פרשת ויצא ה’תשע”א

Print Friendly, PDF & Email

בריחת יעקב לבית לבן. יציאת צדיק מן העיר עושה רושם. בעירום ובחוסר כל. מעשה אבות סימן לבנים. מעשה במך שנשאיר ירושה לבנו ארמון יפה ונפלא מאוד. מעשה באדם שחברו נתן לו חבית מלאה זפת באומרו שיש בפנים מרגליות יקרות…

 

לקראת
שבת פרשת ויצא ה’תשע”א

 

פנינים מתוך באר בשדה

לקראת שבת פרשת ויצא

 

פרשת השבוע מספרת לנו על:

 

יציאתו של יעקב מבאר שבע ללכת לכיוון חרן.

 

שם הוא עובד 14 שנים בכדי לשלם את המחיר בשביל מה שקיבל
את רחל ולאה.

 

שם הוא גם ממשיך לעבוד עוד 6 שנים בכדי לקבל שכרו על
העבודה, ולבן מהתל בו.

 

עד שיעקב קם ובורח יחד עם נשיו וילדיו, כאשר לבן רודף
אחריו להשיגו, ורק בחמלת ד’ עליו לא עשה לו לבן כל רע.

 

את הבריחה לבית לבן עשה יעקב בציווי הוריו, וזה, כזכור,
כתוצאה מהסיפור בפרשה הקודמת, בעקבות הוצאת הברכות מיצחק, במרמה, כציווי רבקה
ליעקב.

 

וכשעשיו שטם את יעקב על הברכות אשר ברכו אביו, ואמר בלבו
להרוג את יעקב אחרי פטירת אביו
(כז-מא),
רבקה מבקשת אז מיעקב בנה הקטן לקום
ולברוח אל לבן אחיה בחרן
(כז-מג), גם יצחק מצטרף בדעה אחת עם רבקה ושולח לקרוא
לבנו יעקב ומברך אותו כברכת פרידה לפני צאתו לדרכו, בהוסיפו:

 

“קום לך פדנה ארם, ביתה בתואל אבי אמך, וקח
לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך”.

 

ושוב מברך אותו יצחק שיצליח לפרות ולרבות ולהיות לקהל
עמים בכדי שיעבור אליו ברכת אברהם שיזכה לרשת הוא וזרעו את הארץ המובטחת מפי
האלוקים לזרעו של אברהם
(כח-א-ה).

 

*

 

מכך שהתורה חוזרת, בפרשת השבוע שלנו, לדייק שוב את
המשפט: “ויצא יעקב מבאר שבע”, וזאת על אף שכבר כתוב בסוף פרשה
הקודמת: “וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם”
(כח-ז), מדייקים חז”ל, שבא הכתוב לבכות את המצב בבאר שבע אחרי יציאת יעקב
משם, וכלשון רש”י בשם חז”ל:

 

“מגיד, שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם,
שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם – פנה הודה פנה זיוה פנה
הדרה”.

 

*

 

חז”ל מדייקים גם, שיעקב יוצא מבית אביו בערום
ובחוסר כל, “ויצא יעקב מבאר שבע” – זהו, יעקב לבדו…

 

לכן, גם יצחק בברכתו אומר לו: “ואל שדי יברך
אותך”
– כאילו בא לומר לו:

 

“אל תקח בידך מאומה, אלא ד’ ילווה אותך
בדרכך, יספק לך את האמצעים להקים בית, יתן לך את הכוח להוליד בנים ולחנכם
ברוחך”.
(רש”ר
הירש כח-ג).

 

“דבר זה בא לתרץ את התמיה אצל רבים, על
יצחק, שהיה עשיר מופלג הן מחמת ירושה והן מחמת הברכה שרכש במו ידיו, מה ראה אפוא
לשלוח את בנו כך, במקלו ובחוסר כל?

 

אך דבר זה מושרש היטב במניעים שפעלו בכל
המאורעות של הוצאת הברכה והבכורה מעשיו. צריך היה להבהיר היטב שאף צל של תאוות
וחמדת הממון לא הניע אותו למעשהו. עם צאת יעקב צריך לדאוג שלא יחסר מרכוש עשיו
מחוט ועד שרוך נעל”.
(רש”ר
הירש כז-מב).

 

“את הכול השאיר לאחיו הבכור למען ידע הלה,
כי בקחתו את הבכורה והברכה, לא נשא עיניו לשום רווח חומרי”.
(רש”ר הירש כח-י).

