לעילוי
נשמת אבי מורי הכ"מ
ר'
חיים יהודה לייב בן ר' נחום יצחק שמעון ז"ל פראנק
להוי"ה הארץ ומלואה תבל ויושבי בה
חבר וידיד הי"ו
מתקרבים ובאים הימים שבין ה'-ז' תמוז
בהם יחול היארצייט (= יום השנה) של 30000
אלף קדושי אומן הי"ד
לפניך 2 לינקים מתוך האתר 'באר בשדה'
ובהם שיעור וקומזיץ
שהתקיים לפני 5 שנים בבית משפחת זיכרמן
בסיגייט שבנו-יורק לעילוי נשמת קדושי אומן
הנה לפניך סקירה קצרה מסיפור הריגתם –
ובחירת מקום קברו של רבנו רבי נחמן מברסלב בקרבתם
בשנת תק"ך, 1760, מרדו ההיידמאקים בשלטון
הפולני.
בעברם באומן,
הרגו המורדים אלפים מיהודיה והחריבו את רובה.
שנה לאחר מכן, בנה הרוזן פוטוצקי, מושל
האזור, את העיר מחדש ופיתחה. אז הוא החל גם בבנייתו של גן
סופיא המפורסם.
לא שנים רבות חלפו, ובשנת תקכ"ח, 1768,
מרדו ההיידמאקים שוב. שוב החלה מסכת של פרעות ופוגרומים להשתולל ברחבי אוקראינה,
יהודי אזור קייב, במיוחד, עברו שרשרת של פוגרומים נוראיים.
יהודי אזור אומן נמלטו אליה, בהיותה עיר
מבצר, בתקווה למצוא בה מקלט.
מפולין נשלח איוון גאנטע – שהיה שונא יהודים
מושבע – על מנת לדכא את המרידה. אולם, עד מהרה החליף גאנטע את נאמנותו, ובקיץ אותה
שנה הצטרף גאנטע למורדים והיה למפקדם. שני הכוחות התאחדו כעת, כשאחת ממטרותיהם
המרכזיות היא הריגת וחיסול היהודים בכל מקום שהם.
לא כל יהודי האזור הצליחו להכנס לאומן.
לחלקם הגדול לא היה מקום בעיר, והם נותרו מחוצה לה. כאשר הגיע גאנטע, החלו היהודים
שהיו מחוץ לעיר להלחם בו ולעמוד על נפשם, אולם הכוחות לא היו שווים. תוך זמן לא
ארוך, לא נותר מהם עד אחד.
תורה של העיר הגיע.
כוחותיו של גאנטע פרצו העירה בחמת זעם,
הורגים וטובחים כל יהודי שנקרה בדרכם. יהודי העיר נמלטו לבית הכנסת הגדול שבעיר,
שהתמלא על גדותיו באלפי יהודים עטופי טליתות, זועקים לפני בוראם שיצילם – ומוכנים
למסור נפשם על קדושת שמו ית'.
סמוך לבית הכנסת עצרו הפורעים.
בהוראתו של גאנטע נבנתה כמן חופה, שגובהה
נמוך מגובה אדם, ולידה העמידו צלם, באופן שכל מי שיעבור תחת החופה יאלץ להתכופף
קמעא – להשתחוות לצלם ח"ו.
והכרוז יצא אל בית הכנסת, שם כאמור
התרכזו יהודי אומן, והכריז:
כל מי שרוצה להציל את חייו יצא ויעבור דרך
החופה והיו לו חייו לשלל.
אותה שעה, נתקדש שמו הגדול ית'. מכל אלפי
היהודים ששהו בבית הכנסת, אנשים, נשים וטף, זקנים וצעירים, לא נתפתה איש. כולם,
ללא יוצא מן הכלל, מסרו נפשם על קדושת שמו, בחרו ליפול לידיהם צמאות הדם של
הפורעים, אך לא לכרוע לצלם.
