פניני באר בשדה פרקי אבות פרק ד'

Print Friendly, PDF & Email

א) בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט): מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי. אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז): טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח): יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא. אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד? הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב): כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלוּ:

(ב) בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה (כְּבַחֲמוּרָה), וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה:

(ג) הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם. וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר. שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה, וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם:

(ד) רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר: מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בַגָּלוּי. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם:

(ה) רַבִּי יִשְׁמָעֵאל (בְּנוֹ) אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד. וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת. רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם. וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר: וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף. הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם:

(ו) רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת. וְכָל הַמְחַלֵּל אֶת הַתּוֹרָה, גוּפוֹ מְחֻלָּל עַל הַבְּרִיוֹת:

(ז) רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר: הַחוֹשֵׂךְ עַצְמוֹ מִן הַדִּין, פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ אֵיבָה וְגָזֵל וּשְׁבוּעַת שָׁוְא. וְהַגַּס לִבּוֹ בְהוֹרָאָה, שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ:

(ח) הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תְּהִי דָן יְחִידִי, שֶׁאֵין דָּן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד. וְאַל תֹּאמַר קַבְּלוּ דַעְתִּי, שֶׁהֵן רַשָּׁאִין וְלֹא אָתָּה:

(ט) רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי, סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעשֶׁר. וְכָל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעשֶׁר, סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי:

(י) רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הֱוֵי מְמַעֵט בָּעֵסֶק, וַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה. וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל אָדָם. וְאִם בִּטַּלְתָּ מִן הַתּוֹרָה, יֶשׁ לְךָ בְּטֵלִים הַרְבֵּה כְּנֶגְדָּךְ. וְאִם עָמַלְתָּ בַתּוֹרָה, יֶשׁ (לוֹ) שָׂכָר הַרְבֵּה לִתֶּן לָךְ:

(יא) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָעוֹשֶׂה מִצִוָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ פְרַקְלִיט אֶחָד. וְהָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ קַטֵּיגוֹר אֶחָד. תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת. רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר: כָּל כְּנֵסִיָּה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָה לְהִתְקַיֵּם:

(יב) רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבָּךְ, וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם:

(יג) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֱוֵי זָהִיר בְּתַלְמוּד, שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם, כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת, וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן:

(יד) רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה, וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָבוֹא אַחֲרֶיךָ, שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְיָדֶךָ, וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן:

(טו) רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר: אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְאַף לֹא מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים. רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ אוֹמֵר: הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם. וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים:

(טז) רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא, הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין:

(יז) הוּא הָיָה אוֹמֵר: יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא. וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה:

(יח) רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ, וְאַל תְנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו, וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִּשְׁעַת נִדְרוֹ, וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ:

(יט) שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר (משלי כד): בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה יְיָ וְרַע בְּעֵינָיו, וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ:

(כ) אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ. וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק. רַבִּי יוֹסֵי בַר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד מִן הַקְּטַנִּים לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאוֹכֵל עֲנָבִים קֵהוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ. וְהַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאוֹכֵל עֲנָבִים בְּשׁוּלוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן. רַבִּי אוֹמֵר: אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ. יִֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ:

(כא) רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:

(כב) הוּא הָיָה אוֹמֵר: הַיִּלּוֹדִים לָמוּת, וְהַמֵּתִים לְהֵחָיוֹת, וְהַחַיִּים לִדּוֹן. לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע, שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין, הוּא הַדַּיָּן, הוּא עֵד, הוּא בַּעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד לָדוּן בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה וְלֹא שִׁכְחָה וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שׁוֹחַד, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ. וְדַע, שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן, וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרֶךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, (וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד), וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

 

פניני באר בשדה

על פרקי אבות פרק ד

בפרק ד' משנה א' כתוב:

'בן זומא אומר: איזהו חכם? – הלומד מכל אדם'.

על פי הפשט, הרי זה כמו ה'ווארט' הידוע שאומרים בשם ר' חיים בריסק'ער: "גנב נקרא מי שגונב, בפועל! ולא מי ש'רק' יודע לגנוב".

כמו כן לעניינו, חכם אינו מי שיודע להיות חכם – אם ירצה. אלא חכם נקרא מי שלומד מכל אדם דבר חכמה, כי בזה הוא מראה את החשיבות של החכמה אצלו. כי למדן זה רק מי 'שלומד', בפועל! ולא מי 'שיכול' להיות למדן.

*

פירוש נוסף אפשר לפרש במשנה זו על פי הדרש, על פי מה שפירש ר' נתן מברסלב את המשנה בנגעים (ב' ה'):

 

'כל נגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו'.

הפירוש הפשוט: שהכהן יכול לראות ולבדוק כל הנגעים כולם, גם של קרובי משפחתו, אבל לא את נגעי עצמו, ולומדים זאת מהפסוקים בפרשת תזריע.

