'הגיגים' ו'הרהורים'

פרשת במדבר

על פי הכללים והתכנים של 'הסוד הגלוי'

רוב פסוקי פרשת במדבר מתעסקים במניין ששים ריבוא נפשות ישראל מבן עשרים ועד בן שישים, והתורה חוזרת כמה וכמה פעמים לציין שיש מושג שנקרא 'למספר בני ישראל' 'למשפחותם לבית אבותם במספר שמות לגולגלותם כל זכר'.

אחר כך הפסוקים מספרים לנו גם את חנייתם של כלל כל שבטי ישראל על כל משפחותיהם ועל כל יחיד ויחיד שבתוך כלל כל משפחותיהם סביב המשכן כל אחד ואחד סביב משפחתו ועל דגלו, 'אלה פקודי בני ישראל לבית אבותם כל פקודי המחנות לצבאותם שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים', 'ויעשו בני ישראל ככל אשר צווה ד' את משה כן חנו לדגליהם וכן נסעו איש למשפחותיו על בית אבותיו'.

ואז התורה ממשיכה לספר שכמו כן עשו גם עם כל שבט לוי, שמנו אותם מבן חודש ומעלה ועלו למספר 'שניים ועשרים אלף שלושה ושבעים ומאתיים', והם נכנסו לקדושת הלוויה תחת כל בכור בבני ישראל, וקיבלו כל אחד ואחד ממשפחות הלויים את עבודתו בתוך עבודת המשכן.

כמה הלכתא רבוותא על פי התכנים והכללים של 'הסוד הגלוי' למדים אנחנו מפסוקים נפלאים הללו, התורה מדגישה בכך את החשיבות שיש לכל פרט ופרט, לכל אחד ואחד ממש, לא משנה מה הוא? ומי הוא? לא משנה מה הרקע שלו? מה המשפחה שלו? מה הטבעים שלו? מה הכישרונות שלו? מה הערכים שלו? מה ההישגים שלו? – כל זה לא משנה, מה שמשנה הוא שגם הוא נחשב 'לגולגולת לבית אבותיו', וגם הוא נספר ב'מספר בני ישראל', וגם הוא חלק מהששים ריבוא נפשות ישראל.

כי יש לכל אחד ואחד ואחד ממש, את כל הפוטנציאל להיות ולזכות לכל טוב ממש, כי כולנו נפשות ישראל חלקי אלוק ממעל.

חז"ל רמזו לנו במה שסימנו לנו כסימן: 'מנו ועצרו' – פרשת במדבר 'מנו', ואחר כך חג העצרת 'ועצרו' – כי בכדי להגיע ל'מתן תורה', ליום העצרת של חג השבועות, צריך כל אחד ואחד להביא את עצמו למצב של 'ויגבה לבו בדרכי השם', ולומר לעצמו: כן, גם אני יכול! גם אני 'גולגולת לבית אבותי', גם ממני נוצר 'מספר בני ישראל', גם אני חלק מש'שים ר'יבוא א'ותיות ש'יש ל'תורה.

יסוד זה, שמשמש כמפתח להצלחת התכנים והכללים של 'הסוד הגלוי', מופיע פעמים רבות בספר 'הסוד הגלוי', והנה חלקיקים משם:

גַּם אַתָּה יָכוֹל!

אַחַת מֵחֻלְשׁוֹת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּנוּ הִיא, שֶׁאֲנַחְנוּ נוֹטִים לַחֲשֹׁב שֶׁיֵּשׁ אֲנָשִׁים שֶׁנּוֹלְדוּ לִהְיוֹת גְּאוֹנִים, לִהְיוֹת עֲשִׁירִים, לִהְיוֹת מוּצְלָחִים, לִהְיוֹת בְּנֵי-מַזָּל… פְּעָמִים רַבּוֹת מִתְגַּנֶּבֶת לְרֹאשֵׁנוּ מַחֲשָׁבָה: 'לֹא כְּפִי מַה שֶּׁאֲחֵרִים הִצְלִיחוּ גַּם אֲנִי יָכוֹל לְהַצְלִיחַ. אֲנִי כַּנִּרְאֶה נִמְנֶה עִם הַסּוּג הָאַחֵר שֶׁל הָאֲנָשִׁים… לִי אֵין הַכִּשּׁוּרִים לְהַצְלִיחַ'…

