פרשת שמיני

התחזקות כאשר הישועה מתמהמהת לבוא

 

יום
ה' כד' ניסן ה'תש"ע

 

פנינים מתוך 'באר בשדה'

לקראת שבת פרשת שמיני

 

אנחנו כולנו נמצאים עדיין כעת תחת ההשראה שהשאירו בנו
ימי החג – יום טוב הראשון של פסח יחד עם ליל הסדר, ימי חול המועד, ויום טוב האחרון
ליל ויום שביעי של פסח – שהנה רק עכשיו נכנס, וכל כך מהר הוא כבר מאחורינו… אבל
אנחנו מאמינים בני מאמינים שהחג גם 'נכנס'… ועוד איך 'נכנס'… והשאיר בנו,
בנשמותינו, כוחות רוחניים
, על מנת להמשיך אותם לכל ימות השנה…

 

עומדים עכשיו לקראת תחילת שבתות הקיץ…

 

השבת הקרובה פותחת לנו את שבתות הקיץ… בספר 'טעמי
המנהגים'
מובא מנהג, שנוהגים לעשות בשבת זו את החלות כצורת מפתח… והוא
עניין סגולי לפתוח פתחי הפרנסה…

 

אולי יש בכל זה גם עניין של: 'פתחי לי אחותי רעייתי
יונתי תמתי'…
הקב"ה מבקש מכל אחד מאתנו: 'פתחי לי פתח לי כחודו של
מחט ואני כבר אפתח לכם כפתחו של אולם'…

                     

*
*   *

 

השבתות של ימי הקיץ, הם ימים ארוכים יותר מהשבתות של ימי
החורף… אפשר לנצל אותם יותר ויותר ללימוד התורה ועבודת התפלה… אפשר לשבת בהם
יחד עם כל בני המשפחה, סביב שולחנות השבות הערוכים בטוב טעם, ולשוחח ולדבר ולספר
על ענייני הפרשה על ענייני השבוע…

 

חכמינו הוסיפו לנו בשבתות הללו ללמוד בכל שבת פרק
מתוך משניות אבות
, כאשר אחת הסיבות לכך, היא בגלל האורך של ימי השבתות, וצריך
להשתדל להוסיף בהם עוד ועוד בלימודים שמשרישים בנו: אמונה, אהבה ומידות טובות…

 

לקראת השבתות הבאות לקראתנו לשלום, אשתדל לשתף אתכם, אם
כן, גם עם רעיונות מסוימים הקשורים לפרק של פרקי אבות השייכים לפרק שלומדים בו שבת
בשבתו.

 

*
*  *

 

כאשר נשתדל להתעמק קצת בסיפורי פרשת השבוע – פרשת
שמיני
– הרי יתברר לנו לימוד עצום עד כמה צריך להתאזר בכל עת במידת הסבלנות
וההתחזקות
עד שזוכים להגיע לגמר הישועה…

 

את תחילתו של פרשת שמיני אנחנו כבר קוראים בציבור משעת
קריאת התורה בציבור בתפלת המנחה של שבת הגדול, וביום שני שלפני חג הפסח, ועלינו
לזכור, שאותו יום השמיני המוזכר בתחילת הפרשה הרי היא סובבת הולכת על אותו
יום גדול ונפלא, יום ראש חודש ניסן של שנת ב'תמ"ט לבריאת העולם, (לפני
3321 שנים…), השנה השנייה לצאת בני ישראל מארץ מצרים…

 

לכאורה לא היו ימים טובים לישראל כאותו יום גדול ונפלא,
יום הקמת המשכן… יום שעליו אמרו חכמים שעשרה עטרות נטל אותו יום…

 

ובכל זאת, גם אז לא הכול הלך כל כך חלק… לא הכול הלך
כל כך מהר… ולא הכול הלך כל כך קל…

 

בואו נזכור את המעמד והמצב של בני ישראל אז…

 

כשבני ישראל עמדו אז, באותו יום של ראש חודש ניסן, ליד
המצב הנפלא של הקמת המשכן, היה זה אחרי שהם כבר הספיקו, כ-9 חודשים לפני כן,
לחטוא בחטא הגדול של עגל הזהב… ובכך גרמו אז שהסתלקה מהם שכינה… ונעלמו ענני
הכבוד שהלך איתם מיד בצאתם ממצרים… כל אחד הרגיש אז בחוסר השכנת השכינה והשמחה
והקדושה…

 

משה רבנו לא התייאש, והוא האריך במשך שמונים יום בתפלה
ובתחנונים, עד שהצליח לעורר רחמיו המרובים, וביום הכיפורים נאמר לו: "סלחתי
כדבריך"!

