ערב שבת בחוקותי ה'תשע"א
פנינים מתוך 'באר
בשדה'
לקראת פרשת בחוקותי – ה'תשע"א
לעולם יש הפסק בין פרשת בחוקותי לבין חג השבועות על ידי פרשת במדבר.
חכמינו ז"ל (מגילה לא: ובתוס' שם): מסבירים, שדבר זה נעשה על פי תקנת עזרא הסופר, שתיקן
שלעולם יש לקרוא את פרשת התוכחה והקללות שבפרשת בחוקותי
לפני זמן חג העצרת, שבו נידונין על פירות האילן. וכמו
כן לעולם יש לקרוא את התוכחה והקללות שבפרשת כי תבוא לפני זמן יום הדין של ראש
השנה.
ולכן בשני פרשיות אלו,
עושים הפסק פרשה, בין קריאתם לבין חג השבועות ולבין ראש השנה, בכדי לקיים בכך: 'תכלה
שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה'.
וכפי שהוסבר שם בדברי התוס', כי הקריאה של התוכחה והקללה שבשני הפרשיות הללו,
מעוררים צער ועגמת נפש… ואי אפשר להיכנס לחג השבועות וליום חגנו של ראש השנה
אחרי קריאה של צער ועגמת נפש, ולכן עושים הפסק פרשה ביניהם.
הפסק זה גם זכה לכינוי ולסימן
(מחזור
ויטרי והובא בשו"ע או"ח תכח'): 'מנו ועצרו'.
שצריך לחבר את ה'מנו', שזה מרמז על מנין בני ישראל
שבפרשת במדבר, לו'עצרו', לחג השבועות שנקרא גם חג
העצרת.
וכל זה, כאמור, בכדי
לקיים: 'תכלה שנה וקללותיה' לפני הגיע יום החג…
והעניין, כי אי אפשר
להיכנס לחג מתוך תחושת שמחה וטוב לבב ובהרגשה רגועה ומנוחת הנפש, אחרי ה'שפאכטיל' הזה… של תוכחות! ו'קללות',
גם של 'בחוקותי' וגם של 'כי תבוא'…
צריך הפסק פרשה בכדי לקבל
את החג כראוי…
אבל האמת ייאמר, שכל מטרת
פרשת התוכחה והקללה, שאת תוכנה נקרא בפרשת השבוע – פרשת בחוקותי
– שהם בוודאי קללות קשות מנשוא:
מחלות. בצורת
ורעב.
חיות רעות.
מלחמות ומגפות.
שונאים קשים
ואכזריים. גלות וטלטלה.
הרי כל זה היא 'אך' ו'רק' בכדי להביא את התוצאה של הפסוק הנאמר בפרשת השבוע (כו מא):
או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עוונם.
וכפי המובא על פסוק זה
בספרא:
לצד התשובה
הדברים אמורים. שמיד שהם מכניעים לבם לתשובה – מיד אני חוזר ומרחם עליהם!!!
ואז מיד מתקיים המשך
הפסוקים:
וזכרתי את בריתי
יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור. ואף גם זאת בהיותם
בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי
איתם כי אני ד' אלוקיהם. וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני
הגוים להיות להם לאלוקים אני ד'.
כי כל מטרת התוכחה היא אך
ורק לטובותינו הנצחית, בכדי להכניע את לבנו לאבינו שבשמים… וכפי המשתמע מכל הלשונות
שבתוך פסוקי התוכחה עצמם, שהפסוקים חוזרים ומזכירים כמה וכמה פעמים (כו יד-כז):
'ואם לא תשמעו
לי'. 'ואם עד אלה לא תשמעו לי'. 'ואם תלכו עמי בקרי ולא תאבו לשמוע לי'. 'ואם באלה
לא תוסרו לי והלכתם עמי בקרי'. 'ואם בזאת לא תשמעו לי
והלכתם עמי בקרי'.
הרי לנו מכל זה, שכל
מטרתם של הקללות והתוכחות ומידת הדין המתוחה היא אך ורק לגרום לעורר את האדם שיבין
שעליו להיכנע… ומיד כאשר לבבו יבין ושב להיכנע לפני מי שאמר והיה העולם הרי תיכף
ומיד הדין מתבטל, וישוב וירחמהו, כי רחום וחנון הוא, ומרבה לסלוח.
זכורני ימים מקדם, בעת
שהיינו יושבים רכונים וספונים בשעת השיעורים הנעימים שהיה מוסר ברבים הרב רבי
לוי יצחק בנדר ז"ל, במיוחד כאשר היה מוסר שיעוריו על רמזי הסיפורים, בספר
הקדוש סיפורי מעשיות, בכל שבת בשעת עריכת הקידוש אחרי תפלת המוסף. וכאשר היו
לומדים את הסיפור של מעשה ה-יב', מעשה מהבעל תפלה,
בקטע של הסיפור:
"ויהי היום
והיה גיבור, שנתקבצו אליו כמה גיבורים, והיה הגיבור עם גיבוריו הולך וכובש מדינות.
ולא היה רוצה כי אם הכנעה. וכשהיו בני המדינה מכניעים עצמן תחתיו היה מניחם, ואם
לאו היה מחריבם. והיה הולך וכובש, ולא היה רוצה שום ממון, רק הכנעה, שיהיו תחתיו".
והיה רבי לוי יצחק
ז"ל חוזר ומשנן במתק לשונו, בשם רבו ר' אברהם בן רבי נחמן חזן מטולטשין, שה'גיבור' כאן
בסיפורי מעשיות, בא לרמז על כלל כל עניין פרשת הקללות והתוכחה, שבפרשת השבוע – כי
כל זה בסוד הקול רעש גדול של הגבורות הנוראות שיוצאים כברקים ורעמים, הכל רק בכדי לפשט עקמימויות שבלב… כי כל מטרת התוכחה והקללה,
זה 'אך' ו'רק' בכדי להביא למצב של הכנעה!!!
הבורא ברוך הוא
לא צריך לא את הכסף שלנו! ולא את ההצלחה שלנו! ולא את המדינות שלנו! אלא אך ורק
הכנעה!!!
נאר הכנעה!!!
און דער גיבור וויל נאר הכנעה!!! נאר הכנעה!!! (= הגיבור רוצה
רק הכנעה!!! רק הכנעה!!!…)
ומיד כאשר האדם מכניע
עצמו, באמת, לקול הקריאה של הגבורות הנוראות המתפשטות בעולם, הרי בכך הוא גורם,
מיד, להמתיק את הדין מעליו…
כי כל תכלית הדין
והייסורים זה אך ורק לטובותינו הנצחית.
וכפי שרבנו הקדוש מאריך
לבאר בליקוטי מוהר"ן (חלק א' תורה רעז'):
שכל תכלית המחלוקת
והדינים שהשם יתברך וצדיקיו מתנהגים עם האדם, צריכים אנחנו כולנו, בכל עת, לחזק את
מחשבותינו, באמונת אומן, לידע ולהאמין, שבוודאי שכל כוונתם 'אך' ו'רק' לטובה ולברכה, וחלילה לחשוב אפילו לא לרגע אחד, שהם
שונאים אותנו, כי אדרבה, אחים ורעים הם לנו! כי כוונתם וודאי רק לטובתנו הנצחית.
מתוך דברי רבנו שם מתגלה במתק
לשונו:
שמחשבת האדם
בעניין זה היא קריטית וחשובה ביותר, כי כאשר, חלילה, מדמה האדם בדעתו שהדינים
הקשים שעוברים עליו זה מחלוקת של שנאה נגדו, הרי בכך הוא נותן, חלילה, יניקה לידי
כוחות הטומאה והסטרא אחרא,
שיוכלו לינוק מהמחלוקת דקדושה הזאת, והם, חלילה, יהפכו
אותו למחלוקת דסטרא אחרא,
ואז רחמנא ליצלן אנחנו נמצאים בסכנה גדולה ועצומה.
רבנו מגלה לנו שם שזה היה
כוונת דוד המלך עליו השלום בבקשתו (תהלים צב):
"בקמים עלי
מרעים תשמענה אזני צדיק כתמר יפרח" – שכאשר יש על האדם מחלוקת של הצדיקים
והשם יתברך, 'בקמים עלי', וזה נדמה לו, כאילו הם 'מרעים', אויבים ושונאים, חלילה…
מתחנן על כך דוד:
רבוש"ע! עזור נא לי
שאזכה מיד לשמוע להבין ולהשכיל, 'תשמענה אזני', שחלילה לי מלחשוב כך, רק אתמיד
לחשוב ולהתבונן, שכל המחלוקת והדינים הללו הם אחים ורעים אלי, 'מרעים' טובים, הם
מגיעים אלי ממקום שנקרא: אבא ואמא! ממקום שנקרא: חכמה
ובינה! מהאחים אהובים שהם תרין רעין
דלא מתפרשין!
כי כל המחלוקת והייסורים
שעוברים על האדם מהשם יתברך וצדיקיו האמיתיים, הם רק בסוד 'צדיק כתמר יפרח',
כי כל המטרה של כל הצער והייסורים הם רק בכדי שאני יצליח לברר את הסוד של רפ"ח
הניצוצות שיש בעולם, בגלל שבירת הכלים, וכל החטאים שהשתלשלו בעולם אחרי שבירת
הכלים.
וכל כוונתם של הצער
והייסורים היא רק בכדי שאזכה לברר את הש"ך
דינים מתוך הסטרא אחרא לתוך
הקדושה.
כי זה היה גם כוונת דוד המלך
עליו השלום כאשר התפלל (תהלים קכ): "אויה לי כי
גרתי משך שכנתי באהלי קדר". כי נדמה לו לאדם שהש"ך דינין הם אויבים
ושונאים, אויה לי כי גרתי מש"ך… אבל צריכים לדעת ולהאמין שכל אלו הש"ך דינים, שהם יוצאים מתוך 5 אותיות אלקים, מתוך חמש פעמים די"ן,
שאז זה יוצא בגימטריא ש"ך, ונדמה להאדם שהם אויבים ושונאים, חלילה, ועל האדם לחזק עצמו בכל עת
עם מחשבות טובות על כל המצב הקשה שעובר עליו, לידע ולהאמין, שלפי האמת האמיתית הם רק
אחים ורעים אליו.
ועל ידי מחשבתו זו, הוא זוכה
באמת להפוך ולהמתיק את כל הש"ך דינים לש"ך
דינים דקדושה, שזה בסוד תמ"ר
שיוצא בגימטריא פעמיים ש"ך! 'תשמענה אזני –
צדיק כתמר יפרח'… שישמעו נא אזני, שכל המחלוקת זה רק בסוד: 'צדיק כתמר יפרח'.
וכל זה מתבאר בארוכה גם
מתוך דברי רבנו ר' נחמן מברסלב בספרו ליקוטי מוהר"ן
(ח"א
תורה עד'):
כי בעת שעובר על האדם מצב
של הסתרת פנים, זה נקרא בשפת המקובלים: 'אלה תולדות יצחק'… כי יצחק מרמז כל
פעם על עניין מידת הדין… שזה בסוד התוכחות והקללות שבפרשת השבוע.
ולכן, כאשר עובר על האדם
מצב שמדת הדין מתוחה עליו, ופחד הגבורות של יצחק סובבים אותו, ושומעים קול
הקריאה הקשה של פרשת התוכחה והקללות, הרי אז האדם בסכנה גדולה ש'ליצני הדור' יתגרו בו להפילו באומרם: עזב
אלוקים את הארץ, ונחש הטיל זוהמה בו.
כי אז, במצב של דינים
וייסורים, רוצים כוחות הטומאה להרחיקו לגמרי חלילה, לאמור: אלוקים עזבו רידפוהו ותיפשוהו כי אין מציל
לעזור ולהושיע בעת הזאת, ולמה לך להתפלל ולהתחנן על מצבך אחרי אשר אין אלוקים
בארץ, חלילה…
כי אז, בשעת הצרה,
המחשבות מבלבלות את האדם, לבלי לתת לו להאמין שגם בעת הזאת עדיין אברהם אתו,
שהוא בסוד מדת הרחמים, כי אברהם הוא איש החסד. כי בשעת הצרה מחשבות האדם
מבלבלות אותו כאילו שהמצב של 'יצחק' שעובר עליו, המצב של הדינים והצרות
העוברים עליו, כאילו כל זה 'מאבימלך נתעברה שרה'… כאילו, חלילה, כל
הייסורים והדינים אין להם שום קשר להנהגת הרחמים והחסד העליון של אברהם איש החסד.
ואז, כשנמצא האדם במצב
זה, יש סכנה גדולה שיתגברו על מחשבותיו עשו האדמוני, המבזה את התפלה
והבכורה ליפול, חלילה, באין סומך, מרוב צער הירידות והסתרת הפנים…
אבל האדם השלם, המחזק
עצמו ועומד בניסיון לאמור: לא, אין זה אלא ניסיון, וברוך ד' אשר לא עזב חסדו
ותפלתו ממני, ונזהר מאוד לבל יהיו אלו ייסורים של עשיו, הגורמים לבזות ולבטל,
חלילה, את התפלה, רק אדרבה מחזק את עצמו שבודאי 'חסדו גבר עלינו' ו'בגבורות ישע ימינו' – כי כל כוונתם של
הגבורות והדינים והייסורים, התוכחות והקללות, זה רק בכדי להביא את האדם למצב של:
'או אז יכנע לבבו הערל'…
כי גם כל הגבורות הדינים
והייסורים נולדים מתוך החסד וישועת הימין… כי הוא מאמין שתכלית הדינים והייסורים
הם בוודאי לטובתו… ולכן הוא מחזק עצמו להאמין ש'אברהם
הוליד את יצחק' כי הוא מאמין שכל הייסורים שעוברים עליו הוא בסוד הפסוק: 'את
אשר יאהב ד' יוכיח'… אז בכוח כל זה הוא זוכה שמתוך תוקף מידת הדין של יצחק
מתגלה אליו סוד 'יעקב איש תם יושב אהלים'… כי תיכף ומיד כאשר האדם מכניע את
עצמו למידת הגבורה של הגיבור, הרי שמיד אין הגיבור פוגע בו מאומה!
והנה, בכוח העמידה
בניסיון הזה, זוכה האדם להינצל ממצב עשיו וזוכה להגיע למדרגת יעקב. שבשפת המקובלים
כל זה אומר: שהוא זוכה לצאת מכל המוחין דקטנות וזוכה
להגיע למוחין דגדלות… והוא זוכה להמיר ולהחליף את הש"ך דינים דסטרא אחרא לש"ך דינים דקדושה, כי
הוא מצליח להמתיק את כל הגבורות הקשות המרומזים בסוד: שאור בככותבת.
