת
היציאה זה נקרא: 'כי תצא למלחמה', וכל זה נעשה כאשר מחבר את האמונה למשא ומתן שלו.

 

כי כאשר האדם יש לו אמונה
שלימה, שהקב"ה נמצא אתו בשעת המשא ומתן, אז נתקיים בו: 'שמח זבולון בצאתך'. כי
אפי' בשעת ה'צאתך', זה עם שמחה.

 

כי זה עניין של מלחמה – 'כי
תצא למלחמה על אויבך'.

 

כי כל אחד ואחד כאשר הוא
יוצא מביתו, או כאשר הוא יוצא מהבית הכנסת והבית המדרש לצורך פרנסתו. אזי בכל מקום
ומקום על פני הגלובוס כולו שבו הוא נמצא, וזה לא משנה כלל אם הוא בארץ
ישראל – בירושלים בבני ברק, בחיפה ובתל אביב. או אם הוא בחו"ל.
אם זה בפלטבוש או בבורו פארק. בקוינס או במנהטן. ויש אשר צריכים לנסוע ולנדוד עד פלורידה
או לוס אנג'לס. רומניה ובולגרייה. ויש אשר צריכים גם להרחיק לצורך פרנסתם
עד לסין או יפן והודו. צריך כל אחד לדעת ולהאמין, שכל ה'צאתך' הזה, זה עניין של 'כי תצא למלחמה על אויבך'.
וכאשר יאמין שהבורא עולם אתו בכל אשר ילך, אזי יתקיים בו: 'שמח זבולון בצאתך'. כי
יש לו את הכוח של 'יששכר באוהלך', של משא ומתן באמונה.

 

ולכן, אתה הסוחר! זכור
תזכור! יש כוח ביד הסוחר להחזיק כינור בידיו ולחולל בחליל בשעת הביזנס שלו. להיות לו
פידאלע בידיו,
ועוד א זיסע פידאלע,
כינור נעים, כי גם על הביזנס שלך יכול להתקיים: 'שאו זימרה ותנו תוף'.

 

כן, כן, כך מגלה לך רבנו
ר' נחמן: 'שאו' זה משא, ו'תנו' זה מתן, ה'משא-ומתן' יכול להיות אצלך בסוד: זמרה ותוף. כי כאשר הינך
יוצא לביזנס מתוך אמונה שהקב"ה זן ומפרנס – בכך תצליח להפוך את יציאתך למצב
שבו אתה שר ומזמר ומתופף!!! כי הנך מאמין שהקב"ה זן ומפרנס ולכן תצליח
ללכת לביזנס ולעבודה מתוך שמחה ולא מתוך כבדות ועצבות רוח, כי הינך יודע ומאמין
שיש גם בירורים רוחניים השייכים לנשמתך בכל פעם כאשר הנך יוצא לביזנס, למלאכה
ולמשא ומתן, ובכך הינך מקיים: 'אהוב את המלאכה'.

 

כי הוא אוהב לעשות ולייצר.
הוא אוהב לעשות כל המוטל עליו בעבודתו, במשרד, באפיס,
ובכל מקום ששם הוא עובד. הוא אוהב ללכת לכל מקום שהוא צריך ללכת לשם.

 

בכוח אמונתך זו אתה
בוודאי גם תשתדל בכל עת להשרות אווירה של שמחה מסביבך, כמו יוסף הצדיק סביב שר
בית הסוהר, וסביב הבעל הבית שלו. אל תשרה, חלילה, אווירה של עצבות רוח וכעס
ומרירות סביבך. ואז תראה איך שכל מי שמסתובב סביבך גם הוא ייהנה ממך, וירצה גם
לקדם אותך למקום יותר טוב בעבודה. 'אתה' בעצמך תצליח לעשות טוב לעצמך, בכך שתהיה
במצב של 'אהוב את המלאכה'. וזה סוד ההצלחה!!!

 

תעשה מיד את כל מה
שמוטל עליך. אל תדחה לזמן אחר את המוטל עליך! בזה תראה שתצליח מאוד. כי
כולם רואים שאתה בדרגה של 'אהוב את המלאכה'.

 

אבל כאשר, חלילה, האדם
מתרשל בעבודתו. והוא בקושי זז במקום עבודתו. והוא אינו עושה מיד, בזריזות,
בזמן, את כל המוטל עליו. והכול אצלו בעצבות ובכבדות, בטענות ובטרוניא. הרי זה
משפיע מיד על כל הסובבים אותו – לרעה. ואז, הוא אכן לא מצליח, ורואים מיד את
התוצאות בשטח. ואז אף אחד כבר לא רוצה אותו. וזה גורם לו עוד יותר ליפול
לדאגות ועצבות רוח.

 

לכן אומר שמעיה: אהוב את
המלאכה.

 

איך תגיע לעומק ההכרה
הזאת? תלמד טוב מה שרבנו מגלה
(למשל, מתוך דבריו בליקוטי מוהר"ן
חלק א' תורה נד'),

ותבין שכל הביזנס שלך זה גם בגלל בירור הניצוצות הרוחניים השייכים לנשמתך, שהם
נמצאים בכל מיני מקומות רחוקים. וכל הכסף וכל חלקי הקנייה והמכירה הם בעצם
חלקי הנפש שלך.

 

כי כאשר אתה עושה
הכול על פי כל כללי ההלכה

 

ואתה נזהר היטב,
למשל, בכל הלכות יחוד השייך הרבה בעבודה עם נשים.

 

ואתה משתדל טוב
להיות שומר עיניים גם כאשר הינך חייב וצריך לדבר עם נשים בשעת המשא-ומתן.

 

ואתה נזהר לדבר
את מה שאתה צריך לדבר, אבל אינך מתפתה לשוחח ולדבר מה שלא צריך לצורך הביזנס.

 

אתה שומר 'דיסטאנץ' (גרימת תחושה והרגשה של מרחק מה), מנשים זרות בשעת
עבודתך.

 

בכל זה הינך גורם
ללקט חלקי נפש רוח ונשמה שלך, שהם נקראים בשפת הקבלה: 'בירור הניצוצות'.