 

*

 

גם את הדברים שכן הצליח לקחת עמו, מסופר במדרש, שאליפז
בן עשיו בא ולקח לו את הכל, ולכן כפי המסופר בהמשך הפרשה כשיעקב נפגש לראשונה עם
רחל: “וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך” – ומפרש רש”י
בפירושו השני:

 

“לפי שבא בידיים ריקניות.

 

אמר: אליעזר עבד אבי אבא היו בידיו נזמים וצמידים
ומגדנות ואני אין בידי כלום?!…

 

לפי שרדף אחריו אליפז בן עשיו במצות אביו
להורגו, והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידיו ולא רצה להורגו, אמר לו
אליפז ליעקב ומה אעשה עם ציווי אבא: אמר לו יעקב: טול כל מה שבידי והעני חשוב
כמת”.

 

דורשי רשומות אף מוסיפים ברמז שדבר זה גם מרומז בפסוק: ויצ”א
יעק”ב מבא”ר שב”ע ויל”ך חרנ”ה
ו’יצא י’עקב
צ’דיק, א’ז י’שא ע’שיו ק’ולו ב’בכי, מ’יד
ב’א א’ליפז ר’שע, ש’הוא ב’ן ע’שיו, ו’יתן
י’עקב ל’ו כ’ל ח’פציו, ר’ק נ’שאר ה’מקל.

 

גם בהמשך הפרשה כשיעקב נפגש עם לבן, ולבן “רץ
לקראתו ויחבק לו וינשק לו ויביאהו אל ביתו ויספר ללבן את כל הדברים האלה”

(כט-יג). מסביר רש”י שם בשם חז”ל:

 

“למה רץ לבן לקראתו? כי חשב, ממון רב הוא
טעון, שהרי אפילו העבד של הבית בא עם עשרה גמלים טעונים…

 

אבל כשראה שאין אתו כלום, אמר בלבו שמא זהובים
הביא והניחם בחיקו ואז חבקו. וכשגם את זה לא מצא חשב בלבו שמא מרגליות הביא והם
בפיו ואז וינשק לו…

 

וכשלא מצא כלום ויעקב הרגיש בדבר אמר לו: שלא בא
אלא מתוך אונס אחיו, ושנטלו ממנו ממונו”.

 

גם בכאן מצאו דורשי רשומות רמז לדבר במה שהתורה מדייקת: “ויספר
ללבן א”ת כ”ל הדברי”ם האל”ה”
א’ל ת’תמה
כ’י ל’א ה’באתי ד’בר ב’רכוש ר’ב י’צאתי
מ’שם ה’לך א’ליפז ל’קח ה’כל”.

 

*

 

חז”ל מלמדים אותנו: “שמעשה אבות סימן
לבנים”,
והתורה בסיפוריה מרמזת ונותנת לנו דרך חיים, ולא רק, חלילה,
סיפורי היסטוריה יפים.

 

חז”ל אומרים: “יפה שיחתן של עבד אבותינו יותר
מגופי תורה ומצוות”. שהרי התורה מאריכה בסיפור מדוקדק על כל צעד ושעל של מעשה
אבותינו, כסיפור השידוך של יצחק ע”י עבד אברהם שזה חוזר עצמו פעמיים בתורה,
וכל סיפורי יעקב עם עשיו ולבן.

 

על עניין זה כבר כתוב הרבה בספר הזוהר: אוי לו למי שחושב
שאין בתורה רק סיפורים, חלילה, אלא צריך להאמין שמאחורי כל פרטי הסיפורים מסתתרים
סודות גבוהים רוחניים מאוד מאוד, אשר לפעמים זוכים שנפתחים לנו חלונות להציץ בהם,
אם זה על פי דרך הפשט והדרש, ובעיקר דרך תורת הקבלה, או כפי שזה בא בהתלבשות בתורת
החסידות.

 

גם אנו ננסה לראות ולהבין את פרטי המאורע של יעקב אבינו
כמסר נפלא לדורות הבאים, בבוא כל אחד ואחת להילחם את מלחמתו, בדרכו לעלות אל על
בעבודת הקודש, אשר רבים הם המעברים והנפילות בדרך, עד שזוכים לצאת ולברוח מבית לבן
הארמי, עם כל הניצוצות דקדושה שמבררים אצלו בזמן השהייה אצלו.