(כי
הכותבת היא בסוד התמ"ר, שיש בו פעמיים ש"ך.
וזה מרמז על כלליות כל תוקף הדינים, כי שא"ר
היא בסוד אלוקים במילוי יודי"ן שזה בגימטרייא ש'
של שאור, ואלוקים באחוריים שזה בגימטריא ר'
שאו"ר, ואות א' זה הסוד של א מאלוקים) שכוונת הדברים
למעשה היא: שהוא זוכה לצאת מאפילת החושך והלילה לאור יום של חכמת התורה בהבנה
נפלאה יתירה…
כי זאת על האדם לדעת,
שבהכרח שיעבור על האדם מצב של 'הושענא רבה' לפני הגיעו למצב של 'שמחת
תורה'… כי 'הושענא רבה' הוא הרי, כידוע על פי דרכי סודות תורת הקבלה,
הסוד של יומא רבה דפחד יצחק וגמר חתימת הדין של
הימים הנוראים.
וכל זה גם בסוד של כל
עניין חפירות הבארות, אשר הסטרא אחרא
סותמת… כי כל זה בא לרמז על עניין הבקשות על המים שמבקשים הרבה ביום הושענא
רבא… כי 2 הבארות הראשונים שרבו עליהם זה בסוד 2 בתי המקדשות שרבו עליה
ונחרבו… ועל הבית המקדש השלישי נאמר (כו' כב'): 'ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות כי עתה הרחיב
ד' לנו ופרינו בארץ'…
כי יש מצבים בו האדם חופר
בורות שיחין ומערות – מרבה בתפלות, מרבה בצדקות, מרבה בעסקים, אבל אינו רואה
תוצאות נגד עיניו… הוא רואה רק 'עשק' ו'שיטנה'
– עושקים אותו, שוטנים אותו, צועקים עליו: 'לך
מעמנו'… מסתירים פניו ממנו!
מה עליו לעשות במצב זה?
ביום זה ובמצב זה צריך,
שוב ושוב, רק לחזק עצמו לא ליפול לעשיו המבזה את התפלה והאמונה!
רק אדרבה, דווקא אז צריך
לחזק עצמו בכל כוחו לידע ולהאמין שגם כאשר שפתותיו רוחשות כמו עלי ערבות… בלא
טעם וריח… הרי בכל זאת מגלה על כך בספר הזוהר:
קוב"ה חדי בכל מלה
ומלה ונטע ליה סחרנין דההוא נחלא ואיתעבידו אילנין רברבין דאיקרון
ערבי נחל… (= הקב"ה שמח בכל מילה ומילה, ונוטע כל מילה סביב הנחל
העליון ונעשה מכל מילה אילנות גדולים שנקראים ערבי נחל…).
כי גם כאשר המוחין סתומים
וחתומים 'ויסתמום פלישתים', ימשיך לזעוק ולצעוק
אל המלך מלכי המלכים:
הושענא הושענא! אנא הושיעה נא! אנא הצליחה נא!
כי גם כאשר נסתמו כל
המילים, ואינו יודע כלל מה לומר, הרי במצב זה צריך להרבות סביב עצמו עם הרבה 'מגינים'… שישאר לפחות במצב
של 'מגן' – שכל זה בסוד הפסוק: 'כי שמש ומגן ד' אלוקים'…
כי כאשר מאיר על האדם שם הוי"ה של רחמים זה מרמז על אור השמש… אבל כאשר עובר על
האדם מצב של שם אלוקים – חושך, דינים וייסורים, אז צריך להוציא את המגן… שיגן
עליו מפני דיני האלוקי"ם והסתרת הטב"ע, ויאמר:
הושענא, אומרי
הושענא, הושענא!…
כן, בורא כל עולמים, אבי
אב הרחמן, אין לי עכשיו אלא אפשרות אחת ויחידה והיא לצעוק ולזעוק אליך:
הושענא הושענא!
ובכך הוא מרבה סביבו מגינים שיגנו עליו מפני הזוהמה של הנחש, וזה יציל אותו מליפול
לידי עשיו…
ואין ספק, שבכוח ההתחזקות
הזו, יכנס האדם ליום 'שמחת תורה' – במוחין דגדלות
של שמחת יעקב אבינו בחכמת התורה, ואז השמש יאיר לו באור הוי"ה
של חסדי אברהם, ויתברר למפרע איך שהכול חסד עליון, ואלה תולדות יצחק – יעקב! כי
אברהם איש החסד הוא אשר הוליד את פחד יצחק!
כי ה'שמחת
תורה' הוא יוצא בפועל מיום 'הושענא רבה'…
ואז יתברר 'כי שמש
ומגן ד' אלוקים' – כי במצב של אלוקים, של הנהגת מידת הדין, מרבים
להתעסק באמירת השפתיים, גם כאשר הם במצב של דיבור בלא דעה, בלי טעם וריח… וזה
מעורר את כוח המגינים, לשמור ולהציל. ובכוח זה זוכים
להגיע ל'ויזרח לו השמש' בחסדי הוי"ה
ו'תורת ד' תמימה משיבת נפש' ו'רומה
על שמים אלוקים על כל הארץ כבודך'… (עיין כל זה היטב בארוכה שם בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה עד' – ויונעם לך לעד).
כמה נפלא יהיה לחבר כל זה
לימים המסוגלים, ימי ספירת העומר בו אנו נמצאים, ובמיוחד ליום המסוגל הבא לקראתנו,
הוא יום ההילולא רבא דרבי שמעון בר יוחאי ויום שמחתו, כי ביום הזה מתבאר
ומתגלה בכתבי הקבלה זוכים להמתיק בשלמות את הדינים והקטרוגים שנמצאים בימי העומר.
כי ביום הזה מתקנים את
יניקת הדינים הקשים, שזה גרם את המחלוקות בין כד' אלף תלמידי רבי עקיבא. כי גם רבי
עקיבא היה נשמתו מתוך שורשי הגבורות והדינים, ולכן היה מצטער כל ימיו למות על
קידוש השם, וסרקו את בשרו במסרקות של ברזל. אבל אצל תלמידיו התגברו כל כך תוקף
הדינים עד שנגרם פגם. ורבי שמעון בר יוחאי יחד עם כל חמש התלמידים של רבי
עקיבא הצליחו להמתיק בשלמות את כל תוקף הדינים של חמש הגבורות, שהם כנגד חמש
אותיות אלקי"ם, וחמש אותיות מנצפ"ך, שיוצא בגימטריא:
פ"ר. וחמש פעמים די"ן שיוצא בגימטריא: ש"ך.
כי ביום ל"ג בעומר נעשה
המתקה גדולה, כי בעצם היום הזה, לפי פנימיות תורת הקבלה, כבר השלמנו את כל ענייני המשכת
חמשה החסדים שבדעת וחמשה הגבורות שבדעת, שהם שורשי המידות, מחסד ועד הוד.
כי יסוד ומלכות הם ספירות שחוזרים וכוללים את כל כלל התיקונים כולם.
ולכן, ביום ל"ג
בעומר, שהוא היום החמישי של השבוע החמישי, שזה הוד שבהוד, כבר הצליחו
להמשיך ולתקן את כלל כל החמשה חסדים והחמשה גבורות שבדעת, שבכוח זה הצליחו
כבר להמתיק את כלל כל המוחין דקטנות, כי ביום ל"ג
בעומר האותיות הפנימיות של אלהים, שהם
האותיות לה"י מתחלף לאותיות כד"ט… (וזה מראה על המתקה של
הדינים המרומזים, בדרך כלל, בשם הקדוש אלהי"ם. כי
האותיות המתחלפות הקודמות מרמזות תמיד על עניין של המתקה. וכאן האותיות הרי התחלפו
לאותיות הקודמות להם, כי כ' זה לפני ל' וד' זה לפני ה' וט' זה לפני י'… והאות א' הרי אין אות לפניה לכן היא נשארת
א'. כמו כן האות ם' סופית נהפכת לאות מ' פתוחה ולכן גם היא נשארת אות מ'), והאותיות
המתחלפות הללו יוצא בגימטריא: ל"ג! וביחד
עם הא' והמ', זה נהיה כשתי מילים:
א"ם ג"ל,
שזה גימטריא ע"ד! שזה בסוד: בטחו בד'
עדי ע"ד!
ויהי רצון מלפני אבינו אב
הרחמן, שנזכה בזכות הימים המסוגלים הללו, להמשיך על כולנו מוח ודעת, לדעת ולהאמין
באמונה שלמה זכה וברורה, שכל מה דעביד רחמנא ודאי לטב עביד, וכל כוונת התוכחה והייסורים העוברים על כל אחד ואחד
כוונתם אחת ויחידה: לחזור ולהביא אותנו למצב של הכנעה לפני מי שאמר והיה העולם.
ובכוח הידיעה הזאת והמחשבה הזאת נזכה להמשיך עלינו תמיד את ההמתקה של כלל כל
הגבורות והדינים, ונזכה מעתה לחזות בנועם ד' ולבקר תמיד בהיכלו מתוך שמחה ונחת.
א ליכטיגער שבת
מוטה
פרקי אבות
פרק ד
(א) בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר:
אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט): מִכָּל מְלַמְּדַי
הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי. אֵיזֶהוּ גִבּוֹר?
הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז): טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר
וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח): יְגִיעַ כַּפֶּיךָ
כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וטוֹב לָךְ,
לָעוֹלָם הַבָּא. אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד? הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב): כִּי מְכַבְּדַי
אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלוּ:
(ב) בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר:
הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה (כְּבַחֲמוּרָה), וּבוֹרֵחַ
מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה:
(ג) הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם.
וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר. שֶׁאֵין לְךָ
אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה, וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין
לוֹ מָקוֹם:
(ד) רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר: מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת
אֱנוֹשׁ רִמָּה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בַגָּלוּי. אֶחָד שׁוֹגֵג
וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם:
(ה) רַבִּי
יִשְׁמָעֵאל (בְּנוֹ) אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד.
וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, מַסְפִּיקִין
בְּיָדוֹ לִלְמוֹד
וּלְלַמֵּד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת. רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה
לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם
לַחְפּוֹר בָּהֶם. וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר: וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף. הָא
לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם:
(ו) רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל הַמְכַבֵּד אֶת
הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת. וְכָל
הַמְחַלֵּל אֶת הַתּוֹרָה, גוּפוֹ מְחֻלָּל עַל
הַבְּרִיוֹת:
(ז) רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר: הַחוֹשֵׂךְ
עַצְמוֹ מִן הַדִּין, פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ אֵיבָה וְגָזֵל וּשְׁבוּעַת שָׁוְא. וְהַגַּס לִבּוֹ בְהוֹרָאָה, שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ:
(ח) הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תְּהִי דָן יְחִידִי,
שֶׁאֵין דָּן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד. וְאַל תֹּאמַר קַבְּלוּ דַעְתִּי, שֶׁהֵן רַשָּׁאִין וְלֹא אָתָּה:
(ט) רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: כָּל הַמְקַיֵּם אֶת
הַתּוֹרָה מֵעֹנִי, סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעשֶׁר. וְכָל
הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעשֶׁר, סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי:
(י) רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
הֱוֵי מְמַעֵט בָּעֵסֶק,
וַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה. וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי
כָל אָדָם. וְאִם בִּטַּלְתָּ מִן הַתּוֹרָה, יֶשׁ לְךָ בְּטֵלִים הַרְבֵּה כְּנֶגְדָּךְ. וְאִם עָמַלְתָּ בַתּוֹרָה, יֶשׁ (לוֹ)
שָׂכָר הַרְבֵּה לִתֶּן לָךְ:
(יא) רַבִּי
אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָעוֹשֶׂה מִצִוָה
אַחַת, קוֹנֶה לוֹ פְרַקְלִיט אֶחָד. וְהָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ קַטֵּיגוֹר אֶחָד. תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת.
רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר: כָּל כְּנֵסִיָּה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם
שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָה לְהִתְקַיֵּם:
(יב) רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ
כְּשֶׁלָּךְ, וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבָּךְ,
וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם:
(יג) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
הֱוֵי זָהִיר בְּתַלְמוּד, שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלשָׁה
כְתָרִים הֵם, כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה
וְכֶתֶר מַלְכוּת, וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל
גַּבֵּיהֶן:
(יד) רַבִּי נְהוֹרַאי
אוֹמֵר: הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה, וְאַל תֹּאמַר
שֶׁהִיא תָבוֹא אַחֲרֶיךָ, שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ
בְיָדֶךָ, וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן:
(טו) רַבִּי
יַנַּאי אוֹמֵר: אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת
הָרְשָׁעִים וְאַף לֹא מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים. רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ
אוֹמֵר: הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם. וֶהֱוֵי
זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים:
(טז) רַבִּי
יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי
הָעוֹלָם הַבָּא, הַתְקֵן
עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס
לַטְּרַקְלִין:
(יז) הוּא הָיָה אוֹמֵר:
יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל
חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא. וְיָפָה
שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי
הָעוֹלָם הַזֶּה:
(יח) רַבִּי
שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַל תְּרַצֶּה אֶת
חֲבֵרְךָ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ, וְאַל תְנַחֲמֶנּוּ
בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו,
וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִּשְׁעַת נִדְרוֹ, וְאַל
תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ:
(יט) שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר (משלי כד): בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה יְיָ וְרַע בְּעֵינָיו, וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ:
(כ) אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ
כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ. וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ
כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק. רַבִּי יוֹסֵי בַר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי
אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד מִן הַקְּטַנִּים לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאוֹכֵל
עֲנָבִים קֵהוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ.
וְהַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאוֹכֵל
עֲנָבִים בְּשׁוּלוֹת
וְשׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן. רַבִּי אוֹמֵר: אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ. יִֵשׁ
קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ
חָדָשׁ אֵין בּוֹ:
(כא) רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:
(כב) הוּא הָיָה
אוֹמֵר: הַיִּלּוֹדִים לָמוּת, וְהַמֵּתִים לְהֵחָיוֹת, וְהַחַיִּים לִדּוֹן. לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע, שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא,
הוּא הַמֵּבִין, הוּא הַדַּיָּן, הוּא עֵד, הוּא בַּעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד
לָדוּן בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה וְלֹא שִׁכְחָה וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שׁוֹחַד, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ.