 

ואז מיד אחרי
העבודה תראה איך שהינך בוער כאש להשם יתברך, לתורה ולתפלה ולמצוות ומעשים טובים.

 

ולמה? כי הצלחת לברר בירורים
רוחניים בשעת המשא-ומתן שלך. וזאת על אף שאולי עוד לא הרווחת את הפרנסה שלך על ידי
הביזנס הזאת, אבל בכל זאת הלכת למשא-ומתן מתוך שמחה וחדווה וקיימת 'אהוב את
המלאכה', והצלחת לקיים: 'שמח זבולון בצאתך', ואז ניצחת במלחמה של 'כי תצא למלחמה
על אויבך'.

 

כי ברגע שיש לך אמונה
בשעת המשא-ומתן, הרי זה גורם לך שאתה גם קובע לעצמך קביעת עיתים לתורה, ואינך חושש
שתפסיד בגלל זה בעבודתך, כי אדרבה, הרי אתה מאמין שהקב"ה זן ומפרנס.

 

וכמו כן האמונה הזאת
גורמת שהינך קובע לעצמך להתפלל שחרית מנחה מעריב בציבור, ואינך חושש שתפסיד על ידי
זה בפרנסה, כי הרי אתה מאמין שהקב"ה זן ומפרנס.

 

בוודאי שהרגשת האמונה
הזאת גורמת לך שהינך משתדל לא לרמות ולגנוב חלילה, בשעת המשא-ומתן, כי הרי הינך
מאמין שהקב"ה זן ומפרנס.

 

וכשאדם הולך עם הכללים
הללו בשעת הביזנס בזה הוא מצליח לברר ניצוצות מעמקי הקליפות.

 

ולכן, גם במצב שעדיין לא
הצליח להרוויח כסף מעבודתו, אבל הוא לא יהיה שבור ומרוסק כל כך – כי הוא הרי בכל
זאת יודע ומאמין שהצליח בכל זאת לברר ניצוצות רוחניים השייכים לנשמתו!!!

 

כי בכל מקום בואו הוא
משתדל שיהיה לו שמירת עיניים.

 

ובכל מקום שהוא שם מסתובב
הוא משתדל לברך תחילה וסוף על כל דבר מאכל ומשקה בקול ובכוונה.

 

ועם כל אדם שהוא נפגש
לצורך פרנסתו הוא משתדל גם לדבר עמו, באיזה שהוא דרך, על ענייני אמונה ושמחה
ובטחון. לחזק כל נפש. לשמח כל נפש.

 

כי זה נקרא להכניס את
הקב"ה בתוך הביזנס. כי גם כאשר זה לא שייך לביזנס, הוא בכל זאת משתדל לחפש
כל דרך איך בכל זאת יצליח לדבר עם כל האנשים אשר מסתובבים סביבו גם על עניינים
רוחניים.

 

ואז, כאשר הוא בעבודתו
בשמחה, זה מכניס גם שמחה לאשתו ולכל שאר בני ביתו, כי הוא מקיים את דברי 'שמעי"ה ואבטליו"ן' – הוא
שומ"ע אמרי י"ה
בעבודתו! והוא נזהר לא להיות בטל"ן! – רק
אדרבה, הוא משתדל להיות במצב של 'אהוב את המלאכה', באופן של כ'ינור נ'עים ע'ם נ'בל, והוא מקיים: 'שאו
זימרה ותנו תוף'. ואז, מעבר לפרנסה הגשמית, הוא זוכה גם לפרנסת הנפש, לשמחה
ולשלום בית, ולהצלחה בכל העניינים.

 

*  *  *

 

בקביעות הלימוד אשר תיקנו
לנו חכמי ישראל, ללמוד מתוך פרקי מסכת אבות בשבתות הקיץ, יוצא לנו מידי שנה
שלומדים את הפרק הראשון של מסכת אבות
(במחזור הרביעי שלו), בשבת הראשונה שחל בתוך
חודש אלול חודש הרחמים והרצון.

 

ימים אלו הם מאותם ארבעים
ימי רצון שכבר נסללה בהם הארת הרצון, מאותו זמן שעלה משה לרקיע, בארבעים הימים
האחרונים, מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, שאז הוכרזה הכרוז בשמים ממעל: 'סלחתי
כדברך'! וחזר משה עם הלוחות השניות.

 

ובכך נסללה הדרך לדורות
עולם, שבאותם ארבעים הימים – הנרמזים בארבע היודי"ן
של א'ני ל'דודי
ו'דודי ל'י –
נפתחים בכל שנה ושנה בגנזי מרומים שערי הרחמים, שערי רצון, שערי י"ג מידות
של רחמים. וכל אחד ואחד מבני ישראל, יכול בימים אלו לקשר נפשו לאותו הארת הרצון, ל'אני תפילתי לך ד' עת רצון'. ולחזור בתשובה שלמה אל אביו
שבשמים, באופן שיוכרז גם עליו, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת: 'סלחתי כדבריך'!
ובכך יזכה לקבל עליו שוב מחדש עול מלכות שמים ועול תורה בקבלתו את הלוחות השניים.

 

*  *  *

 

בפרק א' משנה יז' המשנה מתחילה: שמעון בנו אומר.

 

כפי המתבאר מדברי רוב
מפרשי המשנה, הרי ששמעון זה, הוא בנו של ר' גמליאל הזקן הנזכר במשנה
שלפניו והוא ר' שמעון בן גמליאל, הראשון בשושלת בית הנשיאות של משפחת הלל הזקן.
הוא גם היה סבו של ר' שמעון בן גמליאל השני, המוזכר במשנה האחרונה של
פרק א', שהיה אביו של ר' יהודה הנשיא המוזכר בתחילת פרק ב'.

 

בטעם הדבר למה נזכר שמו
רק בשם שמעון בנו ולא אמרו עליו רבן שמעון בן גמליאל, כפי שאמרו על
הנשיאים האחרים? מתבאר בדברי המפרשים, שכנראה אמר מאמר זה כשעדיין לא הגיע לדרגת 'רבן'
(על
אף שמטעם דיוק זה, יש כאלה מפרשים שסוברים ששמעון בנו סובב הולך על בנו של הלל
הזקן, שהיה השמעון הראשון בשושלת הנשיאות, ולא
הוזכר שמו כמעט בכל הש"ס והמדרשים. ומכאן, אולי, גם מובן דבריו ש'לא מצאתי לגוף טוב משתיקה', כי היה שתקן בטבעו ומהותו).

