פרשת פיקודי – שבת שקלים – ה’תשע”א

Print Friendly, PDF & Email

ואת האאאאלף… משה רבנו מוסר דין וחשבון. והייתם נקיים מד’ ומישראל. צדקה נגבית בשניים. קוצקער. רוקח. ווים לעמודים. ווים שעליהם תלו את המן ועשרת בניו. רשע כבר קדמו שקליהם לשקליך.

ערב שבת פרשת פיקודי – שבת שקלים – ה’תשע”א

 

פנינים מתוך ‘באר בשדה’

שבת פרשת פיקודי

פרשת שקלים – ה’תשע”א

 

 

“ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים”

 

במדרש תנחומא כתבו:

 

אמר משה יודע אני שישראל רוגנים הם.
הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן
. התחיל לעשות
חשבון עמהם…

 

עם שהוא עושה חשבון והולך על כל דבר ודבר שעשויין כסדר בתוך המשכן,
שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל שעשה מהן ווין לעמודין ולא היו נראין
.

 

התחיל עומד, תמה ואומר:
עכשיו ימצאו ידיהם של ישראל עלי לומר שאני נטלתי אותם
. והוא חוזר
לבוא על כל מלאכה ומלאכה
.

 

מיד האיר הקב”ה את עיניו, ותלה עיניו
וראה שהיו עשוין ווין לעמודים
. התחיל להשיב
להם בקול רם
: ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים באותה שעה נתפייסו ישראל.

 

מי גרם לו? על ידי שישב
ועשה חשבון
.

 

ומטעם זה אפשר להבין גם את טעם הקריאה (אזלא גרש) שיש על המילים “ואת האלף”… שהוא בלשון גבוה
והכרזה: ‘ואת האאאאלף’…

 

*  *  *

 

לימוד
עצום יש כאן בלימוד פסוק זה. והיות שפרשת השבוע יוצא גם פרשת ‘שקלים’, שעניינו
ההכרזה על כל ענייני תרומות ומעשרות וצדקות, הרי שזה הזמן גרמא
להתעורר כולנו גם בנקודה חשובה זו, של עמידה בביקורת ובנתינת דין וחשבון הגון
וניהול שקוף בכל הנוגע לענייני ממונות…

 

כי
הרי מצאנו כאן בפסוקים הראשונים של הפרשה ש
משה רבנו מגיש דין וחשבון מפורט על השימוש
שנעשה בתרומות השונות שהתקבלו מבני ישראל לבניית המשכן
:

 

“אלה פקודי המשכן, משכן העדות אשר
פוקד על פי משה… ויהי זהב התנופה תשע ועשרים כיכר ושבע מאות ושלושים שקל בשקל
הקודש, וכסף פקודי העדה מאת כיכר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקודש…”
(שמות ל”ח
כ”א-כ”ו).

 

משה לא נצטווה כלל למסור דין וחשבון. הקב”ה עצמו אומר עליו – “בכל ביתי נאמן הוא”
(במדבר י”ב ז’), ואף בני ישראל לאחר שנתכפר להם חטא העגל
בזכותו של משה, וודאי שלא היו זקוקים לדין וחשבון שכזה, אך בכל זאת, במדרש מתוארת
תמונה שונה לחלוטין.

 

*  *  *

 

על הפסוק “והביטו
אחרי משה”
(שמות ל”ג ח’) נאמר במדרש (רבה וגם בילקוט שמעוני) הדברים הבאים:

 

“ולמה אמר להם משה – בואו ונעסוק
במשכן ונחשב
(נמסור דו”ח)
לפניכם? אלא ששמע משה ליצני ישראל מדברים מאחוריו… ומה הם אומרים?

 

ר’ חמא אומר לגנאי היו אומרים
– ראה צווארו, ראה שוקיו, ראה כרעיו! אוכל משל היהודים, שותה משל היהודים, וכל מה
שיש לו משל היהודים.

 

וחברו משיבו – ריקא! אדם ששלט על מלאכת המשכן, אין אתה
מבקש שיהיה עשיר? כיוון ששמע משה כך אמר, חייכם, נגמר המשכן, אני אתן לכם חשבון
“.

 

לפי מדרש זה, לא זו בלבד שחשדו במשה, אלא אף לקחו זאת כדבר המובן מאליו,
שאדם ששלט על מלאכת המשכן, בהחלט צפוי להתעשר ממנה.

 

במדרש תנחומא הלשון חריפה יותר:

 

“… אדם שנתמנה על מלאכת המשכן,
על ככרי כסף ועל ככרי זהב שאין לו חקר ולא משקל ולא מנין, מה אתה רוצה שלא יהיה
עשיר?”

 

זהו דו שיח טיפוסי של הולכי רכיל חורשי רע שבעיניהם מובן מאליו שכל אחד גנב
ומועל, ואפילו משה רבנו אינו יוצא בעיניהם מכלל זה.

 

מאחר שכך, החליט משה רבנו לתת דין וחשבון מפורט על כל הנעשה בתרומות המשכן,
תוך ירידה לפרטי פרטים כולל גם את הנדרש לעשיית הווים – “ואת האלף ושבע המאות וחמישה
ושבעים עשה ווים לעמודים…”

 

הדוגמא שהראה משה רבנו במסירת דוח מפורט על כל מלאכת המשכן, הפכה לתקדים
ולנורמה. כתוצאה מכך נקבעו הלכות מפורטות כיצד לגבות כספי צדקה וכיצד לחלקם, וזאת
בכדי שהגבאים, שיהיו נאמנים ככול שיהיו, לא יעוררו אפילו צל של חשד. לכן אמרו
חז”ל כאשר מדובר בכספי ציבור:

 

“צדקה נגבית בשניים (2 אנשים
לפחות)
ומתחלקת בשלושה(בבא בתרא ח’).