דַּע לְךָ, כָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁהִצְלִיחוּ לִגְרֹם שֶׁמַּכְשִׁירִים נִפְלָאִים וְטֶכְנוֹלוֹגִיּוֹת חֲדִישׁוֹת יִוָּצְרוּ, לֹא נוֹלְדוּ גְּאוֹנִים וּמֻכְשָׁרִים! יֵשׁ מֵהֶם שֶׁאַף עָבְרוּ יַלְדּוּת קָשָׁה אוֹ נוֹלְדוּ כְּשֶׁהֵם סוֹבְלִים מִמּוּמִים66. הַצְלָחָתָם הַגְּדוֹלָה הִתְרַחֲשָׁה אַךְ וְרַק מִפְּנֵי שֶׁלְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם, בִּזְמַנּוֹ וּבְתוֹרוֹ, עָלְתָה מַחֲשָׁבָה! עָלָה דִּמְיוֹן! וְהֵם פָּשׁוּט הֶחֱלִיטוּ שֶׁהֵם מַתְחִילִים לַחֲשֹׁב וְלִרְאוֹת בְּעֵינֵי רוּחָם אֶת הַתְּמוּנָה הַמְדֻיֶּקֶת שֶׁל הַדָּבָר שֶׁעָלָה בְּדִמְיוֹנָם. הֵם הִשְׁתַּדְּלוּ לִרְאוֹת אֶת הַתְּמוּנָה בִּבְהִירוּת רַבָּה כָּל כָּךְ, עַד שֶׁהֵם גַּם קִבְּעוּ בְּמֹחָם אֶת הַתְּמוּנָה הַזֹּאת, וּבִמְיֻחָד אֶת הַתּוֹצָאָה הַסּוֹפִית שֶׁלָּהּ. מֵאוֹתוֹ רֶגַע וְאֵילָךְ, הַבּוֹרֵא וּמַנְהִיג הַיְקוּם הִמְשִׁיךְ לְהוֹבִיל אֶת הַתּוֹצָאָה… וְהוּא זֶה שֶׁגָּרַם לְהָנִיעַ וּלְשַׁנֵּעַ אֶת כָּל כֹּחוֹת הַיְקוּם כְּדֵי לְהָבִיא אֶת הַהַמְצָאָה שֶׁלָּהֶם לָעוֹלָם וּלְהַעֲלוֹתָהּ מֵהַהֶעְלֵם וְהַסָּמוּי אֶל הַגָּלוּי.

כִּי קֹדֶם שֶׁמּוֹצִיאִים מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, אֲזַי הַכֹּחַ וְהַפֹּעַל נִקְשָׁרִים יַחַד, וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּינֵיהֶם. כִּי סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה דָּבָר, כְּגוֹן לִבְנוֹת בַּיִת, צָרִיךְ לַחֲשֹׁב תְּחִלָּה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֵיךְ יִהְיֶה צִיּוּר בִּנְיַן בֵּיתוֹ, וְאָז, כְּשֶׁנִּגְמָר בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ דְּמוּת בִּנְיַן בֵּיתוֹ, אֲזַי מַתְחִיל לִבְנוֹתוֹ. נִמְצָא שֶׁסּוֹף הַמַּעֲשֶׂה כְּבָר הָיָה בַּמַּחֲשָׁבָה תְּחִלָּה.

כִּי כָּל דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם עוֹבֵר תַּהֲלִיךְ שֶׁל 'מָקוֹם', 'זְמַן' וְ'צִיּוּר', כְּגוֹן כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לִבְנוֹת בַּיִת, צָרִיךְ תְּחִלָּה לַחֲשֹׁב בְּאֵיזֶה 'מָקוֹם' לִבְנוֹתוֹ, וּבְאֵיזֶה 'זְמַן', וּבְאֵיזֶה 'צִיּוּר' יִהְיֶה נִבְנֶה הַבַּיִת, וְכֵן בְּכָל דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם. וְגַם אַחַר כָּךְ, כְּשֶׁמּוֹצִיא אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, יֵשׁ בּוֹ גַּם כֵּן כָּל הַשָּׁלֹשׁ בְּחִינוֹת הַלָּלוּ 'מָקוֹם', 'צִיּוּר' וּ'זְמַן'.

וְדַע עוֹד, שֶׁכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם, כֻּלָּם בָּאִים גַּם לְתוֹךְ הַדִּבּוּר, וְאַף שֶׁאֵין הָאָדָם מַרְגִּישׁ זֹאת, אַף עַל פִּי כֵן הוּא בְּדַקּוּת גָּדוֹל. כִּי כָּל מַעֲשֶׂה שֶׁבָּעוֹלָם קָדְמָה לוֹ מַחֲשָׁבָה, וּלְכָל מַחֲשָׁבָה שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם, כֻּלָּם מֻכְרָחִים לָבוֹא גַּם לְתוֹךְ הַדִּבּוּר בִּשְׁעַת הַמַּחֲשָׁבָה, רַק שֶׁהוּא בְּדַקּוּת מְאֹד. וּמִמֵּילָא בְּכָל עֲשִׂיָּה שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה עוֹבֵר עָלָיו תַּהֲלִיךְ שֶׁל 'מַחֲשָׁבָה', 'דִּבּוּר' וּ'מַעֲשֶׂה'.

רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב עַל פִּי 'לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן' חֵלֶק א' מַאֲמָר סו

כָּל הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, שֶׁהֵבִיאוּ בְּרָכָה לָעוֹלָם בְּכֹחַ יְצִירָתָם, פָּשׁוּט הָלְכוּ בַּדֶּרֶךְ שֶׁל 'הַסּוֹד הַגָּלוּי'. הֵם הֶאֱמִינוּ בְּגֹדֶל כֹּחָן שֶׁל הַמַּחֲשָׁבוֹת הַסְּמוּיוֹת. הֵם הֶאֱמִינוּ שֶׁבְּכֹחַ הַמַּחֲשָׁבָה וְהָרָצוֹן הָעִקְבִי שֶׁל כָּל אָדָם וְאָדָם בִּיכָלְתּוֹ לִגְרֹם שֶׁהַבּוֹרֵא וּמַנְהִיג הַיְקוּם יָנִיעַ אֶת כָּל כֹּחוֹת הַיְקוּם כְּדֵי לְהָבִיא אֶת הַדָּבָר מֵהָרֹבֶד הַסָּמוּי אֶל הָרֹבֶד הַגָּלוּי, וְזֶה הָיָה הַגּוֹרֵם לְכָל הַהִתְפַּתְּחוּת שֶׁל הַטֶּכְנוֹלוֹגִיָּה הַמַּדְהִימָה – וַאֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ קוֹצְרִים הַיּוֹם אֶת הַפֵּרוֹת שֶׁל מוֹחוֹתֵיהֶם הַיְצִירָתִיִּים, בְּחַיֵּי הַיּוֹם-יוֹם שֶׁלָּנוּ.

אֱמֶת הַדָּבָר, שֶׁאֶפְשָׁר, חָלִילָה, גַּם לְנַצֵּל אֶת הַכֹּחַ הֶעָצוּם הַזֶּה שֶׁל 'מַחֲשָׁבוֹת חִיּוּבִיּוֹת' בַּצּוּרָה הַטִּבְעִית שֶׁל חֹק יָבֵשׁ זֶה, בְּלִי לִיצֹר שׁוּם זִיקָה לִמְחוֹלֵל הַחֹק וּבְלִי לְהַרְגִּישׁ שׁוּם מְחֻיָּבוּת לְמַלֵּא גַּם אֶת הָרָצוֹן הַתַּכְלִיתִי שֶׁל הַבּוֹרֵא וּמַנְהִיג הַיְקוּם בְּמַטְּרַת הַבְּרִיאָה. אֲבָל מִי שֶׁחָלִילָה נוֹהֵג כָּךְ, הֲרֵי הוּא צוֹעֵד בְּדֶרֶךְ מְסֻכֶּנֶת, מְסֻכֶּנֶת בְּיוֹתֵר.

כִּי מֵעֵבֶר לְכָךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ קָשֶׁה מְאֹד לְהַתְמִיד רַק בְּמַחֲשָׁבוֹת חִיּוּבִיּוֹת, הֲרֵי הַבּוֹרֵא וּמַנְהִיג הַיְקוּם גַּם יָכוֹל לְהַחְלִיט שֶׁלֹּא לָתֵת לוֹ אֶת הָעָצְמָה שֶׁל כֹּחַ מַחְשְׁבוֹתָיו הַחִיּוּבִיּוֹת…

וְגַם אִם הוּא יִתֵּן לוֹ לְעֵת עַתָּה לְהוֹצִיא אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, הֲרֵי בְּבֹא הַיּוֹם הוּא גַּם יִדְאַג לִגְבּוֹת אֶת חוֹבוֹ עַל שֶׁהָאָדָם לֹא מִלֵּא אֶת רְצוֹנוֹ וְלֹא הִשְׁלִים אֶת תַּפְקִידוֹ עֲלֵי אֲדָמוֹת.