 

המפרשים מדייקים, ששמעון
זה, שהוא, כאמור, רבן שמען בן גמליאל הזקן, הוא ר' שמעון הנהרג יחד עם ר'
ישמעאל כהן גדול. שכפי המסופר
(באבות דר' נתן), הוא ור' ישמעאל חברים וידידים היו, וכאשר נגזרה הגזרה, התחנן כל
אחד מהם לפני המוציא להריגה, שיהרגהו ראשון בכדי שלא יראה במות חברו. כאשר כל אחד
טוען להריגת הבכורה על שהוא כהן בן כהן או נשיא בן נשיא. והפילו גורלות, ונפל
הגורל על ר' שמעון בן גמליאל, והתיזו את ראשו בחרב, וקם ר' ישמעאל ולקח את ראשו של
ר' שמעון בן גמליאל בתוך חיקו וצעק ובכה:

 

פה קדוש, פה נאמן,
פה שמוציא סנדלפונים טובים ואבנים טובות ומרגליות, מי הטמינך בעפר? מי מילא לשונך בעפר ואפר?

                                                                  

אוי! כמה נאה ויפה
ללמוד ולעסוק במשנה זו
(ובמיוחד בשבת הראשונה של ימי הרחמים והרצון) שבו נאמר מאמרו
של אותו צדיק וקדוש, מעשרת הרוגי מלכות,
שכבר גילה לנו רבנו האר"י הקדוש, שאין לנו שום זכות קיום בגלות רק בכוח
אותם הקדושים והטהורים שנהרגו על קידוש השם, ולכן מזכירים את זכותם כל יום בתפלת
שחרית, כאשר מתפללים בתחילת התפלה בפסוקי הודו:

 

'אל נקמות ד' אל
נקמות הופיע'
.

 

באופן שנזכה תמיד (ובמיוחד בשבת
הראשון של ימי הרחמים והרצון),
לעורר זכותו הגדול של ר' שמעון הנהרג,
באופן שנזכה בזכותו להתעורר לשוב בתשובה שלמה לאבינו שבשמים.

 

*  *  *

 

כל  ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי טוב לגוף
משתיקה.

 

וכפירוש הרע"ב: להיות שומע חרפתו ושותק, להיות מן הנעלבין ואינם עולבין.

 

לשונו של ר' שמעון נפלא
היא: כל ימי גדלתי בין החכמים. כאומר: אני מדבר אליכם מתוך הרבה ניסיון.
מתוך הרבה שימוש חכמים. כל ימי הרי גדלתי בין החכמים, וראיתי והתבוננתי עליהם,
והגעתי לכלל הבנה, 'שלא מצאתי לגוף טוב משתיקה'.

 

גם כאן לשונו של ר' שמעון
נפלא היא: 'לא מצאתי טוב לגוף' כאומר: דעו לכם! שלא רק לענייני רוח, לא רק
לטובת הנשמה, לא רק בשביל חיי הנצח, אלא גם בשביל הגוף – כן, גם בשביל חיי עולם
הזה, גם בשביל הגשמיות – אני אומר לכם: שלא מצאתי לגוף טוב משתיקה!

 

ודאי שבמובן הרווח הרוחני,
הרי כבר אמרו חכמים על השותק על בזיונו: עליו הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש
בגבורתו', 'כי סוף הכבוד לבוא', ועוד בגדול הוא מגיע הכבוד הזה, 'כצאת
השמש'. כי הרי גם מתוך חושך הלילה השמש פורצת כל גבול בגבורה עצומה. וכך מבטיח
הכתוב לכל מי ששומע חרפתו ושותק, שבסופו של יום הוא מקבל כוחות רוחניים עילאיים, 'כצאת
השמש בגבורתו'.

 

ולא עוד, אלא שגם בגשמיות,
לטובת גופו הגשמי, גם בזה ירוויח רווח עצום ברגע שהוא מרגיל עצמו לא לענות למחרפיו דבר.

 

כי בבוא היום יוכח לעין
כל, איך שכל שונאיו יפלו, וירצו שוב להיות אתו. ואדרבה, בזה שהוא היה השותק על
ביזיונו, הרי כעת, כאשר יעבור זעם, כאשר נרגעו קצת הרוחות, כולם מתביישים מפניו.
כולם מרגישים קטנים לעומתו. כולם רוצים להיות מחוברים עמו. קרן כבודו עולה למעלה.
הוא מאיר כשמש מתוך הלילה. כי הוא הרי שתק לכולם בעת אשר כולם ביזוהו וחירפוהו,
ולכן כעת כולם מתביישים מפניו.

 

וכל זה נאמר הן על מחלוקת
כלליות, והן בכל מיני מחלוקת פרטיות. בעת שעובר לפעמים על האדם כל מיני סוגי
מריבות בינו לבין אשתו, בינו לבין הוריו, ובינו לבין צאצאיו, או בינו לבין שכיניו,
שותפיו בכל מיני אופנים. וכאשר ישמע לקול עצת ר' שמעון בן גמליאל, ויחדד לעצמו:
'ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה', כי אז, הוא יראה, בסופו של יום, שרווחיו
על ידי השתיקה הם עצומים בגוף ובנפש.

 

*  *  *

 

ועוד מוסיף ר' שמעון בן
גמליאל:

 

ולא המדרש הוא
העיקר אלא המעשה.

 

המפרשים כבר מתחבטים בכך,
כי לכאורה הרי הדבר הזה שנוי במחלוקת: מה עדיף? תלמוד עדיף או מעשה עדיף? ולמסקנא, לפי רוב השיטות, הרי 'תלמוד עדיף'. כי 'התלמוד מביאו
לידי מעשה'.

