מגילת רות לקראת חג השבועות ה'תש"ע

נעמי, רות, ערפה. מחלון כליון. בועז. צניעות ענוות חן וקבלת יסורים באהבה.

שלושת
ימי ההגבלה של ערב חג השבועות ה'תש"ע

פנינים מתוך 'באר בשדה'

על מגילת רות

לקראת חג השבועות ה'תש"ע

חבר וידיד הי"ו

מנהג קדום ביותר היא אותה תקנת חכמים ז"ל לקרוא בחג
השבועות את ספר מגילת רות. הרבה טעמים נאמרו בעניין זה, לבאר את הקשר שיש בין
סיפור מגילת רות לבין יום מתן תורה.

כאשר אחד הטעמים היא שסיפור מגילת רות באה ללמדנו בינה
שאין דברי תורה יכולים להתקיים בשום אדם אלא אם כן הוא מקבל על עצמו לסבול למענה
אפילו ייסורי עניות… ורק מתוך קבלת מסירות נפש על עצמו יזכה להיות מבין אלו
הזוכים לקבל תורה מחדש כרות בשעתה שזכתה להתגייר ולהיכנס תחת כנפי השכינה בכוח זה
שהייתה בה מידת הנאמנות והמסירות נפש…

ולכן, יהיה זה נכון גם לנו, להתבונן קצת באותם פסוקים
המזהירים כזוהרי חמה, יחד עם מדרשי חז"ל שמסביב להם, בכדי ללמוד גם אנו,
להכין עצמנו כראוי, למלא את עצמנו יחד עם אותם מידות טהורות ונעלות:

נאמנות, מסירות, אהבת הזולת והחסד, צניעות וענווה.

בכדי לזכות להתכונן בכך לקראת קבלת מתן תורה מחדש גם
בשנה זו – שנת ה'תש"ע – ולהיות כלי ראוי לקבל תורה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות
ולקיים.

 

קוים לדמותם של רות ונעמי

"ותאמר נעמי לשתי כלותיה, לכנה שובנה אשה לבית אמה,
יעש ד' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי. יתן ד' לכם ומצאן מנוחה אשה בית אשה.
ותישק להן, ותשאן קולן ותבכנה"
(רות א-ח,ט)

תתבונן גם אתה, איך
זה היה נראה… שלוש
נשים עומדות בצד הדרך ובוכות...

אבל, הן עונות לה בבכי:

"ותאמרנה לה, כי אתך נשוב לעמך" (רות
א-י)

נעמי ממשיכה לסדר את דבריה לפניהן בחכמת אישה ואם:

מצד אחד הייתה נעמי רוצה מאוד כי תלכנה עמה, הלא הן הן המזכרת של בניה, האלמנות של מחלון וכליון. אבל אם היו הן לפחות מבנות עמה כי אז היה יכול להיות נוחם בהן לקיים בהן מצוות הייבום ולהקים שם בישראל לבניה שמתו בלי זרע בישראל.

מצד שני, משתקף רצונה הכמוס שישובו לארצן, כי נעמי הייתה
מאוד רוצה שהם לא יבואו אחריה, כי הרי הן מזכרת עוון על הבריחה מארץ ישראל בשעת
עוני מבלי רצון לתת פרנסה לאביוני השבט בבית לחם ולמה א"כ תביא אותן לארץ
יהודה להגדיל את חרפתה?
(ילקוט
שמעוני רמז תר"א)

בפרץ של שיחה מרירה ובצער הולך וגובר ממשיכה נעמי להתחנן
לפני כלותיה:

"ותאמר נעמי שובנה בנותי, למה תלכנה עמי? . . . אל
בנותי כי מר לי מאוד מכם . . ."
(רות א' ח-ט)

ובדברי חז"ל מצאנו שאפילו רמזים של תוכחה יש כאן כלפיהן:

"אל בנותי ? אללי בנותי! מר לי מאוד מכם ? בשבילכן,
בשביל המהירות שמיהרו בני לקחת אתכן, נכריות מואביות, לנשים"
. (מדרש
רות רבה ב-יח)