'חוצפתם' של היהודים העלתה את חמתם של
הפורעים. כחיות טרף התפרצו הללו אל בית הכנסת, רצחו וטבחו ביהודים בכידונים,
סכינים ושאר כלי משחית, בעוד נחלי דם זורמים כמים.
שלשה ימים השתוללו הפורעים: ה' ו' ו-ז'
בתמוז,
לא נחו ולא שקטו, עברו שוב ושוב על הררי
הגופות, דקרו ושיסעו ויהי מספר ההרוגים, בעיר ומחוצה לה, שלושים אלף.
רק מתי מעט, בודדים ממש, מתושבי אומן, שהסתתרו במערה בקרבת העיר, ניצלו.
רבי דוד חזן, איש צדיק וקדוש, ועמו עוד
יהודים מספר. היו אלה הניצולים היחידים מיהודי אומן וסביבתה.
לאחר שתם מסע הרציחה, יצאו רבי דוד חזן ושאר
המסתתרים ממחבואם, והחלו לאסוף את הגופות להביאם לקבורה.
הגופות נערמו לכדי שני הרים גבוהים, שכוסו
בעפר, והמה טמונים בבית החיים העתיק בעיר אומן
(בית החיים בו נטמן לאחר כ-40 שנה רבנו רבי
נחמן מברסלב).
לזכר הטבח האיום, כתב רבי דוד חזן את
"קינת אומן", בה הוא מתאר את המעשה ומקונן על רבבות ההרוגים, ובה הוא
כותב:
"ביום ההוא בא מספר ההרוגים ערך שלושים
אלף נפשות מישראל, יזכרם אלהינו לטובה עם שאר צדיקי עולם וינקום דמם השפוך בימינו
לעינינו, ולרחם על פליטתינו, ומהר ויחיש לגאלנו, על ידי משיח צדקינו, ותבנה בית
מקדשינו, במהרה בימינו, אמן ואמן."
תחילת נפילה היה פה אומאן
ביום השני,
חמשה ימים בתמוז הרגו
ביהודים ואבד המקובצים מכפרים ועיירות חונים על פני השדה סביבות העיר כמה וכמה
מאות אנשים נשים וטף לא נשאר פרסה.
ולעת ערב הובקעה העיר ויכו
היהודים מהנשף עד הערב למחרתו יום שלישי ששה ימים לחודש הנ"ל.
ועוד ידם נטויה ביום
הרביעי בחפש מחופש כל יום הרביעי, ביום ההוא בא מספר ההרוגים ערך שלושים אלף נפשות
מישראל…
יזכרם אלהינו לטובה עם שאר
צדיקי עולם וינקום דמם השפוך בימינו לעינינו, ולרחם על פליטתינו,
ומהר ויחיש לגאלנו, על ידי
משיח צדקינו, ותבנה בית מקדשינו, במהרה בימינו, אמן ואמן.
ויקונן
דוד את הקינה הזאת על עם ד' ועל בית ישראל שנפלו בחרב בכי נהי מספד שבר היהודים
זכרון לדורות הימים הבאים, ומי האיש הירא ורך הלבב יקונן מר ודמעותיו על לחייו
בפרט ביום היארצייט.
אל מלא רחמים שוכן במרומים, שומע לשועת
עגומים, המצא מנוחה נכונה, בצל אל שוכן מעונה.
במעלות קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע
מזהירים, את נשמת אחינו בני ישראל המה אנשי השם הגבורים, עם ד' קהלה קדושה פה
אומאן אשר נפלו בידי זדים הארורים, הגדולים עם הקטנים זקנים עם נערים.
גדולי ישראל יראים ושלמים גודרים גדר
ועומדים בפרץ, נגזרה עליהם משוכן שמי ערץ, אוי ואבוי שוד ושבר כליון וחרץ, נתנו את
נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחייתו ארץ.
דמע תדמע עינינו, אוי לנו על גודל שברינו,
הלוא למשמע אוזן דאבה נפשינו, כצאן לטבח נחשבנו, הן גוענו אבדנו כולנו אבדנו.