חכמי המוסר היו לוקחים את המשנה ומפרשים אותה על פי דרך המוסר:

"כן, האדם רואה את הנגעים של כולם. אבל לא את שלו".

ר' נתן מברסלב פירש את זה אחרת:

"כל נגעים אדם רואה" – כן, מותר לך להסתכל על הנגעים של כל האנשים האחרים. כן, תסתכל, בבקשה, איך נראה האדם כאשר הוא נופל לאיזה תאווה או מידה רעה. תסתכל עליו באותו זמן. ולא מטעם זה שיש, ח"ו, איזה עניין מיוחד לראות את נגעיו. לא, אלא בכדי ללמוד מזה איך אתה תצליח להסתלק מאותם נגעים עצמם.

כי כשרואים את זה אצל אחרים אפשר יותר להתבונן על הצד השלילי שבזה. ואז תיקח את זה לעצמך, בכדי שאתה תינצל ותוציא לחוץ את הנגעים הללו מעצמך.

בדרך זה אפשר גם להסביר את משנתנו: איזהו חכם? – הלומד מכל אדם! תסתכל על כל אדם בהתנהגות שלו, איך הוא מתנהג בחיי היום-יום שלו, ודאי שכל דבר טוב שתראה אצלו תלמד ממנו. אבל גם את הדברים הרעים שבשני, הסתכל עליהם, ותלמד מהם עד כמה כדאי לך להתרחק מאותם נגעים עצמם.

*

ר' שלום שבדרון היה רגיל לומר בהקשר לכך: בדרך כלל שואל האדם את עצמו: 'אם אני רואה חסרון אצל אחרים האם זה בכלל שייך גם אלי'? – אבל התשובה היא: בודאי! כן! זה שייך גם אליך!

ומשל למה הדבר דומה: למי ששמע פעם הרצאה של פרופסור לסטודנטים. הפרופסור החזיק לידו איזה 'גופה' של סיני או אינדיאני שמת. והפרופסור לקח את 'הגופה' ועשה על זה הרצאה לסטודנטים לרפואה, על מנת ללמוד וללמד את דרכי הרפואה. יבוא מישהו וישאל את הפרופסור: מה לכל אנשי העולם ול'גופה' של הסיני או האינדיאני?! – ודאי שלא בחכמה שאל כך. כי לכל האנשים שבעולם יש את אותו מבנה גוף, ואת אותם רגליים. ואפשר ללמוד מכל רגל של כל סוג בן אדם לכלל האנשים כולם עלי אדמות.

כך גם כאשר אתה רואה איזה חיסרון אצל מישהו בעולם. מיד תלמד את הדברים לגביך. איך אתה תזכה להינצל מאותו חסרון. כי גם לך גוף כמוהו. גם לך יכול להיות אותם חסרונות ממש כמוהו.

*

הבעש"ט כבר לימד אותנו: שצריך ללמוד גם מכל דבר שאדם רואה. כי בכל דבר ודבר שבעולם מלובשים לימודים ורמזים.

רבנו רבי נחמן מברסלב כותב על כך (בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה נ"ד): "שהשי"ת מתלבש בכל מחשבה דיבור ומעשה שבכל יום, ומלביש לו לכל אדם, בכל מחשבה דיבור מעשה שבכל יום, רמזים להתקרב אליו".

גם זה נכלל בדברי בן זומא: איזהו חכם? –  הלומד מכל אדם. מכל מה שמשמים מרמזים לך – תלמד, ואז תהיה חכם.

*

רבנו רבי נחמן מברסלב (בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה ר"ו) מסביר את הפסוק: 'תעיתי כשה אובד בקש עבדך כי מצוותיך לא שכחתי'.

רביז"ל העיד על עצמו, כי המאמר הזה שימש בשבילו תקופה ארוכה להתבודדות גדולה. תקופה ארוכה הוא היה הולך ומתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין השם יתברך על פי הדברים של המאמר הזה.

רביז"ל מסביר שם: כשהאדם תועה וטועה בדרך, ונמשך לדבר עבירה, זה גורם לו לטעות ולתעות בדרכים מקולקלים עוד ועוד. כמו שמצאנו את בן עזאי אומר לנו במשנה הבאה: 'הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה כי מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה'. כי מאותו דרך מקולקלת, נמשך ויוצא עוד דרכים מקולקלים. והאדם הולך וטועה ותועה.

אבל הדרך של השי"ת לקרוא את האדם תיכף כשרואה שהוא טועה מדרך השכל. הקב"ה קורא לו לכל אדם לחזור בו מטעותו. ולכל אחד הוא קורא בדרכו, יש ברמיזה. ויש בקריאה. ויש שבועט בו ומכהו. וזה הקריאה בשבילו.

כמו אותו שה/כבש, כשרואה עשבים במקום אחר, מן הצד, לא בדרך שהרועה לוקח אותו. והוא מתחיל ללכת בדרך ההיא, והרועה יודע ששם זה דרך לא טובה. אבל השה נמשך אחרי העשב של שם.  ואז, הרועה קורא אותו בשריקה. בזריקת אבן. וכל זמן שהשה לא טעה הרבה בדרכים המקולקלים, כל זמן שהוא מכיר עדיין הקול של הרועה אזי הוא חוזר. אבל כאשר כבר טועה הרבה. אז הכבש כבר שוכח קול הקורא של הרועה, והוא כבר אינו מכיר את הקול, ואינו חוזר לאחוריו.