וְדַע, שֶׁהַכֹּל לְפִי
הַחֶשְׁבּוֹן, וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרֶךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ
אַתָּה נוֹצָר, (וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד), וְעַל
כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָרְחֲךָ
אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן
דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
פניני באר בשדה
על פרקי אבות פרק ד
בפרק ד' משנה א' כתוב:
'בן זומא אומר: איזהו חכם? – הלומד מכל אדם'.
על פי הפשט, הרי זה כמו ה'ווארט' הידוע שאומרים בשם ר' חיים בריסק'ער:
"גנב נקרא מי שגונב, בפועל! ולא מי ש'רק' יודע
לגנוב".
כמו כן לעניינו, חכם אינו
מי שיודע להיות חכם – אם ירצה. אלא חכם נקרא מי שלומד מכל אדם דבר חכמה, כי בזה
הוא מראה את החשיבות של החכמה אצלו. כי למדן זה רק מי 'שלומד', בפועל! ולא מי 'שיכול'
להיות למדן.
*
פירוש נוסף אפשר לפרש
במשנה זו על פי הדרש, על פי מה שפירש ר' נתן מברסלב את המשנה בנגעים (ב' ה'):
'כל נגעים אדם
רואה חוץ מנגעי עצמו'.
הפירוש הפשוט: שהכהן יכול
לראות ולבדוק כל הנגעים כולם, גם של קרובי משפחתו, אבל לא את נגעי עצמו, ולומדים
זאת מהפסוקים בפרשת תזריע.
חכמי המוסר היו לוקחים את
המשנה ומפרשים אותה על פי דרך המוסר:
"כן, האדם רואה
את הנגעים של כולם. אבל לא את שלו".
ר' נתן מברסלב פירש את זה
אחרת:
"כל נגעים אדם
רואה" – כן, מותר לך להסתכל על הנגעים של כל האנשים האחרים. כן, תסתכל,
בבקשה, איך נראה האדם כאשר הוא נופל לאיזה תאווה או מידה רעה. תסתכל עליו באותו
זמן. ולא מטעם זה שיש, ח"ו, איזה עניין מיוחד לראות את נגעיו. לא, אלא בכדי
ללמוד מזה איך אתה תצליח להסתלק מאותם נגעים עצמם.
כי כשרואים את זה אצל
אחרים אפשר יותר להתבונן על הצד השלילי שבזה. ואז תיקח את זה לעצמך, בכדי שאתה
תינצל ותוציא לחוץ את הנגעים הללו מעצמך.
בדרך זה אפשר גם להסביר
את משנתנו: איזהו חכם? – הלומד מכל אדם! תסתכל על כל אדם בהתנהגות שלו, איך
הוא מתנהג בחיי היום-יום שלו, ודאי שכל דבר טוב שתראה אצלו תלמד ממנו. אבל גם את
הדברים הרעים שבשני, הסתכל עליהם, ותלמד מהם עד כמה כדאי לך להתרחק מאותם נגעים
עצמם.
*
ר' שלום שבדרון היה רגיל לומר בהקשר לכך: בדרך כלל שואל האדם את
עצמו: 'אם אני רואה חסרון אצל אחרים האם זה בכלל שייך גם אלי'? – אבל התשובה היא:
בודאי! כן! זה שייך גם אליך!
ומשל למה הדבר דומה: למי
ששמע פעם הרצאה של פרופסור לסטודנטים. הפרופסור החזיק לידו איזה 'גופה' של סיני או
אינדיאני שמת. והפרופסור לקח את 'הגופה' ועשה על זה הרצאה לסטודנטים לרפואה, על
מנת ללמוד וללמד את דרכי הרפואה. יבוא מישהו וישאל את הפרופסור: מה לכל אנשי העולם
ול'גופה' של הסיני או האינדיאני?! – ודאי שלא בחכמה שאל
כך. כי לכל האנשים שבעולם יש את אותו מבנה גוף, ואת אותם רגליים. ואפשר ללמוד
מכל רגל של כל סוג בן אדם לכלל האנשים כולם עלי אדמות.
כך גם כאשר אתה רואה איזה
חיסרון אצל מישהו בעולם. מיד תלמד את הדברים לגביך. איך אתה תזכה להינצל מאותו
חסרון. כי גם לך גוף כמוהו. גם לך יכול להיות אותם חסרונות ממש כמוהו.
*
הבעש"ט כבר לימד אותנו:
שצריך ללמוד גם מכל דבר שאדם רואה. כי בכל דבר ודבר שבעולם מלובשים לימודים
ורמזים.
רבנו רבי נחמן מברסלב
כותב על כך (בליקוטי
מוהר"ן ח"א תורה נ"ד):
"שהשי"ת מתלבש בכל מחשבה דיבור ומעשה שבכל יום, ומלביש לו לכל אדם, בכל
מחשבה דיבור מעשה שבכל יום, רמזים להתקרב אליו".
גם זה נכלל בדברי בן זומא: איזהו חכם? –
הלומד מכל אדם. מכל מה שמשמים מרמזים לך – תלמד, ואז תהיה חכם.
*
רבנו רבי נחמן מברסלב (בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה ר"ו) מסביר את הפסוק: 'תעיתי
כשה אובד בקש עבדך כי מצוותיך לא שכחתי'.
רביז"ל העיד על עצמו,
כי המאמר הזה שימש בשבילו תקופה ארוכה להתבודדות גדולה. תקופה ארוכה הוא היה
הולך ומתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין השם יתברך על פי הדברים של המאמר הזה.
רביז"ל מסביר שם:
כשהאדם תועה וטועה בדרך, ונמשך לדבר עבירה, זה גורם לו לטעות ולתעות בדרכים
מקולקלים עוד ועוד. כמו שמצאנו את בן עזאי אומר
לנו במשנה הבאה: 'הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה כי מצווה גוררת מצווה ועבירה
גוררת עבירה'. כי מאותו דרך מקולקלת, נמשך ויוצא עוד דרכים מקולקלים. והאדם
הולך וטועה ותועה.
אבל הדרך של השי"ת
לקרוא את האדם תיכף כשרואה שהוא טועה מדרך השכל. הקב"ה קורא לו לכל אדם
לחזור בו מטעותו. ולכל אחד הוא קורא בדרכו, יש ברמיזה. ויש בקריאה. ויש שבועט בו ומכהו. וזה הקריאה
בשבילו.
כמו אותו שה/כבש, כשרואה
עשבים במקום אחר, מן הצד, לא בדרך שהרועה לוקח אותו. והוא מתחיל ללכת בדרך ההיא,
והרועה יודע ששם זה דרך לא טובה. אבל השה נמשך אחרי העשב של שם. ואז, הרועה קורא אותו בשריקה. בזריקת אבן. וכל
זמן שהשה לא טעה הרבה בדרכים המקולקלים, כל זמן שהוא מכיר עדיין הקול של הרועה אזי
הוא חוזר. אבל כאשר כבר טועה הרבה. אז הכבש כבר שוכח קול הקורא של הרועה, והוא
כבר אינו מכיר את הקול, ואינו חוזר לאחוריו.
כך אמר דוד המלך:
רבוש"ע! 'תעיתי כשה
אובד' – אבל 'בקש עבדך כי מצוותיך לא שכחתי'. עוד לא שכחתי את קולך. לכן 'בקש
עבדך'.
כי בכך אחזור אחריך. כי עדיין לא הזדקנתי בעוונותיי. לכן צריך להשתדל לחזור בתשובה
בימי הנעורים, כל עוד מכירים את הקול של השי"ת, כל זמן שיש לך עדיין אפשרות
ללמוד מכל אדם.
כי השי"ת מדבר עם כל
אחד ברמזים ובקריאות, לפעמים, למשל, יוצא לו 'בדיוק' לשמוע מחברו איזה דיבור ש'בדיוק' דיבור זה שייך אליו, למציאות שלו. והחבר בכלל לא
מודע שהוא היה שליח ההשגחה הפרטית לומר לו את הדיבור הזה.
לפעמים אשתו של אדם צועקת
עליו, והיא אינה מודעת כלל שהוא, בכלל, שומע משהו אחר לגמרי בצעקתה. הוא שומע
עכשיו רמזים של הקב"ה אליו.
כן, גם זה נכלל בפירוש
המשנה: "איזהו חכם? – הלומד מכל אדם".
*
במשנה ג' כתוב:
'בן עזאי אומר: אל תהי בז לכל אדם'.
הפירוש הפשוט, אל תבזה
שום אדם בעולם.
גם חברו של בן עזאי, בן זומא, אמר לנו
במשנה הקודמת: איזהו מכובד המכבד את הבריות כמו שנאמר: 'ומכבדי אכבד' –
והמפרשים מסבירים שזה ק"ו, כי אם הקב"ה, שאתה חייב בכבודו, ובכל זאת הוא
אומר: שיכבד את כל מי שיכבדהו. הרי ודאי
חבריך, שאתה אינך מחויב בכבודם, אם תכבדם, ודאי שגם הם יכבדו אותך.
'אל תהי בז לכל אדם' – אל תהיה בכלל
אלו שנאמר עליהם: 'ובוזי יקלו'.
לכל אדם, גם אם הוא נראה,
בעיניך, כשפל אנשים – אל תהי בז לו.
רבנו רבי נחמן מברסלב
מאריך (בליקוטי
מוהר"ן ח"ב תורה
א'),
בגדול כוח התפלה, שמי שזוכה לעבודת הלב, שזה עבודת התפלה, בכך הוא יכול לזכות
לרפואה מכל דבר שבעולם. כי גם הלחם והמים שלו יתברכו כל כך שיהיה להם הכוח לרפאות
מכל מחלה.
רביז"ל מסביר שם את
הפסוק: 'ועבדתם את ד' אלוקיכם' – ואיזוהי עבודה שבלב? זה תפלה! אז תזכה
להמשך הפסוק: 'וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך'.
אבל איך אפשר לזכות
לעבודת התפלה, איך אפשר להגיע לדרגה שהתפילה לא תהיה מזולזל אצלו, כמאמר
חז"ל: 'אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם – וזה
התפלה'. כי מיד בתחילת התפלה האדם כבר רוצה להיפטר מהתפלה. ואיך אפשר לזכות
לתפלה כראוי? איך אפשר לזכות ל'דבר ד'" שזה התפלה?
שעי"ז יזכה לרפואה מכל מאכל ומשתה, בסוד הפסוק: 'ישלח
דברו וירפאם וימלט משחיתותם'.
מגלה לנו שם רבנו רבי
נחמן, שכל זה תלוי כאשר יזכה האדם להינצל מכל סוג פגם של עבודה זרה, שזה פגמי
האמונה. ומכל סוג פגם של גילוי עריות, שזה פגם הברית. ומכל סוג פגם של שפיכות
דמים, שזה 'אל תהי בז לכל אדם'.
רביז"ל מסביר שם באופן
נפלא את הגמרא בפסחים: 'בכל מתרפאים חוץ מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים',
שהפירוש הפשוט, שהאדם אסור לו להתרפאות ברפואה כזו שבאמצעותה הוא יצטרך,
חלילה, לעבור על אותם ג' עבירות, כי הרי הם ב'יהרג ואל
יעבור'. אבל רביז"ל מסביר את הגמרא באופן פנימי: 'בכל
מתרפאים' – בכל דבר אפשר להתרפאות, אם תזכה תוכל להמשיך עליך רפואה דרך הלחם
והמים שלך, "בכל מתרפאים", אבל איך תזכה לזה? רק כאשר תינצל מג' עבודות
שמפסידים התפלה. חוץ, תוציא ממך לחוץ, את העבודה זרה גילוי עריות
ושפיכות הדמים… ועבודה זרה, זה כל סוג פגם של אמונה. וגילוי עריות, זה כל
סוג פגם של פגם הברית. ושפיכות דמים, זה כל סוג פגם של 'אל תהי בז לכל אדם'.
ורביז"ל מסביר שם לגבי
הפגם של ביזוי אנשים, שהכוונה בכל זה היא: אל תעשה את האנשים מבוזים בעיניך, חלילה,
גם כאשר אשתך, בניך ובנותיך, חבריך, עושים בשבילך איזה עבודה, איזה שירות, איזה
טובה, אל תזלזל בהם, אל תשתמש בהם, חלילה, כעבדים, אל תהי בז לכל אדם.
ואז תזכה ש'בכל מתרפאים'. כי ניצלת מעבודה זרה גילוי
עריות ושפיכות דמים. כי ניצלת מהפגם של 'אל תהי בז לכל אדם'.
*
הרי כל אדם הוא יציר כפיו
של השי"ת. חביב האדם שנברא בצלם, ולכן צריך להיזהר מאוד בכבודו.
ידוע המעשה (תענית כ') על ר' אלעזר
בן ר' שמעון בר יוחאי. שהלך פעם בדרך, ופגש אדם מכוער ביותר. ור' אלעזר זלזל בו, ואמר לו: "כמה מכוער אדם זה! האם כל
בני עירך מכוערים כמוך". והאדם הזה ענה לו: "אינני יודע אם כל בני עירי
כמוני, אבל לך לאומן שברא אותי, ותאמר לו, כמה מכוער כלי זה שבראת".
ר' אלעזר בן ר' שמעון מיד
התחרט על דיבורו, וביקש ממנו מחילה, אבל הוא לא רצה למחול לו בתחילה, עד שנכנס אתו
לעיר. וכאשר כיבדו את ר' אלעזר, שאל אותו האיש: למי אתם מכבדים?. הרי הוא כל כך
ביזה אותי… ורק לבקשתם, הסכים בסוף למחול לו.
מיד דרש ר' אלעזר: "לעולם
יהא אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז".
לכאורה, למה דרש ר' אלעזר
את הדרש הזה. מה זה קשור לעניין זה שאסור לבזות שום אדם?
וגם, איך אפשר להבין שר'
אלעזר יבזה כל כך, לאדם זה, שהיה מכוער כל כך? על מה ולמה?!
אלא כנראה, שהיה זה
אדם שהיה מכוער מאוד במידותיו ובמעשיו הרעים. ולכן אמר לו תחילה: כמה מכוערים
מעשיך. וכוונתו על המידות והרוחניות שבו.
