אחר פורים קוראים פרשת פרה. לדון את הרשעים לכף זכות. להאמין בצדקת השי"ת גם כאשר יש מצב של צדיק ורע לו רשע וטוב לו. פרה אדומה = ונשלמה פרים שפתינו.
יום ה' ח' אדר ב' לסדר שמיני – פרשת פרה
ה'תשע"א
פנינים מתוך 'באר בשדה'
פרשת שמיני – שבת פרשת פרה ה'תשע"א
הנה זה עתה נכנס בתוך כל אחד ואחד מאתנו אורות
הפורים, אורות מרדכי ואסתר…
אנחנו מאמינים בני מאמינים שכל אלו האורות
ודאי השאירו בתוך כל אחד ואחד מאתנו איזשהו רושם על מנת לעורר בנו את הכוחות הללו
גם בשאר כל ימות השנה…
מתוך אותם אורות נפלאות של ימי הפורים
נכנסים אנחנו מיד לסיפורי הפרשה של פרשת שמיני, על אותו היום הנפלא שנטל עשרה
עטרות, יום א' ניסן ב'תמ"ט לבריאת העולם, יום הקמת המשכן, ומצורף לו השנה
יחד גם פרשת פרה אדומה שבפרשת חוקת שגם את עשיית הפרה אדומה הראשונה עשו
באותו היום, והכול בכדי לכפר על אותו חטא נורא ואיום, חטא עשיית עגל
הזהב… אשר תוצאותיו רודף אותנו עד עצם היום הזה, כפי שמעיד הכתוב:
"וביום פקדי ופקדתי"…
אבל, חסד גדול עשה אתנו בורא כל עולמים,
שאחרי כל ההסתר פנים שנגרם כתוצאה מעשיית עגל הזהב, הרי נתן לנו בכל זאת את מצוות
בניית הקמת ובניית המשכן, וגם את מצוות טהרת הפרה אדומה – "שתבוא אמה
ותקנח את בנה"… כדרשת חז"ל על תמצית כל ענייני פרה אדומה שהיא באה
בכדי לטהר אותנו מאותו טומאה נוראה שנדבק בנו על ידי חטא עגל הזהב (וכמבואר פרטי הדברים במדרש חז"ל והובא
ברש"י על ענייני פרה אדומה בפרשת חוקת).
וכבר גילה לנו רבינו הקדוש רבי נחמן
מברסלב (בליקוטי מוהר"ן
ח"ב תורה עד. עיי"ש היטב ועיין):
שדייקא אחר פורים קוראים פרשת פרה… כי
פורים על שם הפור… כי על ידי פורים זוכים להגיע לכוח של טהרת הפרה אדומה
תמימה… שתהיה בדרגת מטהרת טמאים ולא, חלילה, במצב של מטמא טהורים…
בליקוטי מוהר"ן (חלק א' תורה נה') מתבאר באריכות כל פרטי העניינים הגנוזים
במצוות "פרה אדומה טהורה תמימה אשר לא עלה עליה עול". ותמצית
המתבאר משם, השווה לכל נפש, היא:
כאשר עובר על האדם – בפרט, ועל כלל ישראל –
בכלל, מצב של הסתר פנים, שבו רואים את הרשעים מצליחים בכל מעשיהם, והרע והרשע
מתגבר בעולם בכלל ובפרט, ברוחניות ובגשמיות… יש במצב זה סכנה גדולה של נפילה
לספיקות ובלבולי אמונה.
כי הרי בשעת המצב הזה, מזדקר לעיני האדם
ההנהגה של 'צדיק ורע לו רשע וטוב לו'… וקשה ללב האדם לקבל הנהגה זו, עד
כדי מצב שבו נעקם מחשבות לב האדם לאמור שיש כאן עיוות הדין ועיוות המשפט, חלילה,
כאילו והקב"ה אינו מתנהג ביושר ובנאמנות…
כי כאשר רואה האדם, למשל, עד כמה הוא מנסה
להשתדל להצליח בכל ענייני עבודת ד', כדוגמת לקום בזמן ולהתפלל כדבעי, לקום בחצות
הלילה ולשפוך שיח לפני אבינו אב הרחמן, לשמור על עיניו ומחשבתו מלשוטט בדברים
האסורים… ולהרבות בלימוד התורה וקיום כל המצוות בדקדוק רב קלה כבחמורה, וכל