 

הדברים הבאים מבוארים באריכות גדולה בדברי מוהרנ”ת
מברסלב והם מתבססים על עיקרון חשוב בדברי רבנו ר’ נחמן מברסלב
(בספרו ליקו”מ ח”א תורה כ”ה). מוהרנ”ת מבסס בצורה נפלאה (בספרו ליקוטי הלכות – הלכות מתנה הלכה ד’) את כל פרטי המאורע של יעקב אבינו בצאתו מבאר
שבע דרך חרנה להגיע לבית לבן בכדי להוציא משם את נשיו וילדיו ורכושו הרב של צאן
וכבשים – העקודים ונקודים וברודים.

 

תמצית דברי רבנו ר’ נחמן מברסלב המתבארים שם (בליקו”מ ח”א תורה כ”ה) הם:

 

כי תכלית עבודת ד’ של כל אחד היא לשבר את לב
האבן שלו, שהוא עניין הדמיונות הבהמיות שיש לכל אחד בתאוות לבו.

 

וצריך כל אחד לעבוד על עצמו להביא את עצמו לידי
שבירת התאוות המדומות ולהאיר על עצמו את אור השכל האלוקי.

 

ובתחילה השכל האלוקי שזוכה לה האדם היא רק בכוח,
ואח”כ בהמשך העבודה היא יוצאת לפועל, עד שהיא נשארת קנויה אצלו בשלמות.

 

רבנו מלביש שם את ההשגה הרוחנית הזאת בדברי חז”ל:

 

משחרב בית המקדש בטל השמיר, וניטל טעם הפירות,
ואבדו אנשי אמנה.

 

כי אור השכל האלוקי, בג’ דרגותיו, הוא בסוד האור
של בית המקדש, כי שם הקריבו את הבהמות שהוא בסוד הבהמיות של האדם עם כל התאוות
המדומות שלו, ולכן היה שם את ה’שמיר’ שדרכו חתכו את האבנים, שהוא בסוד לשבר את לב
האבן, ובכוח זה הגיעו לשכל בכוח.

 

ואז, בהמשך העבודה, זוכים גם לטעום מתיקות ‘טעם
הפירות’, שהוא בסוד מתיקות השכל.

 

וכשממשיכים בהתמדה בעבודת ד’ זוכים גם להגיע ל’אנשי
אמנה’, שהוא בסוד דברים קיומיים שאפשר לסמוך עליהם, וזה עיקר ההשארה שנשאר לו לכל
אדם אחר פטירתו.

 

וכפי שר’ לוי יצחק בנדר ז”ל היה מאריך הרבה
בנושא זה, שלעתיד לבוא יראו רק את המוח והשכל שכל אחד רכש לעצמו בעבודת ד’.

 

רבנו ממשיך לבאר שם בארוכה:

 

על האדם לדעת, שלפני כל דרגה ודרגה צריך כל אחד
לעבור שוב דרך כוח המדמה של הדרגה היותר גבוהה, ואז שוב מתגברים עליו מניעות
ותאוות, אבל עליו לדעת שאין זה נפילה כלל וכלל, אלא כך הוא דרכו של עולם שלפני כל
פרי צריך לקלף קליפות חדשות…

 

ר’ נתן מבאר בכך את הפסוקים של פרשת השבוע בעניין “ויצא
יעקב מבאר שבע”
– שכאשר האיש הישראלי, שהוא בחי’ יעקב, זוכה והוא יוצא
מהדרגה הרוחנית שהיה בה עד עכשיו, שהוא בסוד: “באר שבע” – באר של
כל השבע מידות וספירות, אבל אז, כשהוא רוצה להתקדם הלאה ולעבור לדרגה רוחנית
נוספת, מיד: “וילך חרנה” – הוא חייב לעבור שוב על כל החרון אף
והתגברות היצר, שהוא מצד השמאל, שהוא בסוד חרון אף.

 

אבל יעקב לא מתבלבל והוא ממשיך הלאה בדרכו, “וילך”,
גם כשהוא עובר בתוך המצב האיום של ה“חרנה”…

 

ולכן הוא זוכה שמתקיים בו: “ויפגע במקום”…

 

הוא מצליח לפגוע, בול, במקום…

 

הוא זוכה דווקא מתוך החושך ענן וערפל שעוברים עליו,
דווקא מתוך הקליפות והתאוות שמתנפלים עליו, דווקא מתוך ה“וילן שם, כי בא
השמש”,
דווקא מתוך ה“חרנה”, משם דווקא הוא מצליח הלאה
להמשיך ללכת, והוא פוגע, הוא משיג והוא מגיע לסוד המקום, שהוא מקומו של העולם,
שהוא הקב”ה, שהוא נקרא “מקומו של עולם – כי אין העולם מקומו”.

