פניני ‘באר בשדה’ פרשת וישב ה’תשע”ב

Print Friendly, PDF & Email

הכנה לחנוכה, ניסיונויתיו של יוסף הצדיק.

לקראת שבת פרשת וישב
ה’תשע”ב – ערב ימי החנוכה

 

פנינים מתוך ‘באר בשדה’

לקראת שבת פרשת וישב

 

 

פרשת ‘וישב’ היא
תמיד השבת שלפני חנוכה, 
(ולפעמים היא גם השבת הראשונה של חנוכה, כאשר יום הראשון של
חנוכה חל ביום השבת ויש בה 2 שבתות).
 ולפי הכלל שהכול בהשגחה פרטית ממנו יתברך שמו, במיוחד
כאשר חז”ל תיקנו לנו את מצוות הקריאה והלימוד בפרשת השבוע, שבת בשבתו, הרי ודאי
שיש מסרים ולימודים שקשורים לימי החנוכה ולנסי החנוכה, שצפים ועולים מתוך
לימוד פסוקי פרשת השבוע.

 

גם אנחנו ננסה להתבונן קצת
בפרטי הסיפורים של פרשת השבוע, על מנת שנזכה ללמוד מהם לימודים מעשיים
הקשורים לחג החנוכה המתקרב ובא, ובעיקר בכדי לדעת מה יכול לתת לי,
באופן פרטי ואישי, חג החנוכה של ה’תשע”ב… מה אני אמור לקחת מהחג
הזה?… איזה מתנה?… איזה השקפה?… איזה מסר?…

 

ובכן, חברים וידידים, בואו
יחד נתבונן קצת במה שהתורה מספרת לנו השבוע, בתוך מכלול הפרטים של מחלוקת יוסף
ואחיו, פרט אחד, שהוא, לכאורה, שולי, אבל פרט שהוא מאוד מעניין, שהתרחש בשעת מכירת
יוסף על ידי האחים לישמעאלים:

 

‘והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נושאים
נכאות וצרי ולוט הולכים להוריד מצרימה’ 
(לז’ כה’)

 

ופירש”י:

 

‘למה פרסם הכתוב את משאם? – להודיע מתן שכרן של
צדיקים! שאין דרכם של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע ולזה נזדמנו בשמים שלא
יוזק מריח רע’.

 

במדרש רבה (פד’ יז’) הובאו הדברים בסגנון
שונה קצת וז”ל:

 

א”ר אבא בר כהנא והלא אין דרכן של
ישמעאלים להיות טעונים אלא עורות ועטרן? – אלא, ראה, מה זימן הקב”ה לאותו
צדיק באותה שעה, שקים מלאים בשמים, כדי שתהא הרוח מנשבת בהם, מפני ריחן של ערביים. 
(והנה, במהרז”ו שם משמע
שהבין הלשון ‘ראה’ שיהודה ראה והתבונן בשינוי משאם ולכך הסכים למוכרו להם…
וכנראה שהמרז”ו ניקד תיבת ‘ראה’ בקמצים ולא בשבא וציירי, ודו”ק).

 

ובמכילתא כתבו את אותם דברים
בסגנון נוסף, והוא בפרשת בשלח, על הפסוק: ‘ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה’ 
(והובא גם בילקוט שמעוני
שם):

 