הסכימו יחד זקנים וקטנים, לקבל דין שוכן
מעונים, מהם נדקרו בכדונים, מהם נשחטו בחלפות וסכינים, ונגעו דמי אבות ובנים, שומע
זאת יבכה וירבה נהי וקינים.
וי וי צווחו כולם בקול מרה, בראותם יחד כי
נגזרה גזירה, נדיבי עמים נאספו לבית הכנסת הקדושה במהרה, ותעל שוועתם אל האלהים
בלב נדכה ונשברה, כי ראו גוים באו מקדשה בלב אכזרה.
זאת בשמעי יחרד לבי בחלחלה, גנוחי גנח
וילולי יללה, על כי ערב לב הפוחזים לגשת לפגוע בעם הקדוש שם בבית התפילה, סדרו
לפניו אערכה גדולה, בית ד' מלא חללים נופלים לפני בני עולה, יודע כמביא למעלה
למעלה.
חמדת ישראל כל הקודש נזר ועטרה, עומדים
צפופים בטליתם מעוטפים בהיכל הקודש והעזרה, מחזיקים בספרי תורת ד' והמשכילים
יזהירו לאחיהם באימה יתירה, שלא להחליף ולהמיר דת אלהינו בציווי ובמורא, וכולם
מקבלים עליהם עול מלכות שמים באהבה ומסרו נפשם לאל אשר ברא, בספריהם נכרכים ולטבח
נמשכים מר צווחו כולם שמע ישראל ד' אלהינו ויצאתה נשמתם באחד בקדושה ובטהרה, הן
אראלים צעקו מרה.
טורפים כזאבים ברחובות העיר מחזרים, שוחטין
וזורקין דגורים דגורים, בערבוביא עם פריצים אדונים ושרים, עד אשר מלאו העיר פה אל
פה טבוחים ומדוקרים, ודמים בדמים נגעו עד כי יצאו חוץ לעיר כמים הנגרים, ולימים
נרדי נתן ריחו וחוסמת היא את העוברים, וצוה השר לבוערים בעם להשליכם חוץ על פני
השדה נשמטים ונגזרים, יעזבו יחד לעיט הרים ולבהמת ארץ וחיות יערים.
יום ההוא חושך וצלמות ולא סדרים, בהקבץ עם
שרידי חרב מכל פנה ועברים, ומצאו והנה הבקעה מלאה עצמות וכמה אלפים ראשי הגלגולת
מנוקרים, לא מצאו ידיהם ורגליהם כי אם ראשי אברים, ויצברו אותם חמרים חמרים,
ותקרבו העצמות עצם אל עצמו יחד כולם בקבר אחד נקברים, העל אלה תתאפק יוצר הרים.
כלו עיני מיחל לאלוה, עד מתי תהיה כגבור לא
יוכל להושיע, לעינינו נקמת דם עבדיך תודיע, אל נקמות ד' אל נקמות הופיע.
למה אלהים לנצח זנחתנו, עמל וכעס תביט ולא
תצא בצבאותינו, ראה צאן ההרוגה ונקום נקמתינו, הביטה נא וראה ואל תחרש לדמעותינו,
אל תעלם אזניך לרוחתינו ולשועתינו.
מלאכי מעלה יבכיון על דאבוני, אך דעו נא
וראו אם יש מכאוב כמכאובי ויגוני, בהעלותי על לבי יבהלוני רעיוני, כמה וכמה אלפים
הגיבורים אשר נפלו לפני, עד מתי רשעים אדני.
נשים צדקניות ובנות היקרות העגונים והרכים,
הרותיהם בקעו מבין רגליהם שליא ולדות מפריחים, בחורים ובתולות היפות ערומים מוטלים
ומושלכים, הקרב והכרעים בפי הכלבים נמשכים, לעיניהם יובלו לטבח כטלאים וגדיים
יונקים ועוללי טיפוחים, על חיק אמותם יזובו מדוקרים ונקורי מוחים, ירצו לקרבן אשה
לד' ריח ניחוחים.