 

וההסבר בכך לפי דברי
המפרשים: כי ר' שמעון בן גמליאל, איננו מדבר כלפי הלומד לעצמו לדעת המעשה אשר יעשה.
אלא הוא מדבר לגבי המלמד לאחרים. לדרוש לאחרים. כי אז אומרים לו: אם אין אתה בעצמך
עוסק ב'למעשה' הרי כדי בזיון וקצף. כי אתה דורש לאחרים
ואתה בעצמך אינו מקיים. כי הרי 'לא המדרש עיקר אלא המעשה'.

 

כי הלומד ואינו מקיים,
נוח היה לו, אם היה שותק ולא היה דורש.

 

כי בכך שהוא רק דורש
ואינו מקיים, הוא מראה כאילו העיקר להיות דרשן טוב.

 

*  *  *

 

וכל המרבה דברים
מביא חטא.

 

כעניין הנאמר אצל חוה,
כשהוסיפה לומר לנחש שאסור גם לנגוע בעץ ובזה נכשלה, כי ריבוי הדברים רק הביא תוצאה
הפוכה, של חטא על עצם האיסור.

 

הרמב"ם בפירושו מאריך
מאוד לבאר כמה וכמה פנים שיש בעניין דיבורו של האדם.

 

כי הרמב"ם מבין את
תמצית דברי ר' שמעון בן גמליאל כאן, שהוא בא להעמיד על נכון את כל אדם ביחס לכוחו
הנפלא, שהוא כוח הדיבור, ששם השי"ת בפיו 'ויפח
באפיו נשמת חיים', ותרגומו: 'לרוח ממללא'.

 

ולכן, ביחס לדיבורים
אסורים, על כגון זה לא היה צריך ר' שמעון בן גמליאל להזהיר כלל על גודל האיסור,
בפרט בענייני לשון הרע ורכילות.

 

הרמב"ם שם מעתיק כמה
וכמה לשונות חז"ל בגודל גנות ופגם דיבורי לשון הרע.

 

כמו כן ביחס לסוג
הדיבורים של דברים בטלים, לדבר על עניינים שאין בהם שום תועלת, וכל תכלית
הדיבור היא לשרוף זמן ולמלאות תאוות הסקרנות, לדעת כל מה שקורה בעולם על כל
הפרטים ופרטי הפרטים, גם על כגון זה אין צריכים כל כך את אזהרת ר' שמעון בן גמליאל.
והחכמים – בדרך כלל אינם מדברים, ודאי לא מאריכים ומרבים, בדיבורים אלו.

 

ואפילו על הדיבורים של דיבורים
של רשות, שבהם נכללים כל הדיבורים הנוגעים לחיי היום-יום, וכל ענייני צרכי
הפרנסה, גם בכך אין החכמים מרבים לדבר יותר מכדי הצורך.

 

אלא עיקר כוונת דברי רבי
שמעון בן גמליאל, לפי פירוש הרמב"ם:

 

אפילו בדיבורים רצויים
וחשובים, כדיבורי תורה ותפלה, שבהם צריך להרבות ככל יכולתו, אבל גם אז, צריך
האדם לדבר דיבורים אלו מתוך כוונה רצויה לעשות ולקיים את אותם הדיבורים, 'על
מנת לעשות', כי 'העיקר הוא המעשה'.

 

וכמו כן עליו לדבר, בדרך
כלל, בדרך קצרה, בכדי לזכור היטב תמצית הדברים.

 

*  *  *

 

כמה נאה וכמה יאה, להפנים
תמיד במעמקי הלב, את דברי ר' שמעון בן גמליאל הזקן, שנהרג, כאמור, על קידוש ד', על
גודל מעלת קדושת הדיבור
(ובמיוחד כאשר לומדים פרק זה במחזור הרביעי שבו כאשר עומדים בתחילת
חודש אלול).

 

כי רבנו הקדוש רבי
נחמן מברסלב
(בספרו
ליקוטי מוהר"ן
ח"א תורה יא') מבאר בארוכה, שבכוח
הדיבורים המאירים של כל אדם בתורה ותפלה, בכוחם זוכה האדם לעורר את עצמו לתשובה
שלמה.

 

כי יש בתורה עומק לפנים
מעומק, תבונות התורה לעומקה. ויש כוח לכל אדם להגיע לעומק התבונות הללו על
ידי שישתדל להרבות באמרי פיו, להוציאם בכוח דיבורו, כי 'חיים הם למוציאיהם'. וצריך להשתדל להיות מרבה באמירות קדושות,
כי בכוחם לעורר אותו לתשובה שלמה.

 

כי האמירות של כל איש
הישראלי, מאירים לו לעשות תשובה שלמה, על כל אותם העניינים והמקומות שהוא צריך
לעשות תשובה עליהם.

 

וזהו עומק דברי חז"ל
(מנחות
פה:)

על מה שאמרו המצריים למשה: 'תבן אתה מכניס לעפריים? ואמר להם משה: 'למתא ירקא ירקא
שקול'. שהפירוש הפשוט במאמר זה היא, שהמצריים לא הבינו איך משה רבנו רוצה
לעשות עליהם רושם עם הניסים והמופתים? אחרי שבכל מצרים יש הרבה כישוף ולהטוטים,
ואפילו ילדים קטנים יכולים לעשות כישוף ולהטוטים? ואמר להם משה רבנו: כך הוא דרך
העולם, שבשוק של ירק מביאים שם עוד ירקות למכור. ולכן גם במקום שיש כישוף מביאים
עוד, כהנה וכהנה. ולכן גם אני מביא לכם מעשים של ניסים.

 

ומסביר לנו רבנו הקדוש ר'
נחמן מברסלב את עומק המליצה של דברי חז"ל הללו.

 

כי הם לא הבינו, לפי המצב
הירוד של בני ישראל, כיצד רוצה משה רבנו להכניס 'תבונות התורה' – תבן – לכל
אלו האנשים שהם עדיין עפרוריים – 'תבן אתה
מכניס לעפריים'?!

 

ואמר להם משה: 'אמרי
אנשי' – הכול תלוי ב'אמרי אנשי'!
הכול תלוי בכוח האמירות של כל אדם. כי בכוח אמירותיו, יזכה 'למתא ירקא' – שהוא עניין
הפסוק, הנאמר במלחמת אברהם עם מלך סדום: 'וירק את חניכיו'.