וכבר היו ר’ טרפון וזקנים יושבים בצלו של שובך
ביבנה ונשאלה שאלה זו לפניהם, מאי דכתיב: ‘וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולוט’ –
להודיע זכות של צדיקים עד כמה הוא מסייען, שאילו ירד, הידיד האהוב הזה, עם ערביים,
לא היו ממיתין אותו מריח גמלים ומריח עטרן? אלא זימן לו הקב”ה שקים מלאים
בשמים וכל טוב שלא ימות מריח הגמלים ומריח העטרן… 
(ובתוספתא ברכות (ד’ יד’) הובא
שמעשה זה עם ר’ טרפון היה בשבת במנחה. ומובן שם גם, שהדרש הנ”ל, התגלגל בכך
שהביאו לפני ר’ טרפון מי צנון, ונשאלה שאלה איזה ברכה מברכים על השותה מים
לצימאון? ור’ טרפון אמר: בורא נפשות רבות (ולהלכה נפסק שבראשונה מברכים ‘שהכול’
ורק באחרונה מברכים ‘בורא נפשות’). ואז נכנס ר’ טרפון גם לדרשה זו, בקשר למכירת
יוסף, וכפי דברי ה’חסדי דוד’ שם, כי בברכת ‘בורא נפשות’ אומרים: ‘וחסרונן להחיות
בהן נפש כל חי’ – כי הקב”ה ברא לצד הדברים ההכרחיים, גם דברים לתענוג,
וע”ז הביא המעשה מיוסף הצדיק, כי נזדמנו לו ערביים, נושאי בשמים, כדי
שיתענג…)

 

*  *  *

 

והנה, חברים וידידים, התמיהה
כאן גלויה מול העיניים:

 

האם רק זה מה שהיה חסר ליוסף
הצדיק באותה שעה?!…

 

כל מה שחסר לו ליוסף, בשעה
קשה זו שאחיו מנסים בכל דרך להרגו ולבסוף למוכרו לעבד – ומה שחסר לו זה רק
קצת ‘בושם’ ו’דיאורדורנט’… שלא יוזק מריח רע?!

 

אתמהה?…

 

וכי על דבר פעוט כל כך אפשר
לומר: ‘בא וראה מתן שכרן של צדיקים’?… וכי על צרה איומה כל כך שיוסף שרוי באותה
שעה אפשר לומר: ‘להודיע מתן שכרן של צדיקים’?… וכי בכך משלמים שכרו של אותו
‘ידיד ואהוב’?…

 

האמת, שלפי הגרסא במכילתא
קצת ניחא, כי בא הכתוב להודיע, שלולא כך, היה יוסף האהוב והידיד מת בדרך, מרוב ריח
רע של הערביים, ו/או הגמלים, ו/או הנפט והעטרן…

 

*  *  *

 

אבל אפשר להבין כאן יסוד
עצום, אשר בו גנוז גם מסר עצום של סוד ימי החנוכה… דברים אלו
הם גם יסוד מוסד בדרכו של רבנו הקדוש ר’ נחמן מברסלב זי”ע.

 

צריך האדם תמיד להתבונן, גם,
ובמיוחד, בכל עת צר ומצוק, על ההרחבות והישועות המסתתרות בתוך עומק הצרה, ולחפש
ולבקש הדק היטב היטב הדק, אחרי כל שביב של אור ונקודות טובות… ולא לומר, חלילה, ‘על
כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה’, חלילה מלומר כדבר הזה שאלוקים
עזבו כליל… ואין השם יתברך מסתכל עליו כבר כלל… אלא האמת היא: ‘ואנוכי
אסתר אסתיר פני ביום ההוא’ 
(דברים לא’ יז’-יח’).

 

זאת אומרת, שעל האדם להכיר
את האמת הברורה, ולומר ברורות בפיו ובדעת צלולה:
 יש אלוקים! רק שהמציאות עתה הוא בבחינת: אל מסתתר! (דיוק נפלא זה, שמעתי מסבי
מורי הרה”ח ר’ נחום יצחק פראנק זצ”ל, בעת שביקרתי אותו בימי
חוליו בבית החולים, כאשר שכב שם והתייסר בצער וייסורים, רח”ל)
 – וממילא, בו ברגע
שאני יודע שהקב”ה נמצא, הרי ודאי שיש לי עדיין תקווה…

 

יסוד זה, משמש גם, לאחד
מההסברים, על הדרך הנפלאה הזו, של התחזקות עם ‘נקודות טובות’ ועם ‘רווחים
קטנים’ בשעת מיצר, שגילה והדריך אותנו ללכת בה רבנו הקדוש, קודש קדשים.