 

והוא כמשל המפורסם בעניין המלך האדריכל, שהשאיר אחריו
ארמון נפלא מבחינת ארכיטקטונית, אין כמוה בעולם. וקרא המלך לבנו לפני פטירתו ואמר לו:
בני, דע לך, שהכול עשיתי בחכמה עצומה ונפלאה, ואין שום דבר בכל הארמון שהוא מיותר
או בטעות חלילה.

 

וכשהבן התחיל להתענג על יצירת אביו, והוא אכן ראה דברים
נפלאים ביותר. אבל, מצד שני, התחיל לבצבץ לאט לאט, פה ושם, גם טעויות… גדולות
וקטנות, גסות ולפעמים גם נוראיות…

 

וכל החכמים, ההנדסאים, והארכיטקטים, לא ידעו להסביר לו
את סיבת הטעויות הנעלמות. וכמעט שכולם החליטו פה אחד שיש כאן טעויות ואין מה
לעשות…

 

אבל, הבן המשיך לדבוק בחכמת אביו, והצטער צער רב על
שאינו יכול לפענח את התמיהות המוזרות בתכנון ובעיצוב…

 

עד שביום אחד בהיר, נפל לו האסימון… הוא לאט לאט התחיל
לרקום במחשבתו עור וגידים, איך שאביו הצליח להחביא בתוך הטעויות הללו, כביכול,
מסרים נפלאים של קודים נסתרים ושפת סתר, שדווקא בכך אפשר להגיע למטמונים נפלאים
שהחביא במקומות הללו…

 

כן, גם בעבודת ד’ חייבים לעבור את המכשולים הרבים
שמציבים לנו בדרך, חייבים לעבור את ה”חרנה”, את ה”וילן שם כי בא
השמש”, בכדי שמתוך זה נגלה שדווקא “פגענו במקום”, שדווקא זכינו
למצוא מטמונים והתקרבנו יותר לבורא העולם.

 

כי בכל התגברות על יצרים זוכה האדם למתנות חדשות, אבל
נכון הדבר שבכדי לזכות למתנה נוספת עליו להתמודד מול קשיים חדשים.

 

וכמשל הנוסף המפורסם:

 

חבר שמסר לחבר חבית זפת ענקית, בהוסיפו לאמור: דע לך
חברי וידידי, כאן בפנים, בתוך חבית הזפת, מסתתרים הרבה מרגליות… אבל הם מפוזרים
פה ושם, ועליך לחתוך לאט לאט את הזפת, בעדינות גדולה, עד שתגיע אליהם.

 

מלא מרץ וחשק הוא התחיל במלאכתו, אבל, חבריו צחקו עליו…
מה אתה מבטל את זמנך להבל וריק… אבל הוא בשלו, כי הרי חברו הטוב מסר לו את
החבית… וכנראה הוא יודע על מה הוא מדבר.

 

אבל בינתיים, הוא חותך זפת… והוא משחיר את ידיו…
ואחרי הזפת הוא פוגש עוד זפת ועוד זפת… וזה נראה לו הכול שחור משחור, הכול אותו
דבר, כאילו אין שום התקדמות…

 

אבל, אם הוא מחזיק מעמד, הרי הוא יודע, שנכון
שחיצונית זה נראה כאילו הכול אותו דבר, הכול אותו זפת, אבל בעצם, זה בכלל לא אותו
דבר, כי זה זפת אחרת לגמרי, והוא ודאי מתקרב לאט לאט למרגליות,
ופה ושם יזכה
גם למצוא חלק של מרגלית, ואם הוא יחזיק מעמד גם כשיבואו קטעים יותר קשים בזפת הרי
שהוא יזכה למצוא את המרגליות היותר מובחרות.

 

הכלל הוא, שכל הניסיונות והמעברים, גם הרוחניים, הכול הם
למען הניסיון והניקיון של האדם, בכדי שיזכה להיות ראוי לקבל את הדרגה היותר גבוה
והיותר רוחנית.

 

חזקו ואמצו! במיוחד באחרית הימים, כאשר החושך יכסה ארץ,
ואויבנו ושונאנו מאיימים עלינו בשפיכת הדמים שעלול להשתולל ברחבי העולם (גם דמים =
כסף… וגם דמים ממש… רח”ל) אין לנו חכמה ועצה לעבור בשלום את ניסיונות
גוג ומגוג הללו אלא לסמוך בביטחון חזק ואמיץ באבינו שבשמים וממנו תבוא מהרה הישועה
וההרווחה ברוחניות ובגשמיות בכלליות ובפרטיות.

 

א ליכטיגער שבת

 

מוטה

 

 

 

 

כתיבת תגובה