 

ומיד למחרת יום הכיפורים, הצטווה לאמור לבני
ישראל להביא תרומתם לבניית המשכן שזה בעצם כוונת הפסוקים כפי שמופיעים בתחילת פרשת
ויקהל:

 

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר
אליהם אלה הדברים אשר ציווה ד' לעשות אותם …. ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל
לאמור זה הדבר אשר ציווה ד' לאמור קחו מאתם תרומה לד' כל נדיב לבו יביאה את תרומת
ד' זהב כסף ונחושת ותכלת וארגמן…"

 

בני ישראל, כשמעם מפי משה שכפרת מעשה העגל והחזרת השכינה
לישראל תלוי ועומד בבניית המשכן והשכנת רוח השכינה והקדושה שם, ששו וקפצו על
המציאה… ומיד התחילו כולם להביא את כל אותם חמש עשרה סוגי נדבות. ומיד, תוך 2
ימים של גיוס התרומות, כבר היה כל כך הרבה תרומות, (וצריך לזכור שסך כל התרומות
הגיעו לסכומי עתק… סכום שהוא הרבה יותר מ- 8 מיליארד דולר…) עד שהיו
צריכים להכריז שיפסיקו כבר להביא… וכפי שהתורה מספרת
(שמות לו' ה'-ז'):

 

"ויאמרו אל משה מרבים העם להביא מידי
העבודה למלאכה אשר ציוה ד' לעשות אותה, ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמור איש ואשה
אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, ויכלא העם מהביא, והמלאכה הייתה דים, לכל המלאכה
לעשות אותה והותר"

 

כל הזירוז הזה עשו בני ישראל, כי הם רצו, מהר ככל האפשר,
להחזיר את ההרגשה שהיה להם ביציאתם ממצרים… הם רצו שוב להרגיש גילוי שכינה
בתוכם! הם רצו שוב להרגיש קרבת אלוקים לי טוב…

 

כי, כאמור, על ידי חטאם במעשה העגל, עזבה אותם השכינה…
הסתלקה מהם האור של 2 העטרות שזכו לזה במעמד הר סיני בזכות אמירתם "נעשה
ונשמע"… ובעקבות החטא, "התנצלו בני ישראל את עדיים מעליהם"
כמסופר בפרשת כי-תשא…

 

ועתה, חפצו שוב בני ישראל "לחזות בנועם ד' ולבקר
בהיכלו"
… וכפי שרבנו הקדוש ר' נחמן מברסלב מביא
(בליקוטי מוהר"ן תורה ע"ב ח"ב) שכל זה מרומז בפסוק זה: לחזות' בנועם'
הויה' ולבקר' בהיכלו' ? כי הסופי תיבות של פסוק זה היא: תרומ"ה…
כי זה היה תכלית כל רצונם ומאווים בתרומתם לבניית המשכן, בכדי לחזות שוב בנועם ד'
ולבקר שוב בהיכלו…

 

הכלל היוצא מכל זה, שאנחנו רואים כאן את כל אותה אמונת
חכמים לוהטת ובוערת שהיה בבני ישראל… כי מיד כשמעם מפי משה שיש תקווה להשראת
השכינה, הם תיכף ומיד השתדלו לעשות את שלהם… והזדרזו להביא את כל התרומות בכדי
לזרז ביותר את תהליכי בניית המשכן… ואכן בצלאל ואהליאב יחד עם כל אותם חכמי לב,
התחילו מיד במעשה בניית המשכן בט"ו לחודש תשרי שנת ה'תמ"ט, בדיוק חצי
שנה אחרי צאתם מארץ מצרים…

 

והנה, למפח נפשם של בני ישראל, הרי מיד כשסיימו לבנות את
המשכן, בחודש כסליו שנת ב'תמ"ט, והם כבר עומדים בציפייה גדולה:

 

נו! רבנו משה הקם לנו משכן! החזר לנו שכינה! הבא
לנו ישועה ברוחניות ובגשמיות! אבל משום מה, משה מתחיל להתמהמה… והוא אינו מזדרז
כלל להקים את המשכן…

 

וכך עוברים להם לאיטם עוד יום ועוד יום… וכבר נגמר
חודש כסליו… וכבר עבר גם חודש טבת… ואפילו חודש שבט גם כבר עבר ועדיין לא
נושענו… כי הם לא ידעו שמשה נצטווה מפי הקב"ה להמתין עד ראש חודש ניסן…

 

ואז, הרבה מבני ישראל התחילו לרנן בינם לבין עצמם: אוי
אוי אוי, חשבנו שרבנו משה יביא לנו ישועה… חשבנו שהוא יביא לנו עצה… חשבנו
שהוא יביא לנו כפרה… ויחזיר לנו שכינה…

 