 

כי המדרש (בראשית רבה פרשה
מג')

מסביר, שאברהם אבינו, לפני צאתו למלחמה, בזמן המלחמה של ארבעה מלכים את החמשה,
בכדי להציל את בן אחיו לוט, הוא קיים עם חייליו: 'וירק את חניכיו' – שהוריקן
וזירזם לעשות תשובה, בכוח הפסוקים הנאמרים בפרשת היציאה למלחמה, בפרשת שופטים.

 

כי שם, בפרשת שופטים,
נמצאת פרשת המוסר והחיזוק
(כ' א'-ט' ועיי"ש היטב רש"י בשם מדרשי
חז"ל).

לפני שיוצאים למלחמה הגדולה. 'כי תצא למלחמה על אויבך, וראית סוס ורכב, עם רב
ממך, לא תירא מהם, כי ד' אלוקיך עמך, המעלך מארץ מצרים.
שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם'

 

והאויב, דרכו להפחיד
מאוד, בקול הגפת התריסים שמקישים אותו זה על זה כדי להשמיע קול שיפחדו אלו
שכנגדן, ורומסים בסוסיהם, ומצהילין אותם להשמיע
בכך קול שעטת פרסות סוסיהם, וצווחין בקולם, ותוקעין בשופרות וכל מיני משמיעי קולות.

 

כי כל זה מרמז גם על
המלחמה העצומה שיש לכל נפש מישראל עם כוחות הטומאה והרע. כי כל אדם מרגיש בנפשו
שמלחמת היצר היא מלחמה קשה מנשוא. הוא רואה מולו סוס ורכב. הוא רואה מולו עם רב
ממך. כי היצר הרע מעורר מהומה גדולה, להפחיד את הנפש של כל אחד מאתנו, ומכניס
הרבה פחד וחשש לעזוב את התאוות והמידות הרעות, ומנסה להפחיד אותו שממילא לא יצליח
להתמיד בתשובתו.

 

'חבל לך על  העבודה' – מפתה אותו היצר.

 

'חבל אפילו להתחיל' –
מתגרה היצר באדם שוב ושוב.

 

'אז מה קרה שחודש אלול
כבר התחיל, וכי בגלל זה אתה חושב שתצליח בכלל לשנות את עצמך'?! – מנסה היצר להחליש
דעת האדם.

 

'הרי ממילא לא תצליח
לעמוד בפיתויים של התאוות הנעימים שאתה כל כך רגיל כבר אליהם' – כך ממשיך היצר בכל
עת לרטון לכל אדם.

 

'נו, אל תרמה את עצמך' – מנסה
היצר להיתמם.

 

'עזוב שטויות'!

 

'הנה הנה, תרגיש, תיזכר, וואו! כמה הנאה היה לך מתאווה פלוני ומהרהור אלמוני'.

 

'איך, איך תוכל בכלל
לוותר עליהם'?!

 

'לא! – אל תעשה את זה
לעצמך'!!!

 

'אל תהיה 'חאניאק'!!!

 

'אל תוותר על מנעמי
התאוות שהגוף שלך כבר כל כך רגיל להם'.

 

כך מנסה היצר הרע להפחיד ולשגע,
להמם ולסמם, ולנסות לזרוע ייאוש!

 

אבל דע לך! צועק, זועק, לעומת
היצר הרע – הצדיק שבכל דור ודור – לכל נפש מישראל הנלחם בשדה הקרב הקשה הזה של
הבלי עולם הזה, דע לך: 'ד' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך מכל אויב אל ירך לבכם
אל תיראו אל תחפזו אל תערצו'.

 

ולכן, מזהיר השוטר והצדיק
שבכל דור ודור, אל תהסס לפרוש מהתאוות שהיית רגיל אליהם עד היום, כי כל 'הירא
ורך הלבב ילך וישוב לביתו'
(כ' ח'). כי 'הירא מעבירות
שבידו' ישוב.

 

וכל זה עשה גם אברהם
אבינו, לפני צאתו למלחמה, הוא זירז והוריק את חייליו, בפסוקים אלו של פרשת שופטים.

 

'וירק את חניכיו' – 'למתא ירקא'. כי בכוח ה'אמרי אינשי',
זוכים להגיע לכל המקומות שצריך לעשות תשובה. ועוד זוכים בכוח האמירות הקדושות גם
לעשות 'תשובת המשקל' – 'ירקא שקול'.

 

כי התשובה,
בשורשה, נמשכת ממידת הבינה, שהיא נקראת עולם התשובה, 'ולבבו יבין ושב',
תשובה מתוך התבוננות הלב. והיא נקראת בשפת המקובלים: 'קו ירוק'. והיא
המשפיע את כוחה גם לעולם המלכות, שהיא תשובה מיראת העונש. כי בכוח  ה'אמרי אינשי' זוכה האדם להגיע גם 'למתא
ירקא', וגם 'לירקא
שקול'. תשובה מיראה ותשובה מאהבה. שזה עניין 'תשובת המשקל', ממעמקי הלב.

 

זהו, אם כן, המוסר הגדול
ממשנה זו, של ר' שמעון בן גמליאל, במיוחד לקראת הכניסה לחודש אלול:

 

שמור על פתחי פיך!
אל תרבה לדבר דברים בטלים!

 

אל תרבה לדבר
בכדי להתגאות ולהתרברב לא המדרש עיקר אלא המעשה!

 

ולכן, תרבה
באמירות קדושות עם כוונה למעשה בכדי שזה יביא אותך לתשובה, ולתשובת המשקל!

 

*  *  *

 

בספר שיחות הר"ן מובא שרבנו הקדוש ר' נחמן מברסלב אמר: שעשועים
גדולים ותענוג רב עולה למעלה בעולם העליון, מזה שבני ישראל ממשיכים לשבת, בימי
חודש אלול, בבתי הכנסיות, גם אחרי גמר התפלה, וגם מתוך חולשת הלב הם בכל זאת
ממשיכים לומר ולהרבות באמירות קדושות של פרקי תהלים של אמירת התנ"ך של אמירת התיקוני זוהר.