עומדות להן 2 נשים צעירות בצד הדרך, והחלטות קשות,
גורליות, לפניהן, הפסוק מספר:

"ותשנה קולן ותבכינה עוד" (רות
א' יד)

ערפה ורות גם יחד נאלמות דומיה אחרי דבריה הקשים והמרים
של נעמי חמותן, עיניהן ממשיכות להיות מקור דמעה, הפסוק מכתיב את המילה: 'ותשנה'
בלי א' ? לומר:

"תשש כוחן כי היו מהלכות ובוכות". (מדרש רות ב' כא)

*  *  *

אבל כאן, ברגע קריטי זה, נפרדו דרכיהן של 2 האחיות, בנות
עגלון מלך מואב.

כל כך נפרדו שתיהן עד כי:

"מערפה הנשוקה יצא גלית – המחרף אלוקים חיים 40 יום
רצוף
". (מסכת סוטה מב:)

"ערפה זו – הופכת עורף לחמותה" (מדרש
רות רבה ב' ט')

כי ערפה שומעת את דברי נעמי חמותה רק בצורה החיצונית של
הדברים, וגם דברי הביקורת הקשים של נעמי פועלים עליה את פעולתם, כמצווה לעשות
בדחיית הגר בתחילת דרכו.

עד כי לא נשאר כלום זכר מבעלה 'כליון' – כי נעשה
ממנו כליה.
(ילקוט שמעוני סימן
ת"ר)

אבל, מרות הדבוקה, יצא דוד המשבח ומפאר אלוקים חיים
ומרווה את גרונו בשירות ותשבחות, כי רק רות הצליחה לשמוע את הצליל הפנימי שבתוכחת
דברי נעמי חמותה, כי גם בתוך דברי התוכחה היא שומעת גם את הצליל הענוג כדוגמת
המילים החביבות: 'בנותי' 'כלותי'.

זכתה רות ושם בעלה: 'מחלון' – נהפך בסוף לאות
מחילה
(ילקוט שמעוני שם)

*  *  *

"ותשנה קולן ותבכנה עוד ותישק ערפה לחמותה ורות דבקה בה" (רות א' יד)

גם אם נדמו שתיהן עד הנה כשוות, הרי שמעתה, באופן שמיעת
דברי נעמי נתגלה לראשונה ההפרש הגדול שבין השתיים. דבריה של נעמי נעשו אבן בוחן
שגילתה כמה שונות שתי כלותיה זו מזו, וגם כמה שונה מידת מסירותן אליה. כי אם סוף
סוף הפכה עורף ערפה לחמותה סימן שמלכתחילה היה הקשר אליה רופף מהקשר של רות. ערפה
הייתה קשורה לחמותה רק בשכבות העליונות של הנפש, אבל לא בשכבה הפנימית ביותר
שנתגלה מעכשיו.

גם נעמי, בתחילת דבריה לשתי כלותיה, נשקה לשתיהן, אבל לא
נשיקת פרידה הייתה זו, כי בתוך תוכה לא רצתה בפרידתן, אלא בחכמה עשתה זאת בבחינת:
"שמאל דוחה וימין מקרבת". אבל ערפה הרגישה נשיקה זו כטל היורד על פרח
בזמן כמישותו, שטל זה אינו אלא מחיש את הכמישה ביתר שאת. אבל רות מתוך רצונה הכמוס
להישאר דבוקה הרי שנשיקת נעמי אליה התפרשה כטל היורד על פרח בעת לבלובו שמגביר בו
את רעננותו וריחו.

ולכן, כעת ערפה מחזיר לנעמי את הנשיקה של הפרידה, כל מה
שעדיין היה בה מן האהבה והמסירות היא הוציאה עתה בנשיקתה, וכדברי חז"ל על
נשיקה זו:

"ותשק ערפה לחומתה – נשיקה של פרישות" (מדרש
רות ב' כב)

כלומר, יש נשיקה המחזקת את הקשר שבין שני אנשים, ויש
נשיקה המנתק את הקשר בין נפש לנפש, בנשיקה זו הפכה ערפה את עורפה לחמותה, ומכאן
ואילך חוזרת היא אל שורשי המואביות שבה, עד כי בניה כבר נלחמים בישראל ובראשם גלית
הפלשתי.
(סוטה מב:)

נכון הדבר שערפה נהגה כנורמה אנושית, משנוכחה לדעת שאין
טעם והגיון למסירות נפשה החליטה לשוב, כי אל פסגת ההר ממילא לא תוכל לעלות. אבל
ברות התגלה ניצחון אמת אחרת, ניצחון של אמת נבואית, ניצחון כזה המדלג על ההיגיון
המוצק. כי הכוח שהחזיק את רות אצל נעמי היא כוח הדביקות במטרה:

"ורות דבקה בה".