כיוצא בזה. ואחרי כל מאמציו הוא מרגיש בנפשו כאילו ואין מסתכלים עליו כלל, וכאילו
אין משגיחים בו כלל, וכאילו אין שום נחת רוח להקב"ה מכל עמלו, כי מרגיש בעצמו
שעדיין נשאר בו כל הקרירות הגדולה מכל ענייני עבודת ד'… ועדיין בוערים בו כל
מיני תבערות של הבלי תאוות עולם הזה… הרי מכל זה יכול לב האדם להישבר לרסיסי
רסיסים ולומר לנפשו שחלילה עזב אלוקים את הארץ ואינו משגיח כאן בכלל על מעשי ודרכי
בני אדם…
ומכל שכן כאשר עוד מתלווה לכל זה גם ייסורים
גשמיים… כי רואה האדם שדייקא אלו העובדי ד' יש להם הרבה צער וייסורים ועגמת נפש
בכל העניינים המצטרכים להם, כמציאת השידוך, והשכנת השלום-בית, וזרע של קיימא,
ופרנסה ברווח, ובריאת הגוף והנפש… ונדמה לו שדווקא אצל אלו הפורקי עול יש הרבה
יותר הצלחה בכל מעשיהם… כל זה מביא את האדם לעקמומיות נוראה בלב… עד אשר אי
אפשר לו בשום אופן להתפלל תפלה זכה ונקייה וביושר לבב, ואי אפשר לו לשפוך שיח
מטהרת לבו לפני אבינו אב הרחמן… כי נעקם לבו מלהאמין בשלמות באמונת אומן בבורא
כל עולמים שאינו מקפח שכר כל בריה… כי אדרבה, הרי במצבו עתה, נדמה לו,
שהקב"ה, חלילה, מעוות את הדין… כי בעניו יש כאן מצב של 'משפטיך תהום
רבה'… והוא מלא בקושיות וטענות וטרוניות על ההנהגה העליונה…
וכל זה היא בעצם התוצאה האיומה של חטא העגל
האיום והנורא, אשר מסתיר את ההנהגה האמיתית של הבורא כל עולמים מעיני האדם…
ונדמה לו לאדם שהוא צריך להשקיע כוחות באופן עצמי ובמנותק מהבורא כל עולמים בכדי
להצליח בכל דרכיו…
ומה היא העצה לעת כזאת?!
איך יזכה האדם שוב לקשר עצמו ל'פרה אדומה
תמימה אשר לא עלה עליה עול' שזה בסוד הפסוק: 'ונשלמה פרים שפתינו'…
שיוכל שוב לפתוח ולפצוח פיו ברינה ותפלה לפני אבינו אב הרחמן להיות טהור מטומאת מת
מחשבותיו המבלבלות…
מגלה לנו רבנו הקדוש מוהר"ן (שם במאמר הנ"ל) שכל זה תלוי ועומד עד כמה יזכה האדם לשכנע
את עצמו לדון גם הרשע ואת כל מעשה הרע הנעשית תחת השמש לכף זכות…
כי הזוהר הקדוש מסביר כמעט כל
מילה של הפסוק: 'פרה אדומה תמימה אשר לא עלה עליה עול' – וכך הם דברי הזוהר
הסתומים: 'פרה' – דקבילת משור. 'אדומה' – דא גזירת דינא. 'תמימה' – דא דינא
רפיא. 'אשר לא עלה עליה עול' – דא שלומי אמוני ישראל…
מה כתוב כאן בזוהר? באיזה שפת קודים מדבר
כאן הזוהר? בא רבנו הקדוש ומסביר את דברי הזהר בטוב וטעם ודעת:
כי 'הפרה אדומה קבילת משור' – דהיינו,
הכוח של הפרה, שזה הכוח של התפלה, בסוד הכתוב: 'ונשלמה פרים שפתינו'.
הכוח הזה מגיע רק מתוך 'השור'… כי 'השור' מרמז על עניין ההסתכלות, מלשון
הכתוב: 'אשורנו ולא עתה'. כי פסוק זה אמרו בלעם בראותו שבסופו של כל צער
הגלות והייסורים, הרי שבני ישראל יצליחו מאוד כל מעשיהם בכל העולם כולו… אבל הוא
רואה את הצלחתם מרחוק, לא מיידית, לא כעת. 'אשורנו – ולא עתה".