 

ור' אברהם ב"ר נחמן מביא על זה, שכך גם יש מצווה גדולה, בימי
חודש אלול הללו, להרבות באמירות קדושות וטהורות של כל ספרי רבנו הקדוש:
ליקוטי מוהר"ן, שיחות הר"ן,
ספר המידות, סיפורי מעשיות.

 

כי כל אלו ה'אמרי אינשי' מביא
את האדם ל'מתא ירקא',
ו'לירקא שקול'.

 

*  *  *

 

דברי רבן שמעון בן גמליאל
במשנה זאת יכולים לשמש לנו גם הכנה נוספת ראויה, במיוחד לימי תחילת חודש אלול,
וזאת על פי דברי הרע"ב ש'לא
מצאתי לגוף טוב משתיקה' סובב והולך, כאמור, גם על עניין השתיקה של האדם על חרפתו.

 

כי רבנו הקדוש ר' נחמן
מברסלב כבר גילה לנו מאמר שלם בליקוטי מוהר"ן
(תורה ו'
ח"א)

על סוד כוונת אלול, שבו מתבאר, שעיקר התשובה של חודש אלול זה להיות שומע
בזיונו ידום וישתוק.

 

וכבר רמזו אנשי שלומנו על
מה שאמרו חז"ל: 'אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב' שישו"ב
זה ר"ת: ש'ומע ב'זיונו
י'דום ו'ישתוק.

 

כי צריך האדם לשתוק על
מעבריו וביזיונותיו גם ברוחניות. דהיינו, כאשר הוא רואה שחבריו יש להם חשק ללמוד,
להתפלל, ולעשות מצות. והוא, מסכן כזה, לא הולך לו, כי הוא נשאר במקום שפל.

 

ואז, הוא לפעמים עונה
להשי"ת: אם אתה אינו רוצה אותי בעבודת השם, גם אני כבר איני רוצה אותך!

 

ולפעמים, גם כאשר הוא
אינו עונה, בכזה גסות, אבל בדקות, הוא מתבטל כבר מעבודת השי"ת כאשר הוא רואה
שאינו מצליח כראוי לעבוד את ד'.

 

הרי בהתנהגות זו הוא כבר
אינו בדרגה של 'שומע בזינו ידום וישתוק' – 'ישתוק' בפיו! ו'ידום'
– אפילו בלב! כי במעשיו הוא עונה על הביזיונות שעוברים עליו. ועל זה בא רבנו
הקודש, שם בתורה הנ"ל, ואומר לכל אחד מאתנו: לא! ידידי, דע לך! שכשאתה מתחיל
להיכנס בדרכי התשובה, אזי הדרך היא רק: 'שומע בזיונו ידום וישתוק', ובכך
יכופרו כל עוונותיך.

 

כי כאשר הינך רוצה לעשות
תשובה אתה מוגדר כמו אותו אדם 'שרוצה לקנות אפרסמון', אתה קונה טוב, אבל
בכל זאת, דע לך, שאומרים לו המתן!

 

נכון שה'המתן'
הזה – זה ביזיונות. כי אתה כבר רוצה עכשיו ואומרים לך: לא! המתן! אתה צריך עדיין
להמתין.

 

אבל דע לך ש'המתן' זה אותיות 'מתנה'! כי על ידי ה'המתן' הזה, אתה נהיה כלי ראוי לקבל אחר כך את כל גדולת
ההתקרבות להשי"ת.

 

וכמו שצריך הינך לשתוק על
כל סוגי הביזיונות הרוחניות העוברים עליך, כך בודאי עליך לסבול בשקט ובלב מלא
שתיקה על כל הביזיונות שעוברים עליך גם בגשמיות.

 

ר' אברהם ב"ר נחמן היה אומר: אם האדם היה יודע איזה טובה, רוחנית
וגשמית, הוא מקבל בכוח השתיקה על הביזיונות, הוא היה רץ למקווה לפני כל ביזיון
שהיה בא עליו. רק העניין, שהביזיון מגיע פתאום, בפתאומיות, ולא מספיקים ללכת לפני
זה למקווה!

 

לכן, כאשר מזדמן מן השמים
ועובר עליך ביזיון, מאשתך, או לאישה על ידי הבעל, מההורים או מהילדים, מהשותף או מהבעל-הבית,
מהשכן או מהרב והמגיד שיעור – תהיה חכם! תעשה שווייג
אחד גדול מתוך מחשבה שכל זה מזכך את הדם שלך! ובכוח זה אתה מצליח להפוך את הדם
שבחלל השמאל של הלב, שהוא עדיין בתוקף ועוז בתאוות ומידות רעות, ואתה עכשיו הופך
את זה לזיכוך נפלא. לכן, שתוק! שתוק על הביזיונות!

 

כי זה תמצית הכוונה של תשובה,
לבטל הגאווה ולזכות להיות שפל ועניו וסבלן.

 

לכן, ידידי, תמיד, בכל
יום, ובמיוחד כאשר הינך עומד בתחילת חודש אלול, חודש התשובה, חודש הרחמים
והסליחות, קח לך כמה דקות פנויות והבט והתבונן היטב בתמצית תוכן הלשונות שאעתיק לך
מתוך דברי רבנו הקדוש ר' נחמן מברסלב, בכדי לדעת להילחם על ידם במאבק עם היצר
הרע בשתי החזיתות גם יחד בכל אופני המלחמה, גם בחטא הגאווה וגם בחטא הייאוש,
שבשניהם הכוונה אחת היא: להיות שומע בזיונו ידום וישתוק!

 

והנה לפניך תוכן דבריו
במאמר הנ"ל:

 

כי צריך כל אדם
למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום, לברוח מ'כבוד
מלכים' ולחפוץ רק 'כבוד אלוקים'.

 

ועיקר התשובה:
כשישמע בזיונו ידום וישתוק. כי צריך מצד אחד לדעת לשתוק גם על הביזיונות של
הירידות הרוחניות שעובר על האדם, כמו גם על הביזיונות האחרים בגשמיות שעובר על
האדם. וצריך מצד שני גם לדעת איך לבזות את עצמו בזמני עלייה רוחנית והצלחה גשמית,
שלא להיסחף אז להרגשה של 'רום לבב', ולא לקחת לעצמו 'כבוד מלכים', רק לדעת להשפיל
עצמו, ולהבין, שעדיין הוא רחוק מאוד משלמותו.