בערפה ורות, בלב שתיהן, מצוי כינור המנגן מנגינה של חסד,
כי הרי שתיהן החליטו ללכת אחרי נעמי אל שדות ארץ יהודה ולעזוב מאחוריהן עם ומדינה
ומשפחת מלכות עגלון מלך מואב.

אך כשנעמי בחכמתה לחצה על כינור שתיהן הרי פוקעת הנימה
בכינורה של ערפה ולימים כבר מנסרים מאותו כינור מרוסק דברי החירוף של גלית הפלשתי.

אך הנימה שבלב רות צליליה נעשים דקים יותר ונעימים יותר
בכוח הלחיצות של נעמי חמותה, ולימים היא נעשית מיתר כינורו של עולם, כינור שעליו
ינגן נעים זמירות ישראל, וחז"ל ברוח קודשם מגלים ברמזיהם:

"למה נקרא שמה רות – שממנה יצא דוד שריווה
להקב"ה בשירות ותשבחות".
(מסכת בבא בתרא יד)

*  *  *

וכאשר נעמי מנסה שוב ללחוץ על רות כלתה, להפריד ממנה את
הדבקות בה, ומשתמשת לצורך כך לפניה בדוגמה של ערפה:

"הנה שבה יבימתך אל עמה ואל אלוהיה שובי אחרי
יבימתך"
(רות א' טו)

רות מצידה ממש נפגעת מדברי חמותה, והיא פותחת בדברי
נאמנות ומסירות לאין קץ, ואומרת לחמותה העומדת משתאה מול המאמצים של כלתה להישאר
דבוקה בה בכל מחיר:

"ותאמר רות, אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך. כי אל
אשר תלכי אלך, ובאשר תלוני אלין, עמך עמי, ואלוהיך אלוהי, באשר תמותי אמות, ושם
אקבר, כה יעשה ד' לחי וכה יוסיף, כי המות יפריד ביני ובינך"
(רות א' טז יז)

חז"ל ראו בכל מילה של פסוק זה לימודים שלמים
בענייני ההלכות של קירוב גרים. וכך אכן נעמי עושה, והיא מסדרת לרות כלתה את דיני
הגרות ומנהגי בנות ישראל, ורות מצידה עונה גם היא שהיא אכן עומדת מוכנה לקבל עליה
את אמונת ישראל באלוקיו, ומכאן ואילך הרי חל עליה שם של גר צדק, וכה הם דברי
חז"ל:

"אמר ר' יהודה ב"ר סימן: בוא וראה כמה חביבים
גרים לפני הקב"ה כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה הכתוב אותה לנעמי שנאמר:
"ותלכנה שתיהם עד בואנה בית לחם"
(רות א'
יט)

*  *  *

את המסירות והנאמנות של רות ממשיכים לראות גם בהמשך
סיפור המגילה כאשר היא כבר נמצאת בבית לחם יהודה בביתה של נעמי אשר לאלימלך, ושם ניסיון
העוני הולך וגדל עד כי אין להם במה להחיות נפשם.

דיונים רבים מתקיימות בין נעמי לרות מאיזה כיון להביא
אוכל לנפשם, עד כי ההחלטה נופלת כבקשת רות:

"אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים אחר אשר אמצא חן
בעיניו"
(רות ב' ב')

רות מקבלת על עצמה להתנהג כאחת העניות והאלמנות של נשות
ישראל, ללקט בשדות זרים את מתנת שמים, בכדי לא להצטרך למתנת בשר ודם. וכי נקל לתאר
מצב זה של בת מלכים המקבלת על עצמה אמונת ישראל ומצבה הכלכלי מתדרדר כל כך עד כדי
להישרך בשדות זרים ללקוט בעומרים של לקט שכחה ופאה. אבל לא על נאמנת ומסורה כרות
הדברים ישפיעו לרעה חלילה. ומתוך כך צמחה ישועתה וישועת העם כולו, בהולדת עובד אבי
ישי ואבי דוד – מלך ישראל ומושיעו.