אֲבָל כַּאֲשֶׁר תִּהְיֶה חָכָם וּפִקֵּחַ, וְתָבִין שֶׁעָלֶיךָ לְנַצֵּל אֶת הַפּוֹטֶנְצִיאַל הָאַדִּיר שֶׁל כֹּחַ מַחְשְׁבוֹתֶיךָ הַחִיּוּבִיּוֹת עַל סְמַךְ הַיְסוֹד הָאֵיתָן שֶׁל הַהִשָּׁעֲנוּת וְהַתְּלוּת הַמֻּחְלֶטֶת בַּחֲסָדָיו וּבְרֹב רַחֲמָיו שֶׁל הַבּוֹרֵא וּמַנְהִיג הַיְקוּם, וּמִתּוֹךְ כֹּחַ זֶה תָּבִין אֶל נָכוֹן אֵיךְ לְשַׁלֵּב בְּתוֹךְ 'הַמַּחֲשָׁבוֹת הַחִיּוּבִיּוֹת' שֶׁלְּךָ גַּם אֶת הַהַשְׁקָפָה הָרוּחָנִית שֶׁל הָאֱמוּנָה וְהַבִּטָּחוֹן בְּבוֹרֵא וּמַנְהִיג הַיְקוּם, וּמִתּוֹךְ אֱמוּנָה זוֹ גַּם תַּעֲשֶׂה כָּל מַאֲמָץ לְקַיֵּם וּלְהַשְׁלִים אֶת כָּל רְצוֹנוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא וּמַנְהִיג הַיְקוּם, כְּפִי שֶׁגִּלָּה אוֹתוֹ בַּהִתְגַּלּוּת הַגְּדוֹלָה בַּהִסְטוֹרְיָה, בְּ'מַעֲמַד הַר סִינַי', בְּעֵת שֶׁהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, בְּכָךְ תַּצְלִיחַ לְמַלֵּא אֶת כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבְּךָ לְטוֹבָה בַּצּוּרָה הָרְאוּיָה וְלַטְּוָח הָאָרֹךְ, לְתִקּוּנְךָ הַשָּׁלֵם, וְלִחְיוֹת חַיִּים שְׁלֵוִים, דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים, נֶפֶשׁ בְּגוּף, בְּלִי שֶׁהַדָּבָר יִסְתֹּר אֶת חַיֵּי הָרוּחַ וְהַנֶּצַח.

יִתָּכֵן שֶׁאַתָּה חוֹשֵׁב בְּעֵרֶךְ כָּךְ:

'לִי הֲרֵי אֵין מֹחַ כְּמוֹ לְכָל הַחֲכָמִים הַמֻּכְשָׁרִים הָאֵלֶּה'.

בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁאַתָּה בְּוַדַּאי חוֹשֵׁב:

'אֲנִי לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת גָּדוֹל בְּתוֹרָה וּבְחָכְמָה כְּמוֹ מֹשֶׁה רַבָּן שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל, רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, רַבִּי יִצְחָק לוּרְיָא אַשְׁכְּנַזִּי, רַבִּי מֹשֶׁה חַיִּים לוּצָאטוֹ, רַבִּי יִשְׂרָאֵל בַּעַל-שֵׁם-טוֹב, רַבִּי אֵלִיָּהוּ מִוִּילְנָא, רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב… אֲנִי בְּסַךְ הַכֹּל אָדָם קָטָן'.

אַתָּה בְּוַדַּאי מְנַסֶּה לְהַרְגִּיעַ אֶת עַצְמְךָ לֵאמֹר:

'הֵם יָכְלוּ לְהַגִּיעַ לִגְדוֹלוֹת, כִּי רַק הֵם יָכְלוּ לְדַמְיֵן אֶת הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים שֶׁהֵם אָכֵן הִצְלִיחוּ לְהַשִּׂיג בְּחַיֵּיהֶם, כִּי הֵם הָיוּ מֻכְשָׁרִים לְכָךְ, אֲבָל אֲנִי – אֵינֶנִּי יָכוֹל'…

צַר לִי, אָחִי, צַר לִי לוֹמַר לְךָ:

תַּעֲשֶׂה אֶת טָעוּת חַיֶּיךָ אִם חָלִילָה תַּמְשִׁיךְ לַחֲשֹׁב זֹאת! כִּי כְּכָל שֶׁתִּתְעַמֵּק בַּ'סּוֹד הַגָּלוּי' וּכְכָל שֶׁתַּצְלִיחַ יוֹתֵר לְיַשֵּׂם הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה אֶת הַמֵּידַע שֶׁמֵּבִיא אֵלֶיךָ 'הַסּוֹד הַגָּלוּי' – תִּוָּכַח, שֶׁלֹּא רַק שֶׁגַּם לְךָ יֵשׁ מֹחַ וְלֵב, אֶלָּא שֶׁגַּם אַתָּה יָכוֹל בְּהֶחְלֵט לְהוֹצִיא – בְּכֹחַ הַתִּקְוָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל מַחְשְׁבוֹת הַמֹּחַ שֶׁלְּךָ וְרִגְשׁוֹת הַלֵּב שֶׁלְּךָ, הַמִּתְבַּסְּסִים גַּם הֵם עַל כֹּחַ סְמִיכָתְךָ וְהִשָּׁעֲנוּתְךָ עַל גֹּדֶל רַחֲמָיו וַחֲסָדָיו שֶׁל הַבּוֹרֵא וּמַנְהִיג הַיְקוּם – מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִּלּוּי, מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, דְּבָרִים שֶׁלֹּא חָלַמְתָּ עֲלֵיהֶם וְלֹא דִּמְיַנְתָּ אוֹתָם.