 

ולכן, כאשר רוצה
האדם ללכת בדרכי התשובה, צריך שיהיה לו שני בקיאות, היינו 'בקי ברצוא' ו'בקי בשוב', שהם בסוד
הפסוק: 'אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך', שהם גם
בסוד הפסוק: 'אני לדודי ודודי לי', שהר"ת של פסוק זה הוא כידוע סוד כוונות אלו"ל.

 

כי הסוד של אלו"ל זה כאילו ב' מילים: ל"א באלף, ול"ו בו'.
כי דייקא כשהוא יודע תמיד שהוא עדיין ל"א באלף, גארנישט, עדיין כלום לא, אז הוא יזכה להיות גם ל"ו בו',
להיות סמוך וקרוב ושייך אליו יתברך.

 

כי על ידי הדמימה
והשתיקה על כל סוגי הביזיונות שעוברים על האדם, ברוחניות ובגשמיות, בכוח שהוא דומם
ושותק ולא מגיב על הביזיונות הללו, בכוח זה נעשה צורת: אלף!

 

כי האות אלף היא
אות שמורכבת משלוש אותיות י' ו' י'.

 

ודע לך, שהאות וא"ו שבתוך האלף הוא בסוד הרקיע, השמים, שהיא בסוד אש
ומים, שזה מרמז על עניין כלליות הגוונים, היינו הבושה. כי הרי בשעת הבושה הגדולה
האדם נהיה אדום ולבן לסירוגין.

 

והנקודה התחתונה
של האלף היא מרמזת על סוד השתיקה והדמימה על הביזיונות הללו, בסוד הפסוק: 'והארץ
הדום רגלי', שזה עניין של שתיקה ודמימה על הביזיונות.

 

כי בכוח הדמימה
והשתיקה הזאת הוא מצליח להאיר על עצמו את סוד הנקודה העליונה של האלף, שהיא בסוד
האור העליון של העולמות הרוחניים, שלמעלה ממנו, שעליה נאמר: 'כבוד אלוקים'. שזה
בסוד המצווה המוטלת על ישראל בכניסתם לארץ ישראל: 'לבנות להם בית הבחירה'.

 

כי בכוח זה שהאדם
דומם ושותק על ביזיונותיו ומעבריו ברוחניות ובגשמיות, ומקיים את הפסוק: דום לד' – בכוח
זה הוא גם מקיים את המצווה המוטלת על בני ישראל בכניסתם לארץ ישראל: 'להכרית את
זרעו של עמלק', שהם מרמזים על כלל כל כוחות הרע של היצר הרע.

 

ובכוח זה שהאדם
זכה והפך את רתיחת דמיו למצב של דום לד' בשעה שבאו עליו הביזיונות, הרי הוא יזכה
שהפגם של הביזיון יתהפך להיות אצלו בסוד תפארת המלכות, 'מלך הכבוד'. כי אז הוא מלך
אמיתי. כי הוא הצליח להשליט את המוח שלו על הלב והכבד שלו
(מל"ך = מ'וח ל'ב כ'בד). כי מצד הלב
והכבד הוא רצה להחזיר מנה אחת אפיים, ולא לשתוק על ביזיונותיו, אבל בכוח הדמימה
והשתיקה על כל סוגי הביזיונות, בכך הוא מלך מולך ושולט על עצמו, ובכך הוא גם מקיים
את המצווה הנוספת המוטלת על בני ישראל בכניסתם לארץ ישראל שהיא מצוות 'מינוי המלך'.

 

ואז גם זוכה האדם
להיות: א' ד"ם – אד"ם.
כי ע"י שהוא מצליח להפוך את רתיחת דמיו בשעת הביזיונות, למצב של 'דום', דייקא אז הוא זוכה שהאות א' מתחברת אתו בכל ג' חלקיו, והיא
מצטרפת לד"ם שלו, והוא זוכה להיות אד"ם.

 

והפירוש הפשוט
בכל זה, לעובדה ולמעשה, בחיי היום יום: שמי שרוצה לילך בדרכי התשובה, צריך לחגור
מותניו שיתחזק עצמו בדרכי ד' תמיד בין בעליה בין בירידה.

 

היינו, בין
כשיזכה לאיזה עלייה, לאיזה מדרגה גדולה, אף על פי כן אל יעמוד שם, ולא יסתפק עצמו
בזה, רק צריך שיהיה בקי בזה מאוד, לידע ולהאמין שצריך לילך יותר ויותר, שזהו 'בקי ברצוא', 'אם אסק שמים שם אתה'!

 

וכן להיפך,
שאפילו אם ייפול, חלילה, למקום שייפול, אפילו בשאול תחתיות, גם כן אל יתייאש עצמו
לעולם, ותמיד יחפש ויבקש את ד', ויחזק עצמו בכל מקום שהוא, בכל מה שיוכל, כי גם
בשאול תחתיות נמצא השם יתברך, וגם שם יכולים לדבק עצמו בהשם יתברך – 'ואציעה שאול
הנך'!

 

תהיה גיבור וחזק
ותקיף לקבל ביזיונות באהבה!!!

 

תידום ותשתוק על
כל סוגי הביזיונות שעוברים עליך ברוחניות ובגשמיות!!!

 

ובכך תזכה לכפר
עוונות!!!

 

בכך תזכה לזכך
הדמים!!!

 

בכך תזכה לחבר את
כל חלקי האלף, בכדי לזכות להיות 'א'-דם היושב על הכסא'!!!

 

במה זה תלוי? רק בך!

 

בהחלטה נחושה להילחם עם
היצר

 

גם בזמני ירידה – לסבול
את ביזיונות הירידות.

 

וגם בזמני עלייה – לברוח
כמטחווי קשת מה'כבוד מלכים' המדומה!

 

תפנים בלבך היטב:

 

'אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך'!

 

'אני לדודי ודודי
לי'!

 

דע לך, שבכוח השתיקה שלך
על הביזיונות, הרי אתה גורם שבשמים יכריזו עליך, מידה כנגד מידה, שמוחלים גם לך
על הביזיונות שאתה, כביכול, ביזית את השם יתברך על החילול כבוד שמו יתברך שאתה
עשית במעשיך הלא טובים. כי הרי אתה כרגע גם מוכן לוותר על כבודך. ואתה 'שומע
בזיונו ודומם ושותק'!