*  *  *

"ויאמר בועז לנערו הניצב על הקוצרים למי הנערה
הזאת"
(רות ב-ה)

כמה צניעות וענוות חן באים פסוקים הללו ללמדנו מאורחותיה
הצנועות מלאות חן וענווה של רות, וכפי שחז"ל מדייקים:

"וכי דרכו של בועז לשאול בנשים"? (לשון הגמרא שבת קי"ג ע"ב)

וכי לא ידע בועז מי הנערה הזאת?

בועז הרי ודאי יודע, כפי שידעו כל אנשי בית לחם משבט
יהודה, כי חזרה נעמי משדה מואב וגם כלתה המואביה יחד עמה, ולכאורה  היה צריך בועז להתאזר בשמחה על כך שזכה ואחד
ממשפחתו הנצרך והעני בא לקיים בשדהו מצוות לקט שכחה ופאה, והרי כך נאמר בתורה:
"לגר ליתום ולאלמנה יהיה"
 
(דברים כד-יט)

"וכי לא היה בועז מכירה?

אלא כיון שראה אותה נעימה ומעשיה נאים, התחיל שואל עליה…

כל הנשים משוחחות ומלקטות ? וזו יושבת ומלקטת….

כל הנשים מסלקות כליהן, וזו משלשלת כליה…

כל הנשים משחקות עם הקוצרים וזו מצנעת עצמה…" (יבמות
עו. מדרש רות רבה ד-ח)

את מעלות צניעותה אפשר לשמוע, כפי שחז"ל מגלים מבין
שורות דבריו, גם מתוך תשובתו הארוכה של הנער לבועז:

"ויען הנער הניצב על הקוצרים ויאמר נערה מואביה היא
השבה עם נעמי משדי מואב"
(רות ב-ו)

הנער כאילו הופתע משאלת בועז, כי ידע הנער שנעמי קרובת
בועז, והלא כל העם ידעו זאת והיו מרננים על זאת המואביה שפגמה את משפחתה, ובגללה
המשפחה כולה כל כך מתרחקת מהן, ולכן הנער עומד ומתבלבל, מה בעצם רוצה בועז בשאלתו?
האם יש בכוונת שאלתו לבחון את דעת הקהל של אנשי בית לחם בכל הקשור לנעמי וכלתה
המואביה, ומתוך כך הוא ממשיך להתרגש ולהאריך בדברי תשובתו:

"ותאמר אלקטה נא ואספתי בעמרים אחרי הקוצרים ותבוא
ותעמוד מאז הבוקר ועד עתה זה שבתה הבית מעט"
(שם)

התחיל הנער לספר בשבחה ובצניעות שבה:

"הרי יש לה כמה ימים שהיא עמנו שלא נראית אפילו אחת
מאצבעות ידיה ורגליה – ואין אנו יודעים אם היא אילמת אם דברנית
" (רות זוטא ב-ז)

*  *  *

נאמנותה של רות שזורה שוב בהמשך סיפור המגילה כאשר רות
עוברת בשלום את המפגש הראשון עם בועז וכל הנערים אשר אתו, ובועז מזהיר את נעריו לא
לפגוע בה לרעה ומביא את רות להרגשת הקלה באומרה:

"ותאמר אמצא חן בעיניך אדוני, כי נחמתני וכי דברת
על לב שפחתך ואנוכי לא אהיה כאחת שפחותיך"
(רות ב'
יג)

ובועז מצדו מוסיף לקרבה לעשותה בטוחה יותר ויותר, ואם
בתחילה אמר לה לשתות מים מן הכלים אשר לקוצרים עתה הוא מזמינה גם ללחם:

"ויאמר לה בועז לעת האוכל גושי הלום, ואכלת מן
הלחם, וטבלת פתך בחומץ"
(רות ב' יד)

אבל רות ממשיכה, גם בשעת רוממות רוח זו, להתנהג בענוות
חן המיוחדת לה, והפסוק טורח להצהיר:

"ותשב מצד הקוצרים" (רות ב' יד)

היא מרגישה שהיא יושבת רק מצד הקוצרים, לא כחלק אחד מהם.