 

כי עיקר כוחם של הנקודות
הטובות 
(עיין
היטב בארוכה ליקו”מ ח”א תורה נ”ד ותורה רפ”ב)
, וגילוי הרווחים שבתוך
הצרות, שזה בסוד: ‘הרווח שבין עדר לעדר’ שיעקב אבינו ביקש לעשות כשהלך לפגוש את
עשיו אחיו, שזה בסוד: האור שבתוך התהום, ה’הרחבת לי’ שבתוך המצר, 
(עיין היטב ליקו”מ
ח”א תורה קצ”ה ועוד, והארכנו בכך בפרשת ‘וישלח’ לבאר בכך ענייני אורות
החנוכה).
 עיקר
כוחם של כל אותם ניצוצי אור – היא, שהם הם ההוכחה הברורה והוודאית שבורא
כל עולמים עדיין שם! עדיין אתו! והוא ‘שוכן אתם בתוך טומאתם’! ‘ובכל צרתם
לו צר’!…

 

כי בו ברגע שמתגלה לו לאדם
שגם בתוך הצר והמצר עדיין ‘הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל’, והוא
רואה בעליל, ש’גם שם ידך תנחיני ותאחזני ימינך’, וגם כאשר ‘כי אשב
בחושך עדיין ד’ אור לי’, כי עדיין בעל הרחמים לא כילה רחמיו ממנו כליל, כי בכל זאת
הוא מראה לו ברמזיו שהוא עמו, אתו, אצלו, סמוך אליו, וקרוב אליו!… בכוח כל זה,
יש לו שוב את האפשרות להרים בקולו קול תודה והודאה על העבר,על אותו נצנוץ ישועה
ורווח – גם אם היא הקטנה שבקטנות… ובכך יתחיל לבבו להתרחב ולצאת מהרגשת הצר
ומצוק, ודייקא אז, יוכל, שוב, להרים בקולו קול צעקה ותחנה על להבא, שירחם
עליו ויושיעו לגמרי, לצאת לגמרי מאפילה לאורה ומשעבוד לאור גדול…

 

*  *   *

 

כל זה משמש לנו כהקדמה והכנה
ראויה לאותם ימי תודה והודאה, ימי החנוכה הבאים לקראתנו בשלום, וקריאת התורה של
פרשה זו, לעולם תהיה, כאמור, ההקדמה לאותם אורים גדולים המאירים לארץ ולדרים עליה
ברחמים
.

 

כי הרי באותו דור הצליחו
להתגבר נגד טומאת היוונים, והם רצו בכל כוחם להחשיך עיניהם של ישראל
להפילם לגמרי למחשבות של ייאוש ועיצבון רוח שעזב אלוקים אותם לגמרי, ואין לכם מעתה
שום קשר עם אלוקי ישראל, ובכך רצו להחשיך ולהשכיח לגמרי מהם את הקשר עם
בורא כל עולמים, חלילה.

 

והנה, בכוח אור הנרות של
החנוכה הצליחו חכמי אותו הדור להמשיך ישועה נפלאה, אשר גם בתוך ימי הגלות הארוכה
של תהום הצרות של גלות אדום, בכל זאת ימשיך להאיר אורות מנורת המקדש, גם בלילות
החורפיים הקרים והמושלגים – את כל בית של כל יהודי…

 

כי אותם אורות יאירו גם למקומות
הרחוקים והשפלים ביותר אשר מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים…
ודייקא בזמן שקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק… ועוד ‘רגלא דתרמודאי’ – של כל
המורדים… ודייקא בפתח הבית ולחוץ… וגם עם אותם שמנים ופתילות שאין מדליקים בהם
כל השנה כולה… וכל זה רק בכוח הנס הנפלא של מציאת פך השמן אשר לא היה
בו להדליק שמונה ימים, ולפי גרסא אחרת: אף לא ללילה אחד 
(ובחידושי ה’חתם סופר’ נטה
לפרש: שהיה בו כל כך קצת שמן, שלא היה אפשר רק להשרות הפתילות בו… כי הרי גם
בזיכים למנורה לא היה להם אז… ובכל זאת נעשה נס, ולא היו צריכים אפי’ להשרות
ולהרטיב את הפתילות פעם נוספת…)

 

חבר וידיד, עמוד על רגלך, ושכנע
את עצמך ואת כל הסובבים אותך, באמיתת הדרך של מציאת הטוב גם בימי הרע… והמשך
בכל כוחך להחיות עצמך, בגשמיות וברוחניות, עם כל נקודה טובה, ועם כל הרחבה ורווח,
גם הקטנה ביותר.