וכך צריך כל אדם לשכנע את עצמו ולקיים בעצמו
את הפסוק: 'אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי'… כי גם כאשר המצב סביבו
היא 'משפטיך תהום רבה' – שמשפטי השם יתברך נדמים לו כאילו הם עמוקים בדרכי
שאול… ואין צדק ואין יושר, חלילה, בהנהגתו יתברך את העולם, עם כל זה ימשיך
להאמין ש: 'צדקתך כהררי אל'… ויקיים בעצמו: 'אשא עיני אל ההרים'…
כי גם כאשר הנני נמצא עדיין בתוך מעמקי
השאול ששם טמונים דרכי ההנהגה של השם יתברך… כי אני רואה ש'משפטיך תהום
רבה'… אני בכל זאת צופה על ההרים הגבוהים, 'אשא עיני אל ההרים',
ומשכנע את עצמי לומר שבכל זאת 'משפטיך כהררי אל'…
כי על האדם לשכנע את עצמו בכל עת ולומר: אני
דן את הרשע שכנגדי לכף זכות… כי אני מאמין שזה שאני רואה שהרשעים הללו וכל כוחות
הרע והרשע מצליחים כל כך, הרי זה בודאי כי גם להם יש משהו טוב… כי גם הם עשו פעם
איזה מעשה טוב… ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה… ואפילו הרשעים מאוד במעשיהם
מקבלים גם הם שכר טוב של מעשיהם… רק שהם מקבלים אותו כאן, ומיד, אבל ההצלחה שלהם
זה לא מכוחם העצמי, חלילה, רק כל הצלחתם זה אך ורק מכוח ההנהגה האלוקית שנותן להם
כעת להצליח כשכר על מעשיהם הטובים…
וממילא הריני דן קל וחומר בעצמי, על עצמי
ועל כלל כל העובדי ד'… כי אם הם, הרשעים במעשיהם, מקבלים שכר כי אין הקב"ה
מקפח שכר כל בריה, אפילו של הרשעים… הרי בוודאי ובוודאי שכל אלו העובדי ד' יקבלו
בסופו של דבר שכר שלם על כל מעשיהם הטובים…
כי אדרבה, דייקא מתוך ההנהגה שרואה מול עיניו
איך שהרשע מצליח בכל מעשיו, משם דייקא הוא מגיע לכלל מסקנא, שבסופו של יום הרי
בודאי שגם כל העובדי ד' יצליחו מאוד בכל עניינם ברוחניות ובגשמיות…
וזה סוד מאמר הזוהר: 'פרה דקבילת משור'
– כי כוח 'התפלה' שבסוד 'הפרה', מקבלת כוחה מההסתכלות של 'השור'…
מ'אשורנו ולא עתה'… כי הרי זה היה כוונת בלעם באמרו: 'אשורנו' – אני רואה
את הצלחת ישראל… אבל זה עדיין 'לא עתה'… לא כעת, לא כרגע…
ולכן, ברגע שהאדם מצליח לראות שוב שיש אמת וצדק
ועומק גדול בהנהגתו יתברך את כל הבריאה, כי הוא אינו מקפח שכר כל בריה, מכל זה נהפך
ההסתרה לגילוי… וההנהגה של השם יתברך במצב של 'אדומה' – דינא קשייא,
נעשית 'תמימה' – דינא רפיא… כי נמתק ממנו ההרגשה האיומה של 'צדיק ורע
לו רשע וטוב לו', והוא מתחיל להבין ולהאמין שוב שדרכי ד' נאמנים… ואז מתקיים
בו בשלמות: 'אשר לא עלה עליה עול' – שנתיישר שוב לבו, ומתגלה גם בו האמונה
השלמה של 'שלומי אמוני ישראל'…
כי מה שהיה מתחלה מעקם לבו, חזר הלב ונתיישר
באמונת אומן, כי הוא הצליח לדון את הרשע לכף זכות… ולהאמין שכל הצלחת מעשה
הרשעים זה לא מכוחם העצמי, חלילה, רק כל זה אך ורק מתוך ההנהגה של הריבון כל עולמים
שאינו מקפח שכר כל בריה, וגם לא על השכר של הרשעים… וכל שכן שאינו מקפח, ולא
יקפח, חלילה, במאומה את שכר הצדיקים, רק בסופו של יום, כל אחד יצליח מאוד מאוד
ברוחניות ובגשמיות.
ויהי רצון מלפני אבינו אב הרחמן, שנזכה בכוח
ההארה הגדולה שהאיר עתה בעולם בזכות ימי הפורים שנכנסו עתה בנו, להגיע לאמונה אמיתית
שסוף כל סוף יתקיים בכל אחד ואחד מאתנו: 'ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות
תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ ואגמון והעיר שושן צהלה ושמחה ליהודים היתה
אורה ושמחה וששון ויקר' – וכל זה אחרי
שהיה תחילה: 'וילבש שק ואפר ויזעק זעקה גדולה ומרה עד מאוד אבל גדול ליהודים
צום ובכי מספד שק ואפר יוצע לרבים והעיר שושן נבוכה'…
כי אחרי כל הצער והייסורים ועגמת הנפש
שנלקחה אסתר בבית אחשורוש… ונסתלקה ממנו שכינה… ואחרי כל הצער והייסורים של 'גידל
המלך את המן' וכל גזרותיו… אחרי ככלות
הכול נתהפך הכול לטובה, והתקיים בנו: 'ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה
בשונאיהם'…
וכמו בימי מרדכי ואסתר, כך נזכה שיאיר גם
עלינו, אור הטהרה של 'הפרה אדומה תמימה טהורה', ונזכה תמיד לחזור לאמונת
אומן של תמימות ופשיטות, שהרי בידו יתברך הכול, ובידו לעשות כל דבר כרצונו, ובידו
לגדל ולחזק לכל, וכל מעשיו באמת ובאמונה, ואין הוא מקפח שכר כל בריה, חלילה,
ולכן בודאי שבסופו של דבר גם ישיב ד' את המלוכה אליו, ואוהבי ד' ישכנו לעד בארץ
מתוך ישועה ורחמים רבים בגוף ונפש, רוח ונשמה, והייתה בשלמות להוי"ה המלוכה.
א ליכטיגער
און א הייליגער – שבת שמיני – שבת פרה
מוטה