 

לכן, ידידי, אין לך מושג
כמה מתנות רוחניות אתה תזכה לקבל בכוח 'השומע חרפתו ושותק'.

 

כל זה בא ללמד אותנו רבן
שמעון גמליאל במשנה זאת, ועל כך רבי שמעון בן גמליאל גם מוסיף: דע לך, שגם
בגשמיות, כל העניינים הנוגעים לגוף שלך, גם על זה 'לא מצאתי לגוף טוב משתיקה'!!!

 

כי בשתיקתך על הביזיונות,
אתה תזכה, בסופו של יום, שיתקיים בך 'סוף הכבוד לבוא' גם ברוחניות וגם בגשמיות.

 

*  *  *

 

בליקוטי מוהר"ן (ח"א תורה ס"ד) מגלה לנו רבנו הקדוש ר'
נחמן מברסלב, שבתוך דברי ר' שמעון בן גמליאל מסתתרת כוונה נוספת, והיא, להודיע
ולהתריע על חומרת העוון של התערבות בדיבורים בענייני המחלוקת שנוצר לפעמים בין
חכמי ישראל.

 

כי רבן שמעון בן גמליאל
בא להודיע לנו, שבשעת המחלוקת שיש בין החכמים והצדיקים האמיתיים, צריכים אנחנו
לדעת ולהאמין, שדייקא באמצעות מחלוקת רוחנית זו, נבראים
ונוצרים ונעשים מזה הרבה עניינים רוחניים לצורך תיקון העולם.

 

כי כל מחלקותם הוא בסוד ה'חלל
הפנוי' שהיה לפני בריאת העולם. וכך, בכל פעם כאשר צריך להיבראות בריאה חדשה,
עובר שוב מצב של 'חלל הפנוי', שזה סוד הצמצום והמחלוקת שמתגלה בין החכמים.

 

אבל כל אלו האנשים שאינם
שייכים לעניין המחלוקת הזאת, צריכים להיזהר ולהישמר לא לקחת חלק בזה!!! לא לדבר
מזה!!! ולא להיות מעורב בשום צד ועניין כלל!!! כי כל דיבור בעניין זה רק יביא
חטא ועוון ופשע.

 

כי זה כמו להסתובב סביב החפירות
העמוקות שחופרים בשעה שהולכים לבנות בניין. וכל כמה שהבניין צריך להיות יותר גבוה,
הרי שמעמיקים את חפירות היסודות ביתר שאת. אבל אוי לו למי שמסתובב שם, בלי
לשמור על עצמו! כי הרי מסביב לכל החפירות הללו יש שלטים גדולים שמזהירים: סכנה!
כאן בונים! – סכנה! כאן בונים!

 

וזהו עומק הרמז שבדרבי
רבן שמעון בן גמליאל: 'כל ימי גדלתי בין החכמים' – כאומר: דע לך, שכל ימי ומידותי הטובים גידלתי ויצרתי במצב שהיה 'בין' החכמים,
במחלוקת שנוצר לפעמים 'בין' החכמים. כי דייקא אז נוצרים
יסודות לבנינים גדולים. אבל דע לך, ש'לא
מצאתי לגוף טוב משתיקה'. כי כל אלו שמסתובבים שם 'בין' החכמים, במציאות שנוצר
בשעת המחלוקת 'בין' החכמים, הם צריכים להיות נזהרים מאוד לשתוק ולא לקחת, חלילה,
שום חלק בדיבורי המחלוקת, כי 'כל המרבה לדבר', אז בענייני המחלוקת, 'מביא
חטא'.

 

כי רק הם, החכמים
האמיתיים, הם יודעים איך לנהל את המחלוקת ביניהם באופן שיצא מזה בריאה חדשה. כי
אצלם מתקיים: 'לא המדרש עיקר אלא המעשה' – כי אין להם שום רצון בעניין
המחלוקת כלל. כי לא המדרש והדיבורים שבעניין המחלוקת עיקר אצלם כלל ועיקר, אלא רק
המעשה, הבריאה החדשה שנבראה בעקבות מחלוקת זו.

 

*  *  *

 

כל זה יכול לשמש לנו הכנה
ראויה, להתעורר תמיד בתשובה שלמה לפניו יתברך שמו, ובמיוחד כאשר עומדים בימי
הרחמים והרצון, של ארבעים ימי רצון של חודש אלול.

 

כי משנה זאת מדברת על
גודל מעלת קדושת  הדיבור, להרבות באמירות
קדושות וטהורות של דיבורי תורה ותפלה. אבל תברח כמו מאש, מדיבורי מחלוקת לשון הרע
ורכילות.

 

כי רק אותם חכמי ישראל,
היחידים, יודעים מה לדבר ואיך לדבר באופן שיברא בריאות חדשות בכוח המחלוקת, כי הם
בונים! והם מתעסקים לפעמים בחפירות עמוקות! על מנת לבנות יסודות חזקים לבניינים
חדשים!

 

אבל אתה בן אדם, שאינו
שייך כלל לזה, ברח לך כמו מאש מכל סוג של פגם הדיבור, אלא אדרבה, הפוך והפוך בכוח
דיבורך להרבות בדיבורים ואמירות קדושים וטהורים באופן שיתעורר עליך אור כוח
התשובה.

 

כי בכוח זה שנזכה לשתוק
על כל החירופים והביזיונות, ונזכה להרבות בדיבורי תורה ותפלה מתוך כוונה להרבות
במעשים טובים, בכוח זה נזכה שאור כוח האמירות והדיבורים יאירו לנו לעשות תשובה
שלמה.

 

<![if !supportFootnotes]>


<![endif]>

<![if !supportFootnotes]>[1]<![endif]> בספרו 'ליקוטי
הלכות' ברכת הפירות ד י – בשם ספר 'טוב הארץ'

<![if !supportFootnotes]>[2]<![endif]> עיין גם ליקוטי מוהר"ן
חלק א' מאמר יד י

 

כתיבת תגובה