אבל גם על זה, התחרט ר'
אלעזר, כי כאשר אותו אדם אמר לו: וכי יודע אתה כמה קשה עלי לתקן מעשי. וכי יודע
אתה כמה השתדלות אני עושה בכדי לתקן את מידותיי המושחתות. וכי יודע אתה כמה קשה
עלי שאחרי כל ההשתדלות עדיין אינני מצליח.
לך, אם כן, למי שברא אותי
עם מידות רעות כאלה, ותאמר לו: ראה איזה אדם רע בראת.
לכן, מיד, דרש ר' אלעזר: לעולם
אל יהי אדם קשה כארז! אלא רך כקנה!
כי גם כאשר הנך רואה אדם
רע מעללים. אל תדונהו מיד לכף חובה. אל תהי בז לכל אדם. אלא תהיה רך כקנה. לדונו
לכף זכות.
כי אינך יכול לדעת כמה השתדלות הוא עושה בכדי לתקן מעשיו ועדיין לא הצליח. כי קשה
עליו העבודה…
אל תהי בז לכל אדם!
*
* *
במשנה ה' כותבת המשנה:
"ר' ישמעאל
בנו של ר'
יוחנן
בן ברוקה אומר: הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד
וללמד. והלומד על מנת
לעשות
מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות".
כבר מבואר במפרשי המשנה
שאין הכוונה בזה
שאמרו: 'הלומד על מנת ללמד',
שהוא
לומד רק בכדי ללמד, ולא בכדי לעשות. כי אם
לכתחילה מדובר על אדם שלומד על מנת לא לעשות. הרי עליו נאמר: 'ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי'.
רק כוונת המשנה על אדם
שעיקר כוונת לימודו היא רק על מנת ללמד. דהיינו: עיקר כוונת לימודו הוא רק לקיים מצוות לימוד התורה, ללמוד
לעצמו ובכדי שיוכל גם ללמד לאחרים.
והנה, על אף שכל כוונתו
הוא רק לימוד, ואין
מכניס בכוונתו גם להרבות במצוות ומעשים טובים וגמילות חסדים, בכל זאת מספיקין את
זה בידו. כי הרי סוף כל סוף גם לימוד התורה וגם ללמד את התורה – הוא חלק ממצוות התורה.
ו'מספיקין בידו' הכוונה,
שגם לימודו עולה יפה.
וגם לימודו לאחרים יצליח.
רבינו עובדיה מברטנורא מציין
עוד, שמדובר על אדם שאין בכוונתו להרבות בימי חייו גם במצוות מעשיות של גמילות חסדים. וכפי שהגמרא מספרת על אביי שהיה עוסק הרבה גם בגמילות חסדים, ולעומת זאת רבא היה עוסק בעיקר רק בלימוד התורה.
זאת אומרת, שיש אנשים שאין בדעתם ללכת לחפש מצוות ומעשים טובים
וגמילות חסדים. כי כל כוונתם ורצונם היא אך
ורק לשבת במנוחה והשקט ולעסוק בלימוד התורה. לכן
מספיקים בידו ללמוד
וללמד.
אבל הלומד על מנת לעסוק
גם בגמילות חסדים
טובים, אזי הוא זוכה שמספיקים בידו גם ללמוד וללמד. וגם לשמור ולעשות הרבה מצוות ומעשים טובים וגמילות
חסדים טובים. כי זה שיעסוק גם הרבה בגמילות חסדים
זה לא יפסיד ממנו את לימוד התורה.
הרע"ב כבר מציין, שיש
גם גירסא אחרת שגורסת:
'אין מספיקין בידו ללמוד וללמד'. וכוונת הגירסה הזאת לומר:
שאם הוא לומד רק בכדי להיקרא רבי וראש ישיבה, הרי זה פגם, ואזי אין מספיקין בידו אפילו
ללמוד וללמד.
אבל התוי"ט
מציין את דברי
ה'כסף משנה', שגם כאשר לומד על מנת
להתקרא רבי ולהיות ראש ישיבה או להרוויח כסף.
הרי ודאי שמצד אחד אין זה חשוב כל כך. ואין זה ה'לכתחילה'
של לימוד התורה. אבל
בכל
זאת מספיקין בידו ללמוד על מנת ללמד. אבל ודאי שה'לכתחילה'
של הלימוד צריכה
להיות
כדי ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
וזה גם כוונת המשך המשנה:
"ר' צדוק
אומר אל תעש אותו עטרה להתגדל בה וכקרדום לחפור בה".
ויש בעניין זה אריכות דברים בראשונים ומפרשי המשנה ופוסקי ההלכה האם מותר ללמוד על מנת להרוויח כסף. ובאיזה אופן אסור לעשות כך.
אבל ודאי שה'לכתחילה' של כל לימוד צריכה להיות אך ורק למטרה אחת
ויחידה, והיא: על מנת לשמור ולעשות. ואז מספיקין בידו
גם ללמוד וגם ללמד וגם לשמור
ולעשות…
* * *
הגר"א מציין ששורש
דברי ר' ישמעאל בנוי על דברי הגמרא במסכת מכות:
"בדרך שאדם
רוצה לילך בה מוליכים
אותו".
כי הכול תלוי לפי גדול
מעלת הרצון שלו. כי אם
רצונו רק ללמוד וללמד, אזי זוכה רק לזה. אבל אם רצונו גם לשמור ולעשות, אזי בכוח רצונו יזכה גם להגיע ל'לשמור ולעשות' מעבר למה שיזכה גם 'ללמוד וללמד'.
בספרי רבנו רבי נחמן
מברסלב מבואר הרבה בכמה
וכמה
מקומות על גדול מעלת הרצון דקדושה.
בשיחות הר"ן נא' מבואר שרבנו אמר פעם:
"לעבוד את
ד' איני יודע מי יכול לקום ולהתפאר לומר שהוא יכול לעבוד את ד'. כי אפילו מלאך ואפילו שרף
אינו יכול להעיד על עצמו שיכול לעבוד את ד' מגודל גדולת השם יתברך. רק העיקר הוא
הרצון. שצריך לחזק את רצונו ברצון חזק, שהוא כוח עד אין סוף. לרצות לעבוד את ד', ובתוך כך לומדים, ובתוך כך מתפללים,
ובתוך כך חוטפים
מצוות
ומעשים טובים. כי העיקר הוא הרצון, שהוא כוח פנימי בנפשו של אדם שעולה על הכל".
* * *
בספרי קבלה מבואר שיש בכל
אדם חמשה חלקים, כנגד חמשה חלקי
הנשמה, שהוא: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. וכל אחד מהחמשה הללו בא לידי ביטוי בכל אדם, בחמשה חלקים שמורכב
בו כל אדם, שהם: מעשה, דיבור, כוונה, ומחשבה, ורצון.
כי מעשה זה נגד הנפש,
ורוח
זה
נגד הדיבור, וכוונה זה נגד הנשמה, ומחשבה זה נגד החיה,
ורצון זה נגד
היחידה.
לכן הרצון זה שורש נשמתו
של כל אדם. ולכן
הרצון יש לו כוח אדיר להפוך את האדם לגמרי. כי הרצון הוא השורש של הנפש שלו. ולכן כאשר מחזק בנפשו את הרצון,
והוא מעורר בכך את כוח היחידה שבו, זה יגרום גם לכל שאר החלקים שלו של החיה ונשמה ורוח ונפש. וזה ישפיע כבר
ממילא גם על המחשבה והכוונה הדיבור והמעשה.
כי הכול הולך אחר הרצון.
וזה גם סוד המובא בספרי
קבלה על עניין הטנת"א שהוא טעמים, נקודות, תגין, אותיות. שהוא גם נגד כל אלו החלקים בנפשו של אדם. כי גם האותיות מחולקות לשורש
ושורש לשורש. ואם מחזיקים בשורש השורשים,
שזה הטעמים שהוא נגד הרצון. כי הוא מרמז על עולם הנגינה. כי
הכול נמשך אחר הניגון. וזה
משפיע כבר ממילא גם על כל שאר הפרטים.
לכן מבואר באריכות גדול בספרי רבנו רבי נחמן שהכול תלוי
ברצון. כי זה משפיע אחר כך גם על כל שאר כוחות הנפש שבאדם.
* * *
בליקוטי מוהר"ן (ח"א תורה לא') מבאר רבנו רבי נחמן, שזה הוא גם בכלליות
העניין של נקודות ואותיות.
כי אותיות הוא כמו
גוף והנקודות
הוא כמו הנפש. כי כמו שהגוף אין לו שום תנועה בלי הנפש, כך גם האותיות אין להם שום תנועה בלי הנקודות. כי הנקודות הם
גורמים את התנועה של
האות.
והנקודות נוצרים ונעשים
בכוח הכיסופים
והגעגועים של האדם. וזה מרומז בפסוק: 'תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף', הנקודות של
האותיות נוצרים ונעשים על ידי הכיסופים. רק
בכוח ה'נכספה וגם
כלתה נפשי לחצרות ד'. רק זה גורם לגלות את הנקודות טובות לאותיות. ואם, חלילה, יש
לאדם רצונות רעים, זה גורם לברוא ולייצר נקודות רעות לאותיות.
ושם מאריך רבנו רבי
נחמן לבאר ולגלות שאין זה
מספיק
רק לרצות בלב, כי צריך גם להוציא מכוח אל הפועל את הרצונות. וזה על ידי שמוציא בפיו את הרצונות. שעל יסוד זה בנוי
כל תכלית כוונת התפלה. שהיא בכדי להוציא
מכוח אל הפועל את רצונותינו וכיסופינו.
כי בזה שיש לו רצון בלב פנימה, הוא בונה בכך את הנפש בכוח, את
הנקודות בכוח. אבל בכדי להוציא את הנפש ואת הנקודות
מכוח אל הפועל, זה כבר תלוי עד כמה הוא יוציא בפיו את רצונותיו. וזה סוד הפסוק: 'נפשי יצאה בדברו' – כי
רק 'בדברו' אז יוצא הנפש מכוח אל הפועל.
ר' נתן בספרו ליקוטי
הלכות מאריך הרבה לבאר
על פי דברים אלו את
גודל
יקר העניין של הרצונות והגעגועים. ובפרט
כאשר מוציא את רצונותיו בכוח הדיבור, כי אז כאשר מתקיים: 'רצון יראיו יעשה'
אז יתקיים 'ואת
שוועתם ישמע ויושיעם'.
* * *
ר' נתן מאריך לבאר בליקוטי הלכות (הלכות אומנין ה"ד) שדבר זה נאמר גם
לגבי ענייני סור מרע.
כי יש זמנים שעובר על האדם מצבים שמוחו ולבו אינם על מקומם הטוב.
ואין לו אז במחשבותיו ורצונותיו את הדברים
שבקדושה. הוא אינו רוצה
ללמוד, ואינו רוצה כעת להתפלל. ואדרבה, במחשבותיו יש עכשיו הרבה מחשבות זימה
וזממה. ודייקא באותם הזמנים
צריך האדם להיות נזהר מאוד, לא להוציא את מחשבותיו ורצונותיו הללו בפיו. כי אז הרי
כבר נגמר הרצון והנפש מכוח
אל
הפועל.
ולכן, כל עוד שלא הוציא מחשבותיו ורצונותיו הללו בפיו, יש תקווה
עדיין לשנות את הרצון והמחשבה. וזה סוד מה שדוד
המלך אומר: 'זמותי בל יעבור פי פעולות אדם בדבר
שפתיך' – אפילו כשאהיה חס
ושלום
במצב של 'זמותי'. מחשבות של זממה, ורצונות רעים.
אבל אשתדל ש'בל יעבור פי'. אני יהיה נזהר
לא להוציא מחשבותיי הרעים הללו בפי, כי אני יודע ש'פעולות אדם' תלוי ועומד ב'דבר שפתיך'.
כי דרך האדם, כאשר יום
מסוים הוא קם ואין לו
רצון לתורה ותפלה למצוות ומעשים טובים, אזי הוא מדבר את מה שיש לו בלבו פנימה. ואז הוא בסכנה גדולה. כי בכוח
דיבורו הוא מוציא, חלילה, מכוח אל הפועל
את רצונותיו הרעים הללו. על כן עצתו בעת כזאת, לא להוציא בדבר שפתיו את הרצונות והזממה
הזו. רק אדרבה, יאמר לעצמו: 'אני עכשיו רוצה ללמוד. אני עכשיו רוצה להתפלל'. ואז בכוח דיבור זה הוא יעורר
את הרצונות הטובים החבויים בלבו פנימה.
והם יצאו מכוח אל הפועל נגד המחשבות הרעות.
* * *
כמו כן מאריך ר' נתן
באריכות גדולה (בהלכות ערב ה"ג) לבאר גודל מעלת הרצון דקדושה.
ומבאר שם ר' נתן שתכלית כל התורה והמצוות
היא לזכות לרצון דקדושה.
ר' לוי יצחק בנדר ז"ל היה רגיל לציין את המובא בזוהר הקדוש בשם
אליהו הנביא: שהלבושים שזוכה להם האדם בעולם העליון
דרך התורה והמצוות ומעשים טובים שעשה בעולם הזה, הרי שיש לבושים שנוצרים ונעשים על ידי הרצונות, ולבושים הללו הם
עוד יותר גדולים מהלבושים של התורה והמצוות בעצמם.
ור' לוי יצחק בנדר
ז"ל היה מסביר שיש 2
מדרגות ברצון, יש רצון שבכוחו זוכה האדם לחטוף הרבה תורה ומצוות, ורצון זה ודאי מדרגתו פחותה מהתורה והמצוות
בעצמם. ויש רצון שהאדם זוכה לזה דייקא על ידי התורה והמצוות שעשה, ורצון זה הינו
במדרגה יותר גבוהה מהתורה והמצוות עצמם. לכן הלבושים של הרצון הזה, הם עוד
יותר גדולים וחשובים מהלבושים שנעשים על ידי התורה
והמצוות בעצמם.
כי הכול תלוי ברצונות וגעגועים. כי על ידם זוכים לתורה ומצוות,
ואז זוכים להגיע למדרגה עוד יותר גבוה של
רצון, שהוא פנימיות הנשמה.
ולכן מבואר בספרים, ורבנו רבי נחמן מביא זה (בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה לו'), שמש"ה
רבינ"ו בגימטריא תרי"ג.
כי הוא כלליות
כל
התרי"ג מצוות. והנה, משה רבנו נסתלק בשבת קודש בשעת מנחה בעת 'רעווא דרעווין', רצון שברצונות. כי כל זה בא לומר ולגלות
שתכלית התורה והמצוות הוא לזכות להגיע למדרגת
הרצון ורצון שברצונות.
