פרשת פנחס

Print Friendly, PDF & Email

פרשת פינחס נמצאת תמיד בפתח שלושת השבועות הידועים בשם: בין המצרים.

האמת היא שגם בכל ימות השנה צריך כל אחד להיות מיצר ודואג על חורבן בית המקדש,ולצורך כך אף תיקנו לנו חז"ל הרבה עניינים שישמשו לנו כאות וזיכרון על מציאות החורבן.

הלכות רבות, בהרבה תחומי החיים, קשורות לצורך עניין חשוב זה בכל ימות השנה, כמו גם תפלות ובקשות בימי חג ומועד, ובימי חול ושבת, ובזמני שמחה וכדו'…

בכל זאת, ימי בין המצרים, עיקר מטרתם להפנים עוד יותר את כל עניין צער החורבן בלב האדם,ובהם צריכים להפנים יותר ויותר את גודל הכאב על חורבן בית המקדש וגלות העם היהודי.

לצורך כך נכנסים, אט אט, על ידי כל ההלכות והמנהגים שמתחילים מיום צום י"ז בתמוז,וממשיכים ביתר שאת מראש חודש אב,

ומתעצמים עוד יותר בשבוע שחל בו ט"ב, כאשרשיאם מגיע בערב ט"ב אחר הצהריים ובליל תשעה באב ויום תשעה באב.

אשריהם ישראל! שמידי שנה בשנה, חוזרים הם לצבור את כוח זיכרון החורבן, דרך ה'שיבר'הראשי, שהם ימי בין המצרים,

ומשם ממשיכים על עצמם כוח ועוז ותעצומות נפש לשאר ימותהשנה להיות זוכרים ומזכירים את כאב החורבן למען לא ימוש הזיכרון מבין עיניהם, בכדי לעוררבכך את האמונה והתקווה והציפייה לקראת הגאולה השלימה.

לפי הכלל הידוע שהקריאה שייכת לזמן, הרי מן הדין היה צריך לכאורה להיות שפרשת פינחסישמש גם כקריאה המדברת על תוכן העניינים של ימי בין המצרים: עניני החורבן וצער הגלות.

אבל, לכאורה, הדברים נראים, על פניו, הפוכים לחלוטין?

הפלא ופלא היא, שדווקא פרשת פינחס, שהיא כאמור הפתח והשער לימי בין המצרים, והנה,דווקא בפרשה זו, חלק ניכר של הפרשה מדברת על עניני גאולה ותקווה:

ירושת הארץ (כי הרי כל פרק כ"ו, שהם 65 פסוקים, (ועוד קצת גם מפרק כז בסיפור בנותיו של צלפחד…) בעצם באים לספר את מנינם של בני ישראל ש"לאלה תחלק הארץ בנחלהבמספר שמות").

וכל תורת קרבנות החגים בבית המקדש: פסח, שבועות, סוכות, ראש השנה, יוםהכיפורים, (כי הרי כל אלו כלולים ב-70 הפסוקים של פרקי כ"ח כ"ט).

ההסבר לכך, טמון בדברי קדשו של רבנו הקדוש, רבי נחמן מברסלב זי"ע, (על פי ליקוטי מוהר"ן ח"בתורה פ"ה):

"שלושת השבועות, שהם עשרים ואחד יום שבין המצרים, כנגדם יש גם באילןלוז… כי גם פירותיו של האילן לוז הזה גדלים בתוך עשרים ואחד יום…

ובשביל זה נוהגים לאכול ביצה בסעודה המפסקת, כי גם הביצה נגמרת בעשריםואחד יום… וכמאמר חז"ל (בכורות ח:( "תרנגולת מולדת לעשרים ואחד יום וכנגדובאילן לוז".

והאילן לוז הזה, הוא בעצם גם מרמז על העצם לוז שיש בעורף אדם. שכפי המובא בספרים, הרי שרק הוא יישאר אחר כליון כל הגוף… וממנו גם יתחדש בנין הגוףבשעת תחיית המתים… וזהו עיקר נחמותינו".

דבר רבנו כאן הם עמוקים מיני ים, ושורשם בגובהי מרומים, אבל למען נשכיל ונבין מרחוקרמזים נפלאים שנוגעים למעשה כהכנה לימי בין המצרים הקרבים ובאים, נפשט את הדבריםונפרטם לפרוטות.

כי הרי בסופו של דבר זה עיקר כוונת רבנו הקדוש, כאשר גילה רצונו לתלמידו הנאמן ר' נתןזצ"ל, שכל עיקר כוונתו היא להמשיך את העולם לעשייה – להיות מוכנים לעבוד את ד' וליראאותו כל הימים אשר על פני האדמה.

כל עיקר הבכייה והצער והאבלות – הכלולים בכל ההלכות והמנהגים של ימי בין המצרים -מושתתים ובנויים על יסוד אחד גדול, והוא:

התקווה והאמונה שהנה הנה באים הימים שתוסר החושך הכפול והמכופל ויתגלההאור לארץ ולדרים עליה – וזה זה מקור כל כוח הנחמה!!!