ספרי תורות הטהורים והקדושים, קרעו וגזרו
לגזרים בבזה וביושים, כמה וכמה מאות קצוצי תפילין סביב למקום הקדושה נזרקים
ונדרסים, ראה ד' והביטה חרפת תורתינו הנתונה בסיני בלהבת אשים.
על אלה אני בוכיה, אזכרה אלהים ואהמיה,
בהעלותי על לבבי אבדת הצדיקים אשר בקרבם בני עליה, וירב בבת יהודה תאניה ואניה.
פלגי מים ירדו ועינינו מקלחים ונובעים, תכתב
זאת לדור אחרון מספד מר קובעים, עת האסף המקנה צאן קדשים, כמה ילדים לפני הצר
מכירים הפוחזים ויודעים, ומשתטחים ומתחננים לפניהם וחייהם בפיהם תובעים, והמה
נהפכו לאכזר חוטפים הילדים וזורקים אותם כלפי מעלה וראשיהם נבקעים, ויז נצחם על
לבושים נגאלים ובדמם נטבעים, רישומם נכרו על כותלי ההיכל אשר היו מדמם צבועים,
דורש דמים אותם זכור עם עקידת יצחק והדמים מודיעים.
צרות זו לזו תוכפות וחוברות, יד ד' נגעה גם
בקהלות הקודש טוטיוב הלטה בלטה טוטשין פאולויטש רשקוב מרקופקי פתאום יעלה עליהם
הכורת, ואף בשאר קהלות קדושות וכפרים לא ידעתי ספורות, ובזמן קרוב הוסיף ד' יגון
על יגוני בעיר ליסנקא ובכפר מעדניטשקי מקובצים נדחי ישראל על מצות ברית מילה
מכפרים ועירות, נפלו הפוחזים עליהם ונהרגו המה ונשיהם וטפם במיתות אכזריות משונות
וחמורות, העל אלה לא תפקוד יוצר המאורות.
קדושים יהיו לאלהיהם כל עוברי אורח מערים
הרחוקות מוליכי הסחורות, ומדלת העם מבקשים אוכל לנפשם המחזירים בעיירות, פתאום
נקנסה עליהם מיתות קשות ומרות, בכל מדינת אוקריינא מטועני חרב מושלכים בשדות
בשיחים ובמערות, ואף בפרשת דרכים מתגוללים בדם בתוך המסילות, ולא היה להם קבורות,
ונשארו בניהם יתומים ונשיהם עגונות צרורות, ויקרא ד' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד
לדורות.
רחם נא על פליטת צאן עמך, כי הורגנו כל היום
עליך, מלטה נפשי מרשע חרבך, ותאמר למלאך הרף ידיך, וינוסו משנאיך מפניך.
שומרי ירושלים המופקדים על החומות, המזכירים
את ד' אל יהיו לכם דומות, תמיד לא יחשו מלהזכיר אותם הנשמות, כי שקולה מיתתם
לשריפת בית אלהינו לדמות, ולכן בעל הרחמים המסתיר נשמות.
תסתירם בסתר כנפיך לעולמים, נשמתם בצרור
החיים יהיו צרורים וחתומים, יעלו למעלה למעלה עד עתיק יומין בנעימים, ינוחו יעמדו
לקץ הימין בין ישרים ותמימים, אמן אמן.
אמר פעם רביז"ל:
להיות באומן ולא להיות בסופיא? – "אין
אומן זיין און אין סופיא נישט?"
הגן 'סופיא' היה גן נפלא מאד שניטעו בו כל
סוגי העשבים והצמחים והאילנות שבעולם, לימי סוכות היו הנכרים מוכרים לולבים שקטפו
משם, ובאמצע הגן היה מכון מיוחד ללימוד סגולות הצמחים, והיה אחד משלשת הגנים
המופלאים שבעולם" (שיח שרפי קודש ח"א נ(
סיפורו של הגן, כפי שסיפרו רבי לוי יצחק
בנדר ז"ל, קשור קשר הדוק בסיפורה של אומן היהודית.