 

כי הגע בעצמך: מה היה קורה,
חלילה חלילה, אם היו אותם חכמי הדור מתפתים לחשוב:

 

‘נו, מה כבר אפשר לעשות עם כל כך קצת שמן…
הרי אין בו כדי לקיים את המצווה כתיקונו’…

 

נסה נא לחשוב לרגע מה היה
קורה אם הם לא היו מחליטים:

 

‘אנו עושים את מה שבכוחנו לעשות! אנו נתחזק
ונתאמץ לעשות את מה שעדיין אפשר לעשות’!

 

הרי אם לא היו חכמינו
הקדושים הולכים בדרך זו, לא היינו זוכים לכל גילוי אור הנס של שמונת ימי החנוכה
שנקבע לדורות עולם…

 

*  *  *

 

כל זה היה טמון היטב במחשבתו
של יוסף באותו שעה קשה…

 

והנה, בכדי להבין טוב יותר
את מצבו של יוסף באותה שעה קשה, בא נתבונן יחד במדרשי חז”ל הנוראיים, המגלים
לנו דברים מאלפים על כל פרטי אותה פרשה של מכירת יוסף. מתוך כל זה, נסה גם אתה
לדמיין לעצמך את מצבו העגום של יוסף צדיקא באותם רגעים נוראיים שעברו עליו… ואשר
בכל זאת מצא יוסף לנכון לחזק עצמו גם בעת משבר נוראי זה, ולראות ולהסתכל ולשמוח עם
הנקודות הטובות, והאור שבתוך החושך, שעדיין האיר עליו גם ברגע קשה זו שעבר עליו…

 

כל זה בא ללמדנו לקח, כהקדמה
לימי החנוכה הנפלאים שבפתח, כמה גם אנחנו צריכים בחיי היום יום שלנו, להסתכל בכל
עת על המרווחים הקטנים… על נקודות האור הקטנות… על הפך קטן של שמן שעוד
קיים… על קצת ה’שלום-בית’ שעוד נשאר… על קצת נחת מהילדים שעוד נשאר…
על קצת פרנסה שעוד קיים… על קצת הבריאות שברוך ד’ עוד קיים… ולתת
תודה והודאה בכל לב על זה, ודייקא מתוך כך ניוושע עוד ועוד…

 

כי הנה, יוסף הצדיק היה אז
בחור בגיל 17 שנזרק מביתו 
(ונא לזכור, בזמנו של יוסף לא היה קיים עוד בית יהודי בעולם
ששם יש לו תקווה להתקבל, כפי שמצוי עכשיו, כאשר נזרק בחור, חלילה, מבית הוריו…)

 

אחיו רוצים להרגו… וכשרק ‘ראו
אותו מרחוק’ אמרו: בואו ונשסה בו את הכלבים, וימות על ידי גרמא,
עוד קודם שיבוא אליהם… 
(עיין היטב בראשית רבה פד’ יד’ וב’מתנות
כהונה’  ורש”ש שם).
 כי הרי דיבר עלינו לשון הרע וראוי
להשליכו לכלבים 
(עיין פסחים קיח’).