כי הרצון נלקח ממקום גבוה כזה, שורש השורשים, ולכן יש בכוחו לזכות את
האדם לתורה ומצוות, ובכוחו גם לזכות את האדם
להגיע למדרגות רמות ונשגבות שזה פנימיות הרצון שזה עוד יותר גבוה מהתורה והמצוות בעצמם.
וכל זה מרומז בדברי ר' ישמעאל שבמשנה זאת, הלומד על מנת ללמד.
כי הכול תלוי ועומד ב'על מנת', שהוא
עניין הרצונות.
כי אם רצונו רק ללמוד
וללמד אזי מספיקין בידו רק ללמוד וללמד, אבל אם הוא יזכה שלימודו יהיה על
מנת להרבות
בהרבה
מצוות ומעשים טובים, אזי יזכה לזה. כי הכול תלוי ועומד בגודל יקר מעלת ומדרגת הרצון.
* * *
ר' נתן גם מאריך בעניין
זה בעוד מקומות
נוספים
בליקוטי הלכות, (כמו למשל בהלכות ברכת הפירות), ומתבאר שם שעיקר דין
וחשבון של האדם יהיה לעתיד על עניין
הרצונות והכיסופים.
כי הן אמת שיש לפעמים
מצבים שהאדם אינו יכול
בכוחו להוציא אז מכוח אל הפועל את הרצונות והכיסופים בענייני עבודת השי"ת, כי יש קשיים שעובר על האדם,
מצבים קשים בענייני כסף, בריאות, ושלום בית. והאדם
טרוד אז מאוד באותם הזמנים. ואז באותם הזמנים אמת הדבר שאין לו לאדם את האפשרות להרבות בלימוד התורה ולהרבות
במצוות, אבל מן השמים לא יוותרו לו על הרצונות.
מן השמים יאמרו לו: האם לפחות רצית?! למה פסקת לרצות?! מי
הפריע לך לרצות?! הרי אף אחד לא לקח ממך
את כוח הרצון!!!
וזה הרי גם כל עניין
התפלה, להוציא מכוח אל הפועל את רצונותיו, לעמוד מול השי"ת ולומר: נכון, יש
לי עכשיו מניעות, יש לי
עכשיו קשיים. אבל האם בגלל זה אשנה את רצונותיי, חלילה, לא! אני אמשיך לרצות. ואני אמשיך להשתוקק. כי הרי
הכול הולך אחר הרצון. ואם יש את הרצון
הוא יזכה להוציא מכוח אל הפועל את רצונותיו, אם לא היום אז למחר או לאחר זמן.
ולכן עיקר בחירתו של כל
אדם זה לא לעזוב את
הרצון. גם כאשר אינו יכול עדיין לבצע את רצונותיו..
* * *
זכורני את המצבים של סבי מורי הרב
ר' שמואל שפירא זצ"ל, בשנותיו האחרונות, ועקב מחלתו הקשה, לא היה יכול בשום אופן ללכת לטבול במקווה. זה גרם
לו הרבה עגמת נפש, והיה רוצה מאוד ללכת
אבל זה לא היה אפשרי. הוא ביטא את רצונו הגדול לטבילה במקווה גם באמצעות זה שהיה
רגיל לבקש ממני ומאנשים נוספים, שבשעת טבילתם יעשו
טבילה גם בשבילו!
היה פעם שהתבטא ואמר: נו,
אני רוצה ללכת למקווה…
ואנשי הבית כאשר שמעו זאת מפיו, עשו את כל ההכנות ללכת אתו למקווה.
ואז נענה ואמר: מה אתם חושבים שאני יכול ללכת למקווה?! הרי בקושי
אני מסתובב בבית.
וכאשר שאלו אותו: הרי אתה אמרת שאתה רוצה ללכת למקווה?!
ענה ואמר: נכון, אמת הדבר שאמרתי שאני רוצה ללכת למקווה. וכי אין אני רוצה, חלילה, ללכת למקווה?!
ודאי שאני רוצה!!! כי
גם אם אני לא יכול עכשיו להוציא את רצונותיי מכוח אל הפועל – האם בשביל זה אפסיק לרצות ללכת למקווה?!
כל זה כלול בדברי ר'
ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, שכל הלימוד שלנו צריך שיהיה עם 'על מנת'
גדול!!! בכדי
שנוכל,
בבוא העת, להוציא את כל רצונותינו הטובים מכוח אל הפועל!
*
* *
בפרק ד' משנה ד' כותבת המשנה:
"ר' לויטס
איש יבנה אומר: מאוד מאוד הוי שפל רוח. בפני כל אדם. (כך היא הגרסא של
ה'מדרש שמואל') שתקוות אנוש רימה".
התנא הקדוש ר' לויטס
איש יבנה אינו נזכר עוד בש"ס, הוא מוזכר שוב פעמיים רק בפרקי דר' אליעזר.
האר"י הקדוש גילה שהוא
קבור ליד צפת, בכפר עכברה, ליד ר' ינאי.
ב'ספר הליקוטים' מהאר"י הקדוש, מובא גם דרך להסביר, על פי דרכי הקבלה, את
דבריו הללו של ר' לויטס איש יבנה: מאוד מאוד הוי שפל
רוח שתקוות אנוש רימה.
* * *
מפרשי המשנה, כהרמב"ם ורש"י והרע"ב,
כולם מסבירים, שכפל הלשון 'מאוד מאוד הוי שפל רוח', בא להסביר לנו, שבעניין
זה של גאווה וענווה, צריך שלא ילך האדם בהם במידה הממוצעת, כמו בשאר כל ענייני
המידות, אלא בעניין זה של ענווה ושפלות מדייקת המשנה, שצריך האדם להיות 'מאוד
מאוד'. בצורה קיצונית יותר. 'שפל רוח'.
ולא רק שילך בדרך ענווה,
שהיא בדרך כלל דרך ממוצעת, אלא צריך שיהיה לו גם 'שפלות רוח'. כי הרי גם
לגבי מידת הענווה הרי נאמר על משה רבנו: 'והאיש משה עניו 'מאד' מכל האדם
אשר על פני האדמה'.
ור' לויטס בא
להוסיף הנהגה ראויה לכל אדם, להיות גם שפל רוח. ועוד להיות 'שפל רוח
מאוד מאוד'. להתרחק עד הקצה, מהרגשות של גאווה ורמות רוחא.
כי בגמרא סוטה (דף ד'-ה') יש מחלוקת בין
האמוראים על הדרך של ענווה, האם צריך לבטל ממנו לגמרי כל הרגשה של ישות וגאווה, או
שבכל זאת צריך שישאיר לעצמו קצת הרגשה של ישות.
אבל למעשה מכריע ר'
לויטס להלכה, כלשונו של רבנו יונה: שצריך להתרחק כליל מכל הרגשה של
גאווה.
וכך פוסק גם הרמב"ם
(הלכות
דעות פרק ג'),
שבעניין הגאווה אין ללכת בדרך הממוצעת אלא להיות 'מאד מאוד שפל רוח'. ולא רק ענווה,
אלא גם 'שפלות רוח'. ועוד בדרגה של 'מאוד מאוד'. (ועיי"ש
היטב בדברי ה'משנה למלך' באריכות שמבאר
את הסתירה שיש לכאורה בדברי הרמב"ם, ומבארו בב'
אופנים, א. לא להיות קיצוני ביותר בשפלות כגון ללכת בבלויי סחבות. ב.
רק כאשר הוא בתהליך כפיית היצר בעניין הגאווה, רק אז, הוא צריך להקצין קצת יותר
מדרך הממוצעת בעניין מידת השפלות עיי"ש היטב).
על אף שאנו רחוקים עדיין
מאוד מהמדרגה הגדולה הזאת של שפלות רוח. אבל בראש וראשון צריך להפנים בתוך המוח
והלב את הידיעה הזאת שהמידה המגונה הזאת של הגאווה היא מהמפריעים הגדולים ביותר
לאדם בכל ענייני עבודת השם יתברך.
הרמב"ם בפירוש
המשניות מציין שם, למעלה מעשרה מאמרי חז"ל המדברים בגנות הגאווה וחשיבות
הענווה.
* * *
מתוך הגירסא
של ה'מדרש שמואל' שמציין את ה'בפני
כל אדם', אפשר להבין, שעיקר הכוונה בפגם הגאווה, הוא כאשר מרגיש האדם רגשי
עליונות כלפי אנשים אחרים. כל שכן וכל שכן אם הוא מרגיש רגשות של זלזול
כלפי אחרים. כי ה'מאוד מאוד הוי שפל רוח' זה בעיקר
כלפי 'בפני כל אדם'.
כפי שהמפרשים כבר מביאים,
הרי שנכון יהיה בעבודת השי"ת למעשה, שכל מי שיש בו איזה מעלה רוחנית או
גשמית, הוא צריך לעבוד על עצמו הרבה מאוד בכדי שמעלתו הרוחנית או הגשמית לא יביא
אותו לידי הרגשה של רוממות וחשיבות יתר על אחרים. כל שכן שהוא צריך לדעת לעבוד על
עצמו שמעלתו הרוחנית או הגשמית לא יביא אותו, חלילה, לשום הרגשה של זלזול כלפי שום
אדם בעולם.
ק"ו בן בנו של
ק"ו צריך ללמוד כל פעם ממשה רבנו, רבן של כל הנביאים. רבן של כל ישראל. שגם
הוא, וגם אברהם אבינו, וגם דוד המלך, עם כל גדלותם ורוממותם, בכל זאת הם אמרו: 'ונחנו
מה'. 'אנוכי עפר ועפר'. 'ואנוכי תולעת ולא איש'. כמה א"כ צריך כל אדם להתעורר
בעצמו ולחשוב: מה אני. מה חיי. איך יש לי בכלל עזות כל כך להתגאות ולהרגיש
רוממות וחשיבות כלפי אחרים.
ועל זה בא ר' לויטס לתת
עצה ותקווה לכל אדם, לזכות קצת לשפלות וענווה, שאם קשה לו לאדם להגיע למחשבות של
שפלות הרי העצה בשבילו הוא על ידי: רימה!!! 'תקוות אנוש – רימה'.
תחשוב טוב, ממה אתה מתגאה
על אחרים? האם מהגוף יפה שיש לך? או האם מהמחשבה והחכמה הטובה שיש לך? או
האם מהמלבושים היפים שיש לך? או מהרכב היפה שיש לך? או מהבית
היפה שיש לך? הרי תחשוב לרגע, שסוף כל סוף כל אדם יכנס לקבר. וכל אדם יהפוך להיות
אוכל לרימה ולתולעה. ושם כבר לא יהיה שום הבדל בין הגוף שלך לגוף של כל אדם
אחר שמסביבך. וא"כ מה לך להתגאות כלפי אחרים?!
הרי שם בקבר כבר לא יעזור
לך לא הכסף. ולא הדירה. לא הנכסים. ולא הרכבים. אפילו המחשבות והחכמות שלך, העצות
והטריקים שלך. שום דבר כבר לא יעזור לך כלל שם. אז מה אתה מתגאה כלל? איך נכנס
לך כלל מחשבות שאתה יותר טוב מכל אדם אחר? הרי בסופו של דבר כולנו נשכב שם בקבר
באותו צורה. ובאותו אופן ממש.
כי זה הפשט 'תקוות
אנוש'. כפי שהמפרשים מסבירים שאין הכוונה שיש לנו תקווה ורצון לרימה ותולעה?! אלא
שהרי זאת המציאות!!! וכל אדם הרי יודע את האמת הברורה הזאת, שסוף כל סוף זה מה
שיקרה. כי כולנו נלך לקבר בבוא העת. וכולנו נהפוך להיות מאכל לרימה ולתולעה.
ואז, כשזה יכנס לנו טוב
לראש, זה יציל אותנו הרבה מאוד מכל הבלי עולם הזה.
כי עיקר הסיבה שאנחנו כל
כך נשברים ומתרסקים כאשר אנחנו לא מצליחים ברוחניות או בגשמיות בעולם הזה, הרי אם
נתבונן טוב, ונהיה קצת מודים על האמת, הרי מיד נבחין שהשבירה וההתרסקות זה רק בגלל
הגאווה שיש בתוכנו…
כפי דבריו הידועים של בעל
ה'מסילת ישרים' שעיקר תכלית רצונותיו של
כל אדם לכסף ולשאר צרכיו, זה רק עניין של גאווה מול אנשים אחרים.
אבל ברגע שהאדם
יזכה קצת לזכך עצמו ממחשבות של גאווה ורוממות כלפי אחרים. וכאשר נזכה קצת למחשבות
של שפלות רוח. ונזכה לידע היטב שאנחנו כאן רק שבעים שמונים שנה. הרי אז, גם כאשר
נמשיך לרצות להצליח ברוחניות ובגשמיות, אבל לפחות לא נישבר כאשר עדיין לא נצליח.
כי השפלות רוח
הזאת יביא אותו למדרגה, שגם כאשר הוא רוצה כסף. והוא רוצה פרנסה בכבוד. והוא
רוצה להצליח בכל העניינים. אבל כל זמן שעדיין לא הצליח לזה, הוא לא יישבר כל כך.
הוא לא יתרסק כל כך.
כי גם ברוחניות
זה אותו דבר. כי בודאי שצריך לרצות עוד ועוד. וצריך לרצות להרבות עוד בלימוד
התורה. ועוד בעבודת התפלה. ועוד בקיום מצוות מעשיות של 'סור מרע ועשה טוב'. אבל גם
כאשר עדיין לא זכה לכך, הוא לא יתרסק ולא ישבר כל כך.
כי עיקר ההתרסקות
והשבירה, הייאוש והעצבות והמרה שחורה, כל זה נובע בעיקר בגלל הגאווה שלו כלפי
אחרים. כי הוא לא יכול לסבול את ההרגשה שלו כלפי אחרים שהוא לא יוצלח, ברוחניות
או בגשמיות. אבל על ידי שיפנים היטב במחשבתו ובלבו את ה'תקוות
אנוש – רימה'. זה יציל אותו מהשבירה וההתרסקות הזאת.
כי בעת שיזכה
האדם להרגשת ה'שפלות רוח', הרי כל זה יביא אותו רק
להרגשת השמחה הגדולה על כל נקודה טובה שיש לו ושזוכה לחטוף, ברוחניות ובגשמיות.