הפסוקים גם טורחים להוסיף לנו פרטים נוספים על צורת מהלך
הסעודה, איך שבועז במו ידיו טורח לכבד אותה:

"ויצבט לה קלי" (שם)

אבל היא, אוכלת, רק בכדי להשביע את נפשה הרעבה, כי הרי
היא כבר כאן "מאז הבוקר" – כעדות הנער – ועדיין לא אכלה כלום. אך איש
ודאי לא שם לב ולא ראה כי גם מהאוכל שכיבדו אותה היא לא אוכלת כליל, אלא יותר ממה
שהיא אוכלת היא מחביאה, והפסוק מעיד:

 "ותאכל
ותשבע ותותר"
(שם)

למי?

היא לא שוכחת את חמותה, נכון שהיא יצאה "מאז
הבוקר", אחרי ששידלה את נעמי חמותה, בכדי ללקט שיבולים ולהביא חטים לבית בכדי
לאפות פת חמה, אבל הרי ההשגחה העליונה האיר לה פנים, ובועז מכבד אותה לסעוד נפשה
משולחן מלכים אשר לבועז ונעריו, והיא לא שוכחת לשתף גם את חמותה הגלמודה היושבת בכיליון
עיניים בביתה ומצפה, בדאגה, לראות מה קרה לה לרות כלתה, והאם הצליח ד' דרכה למצוא
חן בעיני מישהו לרחם עליה ולתת לה ללקוט את הלקט שכחה ופאה כבנות ישראל העניות
והאלמנות, או, שחלילה, גרשו אותה ורחקו אותה באשר היא נערה מואביה, נכריה וזרה.

אבל רות, באהבה ומסירות ודאגה, היא זוכרת כל אותו הזמן
להשביע גם את נפש חמותה, נעמי!

*  *  *

אנו פוגשים שוב את מסירותה, לאין קץ, של רות, כלפי נעמי
חמותה, בסיפור המגילה לפרטי פרטים את כל אשר אירע מאז ההצעה, הנועזת, של נעמי
לרות, לרדת הגורן באמצע הלילה, כאשר בועז הגואל, קרוב המשפחה, אמור לשמור כל אותו
הלילה על גורנו בשעת הזרייה שלה, ולהציע את עצמה כלפיו, בכדי "להקים שם
המת", וזאת במקביל למצוות הייבום הנהוגה מאז מתן תורה רק באשת אחי המת.

עד עתה, נעמי לא הייתה היוזמת של משיכת רות, לא בהקשר
ההבאה לארץ ישראל, וגם לא בהקשר היציאה שלה ללקוט בשדות. רות היא זאת שהציעה את
עצמה לדבוק בנעמי חמותה והיא גם זאת ששכנעה את נעמי לצאת ללקוט בשדות. והנה היא
רואה ש"ויקר מקרה" – ומלאכי שמים כיוונו אותה בהשגחה כה מופלאה אל השדה
אשר לבועז, קרוב המשפחה, שהוא בעצם בן דוד ראשון של מחלון, בעלה הראשון של רות!!

– מכאן ואילך אומר המדרש:

"התחילה מהרהרת ואומרת שמא ישא אותה בועז והתחילה
מפתה אותה בדברים"
(מדרש רות זוטא ג' א)

לא ביום אחד השתלשלו הדברים, אלא כפי המתבאר מתוך מדרשי
חז"ל, הרי שלושה חודשים שלמים לוקח עד גמר "כלות קציר החטים וקציר
השעורים".
ובכל אותו זמן, שלושה חודשים! בוקר בוקר, הייתה יוצאת רות ללקט
בשדהו של בועז ובערב הייתה חוזרת אל נעמי.