 

וכאשר לא סיפק השי”ת
בידם להרגו על ידי שיסוי הכלבים, והוא גם מצליח להתקרב אליהם, ועוד מתוך
שמחה ושבח מלובש בבגדים נאים, כמי שמקבל פני אוהבו בשמחה ובמרובה בגדים, כי
הוא לא התנהג כמוהם ש’לא יכלו דברו לשלום’, רק אדרבה, התקרב אליהם מתוך ברכה בפיו
לאחיו…  ר’ אלעזר אומר: בקילוס היה בא… 
(בראשית רבה פד’ טז’ ועיי”ש ב’מתנות
כהונה’ וב’יפה תואר’). 
אבל, הם, מפשיטים אותו ערום… את ההפינס, ואת החלוק,
את כתונת הפסים, ואת הפומלניא (= המכנסיים). (
ועיין היטב בראשית רבה פז’ טז’.
וע”ע אבן עזרא לז’ כג’, והאור החיים שם מוסיף לבאר: שעל אף שלא
התכוונו תחילה להפשיטו לגמרי, אלא רק את הכתונת פסים העליון, שעל זה היה קנאתם, אבל
מרוב כעס ושנאה לא דקדקו להפשיט רק את כתונת הפסים במתון ובנחת אלא בשנאה
ובאכזריות כל כך גדולה עד שהסירו עמה יחד גם את הכתונת שהיא החלוק… ועין עוד
בכלי יקר דרך אחרת).

 

ואז, כשהוא ערום
כביום היוולדו… זורקים אותו לתוך בור – ולא בחרו את הבור שהיה מלא
צרורות, אלא את הבור שהיה מלא נחשים, שרפים, ועקרבים…

 

לאחר מכן, עוד מנסים לעשות
בו ‘וידוא הריגה’, וזורקים עליו לתוכו אבנים כדי להרוגו… 
(עיין היטב מדרש רבה
פד’ טז’, וע”ע ילקוט שמעוני קמב’, עיין גם בבלי שבת כב’ ו
חגיגה ג’ ועיי”ש מהרש”א
להקשות בשם הרא”ם ע”פ הגמרא ביבמות שנפל לבור של נחשים
מעידין עליו, איך א”כ רצה ראובן להציל אותו בבור זה? ותירץ הרא”ם
שהם לא ידעו שהוא מלא נחשים ועקרבים. וכן משמע גם מדברי הרמב”ן,
בהטעימו, כי אחרת היו האחים רואים גודל הנס שהנחשים אינם נוגעים בו לרעה והיו
חוזרים בהם… ועיין גם במראה כהן על מסכת שבת לתרץ על פי דברי הזהר
שיותר קשה להציל מבעל בחירה… ועיי”ש עוד במהרש”א בדרך אחרת)
.

 

באותה שעה, מרוב פחד, נשתנה
זיו פניו וברח ממנו דמו ונעשו פניו ירוקות… 
(ולכן הסכימו לקנות נער יפה כמותו רק בעשרים
כסף – עיין היטב במדרש תנחומא סימן ב’).

 

ובתוך כל זה, הם, האחים, עוד
מתיישבים שם, לאכול לחם… 
(ועיין היטב בראשית רבה פד’ יז’ וב’יפה תואר’
שם).

 

והנה, גם כאשר האחים כבר
מושכים אותו מן הבור, ונדמה לו לרגע שהנה אחיו חזרו בם ממחשבתם, אבל אז
מתברר לו: אבוי! שזה רק לצורך מכירתו לעבד עולם… רח”ל! 
(ועיין בדעת זקנים
מבעלי התוספות (לז’ כח’) שהישמעאלים קנוהו תחילה רק בעשרים כסף מפני
שהוריקו פני יוסף מפחד הנחשים, אבל בעת שהאחים משכוהו מן הבור חזר ליופיו ותוארו,
ולכן רצו אחיו שיוסיפו הישמעאלים בדמיו, ותחילה לא נתרצו, ואמרו להחזירם שוב
לבור… ואז נתרצו הישמעאלים להוסיף בדמיו גם זוג נעליים לכל אחד מהאחים…)

 

יוסף, הבחור החמוד והאהוב,
הבן זקונים בן השבע עשרה, ודאי אינו שותק באותה שעה, אלא – אמר ריש לקיש בשם ר’
יוחנן בר שאילה – יוסף היה מתנפל ומתחבט לפני רגליו של כל אחד ואחד מאחיו
כדי שיתמלאו עליו רחמים ולא נתמלאו… 
(עיין היטב מדרש רבה צא’ ח’ על הפסוק
(מב’ כא’): ‘אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו’
– ועיין שם רמב”ן).