וכמבואר גם באר היטב במעשה הנפלא של ה'חכם ותם' בספר
'סיפורי מעשיות' של רבנו הקדוש ר' נחמן, שמתמצית הדברים שם רואים איך שהחכם
היה תמיד מלא ייסורים ועגמת נפש מרוב גאוותו. והתם היה תמיד מלא בשמחה מרוב שפלותו.
עיי"ש היטב (במעשה
ט' מעשה של החכם ותם) ויונעם לנפשך לנצח!
כי בכוח השפלות
והענווה נכנס באדם גם כוח של תקווה. שגם אם כעת אין לי עדיין את כל מה שאני רוצה,
אבל בעזרתו יתברך ביום מן הימים ובזמן מן הזמנים יתמלא כל חסרונותיי בגשמיות
וברוחניות.
* * *
ה'משנה אחרונה' וכמו כן גם בעל ה'נוצר חסד' מהקומארנער,
מדייקים, כאמור, שעיקר כוונת ה'מאוד מאוד הוי שפל רוח'
זה, בעיקר, כלפי ובפני כל אדם. כי כלפי אנשים אחרים צריך זהירות יתר להינצל מכל
הרגשת עליונות ורוממות. כ"ש מהרגשת זלזול כלפי אחרים.
אבל כלפי כל
הבריאה כולה. אפילו כלפי המלאכים העליונים. צריך כל אדם להפנים בעצמו שבודאי מעלתו
גדולה ושגבה מאוד. כי הוא תכלית כל הבריאה
כולה. והוא נזר הבריאה. והמלאכים הם רק מצד עולם היצירה מה שאין כן נשמת
האדם הוא מצד עולם הבריאה.
כי גם ר' לויטס אינו
בא למעט בכבוד כל אדם מצד נשמתו, כאשר מדובר ביחס האדם כלפי כל הבריאה כולה. אלא אך
ורק כאשר מדובר ביחס כל אדם כלפי כל האנשים הסובבים אותו: אשתו, בניו, ובנותיו,
הוריו, חבריו, שכניו. רק כלפיהם צריך להסתובב עם הרגשה של 'מאד מאוד הוי שפל רוח'.
כי בוודאי כל אחד מהם יכול בהחלט להיות עוד יותר גבוה ועוד יותר מרומם ממנו.
על אף שמותר לו שיהיה לו 'קנאת סופרים תרבה חכמה'. שגם הוא ירצה להיות עוד יותר
גדול ברוחניות. אבל הוא צריך לדעת שיכול להיות שמצד נשמותיהם הם כעת יותר גבוהים
ממנו, ויותר חשובים ממנו. ויכול להיות בהחלט שהם כעת מרוממים ממנו יותר, חכמים
ממנו יותר, חזקים ממנו – ובכל זאת הוא צריך להיזהר לא להישבר מזה.
* * *
בליקוטי מוהר"ן (ח"ב תורה
כ"ב)
מסביר ר' נחמן שבעניין ההכנעה העולם טועים הרבה. כי הרי כמה אנו מתייגעים
בעבודת התפלה ועבודת השי"ת לזכות לקבל מוחין דגדלות.
לכן ודאי שהענווה זה לא להיות במצב של מוחין דקטנות. אם
כן ודאי שיש בעניין זה של הכנעה ושפלות דעת גדול. ולא כל אחד יכול לזכות מיד
למדרגה זו של הכנעה ושפלות. רק משה רבינו זכה שעליו
נאמר: 'והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה'. כי ענוה שאינה כראוי היא
מוגדרת בחז"ל כחנופה.
כמו כן, בליקוטי מוהר"ן (ח"א תורה קמ"ז) מסביר ר' נחמן שבעבודת
השי"ת צריך עזות דקדושה. ואם ישאל האדם הרי עזות
זה גאווה? נכון, מסביר שם ר' נחמן, שלכן יש בעניין זה סכנה גדולה, שמצד אחד צריך האדם למידת העזות דקדושה, ומצד שני עליו להיזהר לא ליפול, חלילה, למחשבות של
גאווה. כי מידת הענווה זה עניין אחר לגמרי. כי הענווה האמיתית היא בדרגת משה,
שגם אחרי שהוא כותב על עצמו: 'והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה' הוא
בכל זאת נשאר עניו.
גם בליקוטי מוהר"ן (ח"א תורה קל"ה) מתבאר שכל הענווה זה
עניין של השפעת המוחין של מ"ט שערי הבינה. וכמה שזוכה האדם ליותר חכמה ובינה
כך הוא זוכה ביותר לדעת מה היא ענווה ושפלות אמיתית.
כי טבע הקטנות
שהוא מתבטל לפני הגדלות. ראוני נערים ונחבאו. כי כשיש אור גדול האור הקטן ממילא
אינו נראה. ולכן כאשר זוכה האדם להשפעת המוח והחכמה אז דייקא
הוא זוכה להכיר באמת בשפלות עצמו, וזאת מרוב האור של החכמה שזכה. ולכן דייקא על ידי שיזכה האדם לקבל על עצמו את האור הגדול של כל
יום טוב, שזהו אור הבינה כמבואר בספרי הקבלה, זה דייקא
יגרום לו להרגיש שפלות. ולכן משה היה עניו מאוד מכל האדם כי הוא זה שזכה בשלמות
לכל המ"ט שערי בינה.
לכן מבואר בספרי
אמת שזה סוד המשנה בפנימיות: 'מאד מאד הוי שפל רוח', שמא"ד
זה גימטריא מ"ה. וזהו גם אותיות אד"ם. שרק בכוח זה שהאדם יודע שמצד אחד הוא אד"ם, מלשון אדמ"ה.
אבל מצד שני הוא גם יודע שאד"ם הוא מלשון 'אדמ"ה לעליון'. כל זה מביא אותו להרגשה אמיתית של מ"ה.
* * *
ולכן מובא גם בשם
הבעש"ט: 'דע מה למעלה ממך'. כי צריך האדם
לדעת היטב שכל מה שיש למעלה. כל מה שמושפע מלמעלה. כל השינויים הרוחניים שנעשים
למעלה בעולמות העליונים. זה הכל 'ממך'. ודייקא אז ייכנס בו שפלות אמיתית לדעת שהכול זה רק מ"ה.
'מה חמית'. 'מה פשפשת'. שעדיין אינו יודע כלום.
וזה גם סוד המובא
בשם הבעש"ט: 'מאד מאד' זה פעמיים אד"ם. שצריך כל אדם לדעת שכפי התנהגותו כאן להיות עם
צלם דמות תבניתו, שזה האדם הרוחני, כך הוא גורם להשפיע את השפע לאדם העליון בצלם
הרוחני בעולמות העליונים. וזה הכול תלוי בהרגשת השפלות של אד"ם
גימטריא מ"ה. שאז האדם התחתון משפיע שפע אור
רוחני לאדם העליון.
ולכן אמר פעם ר'
נחמן, אפילו לגבי האפיקורסים שהיו בזמנו באומן, שנכנסו הרבה אצלו בהרגשת של שפלות
והכנעה. ור' נחמן אמר על זה: שכל פעם שהם נכנסים
אצלו בהכנעה – נכנעים כל העולמות התלויים בהם.
ר' נחמן גם אמר
פעם: כאשר ניקח האדם ונסתכל על הפנימיות
שלו, הרי נראה שבכל גיד מגידיו תלויים אלפים ורבבות עולמות.
* * *
לכן בודאי שר'
לויטס איש יבנה כאשר בא לומר 'מאד מאד הוי שפל רוח' לא היה כוונתו להכניס באדם
את ההרגשה של שפלות עצמו, כאילו אין לו שום ערך עצמי כלל. כזה נעבעכקייט.
(=
מסכנות.)
כזה לא יוצלח'דיקייט. חלילה, כי כל זה לא נחשב ענוה
כלל.
כי לפעמים ענווה פסולה זו היא שיא הגאווה. כמו שר' נחמן כותב במפורש בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה י"א.
כי בודאי גדלות
וגאווה זה איסור גדול מאוד. כך כותב ר' נחמן בליקוטי מוהר"ן
(ח"א תורה רמ"ו). ובכל זאת הרי יש
עניין של 'ויגבה לבו בדרכי ד'. לכן צריך לזה אומנות יתירה, לדעת איך להתנהג בזה
באופן שה'ויגבה לבו' יביא אותו למדרגות חדשות, ולא,
חלילה, שיפיל אותו להרגשת גאות, שזה מביא תוצאה של 'אין אני והוא יכולים לדור
בכפיפה אחת'.
לכן, העיקר בכל
זה, שמצד אחד עליו לדעת את ערך עצמו וגודל מעלת נשמתו. ובכל זאת אין הידיעה הזאת
מביא אותו כלל לשום מחשבה של עליונות ורוממות וזלזול כלפי אחרים.
כי בכוח הרגשת
השפלות שלו הוא זוכה, שגם כאשר הוא יודע שכל האחרים יותר טובים ממנו, יותר מורמים
ממנו, זה לא מפיל אותו כלל, וזה לא שובר אותו כלל, זה לא מרסק אותו כלל.
* * *
בוא וראה כמה
עצום וקשה להינצל מהגאווה עד הרגע האחרון של ימי חייו, כפי מה שהקומארנער
מביא את העניין הידוע, שהבעש"ט לפני
פטירתו התבטא ואמר: 'אל תבואני רגל גאווה'.
כמו כן מסופר על
רבנו האריז"ל, שלפני פטירתו ביקש רחמים שלא
יכשל בחטא הגאווה.
וכידוע שרבינו ר' נחמן אמר פעם: שגם מת, נפטר, עוד יכול ליפול
לחטא הגאווה, כאשר יראה שיש לו הלוויה יפה! גדולה, ומכובדת…
ולכן צריך בכל עת
לבקש רחמי שמים שנזכה להפיק באמת דרכי הענווה. שמצד אחד נדע בכל עת את רוממות
נפשנו רוחנו נשמתנו, ובכל זאת לא ניפול לרגע להרגשת עליונות וזלזול כלפי שום אדם
אחר. ובו בעת גם לא להיות עם הרגשה של א צובראכענער. א צוקלאפטער. או נעבאכ'ל. (= שבור. מוכה.
מסכן..)
לא ולא!
* * *
ר' נתן מברסלב בליקוטי הלכות (הלכות תפילין
הלכה ו')
כותב: שענווה פסולה זה עצלות, וצריך להיזהר ממנו.
כמן כן הוא כותב
בליקוטי הלכות (הלכות
ברכת הריח הלכה ד'): שזה שאדם חושב שאני לא יוצלח, ואני לא יזכה למדרגות גבוהות,
ולא אזכה להיות איש כשר, זה נקרא מוחין דקטנות.
וצריך להתרחק מאוד מכאלה מחשבות.
כמו כן כותב ר'
נתן (בהלכות
עדות)
שהגם שכל אדם צריך להרגיש בכל עת שפלות עצמו, שהוא שפל יותר מכולם, צריך בכל זאת
האדם שיהיה לו חיזוק עצום בכל עת לא לזוז מהאמת שהוא יודע. ולזה צריכים הרבה
עזות דקדושה.
ולכן צריך הרבה
תפלה, לעורר רחמי שמים, לא להיות שפל בעיני עצמו באופן שיחליט שהוא צריך ללכת
בבגדים קרועים, סחובים, בלויים. אדרבה, אתה יכול ללכת
לבוש יפה מסודר, ובכל זאת להיות שפל בעיני עצמך.
* * *
ב'נוצר חסד' של הקומארנער מביא, שלפני פטירת הבעש"ט
שאלוהו תלמידיו, לאיזה צדיק להתקרב? ואמר להם: שאם ימצאו צדיק כזה, שכאשר הם
ישאלוהו מהו העצה לזכות לענווה ולהינצל מהגאווה, והוא יאמר להם: רק השי"ת
יעזור! זה סימן שהוא צדיק אמת ויתקרבו אליו.
כי כאשר חושב
האדם שיש לו דרך איך לזכות להיות עניו הרי זה כאילו אומר: יש לי כבר את כל
הדרגות, ועכשיו אני צריך לזכות להיות גם עניו. נו, זה הרי שיא הגאווה. שהוא רוצה
כעת להיות 'גם' עניו, אחרי שכבר זכה לכל שאר המדרגות שלו…
כי לרצות להיות
עניו כי זה לא יפה להיות בעל גאווה – כותב ר' נחמן (בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה יא) – זה ענוה של תכלית הגאווה.
כמו כן כותב ר'
נחמן בליקוטי מוהר"ן (תורה קצ"ז) כי בודאי אין
זה מעלת הענווה להראות עצמו בכפיפות ראש. בדרך שטות. כאילו הוא עניו. כי זה ענווה
פסולה. כי ענווה בלי חכמה אינו ענווה כלל.
* * *
דבר בעתו מה טוב,
ומשנה זו בפרק ד' של מסכת אבות נלמדת הרבה פעמים כאשר השבת היא: 'שבת נחמו'.
וזה לימוד נפלא להארת הזמן הזה. כי דייקא בזמן זה של
שבת נחמו, כאשר זה עתה סיימו את האבלות של ימי בין-המצרים. ולכאורה, וכי כבר פעלנו
שיש לנו בית המקדש?! וכי יש לנו כבר את בנין ירושלים?! אם כן איך אנחנו כל כך כבר
שמחים ומתנחמים ב'שבת נחמו'?!
ומצד שני, וכי
מעכשיו כבר לא נקום חצות?! כבר לא נבכה על גלות ישראל?! כבר לא נבכה על חורבן ארץ
ישראל וירושלים?! הרי ודאי שעדיין אנו בגלות. וצריך עוד הרבה לקום חצות ולהתאבל על
החורבן. א"כ, איך אנחנו כבר מתנחמים עם 'שבת נחמו'?!
אלא, הוא אשר דיברנו,
שצריך כל הזמן, בכלליות ובפרטיות, את 2 הכוחות הללו. מצד אחד לדעת את שפלות
עצמו. ומצד שני לדעת גודל מעלת נשמתו. מצד אחד הוא רואה את החורבן, ומצד שני יש לו
את כוח התקווה.
מצד אחד הוא
מרגיש שפלות עצמו כלפי כל הסובבים אותו… ומצד שני הוא מרגיש בכל עת רוממות נפשו
רוחו ונשמתו ומעלתו הרוחנית… מצד אחד יש 'שבת נחמו' וכל השבעה דנחמתא… ומצד שני יש שלושת השבועות של ימי בין המצרים…
כי ימי בין
המצרים מכניסים את הכוח באדם לדעת היטב כל השנה כולה שעדיין עוד לא נושענו. ויש
עדיין חורבן. וצריך להתאבל על החיסרון! ו'שבת נחמו'
מכניס את הכוח בכל אדם שיש תקווה. שיש נחמה. שיש גם מעלות טובות!