בכל אותם ימים הייתה יושבת ומצפה לה, אולי היום היא תביא
את בשורת התקווה, אולי התעורר סוף סוף בועז להשלים את חסדו להקים את בית בנה המת.
במיוחד כאשר חז"ל מוסיפים לספר לנו:

"אמר ר' יצחק באותו יום שבאת רות המואביה לארץ
ישראל עם נעמי חמותה, מתה  אשתו של
בועז"
(בבא בתרא צא.)

אבל בועז לא התעורר עד עתה לקיים מנהג ישראל משנים
קדמוניות להקים שם המת, גם כאשר נכון הדבר שאין הוא מחויב בדבר, כי הרי אינו אחיו
של המת, אבל מכל מקום מנהג קדמון היה שגם שאר קרובי המשפחה יש בהם עניין להקים שם
המת
(כמובן אם אין בהם איסורי
חיתון, מאז מעמד הר סיני),
וכאשר
מסופר על יהודה ותמר שגם שם הייתה מסירות נפש מצד תמר במטרה להקים שם המת, ונולד
פרץ שגם הוא שורש לישי אבי דוד ככתוב בסוף המגילה.

יכול להיות שבועז היה טרוד גם באבלו של אשתו שמתה עליו
זה עתה… ויכול גם להיות שבועז לא האמין שעליו מוטלת החובה כי הרי זקן היה האיש –
וכפי המובא במדרש רות היה כבר בגיל 80 לחייו – ושבע רוגז וייסורים, וקבר את כל
בניו כפי שחז"ל מספרים:

"אמר רב, 'איבצן' – זה בועז. והיה לו שלושים בנים
ושלושים בנות וחיתן את כולם וכולם מתו לו בחייו"
(בבא
בתרא צא)

וכאשר הקיץ עובר והן עדיין לא נושעו, הרהיבה נעמי באותו
יום להפריע את הדומיה, ובזהירות היא פותחת את דבריה ועוטפת אותם כאם המרחמת:

"ותאמר לה נעמי חמותה: בתי! הלא אבקש לך מנוח אשר
ייטב לך"
(רות ג א)

יודעת נעמי כי קרבן גדול היא דורשת מרות, בועז הגואל הוא
אמנם עשיר ומכובד, אבל זקן האיש ומופלג, ואם באמת הותרה מואביה לבוא בקהל הלא טוב
לה "ללכת אחרי הבחורים, אם דל ואם עשיר"…

אבל שוב מתגלה כאן, במלוא  עוזה ותפארתה, המסירות והנאמנות של רות כלפי
נעמי חמותה:

"ותאמר אליה כל אשר תאמרי . . .  אעשה ותרד הגורן ותעש ככול אשר ציוותה
חמותה"
(רות ג ה ו)

חז"ל מעמיקים להדגיש שהמילה 'אלי' היא קרי
ולא כתיב,
(רות רבה ה' יד)

הנביא, כותב המגילה, משמיט את המילה 'אלי'
המביע את שייכות הנפשית של רות לעניין. ה'אני' של רות מסולק מהסכמתה, כי אילו
נשמעה כאן ל'אני' הפנימי שלה היא לא הייתה מסכימה לעשות כעין זאת. אלא שהיא הייתה
בטוחה שכל מה שנעמי מייעצת לה היא מתכוונת לשם שמים, ורוח הקודש מנצנצת בדבריה,
ולפיכך רות מוכנה ומזומנת לעשות ככל אשר תאמר לה, אפילו אם הדבר נוגד את רוחה
וטבעה…

*  *  *

כמה
נאה, אם כן, להכין עצמנו יחד עם פסוקי מגילה נפלאה זו, לעורר גם בנו את ההכנה
הראויה לקראת קבלת התורה מחדש…

כי
"דרך ארץ קדמה לתורה"… ו"יש סדר למשנה"… ו"לעולם יהא
אדם"

ובכוח
לימוד פסוקי המגילה הזאת נזכה לעורר גם בנו את הכלים הנפלאים הללו של:

נאמנות,
מסירות, אהבת הזולת והחסד, צניעות וענוות חן.

א
ליכטיגער מתן תורה

מוטה

 

כתיבת תגובה