חשבנו שכבר ניוושע בישועה של מציאת זיווגים הגונים… של
שלום בית… של פרנסה… של בריאות… של הצלחות רוחניות…

 

והנה, לא מיניה ולא מקצתיה… רק כסף וזהב הוא הוציא
מאתנו… ועוד הבטיח לנו הבטחות למכביר… אבל 'תכלית' – ישועה  הוא לא הביא…

 

"ועמד המשכן מקופל מכ"ה בכסליו עד א'
בניסן… וכל זמן שהיה מקופל היו ישראל מלמלאין (מקניטים ומבזים) על משה לאמור:
למה לא הוקם מיד?!… שמא דופי ארע בו"?!…

(פסיקתא רבתי ו')

 

אוי, כמה רינונים היה נגד משה מחודש כסליו שאז נגמרה
מלאכת המשכן עד ראש חודש ניסן…

 

הרי גם עכשיו יש ודאי הרבה נשמות שמסתובבים להם עם הרגשה
כזאת:

 

הנה, חשבנו לתומנו, שבכוח הימים המסוגלים של חודש ניסן
זה כבר ניוושע ברפואה וישועה… וכבר נראה טובה וברכה בכל העניינים המעיקים
והמצטרכים… כבר חשבנו שבכוח המצוות של יום טוב הראשון של פסח… ליל הסדר… חול
המועד פסח… ליל שביעי של פסח… בכוח כל אלו כבר ודאי נראה ישועה… כבר נהיה
ודאי אחרי כל הדברים המעיקים… אבל, אבל, היכן הישועה?!… אפוא הנחמה?!… למה
כל זה מתעכב ומתעכב ומתעכב?!…

 

ואם לא די בכך, הרי שגם כאשר הקב"ה כבר אומר למשה
להתחיל בבניית המשכן, וכפי המסופר בפרשת פיקודי
(מ' טז'):

 

"ויעש משה ככל אשר ציוה ד' אותו כן עשה".

 

ואמרו חז"ל (ספרי במדבר מד' במדבר רבה יג' ב' מדרש תנחומא כי תשא לה'):

 

"מיום כ"ג באדר, שאז התחילו שבעת ימי
המילואים, היה משה רבנו בכבודו ובעצמו מתלבש כל יום בבגדי כהן גדול ? בבגדי לבן –
ועומד ומשמש… והוא בעצמו מעמיד את המשכן בכל יום יום ומושחו ומפרקו… ויש
אומרים פעמיים בכל יום… ויש אומרים שלוש פעמים בכל יום"…

 

והנה כל המחשבות והבלבולים הללו עבר גם על כל כלל ישראל,
אז, לפני היום הגדול של הקמת המשכן… כי אחרי כל מעשיהם הם בכל זאת לא זכו
שהשכינה תרד להם… ושהאש משמים כבר ירד.. הישועה בכלליות ובפרטיות מתמהמה לבוא…
והבושות והביזיונות והצער ועגמת הנפש, של משה ואהרן ושל כל כלל ישראל, היו אז עד
לשמים… במיוחד כאשר הנורא מכל קרה, ובני אהרן שרצו בכל נפשם להציל כבוד אביהם,
ונכנסו בלי רשות להקטיר אש זרה,  בכדי שהאש
כבר תרד… ואז אש יצאה מלפני ד' ותאכל אותם… אוי! כמה צער… כמה בושות… כמה
עגמת נפש עבר אז על משה ואהרן – האחים הקדושים והיקרים הללו…

 

רש"י הקדוש בפרשת השבוע מבטא את עומק הצער במילים כדרבונות (ויקרא ט' כג'):

 

"לפי שכל ז' ימי המילואים העמידו משה למשכן
ושימש בו, ופרקו בכל יום, ולא שרתה שכינה בישראל… והיו ישראל נכלמים ואומרים
למשה: משה רבנו! כל הטורח שטרחנו היה רק בשביל שתשרה שכינה בינינו ונגדע שנתכפר
לנו עוון העגל"…

 

כמה כבד וקשה היה למשה ואהרן להביא לידי סיום של ירידת
כבוד ד'… וכפי שמסופר בהרחבה בפסוקי הפרשה ומדרשי חז"ל שמסיב להם – שאהרן
לא רצה תחילה לגשת אל מלאכת הקודש כי חשש שלא יצליח להוריד שכינה לישראל…

 

וברגע שזה המצב, הרי מן הצד עומדים כל אותו הזמן ליצני
הדור, ובמדקרות חרב מלגלגים כרגיל:

 

נו, הרי נסעת כבר לאומן, ונתת גם פדיון נפש –
זהב כסף נחושת… וקיבלת עליך גם להתפלל שלוש תפלות במניין… נו, מה עלה בגורלך –
נושעת כבר? או שחלילה יותר מכות קיבלת…