 

מה עוד צריך להיות אתו, כדי
שייפול, חלילה, באין עוזר וסומך למחשבות מייאשות ומדכאות כליל?!…

 

ובכל זאת, מצא יוסף הצדיק, שעדיין
‘רחמיו על כל מעשיו’, ועדיין עדיין יש תקווה גם בעת כזאת… והיכן ראה את
כל זה? – כי הנה הרי דרכן של ערביים בנפט ועטרן, והם, האורחת ישמעאלים נושאים נכאת
ולוט, אשר ריחם טוב, אין זה אלא גילוי עצום ורב: הנה, אלוקים עמדי!…

 

נכון, אין זה רק כמו פך
הקטן של שמן החנוכה, שבקושי אפשר לעשות משהו אתו, אבל בכל זאת יש כאן
גלוי פניו יתברך בתוך החושך… ואסור בשום אופן להעלים עין מכך… אדרבה,
צריך לקחתו, להסתכל בו, להשתמש בו עד כמה שאפשר, ולתת תודה והודאה על כך לריבון כל
עולמים שלא עזב אותנו כליל…

 

*  *  *

 

ובזה תבין אל נכון, רמזים
נפלאים בגנזי נסתרות של הסיפור שסיפר ר’ נחמן מברסלב, במעשה הג’
של מחיגר 
(בסיפור
הג’ של ספר סיפורי מעשיות)
.

 

תמצית הסיפור הנוגע
לענייננו:

 

שגם כאשר נגנב מה’מחיגר’ הכול, והנאמן ברח לו,
ונשאר בערום ובחוסר כל, עדיין עשה כל מה שביכולתו, ואכל את מה שנשאר לו…

 

וכשגם זה נגמר – הפיל את עצמו מהעגלה בחוסר
כוח, ואכל כל העשבים שהיו פזורים לידו כל עוד היה אפשר להושיט ידיים אליהם…

 

וכשגם זה נגמר – לא הרים ידיים, לא התייאש, לא
נפל לעצבות ומרה שחורה, רק משך עצמו למקום שיש עוד קצת עשבים… ואכל אותם לתיאבון
ובערנות, ולא בהרגשה של: נו, מה כבר אפשר לעשות, שיהיה כך…

 

והא ראיה: שפתאום הגיע לעשב כזה שהרגיש בו טעם
שלא הרגיש אף פעם באכילת העשבים, והתחיל להתעניין ולהתפעל איזה עשב זה? והחליט
לעקרו מן השורש – ובזה דייקא זכה להגיע לתיקונו ולתיקון כל העולם כולו…

 

עיי”ש היטב ויונעם לך
לעד, ותבין היטב רמזים נפלאים – ודוק כי קצרתי מאוד.

 

כי רק בכוח זה, יהיה אפשר
להוסיף אח”כ עוד ועוד, כי אור נר החנוכה הרי מוסיף והולך, ויוסף ד’ שנית את
ידו להשפיע שפע רב, ו’יוסף ד’ לי בן אחר’… כי רק בכוחו של יוס”ף להכניע מל”ך
יו”ן… ולהכניע את אנטיכו”ס…

 

כי הם רוצים רק להעלים
ולהסתיר, להחשיך ולהשכיח, את אור הנקודות טובות… ויוסף הצדיק עומד
כנגדם, להלל ולשבח לפאר ולרומם, כל נקודה טובה וישועה ורווח בגשמיות וברוחניות… וזה
הלימוד העצום וההכנה לכל שמונת ימי החנוכה, לקחת ללבנו ולמוחנו את ההשקפה האמיתית
הזאת לכל תחומי החיים, הגשמיים והרוחניים, למען נזכה להציל עצמנו מבאר שחת ולזכות
לצאת מאפלה לאור גדול.

 

א ליכטיגער שבת

 

און א פריילאכער מיט א
ליכטיגער חנוכה

 

מוטה

 

 

כתיבת תגובה