מצד אחד לדעת
היטב כל הזמן: 'הוי מאוד מאוד שפל רוח בפני כל אדם כי
תקוות אנוש רימה'. ומצד שני לדעת היטב: 'דע מה למעלה ממך'. כל מה שלמעלה זה ממך.
זה דרכך ובאמצעותך. ולכן בוודאי שיש לך בכל עת גם תקווה.
* * *
יום ד' יד' אייר ה'תשע"א – יום פסח שני
פנינים מתוך 'באר בשדה'
לקראת יום המסוגל – 'פסח שני' ה'תשע"א
חבר וידיד
הי"ו
בשבוע הבא, יום
רביעי, יום י"ד אייר, שבו אחרי הצהריים מתחיל להאיר הארת פסח שני, ובלילה
שלאחריו, ליל חמישי – ליל ט"ו באייר… היא הלילה שבהם קבלו בני ישראל
מתנה גנוזה! מתנה נפלאה! אשר יקרא בשם:
פסח שני! – דבר פלאי כשלעצמה…
כי גם כאשר היו
כאלה מבני ישראל שהיו טמאים לנפש אדם… והיו נמצאים בדרך רחוקה… ונמנע מהם
לעשות את קרבן הפסח בזמנו ובמועדו בי"ד ניסן… בכל זאת התברר ברחמי המאציל, שגם
להם יש תקווה!… גם להם יש השלמה!… גם להם ניתנת שוב האפשרות של הקרבת קרבן
הפסח גם מעבר לגבולות הזמן האמיתיים שלה…
פסח שני!
ואכן, חיזוק עצום
לדורות אפשר ללמוד מטענת בני ישראל לפני משה רבנו, אשר בכוח טענתם הצליחו להמשיך
עליהם את הדבר הפלאי הזה שנקרא:
פסח שני!
למה נגרע?! למה נגרע?!… – כך צעקו ושאגו אחינו
בני ישראל אשר היו טמאים לנפש אדם ואשר היו רחוקים מלהתקרב לעשות את קרבן הפסח
במועדו…
נו, מה הם רוצים?
הרי הם בעצמם אומרים: "אנחנו טמאים לנפש אדם"? אז מה זה בכלל
הטענה שלהם: "למה נגרע"?
הרי אתה בעצמך
מודה ועוזב שאתה "טמא לנפש אדם"… ואתה היית "בדרך
רחוקה"… אז מה אתה רוצה?!…
הרי הכלל הידוע
הוא: "עבר זמנו בטל קרבנו"…
אלא סוד עצום
מתגלה כאן, שבו יש מזור ותקווה לכל נפש ונפש באשר הוא שם:
כי גם כאשר הנני יודע שאני טמא… וגם כאשר הנני
יודע שהנני בדרך רחוקה… אבל בכל זאת, בורא כל עולמים: איך בין דאך פארט א איד!… (אני בכל זאת נשמה יהודית?!…) ולכן, למה
נגרע?!…
ובכוח הצעקה
והזעקה הפנימית הזאת, מתגלה נס נפלא של פסח שני… יש תקווה!
"יש עניין
ששם נתהפך הכול לטובה"! והכלל והעיקר לא להתייאש מן הצעקה והרחמים
לעולם"… כך צעק קודש
הקדשים רבנו רבי נחמן מברסלב זי"ע.
ידידי, יום קדוש
זה, יום פסח שני, יש בו ללמד אותנו, שגם כאשר טמאים אנחנו לנפש אדם, גם כאשר
רחוקים אנחנו בדרך רחוקה… גם כאשר אבדנו מה שאיבדנו… גם כאשר איבדנו את הפסח
הראשון… גם כאשר איבדנו את הנחמ"ן = פס"ח… איבדנו את הצדיק… ולכאורה הרי זהו זה…
לכאורה אין כבר
שום פתח תקווה… כי הרי אפילו את הנחמ"ן = פס"ח כבר איבדתי… ובכל זאת, כאשר מתחזקים ולא שואלים
שאלות, רק צועקים ושואגים כארי ביער:
למה נגרע?!… למה נגרע?!… למה נגרע מהקריב קרבן
ד'?!…
נכון, אני יודע,
אני טמא לנפש… אני בדרך רחוקה… אבל בכל זאת, למה נגרע?!
מה יהיה איתי – טאטע אין הימל?!… איך בין דאך פארט א אידישע
נשמה?!… וואס איז גיווען איז גיווען…
(אבי שבשמים?!…
אני הרי בכל זאת נשמה יהודית!… מה שהיה היה…) אבל מה יהיה
מעתה… למה יגרע חלקי?!… וכי אין בי גם עתה א שטיקל
אידישע נשמה?!… (איזשהו משהו מתוך הנשמה היהודית שבי?!…) אם כן, עזור נא לי!… הושיע נא אותי!…
ואז בתוך שלל
הצעקות והשוועות הללו, מתגלה הנס הגדול והנפלא… מתגלה שיש מושג שנקרא פס"ח שני!… נחמ"ן
שני!…
בספרים הקדושים
מתבאר, שגם בענייני פרנסה יש סגולה מיוחדת ביום זה – כי בו ביום התחיל
להתעורר האור העצום של ירידת המן במדבר…
ואשר על כן, גם
תיבת פס"ח מרמז בתוכו את העניין של קמ"ח
שזה בסוד הפרנסה…
ופס"ח שנ"י מרמז על עניין של קמ"ח שנ"י, לחם
משנה… כפל ומכופל…
ולכן יש ביום
סגולה זה כוח לעורר את סוד השפע כפולה… את הקמח שני… בכוח הצעקה של למה
נגרע?!… ובכוח האמונה הפשוטה והברורה שבוודאי יהיה אלוקינו בעזרנו!!!
יש תקווה לאחריתך…
יש ניסים ונפלאות בכוח הצעקות והשוועות…
ויהי רצון מלפני
אבינו אב הרחמן, שבזכות יום קדוש ונפלא ומסוגל זה, יימשך עלינו ועל כל עמו בית ישראל רפואות
וישועות, פרנסות ונחמות, ברוחניות ובגשמיות.
א ליכטיגער פסח שני
מוטה
פניני 'באר בשדה'
הכנה ליום המסוגל
ל"ג בעומר ה'תשע"א
חבר וידיד הי"ו.
אספר לך, בקצרה, דיאלוג (= שיחת
חברים…)
של שני חברים שנסעו יחד לרשב"י ואוזני קלטו, משום
מה, את שיחתם…
זה כנראה יבוא גם
לעזרתך!!!
תגיד לי, אבל
באמת, ככה 'דוגרי'… 'בפנים'…
אבל, איך אומרים:
'שיישאר בינינו'… מה זה באמת כל הל"ג בעומר
הזה?!…
מה אגיד לך, הרבה
פעמים אני מרגיש שכל הל"ג בעומר הזה זה רק באלאגן אחד גדול…
סליחה שאני ככה
מתבטא, אבל אני פשוט רוצה להיות איתך אמיתי, אתה יודע מה אני מתכוון, נו, כל
הנסיעות האלו למירון באמצע הלילה, עם כל העייפות
שמסביב, וכל הדחיפות האיומות סביב קברו של הרשב"י…
מה אתה רוצה שלא
אסע?! איך אפשר? כולם נוסעים אז אני גם נוסע, אחרת זה יראה מוזר…
אבל האמת היא,
שאני לא מרגיש את החיבור לזה…
מה באמת יכול
לגרום לי להתעורר ולהבין שכל זה שייך אלי, כן, ממש אלי… וזה חשוב ונחוץ לי כל
כך…
אולי תוכל לעזור
לי בזה, כי הנה זה בא ומתקרב, ואני לא רוצה השנה להרגיש כמו כל שנה!!!…
החבר לא נשאר חייב, ולא
טמן ידו בצלחת, שמעתי אותו אומר לו בערך כך: חבר יקר, בוא ונדבר קצת תכלית:
דע לך, האור של
ל"ג בעומר בא לגלות ולהכריז בפני כל מי שרק רוצה להקשיב ולשמוע:
גם כאשר אם מצבך
הולך על הפנים…
גם כאשר נראה לך
שהכול הפוך על הפוך…
גם כאשר הינך
רואה, עין בעין, שבורא כל עולמים, כאילו, החליט להסתיר פנים ממך…
גם כאשר הינך
מתפלל ומתפלל ומתפלל ובכל זאת לא נענה…
גם כאשר הינך
מתחזק ומתחזק ומתחזק ובכל זאת לא פועל כלום…
בקיצור:
איין גרויסער גארנישט מיט נישט… (= לא! אחד
גדול…)
בכל זאת, הינך יכול לקבל בכוח
הל"ג בעומר את העוז והגבורה לעמוד ולהכריז בכל
לב:
ובכל זאת שמך לא
שכחתי! ובכל זאת שמך לא שכחתי!
ומתוך ההכרזה הזו שוב
להרים עיניים מתוך לב נשבר ונדכה ולצעוק ולשאוג:
נא נא אל תשכחני!… נא אל תשכחני!…
החבר המבולבל, ניסה
להתנגד קצת:
מה קשור?! מה אתה
מקשר לי פתאום כל זה לרשב"י, ולשמחת מירון, ובכלל
ליום ל"ג בעומר?!…
קשור קשור,
ועוד איך קשור, בוא תשמע טוב:
עליך לדעת להבין ולהאמין,
שהסוד העצום המגולם ביום ל"ג בעומר זה לא רק בגלל שזה:
היה, כנראה, יום
פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי…
ולא רק בגלל:
שכנראה, ביום זה גם
פסקו למות עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא…
ולא רק בגלל שביום זה:
כנראה, גם הסמיך
רבי עקיבא את חמשת התלמידים החדשים שלו שהם המשיכו מחדש את המשך מסורת הדורות של
האמונה היהודית…
כי מעבר לכל זה, דע לך!
שהסוד הגדול של ל"ג בעומר, הוא גם כפי מה שגילה רבנו החתם סופר,
ותמצית דבריו הם:
שכאשר בני ישראל
יצאו ממצרים לקחו איתם את העוגות מצות שהוציאו איתם בעת שיצאו ממצרים וזה היה
מאכלם, וממאכל זה הם הצליחו לאכול במשך חודש ימים…
כל זה היה איתם
רק עד חודש ימים, מיום היציאה, עד שהגיע יום י"ד באייר (שמטעם זה גם קבעו יום
זה לפסח שני כדברי היעב"ץ…), שבו כל העוגות
והמצות הללו נגמרו…
ומאותו יום – 2
וחצי מיליון אנשים מתחילים ללכת רעבים יום יומיים ושלוש עד ל"ג בעומר… ואין
מה לאכול, וכל זה במדבר צייה, והולכים למות מרעב…
'וילונו העם על
משה ועל אהרן'… כי כשהבטן ריק, רחמנא ליצלן איך שאז
נראים… ובפרט כאשר מדובר במיליוני אנשים…
אבל כלל ישראל, ברובו הגדול, בכל זאת החזיק מעמד באמונה וביטחון בד' ובמשה עבדו…
ועל זה הקב"ה משבח אותם:
"זכרתי לך
חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"…
ואז, כשהגיע יום
ל"ג בעומר, התרחש הנס, והמן התחיל לרדת בו ביום…
כך מחדש רבנו החתם סופר, שזה השורש הגדול של שמחת ל"ג בעומר…
לכן, חברי היקר, אני מבין טוב מאוד את ההרגשה שלך על הבאלאגן
הגדול שהינך מרגיש בכל המציאות של הל"ג בעומר, אבל
אל תהיה בטלן, אחי, וכמה זה יהיה טוב, אם כן, שבכל זאת תתבונן טוב עד שתצליח גם
אתה להתחזק, ביום מסוגל זה, עם השמחה הגדולה הזאת, כי בכך תצליח בעזרת השם
להמשיך גם עליך את הכוח העצום של האמונה והביטחון והתלות המוחלטת בבורא כל
עולמים…
כי כל עניין זה של גילוי
מידת האמונה והביטחון ביום מסוגל זה, קשור הדק היטב – על פי תורת הקבלה – לכל
עניין השמחה הגדולה שנהוג בכלל ישראל ביום מסוגל זה המכונה בשם: שמחת הרשב"י…
כי כל כוח הורדת המן, זה
רק בזכות האמונה והביטחון… ולאמונה והביטחון הזה זוכה כל אדם רק בכוח זכות
הצדיקים, ובמיוחד הרשב"י, כי הוא זה שגילה את
שורשי עניין האמונה והביטחון בתכלית השלמות…
כפי שהגמרא אומרת: הרבה
עשו כר' שמעון – בענייני ההנהגה של אמונה ביטחון – ולא עלתה בידם… כי רק הוא
זכה לזה בשלמות…
אבל ביום זה, יום
ל"ג בעומר, הוא יום חשוב מאוד בכל מה שקשור למצוות ספירת העומר, כי ליום הזה יש
כוח גדול על פי תורת הקבלה, להפוך את שם האלוקים שהוא מרמז על דינים והסתר
פנים… לשם קדוש ונורא של: אכדט"ם, שהוא
ההמתקה של שם אלוקי"ם…
רגע, רגע, ברחת
לי עכשיו ל'קבלה', נכון זה יום פטירת הרשב"י, מותר קצת 'קבלה'… אבל לאט לאט
תסביר לי מה אתה אומר כאן…
זה 'קבלה'? זה
אפילו לא הראשי תיבות של 'קבלה', אבל בוא אסביר לך את זה קצת יותר לאט…
דע לך, האותיות הפנימיות
של אלהים, שהם האותיות לה"י מתחלף לאותיות כד"ט…
(וזה
מראה על המתקה של הדינים המרומזים, בדרך כלל, בשם הקדוש אלהי"ם.
כי האותיות המתחלפות הקודמות מרמזות תמיד על עניין של המתקה. וכאן האותיות הרי התחלפו
לאותיות הקודמות להם, כי כ' זה לפני ל' וד' זה לפני ה' וט' זה לפני י'… והאות א' הרי אין אות לפניה לכן היא נשארת
א'. כמו כן האות ם' סופית נהפכת לאות מ' פתוחה ולכן גם היא נשארת אות מ'), והאותיות
המתחלפות הללו יוצא בגימטריא: ל"ג! וביחד
עם הא' והמ', זה נהיה כשתי מילים:
א"ם ג"ל,
שזה גימטריא ע"ד!