 

כי הרי נוסף על כל העיכובים שהיה מחודש כסליו ועד א'
ניסן, נוסף על כל זה עוד התווסף כעת , כאמור, גם המכה האיומה של פטירת בניו של
אהרן באותו היום…

 

וכל זה נגרם להם, כאמור, בגלל הקריבם אש זרה, על אשר רצו
להציל כבוד אביהם… בראותם שהשכינה אינה יורדת…

 

אוי! כמה גדול הכאב… כמה כבד הבושה… וכפי שרש"י
מביא שם בפרשת שמיני
(ט' כג'):

 

"כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל
המעשים, ולא ירדה שכינה לישראל… היה מצטער ואומר: יודע אני שכעס הקב"ה עלי,
ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל…

 

ואמר לו אהרן למשה: משה אחי! כך עשית לי?!…
שנכנסתי ונתביישתי"!…

 

ורק אז, כאשר כבר כלו כל הקיצין ועדיין שכינה לא ירדה…
אז נכנסו משה ואהרן שוב לתוך קדשי קדשים, וזאת בכדי לבקש רחמי שמים…

 

כי אחרי כל העבודות שעבד משה באותם ז' ימי המילואים בכדי
להביא גאולה ולזרז ישועה ולגלות כבוד שכינתו יתברך בין בני ישראל, והיו ודאי ליצני
הדור מרבים אז בדברי הביזיונות על מה שכאילו נתבזה משה בכל אותם שבעת ימי
המילואים…

 

כי הרי בכל יום ויום הקים משה, כאמור, את כל המשכן ומשח
אותו והקריב עליו את כל הקרבנות, אבל אין אומר ואין דברים, והשכינה אינה יורדת…
וענן כבוד ד' אינו מתגלה…

 

ומתוך שברון לב כזה, ומתוך צער והשתפכות הנפש הזו, זכו,
סוף כל סוף, משה ואהרן, להוריד שכינה… וירד אש משמים…

 

אבל כל עוד הישועה התמהמה לבוא, היו, ודאי, הליצנים
חוגגים, כהרגלם:

 

הנה לנו עוד באבא… מבטיח הבטחות, לוקח
כספים… אבל לא מסוגל להוציא מכוח אל הפועל את הישועה…

 

אבל בכל זאת:

 

"וידום אהרן"…

 

ואז, מלמדת אותנו התורה בפרשת השבוע, שכאשר מחזיקים
מעמד, ושופכים לב כמים, מתקיים סוף כל סוף, "וירד אש" – ונתגלה כבוד
ד'…

 

כמה חיזוק והתעוררות צריך ללמוד מכל מעשה זה של משה
ואהרן, שאחרי כל המעשים שעשו כרצון הקב"ה… ובכל זאת לא הצליחו להביא את
הישועה המיוחלת כל כך…

 

אבל, משה ואהרן, בכל זאת לא מרימים ידיים! לא אמרו נואש!
כי דייקא אז נכנסו לפני ולפנים לעורר ולבקש רחמים שהשכינה תרד.

 

גם אתה חבר וידיד!

 

אל תתייאש!

 

גם כאשר נדבת כבר נדבות… וגם כאשר שילמת כבר
נדרים…

 

גם כאשר כבר קיבלת עליך קבלות טובות והנהגות
ישרות…

 

גם כאשר כבר עברו עליך הימים המסוגלים כל כך של
חודש ניסן ובכל זאת עדיין לא נושעת כרצונך…

 

וגם כאשר הצדיקים הבטיחו ישועות אחרי מתן
פדיונות… וגם אחרי שכבר בנו מכספך בתי כנסיות ובתי מדרשות… ובכל זאת הינך רואה
שעדיין לא ירדה שכינה… ועדיין לא
נושעת…

 

וגם כאשר עדיין יש ביזיונות… וגם כאשר אתה
מרגיש את ההרגשה של אהרן הכהן שצעק ממעמקי לבו: 'ביישתני אחי'…

 

וגם כאשר אתה מרגיש את צעקת בני ישראל שצעקו
לעבר משה רבנו: מה לנו ולכל הטורח הזה… כל הטורח שטרחנו בחינם טרחנו…

 

ואז, הרי הייאוש והעצבות ורפיון הידיים מאיימים
להשתלט על כל כולך ולהפיל אותך לגמרי חלילה…

 

לא ולא! ? תמשיך להיכנס לפני ולפנים… תמשיך
לבקש רחמים… ואז תרד האש, תתלהב, תדלק, תתעורר, תיוושע…

 

א גיזונטער זומער און א ליכטיגער
שבת

מוטה

 

 

כתיבת תגובה