 

ועוד אמרו חז”ל:

 

“…אף על פי שגבאי הצדקה הכשרים
אין מדקדקים אחריהם – בכל זאת טוב שיתנו חשבון, כמו שמצינו במשה רבנו שנתן חשבון
מנדבות המשכן”
(ב”ח על יורה דעה רנ”ז).

 

חז”ל דקדקו מאוד בעניין הצורך בדין וחשבון ובשיתוף הקהל בדיווחי מידה
ומשקל על כספי ציבור. הלכות רבות נאמרו בעניין זה בספרות ההלכה. דוגמא לכך הוא
המובא במשניות שקלים
(פ”ג
משנה ב’):

 

“התורם את הלשכה, אינו נכנס
בפרגוד חפות
(מן בגד מחובר שאפשר להטמין
בתוכו כסף)
ולא במנעל … שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר“.

 

האדם צריך לצאת ידי חובת כל הבריות, כדרך שצריך לצאת ידי המקום שנאמר “והייתם נקיים מה’ ומישראל”.

 

*  *  *

 

ובשם הקוצק’ער אומרים: כי
היו כאלו מבני ישראל שכאשר נתנו מכספם – לא היה זה נתינה מרצון טוב… ולכן נעשה מנדבתם
רק “ווים” ולא “אדנים”… ולכן מצאנו אצלם עניין של “שכחה”…
מחמת מדרגתם הנמוכה…

 

והנה היות שפרשת השבוע היא,
כאמור,

גם ההכרזה הגדולה של ההכנה ליום המסוגל ביותר שקיים בכל השנה כולה היא יום
הפורים הקדוש הבא לקראתנו לשלום…

 

לכן,
בדרך כלל, בכל שנה
מעוברת, פרשת פיקודי היא גם פרשת שקלים, הראשונה מתוך הארבע
פרשיות שיהיה במהלך החודש הקרוב
. בשבת זו
מוציאים ב’ ספרי תורות וקוראים בו קריאה מיוחדת, ומפטירים בו מפטיר מיוחד השייכת
לקריאה המיוחדת…

 

קריאת
פרשת השקלים היא ההכרזה: שהנה הנה פורים בא! כפי שחכמינו גילו לנו
במאמרם:

 

רשע! כבר קידמו שקליהם לשקלך…

 

כי בכוח מצות השקלים, שבכל שנה ושנה היו מפרישים כל
בני ישראל
, מחצית השקל, לצורכי הקרבנות בבית המקדש, בכך הם הכניעו
את העשרת אלפים ככר כסף שרצה המן לשקול בשביל אחשורוש בכדי לכלות ולאבד את כל
עם בני ישראל…

 

והאמת, שיש בעניין זה של הווים לעמודים, חידושים נפלאים
ונוראים על עניין תליית המן ועשרת בניו, שנתלו על הווים…

 

כי המן הרשע רצה לתת רק עשרת אלפים ככר כסף שהם כנגד
מאה האדנים, שהם נעשו מתוך תרומת המחצית השקל שנתנו רוב בני ישראל.

 

אבל על אותם אלף שבע מאות וחמישים הנותרים המן הרשע
זלזל, כי חשב לעצמו שהם הרי כבר מחוץ למשכן, ואינם כמו האדנים שנחשבים ליסודות
המשכן… מה שאין כן הווים שבדרך כלל הם כבר נמצאים מחוץ לחלל המשכן באוויר שמחוץ
למחיצות המשכן… ואין צריך להתחשב בהם כלל…

 

והמן
הרשע לא ידע ולא הבחין כי
השקלים העודפים על מאת הככר שמשו לתכלית מפורשת (שמות ל”ח, כ”ח): “ואת האלף
ושבע המאות וחמשה ושבעים
עשה ווים לעמודים
וצפה ראשיהם וחשק אתם”.

 

והנה, לפני כ- 800 שנה
כת
ב הרוקח“, (מן
המקובלים
הקדמונים
באשכנז, הובא בספ
ר “חומת אנך להרב החיד”א למגלת אסתר), כי 11 הווין (אותיות “ו”) שיש בפרשת עשרת בני המן הן כנגד ווי העמודים.

 

ומתוך
כך
הסיק בספר “דרשות בית ישי ימן ל”ה), כי מה שאמרו חכמינו ז”ל, שהקדים הקב”ה שקליהם של
ישראל לשקליו של המן, כוונתם
היתה
בעיקר
לאלף ושבע מאות ושבעים
וחמשה השקלים שהם כנגד 11
אותיות “ו” הקשורים להמן ובניו

 

כי משה רבנו, כאשר ראה תחילה שיש מי שנעשה תלוי ראש,
שכח את האלף שבע מאות וחמישים שנעשו ווים תלויים… וחשב מי יודע אם זה לא מרדכי
שנעשה תלוי… עד שנתגלה לו שגם הרחוקים כל כך וגם אלו שהם לכאורה מחוץ למשכן
הרי גם הם נעשים שימוש לקדש, ועושים מהם ווים לעמודים… ודייקא
מכוחם זכו בסופו של דבר לתלות על הווי”ם את המן
ועשרת בניו…

 

כן יאבדו כל אויבך ד’…

 

 

א ליכטיגער שבת שקלים

 

מוטה

כתיבת תגובה