וכל זה מרומז בסוד הפסוק:
ויעקב קרא לו ג"ל ע"ד!
כי על ידי הג"ל נעשה ע"ד… והשם ע"ד הזה הוא בסוד הפסוק: בטחו
בד' עדי ע"ד…
ולכן, בכל שנה, ביום
ל"ג בעומר, יורד אור גדול של: בטחו בד' עדי עד!
כי בכוח הל"ג נעשה שם אלהים
בסוד שם ע"ד! ומתגלה הע"ד, ג"ל ע"ד… שזה הגל שעשה יעקב אבינו נגד לבן
הארמי…
ולכן, דווקא ביום מסוגל
זה, יש כוח גם בידך להתחיל ולהתחזק בכוח הרשב"י,
באמונה וביטחון.. ועל ידי זה להמשיך את השפע של המ"ן…
שבתוך שפע ירידת המ"ן כלולים כמה וכמה עניינים נשגבים
רוחניים וגשמיים כאחד…
כי המ"ן
הזה שהתחיל לרדת בל"ג בעומר היה בו כוח של כל הרפואות שבעולם… ולכן, בכדי
להמשיך רפואות, על פי הכוונות, צריך לכוון מאוד כשאומרים בתפלה: "בורא
רפואות", שזה מכוון לספירת ההוד…
ולכן בהוד שבהוד,
שזה יום ל"ג בעומר… זה רפואות שברפואות… גם רפואה גשמית וגם
רפואה רוחנית…
כמו כן יש כוח בירידת המ"ן להמשיך את הסוד הרוחני של המ"ן שזה על פי קבלה בסוד: מיין נוקבין…
שזה בסוד מציאת הזיווגים…
וואו, זה כבר מתחיל
להיות מעניין…. אהה…
דע לך, שבכדי שיהיה לך גם
'סידור מלא'… הרי כמו כן יש כוח בל"ג בעומר להמשיך את המ"ן,
שזה בסוד הפרנסה…
וחוט המשולש לא במהרה
ינתק – כי אם לא תהיה בטלן, ולא תסתכל על כל הבאלאגן
והבלבול והעייפות, ותנצל בכל עוז את הרגעים הקדושים האלו של הנסיעה וההשתטחות
לקברו של הרשב"י, הרי שתזכה גם אתה להמשיך, בכוח הרשב"י ביום שמחתו, יום ל"ג בעומר:
גם רפואה! וגם
זיווגים! וגם פרנסה!
ועל ידי זה תזכה להתברך,
מתוך אמונה וביטחון בשלמות, להתקרב להקב"ה, ללימוד התורה, ועבודת התפלה,
וקיום המצוות והמעשים טובים, והכול מתוך שמחה וחדווה, בכוח הרשב"י
וכל הצדיקים.
ומכאן גם הבקשה אליך:
חבר, אל תהיה
'אנוכי'!… אל תהיה 'מופנם' רק בתוך עצמך וצורכך!…
זכור תזכור להזכיר
בתפילותיך ביום זה גם את כל שאר בני משפחתך, ואת כל שאר חבריך, כמו גם את כל שאר
כל אחינו בני ישראל בכל מקום שהם, מתוך הריקודים הצוהלים בחצר הרשב"י…
שמתערבב יחד עם שפיכת הלב על קבר הרשב"י… וכל
זה, בוודאי, גם יחד עם המשקה של הח"י רוטל…
ספר לי אחר כך מה
הרגשת… תאמר לי אחר כך מה תמליץ לשנה הבאה לכל מי שרק ירצה לשמוע בקולך…
הצלחה גדולה!
האטס גי'פועל'ט אלעס גוט'ס
א ליכטיגער ל"ג בעומר
מוטה
תפלה זו כתבה ר'
נתן מברסלב
היא מיוסדת על פי
הסוד הנורא שגילה רבי נחמן מברסלב זצ"ל
על גדולת רשב"י, שהבטיח לישראל שלא תשתכח התורה על ידו
כמבואר בתחילת
ספרו ליקוטי מוהר"ן
ומה טוב, כדבר
בעתו מה טוב, ללמוד את המאמר, ולומר את התפלה אשר עליה, ביום ל"ג בעומר –
בפרט על קברו הקדוש של הרשב"י זצ"ל.
לכו חזו מפעלות ה' התגלות נפלא מסוד
גדלת התנא האלוקי רבי שמעון בן יוחאי ז"ל
רבי שמעון בן יוחאי הבטיח
שלא תשתכח תורה מישראל על ידו, כמובא בדברי רבותינו
זכרונם לברכה (שבת קלח:):
'כשנכנסו
רבותינו לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח
מישראל. ואמר רבי שמעון בן
יוחאי שלא תשתכח,
שנאמר: "כי לא תשכח מפי
זרעו".
וכמבאר בזוהר (נשא קכד:): 'בהאי חיבורא דאיהו ספר הזהר יפקון בה מן גלותא'.
ועתה בוא וראה והבן, נפלאות נסתרות של תורתנו
הקדושה. כי על כן סמך
רבי שמעון בן יוחאי עצמו על זה הפסוק: כי לא תשכח מפי זרעו. כי
באמת, בזה הפסוק
בעצמו
מרומז ונסתר סוד הזה, שעל-ידי זרעו של יוחאי, שהוא רבי שמעון בן יוחאי, על ידו לא תשתכח התורה מישראל. כי סופי תיבות
של זה הפסוק כי לא תשכח מפי זרעו הם אותיות
יוחאי…
וזה שמרמז ומגלה הפסוק, כי לא תשכח מפי זרעו, מפי
זרעו דייקא, דהיינו מפי זרעו
של זה בעצמו שהוא מרומז ונסתר בזה הפסוק. שהוא התנא יוחאי. כי על-ידי זרעו של יוחאי שמרמז בזה הפסוק בסופי תיבות
כנ"ל, שהוא רבי שמעון בן יוחאי. על ידו לא תשכח התורה,
כי בזוהר דא יפקון מן גלותא
כנ"ל.
ודע, שסוד רבי שמעון בעצמו הוא מרומז בפסוק אחר.
כי דע, כי התנא הקדוש רבי שמעון הוא
בחינת (דניאל
ד):
ע'יר ו'קדיש מ'ן ש'מיא נ'חית
ראשי-תיבות שמעון וכו'.
התפלה של ר' נתן
מברסלב על התורה הנ"ל
רבי שמעון בן יוחאי, עיר
וקדיש מן שמיא נחת, בוצינא קדישא, בוצינא עילאה, בוצינא
רבה, בוצינא יקירא, אתם הבטחתם לישראל שלא תשתכח התורה
מישראל על ידיכם, כי בזוהר דא יפקון מן גלותא, ואפילו בתוקף ההסתרה שבתוך הסתרה בעקבות משיחא באחרית הימים האלה, הבטחתם שאף על פי כן לא תשתכח התורה
מפי זרענו, כמו שכתוב: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה,
וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כי לא תשכח מפי זרעו".
והנה, עתה הגיעו הימים
אשר אין לנו חפץ בהם… כי ארך עלינו הגלות ומשך עלינו השעבוד, ובכל יום אנו
הולכים ודלים ומטה ידנו מאוד, כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב כי נשארנו כיתומים ואין
אב, ואין מי יעמוד בעדנו.
והנה, בתוקף סוף הגלות
המר הזה, התחיל להתנוצץ התנוצצות משיח מימי האלוהי האר"י
זצ"ל, ועמך בית ישראל משתוקקים ומתגעגעים מאוד להשם יתברך, והכול חפצים ליראה
את שמך בהשתוקקות נמרץ ונפלא, אשר לא הייתה כזאת מימי קודם.
הקיצותי ועודי עמך, באתי
עד סוף כל הדורות ועודי עמך, עדיין אנו אחוזים בך ומשתוקקים לעבודתך ככלות הנפש,
אבל אף על פי כן גם גודל ריחוקנו ממך בעתים הללו הוא גם כן בלי שיעור, כי טבענו
ביון מצולה ואין מעמד, באנו במעמקי מים ושיבולת שטפתנו. וראה את עמך ישראל מרודים
מאוד, אשר אי אפשר לבאר ולספר גודל התגרות הבעל דבר אשר התגרה בנו מאוד, עד אשר
הפיל אותנו מאוד.
והנה, אנוכי בעניי, מי
אנוכי לספור צרות ישראל באחרית הימים האלה. אך באתי לספר ולצעוק עלי ועל נפשי, על
עוצם ריחוקי מהשם יתברך, ועוצם פגמיי ועונותיי הרבים
ופשעי העצומים ועל אלה אני בוכייה, עיני עיני יורדה מים, כי איני יודע שום דרך איך להחזיר לי הכוח הקדוש,
ואיך לזכות לתשובה שלמה, ובאיזה דרך אתחיל לעזוב דרכי הרע ומחשבותיי המגונות, ואיך
ובמה אזכה לתקן קלקולים ופגמים כאלה, לא ידעתי נפשי אנה אני בא, אנה אוליך את
חרפתי העצומה, אנא אברח, אנה אטמון פני מבושתי וכלימתי. ואומר להרים כסוני ולגבעות
נפלו עלי, אוי מה היה לי, אוי מה היה לי.
על כל אלה אמרתי, אמרר
בבכי, אולי ירחם, כי אין מעצור ליהוה להושיע גם אותי בעת הזאת, כי הרבה רוח והצלה
לפניו, כמו שכתוב: "כי אתה כל תוכל, ולא יבצר ממך מזמה", ומי יאמר לך מה
תעשה, על כן באתי כעני בפתח, רש דל ואביון, נגוע ומענה, מבולבל ומטורף, עני וכואב,
לצועק ולזעוק לפני הדרת קדושתכם.
רבי, רבי, רבי! אבי, אבי!
רכב ישראל ופרשיו, נהורא דבוצינא
דאורייתא, עורה למה תישן, איך תוכלו לסבל צרות ישראל, קומו ועוררו עם כל צדיקי אמת
להסתכל ולראות במרירות צרות נפשנו, הקיצו ורננו שוכני עפר, קומו ישני מכפלה לסעדנו.
צדיקי יסודי עולם, קומו
בעזרתנו בעת הצרה הזאת, חוסו וחמלו על כל עדת בני ישראל, ובתוכם עלי החוטא והפגום,
המלא חטאים מכף רגל ועד ראש.
אתם ידעתם את כל התלאה
אשר מצאתנו מיום גלות הארץ עד הנה, כל מה שעבר על כלל ישראל בכלליות, ובפרטיות מה
שעבר על כל אחד ואחד, ובפרט מה שעבר עלי מיום שנאצלו
ונבראו ונוצרו ונעשו נשמתי ורוחי ונפשי וגופי, וכל מה שעבר עלי בכל גלגול וגלגול,
ובפרט מה שעבר עלי בזה, כל מה שעברתי מעודי ועד היום הזה, מה שאני זוכר עדיין ומה
שנשכח ממני.
היספיקו כל אילי נביות לבאר ולספר אפס קצת מהפגמים שפגמתי ביום אחד, כפי מה
שנוגעים הפגמים במקום שנוגעים כפי שורש נשמתי, ומכל שכן וכל שכן מה שפגמתי בכל
הימים שעברו עלי מיום היותי עד היום הזה {ובפרט …} מי יוכל לספר, מי יוכל לספר,
מי יוכל לשער, מה אדבר, מה אתאונן, מה אומר, מה אדבר ומה אצטדק.
רבנו של עולם, תן בלב
הצדיק הקדוש והנורא הזה (אם יזכה להיות על ציון רשב"י
יאמר: השוכן פה), ובלב כל הצדיקים האמתיים, לבל יסתירו פניהם ממני, ויעמדו בעדי
למליצי יושר, להפוך בזכותי ולבקש ולמצוא בי נקודות טובות, וימליצו טוב בעדי
שתקרבני אליך ברחמי.
ותיתן בי לב חדש, ורוח
חדשה תיתן בקרבי, שאזכה להתעורר מעתה באמת, לשוב אליך באמת ובלב שלם. אי שמים,
הפגינו בעדי, כל בעלי רחמים וחמלה חמלו עלי, כל שוכני עפר העתירו בעד מטבע ביון
מצולה ואין מעמד כמוני.
רבי, רבי שמעון בן יוחאי,
זכרו זאת ותשימו על לב, שזכינו בדורות הללו לשמוע נפלאות נוראות גדולתכם איך מרמז
בתורה שעל ידיכם לא תשתכח התורה, כי הפסוק שהבאתם ראיה ממנו, "כי' אל' תשכח'
מפי' זרעו'", הוא סופי תיבות יוחא"י, ושמכם
הקדוש בעצמו מרמז בפסוק: "ע'יר ו'קדיש מ'ן ש'מיא
נ'חית", אשר אתם לבד יודעים סוד הדברים האלה, אתם
לבד יודעים גדלת ההבטחה שהבטחתם לישראל, שהתורה לא תשכח מישראל על ידיכם, ואיך משה
רבנו עליו השלום ניבא על זה בתורתו הקדושה מקודם.
על כן באתי להזכיר, נא
רבותי הקדושים חמלו עלי, ואל תסתכלו על כל הרע שעשיתי מעודי עד היום הזה במחשבה
דבור ומעשה, אשר המריתי אמרי אל ועצת עליון נאצתי, אל
תביטו במעשי הרעים, ואל תעשו עמי כחטאי, ואל אקוץ בעיניכם, על אשר זה כמה אשר
מעוררים אותי באלפים ורבבות רמזים והתעוררות, ובכמה מיני עצות נכונות, בכל יום
ובכל עת, להתקרב להשם יתברך ואני בעצם קשיות ערפי קלקלתי ופגמתי בכל זה, ולא הטיתי
אזני ולבי לכל זה.
חוסו עלי! ואל תשיתו לב
לכל זה, ואל יחר אפכם בי חלילה. רק תחשבו מחשבות עוד
מעתה לבל אהיה נדחה עוד מהשם יתברך ומכם חלילה. כי עדיין אין מעצור מד' להושיע גם
בעת הזאת. כי אין לי שום כוח אלא בפי לבד.
וגם זה מאתו יתברך שמו אשר לא עזב חסדו ואמיתו מאתי.
ונתן כוח ליעף כמוני לדבר עתה מעט דברים האלו ועל זה תמכתי יתידותי
שתרחמו עלי ותעשו את אשר אזכה לשוב באמת להשם יתברך. וד'
הטוב ישמע תפילתכם ויעזור ויגן ויושיע אותי ואת כל ישראל למענכם.