בשעת התקוממות ההיידמאקים נגד השלטון הפולני,
כמסופר, וכדרכם של מרידות באזור, הסובלים העיקריים היו יהודי האזור. אויבי היהודים
צרו על אומן, מהצד הפולני נשלח איוון גונטה, בראש צבא גדול, כדי להכניעם, אלא שחיש
מהר הפך גונטה את עורו והצטרף למורדים. כעת התאחדו שניהם במטרה אחת, לכבוש ולהחריב
את אומן ולהרוג את יהודיה.
כבכל מרידה, שימשו אף הפעם היהודים שעיר
לעזאזל עבור המורדים. אולם, כאשר קרבו המורדים לאומן, נעל מושל העיר את שעריה
והבטיח ליהודים שלא יתן למורדים דריסת רגל בעיר (המושל יכול היה להיכנע ולהסגיר את
העיר בלא לפגוע בעצמו). ואמנם, כאשר הגיעו המורדים, הם נתקלו בעיר מבוצרת וחתומה.
ההיידמאקים ניגשו לכבוש את העיר, אך פעם אחר פעם נכשלו. אומן הייתה עיר מבצר בעלת
חומות בצורות, שעליהם הגן צבא חזק.
יהודים רבים מערי הסביבה שניסו להגיע אל
העיר אומן, נותרו מחוץ לה מחוסר מקום, הם נלחמו כאריות במורדים ההיידמאקים והפילו
בהם חללים רבים. כאשר ראו המורדים כי מאמציהם לכיבוש העיר נכשלים, קראו אל המושל
לאמור: "אם תפתח לפנינו את שערי העיר, הצלת את נפשך. אך אם לא תפתח, נפרוץ
אנו את העיר, ואז נהרוג את ביתך היחידה לעיניך!".
לאחר מאמצים חוזרים ונשנים הצליחו המורדים
לפרוץ את העיר, ואת הבטחתם קיימו… ההרוגה הראשונה היתה סופיא, ביתו היחידה של
המושל, שנהרגה לעיניו.
על אותה אדמת קודש ממש,
מקום בו נקברו אותם קדושי עליון שאין דומה להם,
בחר גם רבינו להטמן באמרו:
"אין אתם יודעים גודל
יקרת מעלת קדושת זה הבית החיים דפה,
כי הוא יקר וקדוש מאד",
קברו נכרה בין שתי הגבעות
שהתנשאו מעל קברות הקדושים.
מספר שנים לאחר מכן, לאחר שהכניעו הפולנים
את המורדים, בנה הרוזן פוטוצקי את העיר שנית, ובנה בה את הגן המפורסם סופיפקא –
סופיא, לזכר ביתו האהובה שנהרגה.
אולם, סיפור זה אינו הסיפור המקובל
בהיסטוריה והוא אף אינו מופיע בכתבי רבי נחמן או תלמידו וסופרו, רבי נתן. אף בספר
"חרב גונטה", המספר את סיפור הפרעות באומן, לא מופיעה הגרסה הזו.
על פי הגרסה המקובלת, אכן נבנה גן סופיא –
לאחר המרד ההיידמאקי – ע"י הגרף פוטוצקי שמשל באזור, אולם הוא נבנה עבור אשתו
"סופיא", כמתנה ליום הולדתה. סופיא היתה בת שבדיה, והנוף והאקלים שבאומן
לא היו לרוחה. על מנת לרצותה, העניק לה הגרף את הגן כמתנה. מתנה יקרה, יש לומר…
בנית הגן הסתיימה בשנת 1795 בערך.
אם נכון הסיפור המסופר בתחילת המאמר על
תולדות גן סופיא ואם לאו, בכל מקרה אנו אין לנו אלא שיחתו של רבינו הקדוש, שאמר
בלשון שאלה:
"להיות באומן ולא להיות בסופיא?".
ואכן, משום שיחה זו, נהגו חסידי ברסלב בעת
עלייתם לאומן, להיכנס גם לגן סופיא.
(מקורות: אתר 'שער ברסלב',
שיש"ק, "באש ובמים", "חרב גאנטע")
<![if !supportLineBreakNewLine]>
<![endif]>