"על חלב שנשפך לא בוכים" – אומר מאמר החכם, מה לנו א"כ לבכות ולהתאונן על חורבן ביתשהיה לפני כאלפיים שנה? לא ולא, מגלה לנו רבנו הקדוש ר' נחמן, הבכייה האבלות היא לא עלהחורבן שהיה ואיננו עוד, אלא על האמונה והתקווה שהנה הנה זה יכול כל רגע להיבנות…

כי הרי גם לגבי הגוף הפרטי של כל אחד ואחד, הרי רואים בחוש שהעצם לוז שיש בו בעורפו לאנכלה… גם אם לעינינו, בקבר, כל הגוף כבר בכיליון… אבל העצם לוז נשאר לתמיד, וממנו בניןהגוף לעתיד וזה עיקר נחמותינו…

זה שאנו רואים איך שהעם היהודי לא שכח את בוראו גם בכל ימי הגלות הקשים, גם כאשר כלהגוף, לכאורה, כבר בכיליון, זה זה העצם לוז שנשאר ומראה שיש תקווה ויש נחמה, כי הרי גםכאשר הכול נחרב, עדיין נשאר לנו שריד בית מקדשינו, והנה זה עומד אחר כותלנו…

ואם ישאל השואל: וכי איזה נחמה היא זו שיש כותל מערבי? אחרי אשר כל הבית הנהדר חרבונחרב עד היסוד?!

תשובתה בצידה: זה זה עיקר הנחמה, כמו שעיקר נחמותינו היא על עצם הלוז שנשאר גם אחריכליון גוף האדם כי ממנו בנין הגוף לעתיד, כמו כן, אלו הנקודות טובות שנשאר לכל אחד ואחדאחרי כל החורבנות שעוברים עליו ובכל זאת הוא עדיין מצליח לשרוד ולהשאיר לעצמו את עצםהלוז, את השריד של מקדשנו, זה עיקר תקוותו וזה עיקר נחמתו.

כוונת חז"ל בעשרים ואחד יום של בין המצרים – מגלה לנו רבנו הקדוש – היא למען לעורר אותנולמחשבה על סודו של העצם לוז, שהוא כנגד עץ השקד הנקרא: לוז – שנגמר גידולו בעשרים ואחדיום! וזה גם כל סוד כוונת האכילה של הביצה בסעודה המפסקת, לאמור:

הנה, אתה בן אדם, הנך עומד כבר בערב תשעה באב אחר חצות יום, וזאת אחרי שכבר קיימת במשך 21 הימים את כל מנהגי והליכות זיכרון חורבן בית המקדש…

על פניך ניכרת כל עומק הצער של החורבן, הנך שולף נעלך מעל רגלך ומתיישב עלהקרקע לבד, בבדידות, לאכול את סעודת המפסקת…

זכור ואל תשכח! שכל עיקר צערך ואבלך היא מתוך תקווה ונחמה שבנין העתידתבוא מתוך אותם שורשים עמוקים שמתחבאים גם בעת החורבן!

לכן, קח לך ביצה בידך, טבול אותה באפר. כן, נכון, זה מאכל אבלים. כן, נכון, זהאפר של שריפה – אבל זכור תזכור! שהביצה נגמרת בעשרים ואחד יום!

זכור תזכור! שיש עצם לוז!

זכור תזכור! שעיקר תקוותינו – שאין כליון לגמרי!

זכור תזכור! שאף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותםלהפר בריתי אתם כי אני ד' אלוקיהם.

זכור תזכור! שאני ד' השוכן אתם בתוך טומאתם.

זכור תזכור! שפרשת פינחס, על אף שהוא השער של כל ימי בין המצרים, הוא בכל זאת צועק אליך שיש גם ירושת הארץ "ולאלה תחלק הארץ"…

ואל תחשוב שזה לועג לרש, חלילה, אדרבה, כי הנה תיכף ומיד כשמגיע תחילת ימי בין המצרים, הרי תשמע בשבת קודש את קריאת התורה של פרשת פינחס, ובו תשכיל להכניס לך היטב למחשבותיך ולדמיונך את כל סדרי החגים והמועדים עם כל סדרי הקרבת קרבנותיהם,לפני הגיע ימי האבל שאתה נכנס בהם – ולא בכדי להחליש דעתך, חלילה, רק אדרבה, כי זהעיקר הכוח להתאבל – כי אנו מאמינים בני מאמינים שהעצם לוז נשאר לתמיד, והנה זה עומדאחר כתלנו!

כי אפילו ברשע גמור יש ודאי נקודות טובות, גם בו יש את העצם לוז…

וגם כאשר הכול מסביב כליון גמור… בכל זאת: אזמרה לאלוקי – בעודי!

כי כל זה יביא בסופו של דבר את הגאולה השלמה.

א ליכטיגער שבת

מוטה

כתיבת תגובה