כך אמר דוד המלך:

רבוש"ע! 'תעיתי כשה אובד' – אבל 'בקש עבדך כי מצוותיך לא שכחתי'. עוד לא שכחתי את קולך. לכן 'בקש עבדך'. כי בכך אחזור אחריך. כי עדיין לא הזדקנתי בעוונותיי. לכן צריך להשתדל לחזור בתשובה בימי הנעורים, כל עוד מכירים את הקול של השי"ת, כל זמן שיש לך עדיין אפשרות ללמוד מכל אדם.

כי השי"ת מדבר עם כל אחד ברמזים ובקריאות, לפעמים, למשל, יוצא לו 'בדיוק' לשמוע מחברו איזה דיבור ש'בדיוק' דיבור זה שייך אליו, למציאות שלו. והחבר בכלל לא מודע שהוא היה שליח ההשגחה הפרטית לומר לו את הדיבור הזה.

לפעמים אשתו של אדם צועקת עליו, והיא אינה מודעת כלל שהוא, בכלל, שומע משהו אחר לגמרי בצעקתה. הוא שומע עכשיו רמזים של הקב"ה אליו.

כן, גם זה נכלל בפירוש המשנה: "איזהו חכם? – הלומד מכל אדם".

*

במשנה ג' כתוב:

'בן עזאי אומר: אל תהי בז לכל אדם'.

הפירוש הפשוט, אל תבזה שום אדם בעולם.

גם חברו של בן עזאי, בן זומא, אמר לנו במשנה הקודמת: איזהו מכובד המכבד את הבריות כמו שנאמר: 'ומכבדי אכבד' – והמפרשים מסבירים שזה ק"ו, כי אם הקב"ה, שאתה חייב בכבודו, ובכל זאת הוא אומר:  שיכבד את כל מי שיכבדהו. הרי ודאי חבריך, שאתה אינך מחויב בכבודם, אם תכבדם, ודאי שגם הם יכבדו אותך.

'אל תהי בז לכל אדם' – אל תהיה בכלל אלו שנאמר עליהם: 'ובוזי יקלו'.

לכל אדם, גם אם הוא נראה, בעיניך, כשפל אנשים – אל תהי בז לו.

רבנו רבי נחמן מברסלב מאריך (בליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה א'), בגדול כוח התפלה, שמי שזוכה לעבודת הלב, שזה עבודת התפלה, בכך הוא יכול לזכות לרפואה מכל דבר שבעולם. כי גם הלחם והמים שלו יתברכו כל כך שיהיה להם הכוח לרפאות מכל מחלה.

רביז"ל מסביר שם את הפסוק: 'ועבדתם את ד' אלוקיכם' – ואיזוהי עבודה שבלב? זה תפלה! אז תזכה להמשך הפסוק: 'וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך'.

אבל איך אפשר לזכות לעבודת התפלה, איך אפשר להגיע לדרגה שהתפילה לא תהיה מזולזל אצלו, כמאמר חז"ל: 'אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם – וזה התפלה'. כי מיד בתחילת התפלה האדם כבר רוצה להיפטר מהתפלה. ואיך אפשר לזכות לתפלה כראוי? איך אפשר לזכות ל'דבר ד'" שזה התפלה? שעי"ז יזכה לרפואה מכל מאכל ומשתה, בסוד הפסוק: 'ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם'.

מגלה לנו שם רבנו רבי נחמן, שכל זה תלוי כאשר יזכה האדם להינצל מכל סוג פגם של עבודה זרה, שזה פגמי האמונה. ומכל סוג פגם של גילוי עריות, שזה פגם הברית. ומכל סוג פגם של שפיכות דמים, שזה 'אל תהי בז לכל אדם'.

רביז"ל מסביר שם באופן נפלא את הגמרא בפסחים: 'בכל מתרפאים חוץ מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים', שהפירוש הפשוט, שהאדם אסור לו להתרפאות ברפואה כזו שבאמצעותה הוא יצטרך, חלילה, לעבור על אותם ג' עבירות, כי הרי הם ב'יהרג ואל יעבור'. אבל רביז"ל מסביר את הגמרא באופן פנימי: 'בכל מתרפאים' – בכל דבר אפשר להתרפאות, אם תזכה תוכל להמשיך עליך רפואה דרך הלחם והמים שלך, "בכל מתרפאים", אבל איך תזכה לזה? רק כאשר תינצל מג' עבודות שמפסידים התפלה. חוץ, תוציא ממך לחוץ, את העבודה זרה גילוי עריות ושפיכות הדמים… ועבודה זרה, זה כל סוג פגם של אמונה. וגילוי עריות, זה כל סוג פגם של פגם הברית. ושפיכות דמים, זה כל סוג פגם של 'אל תהי בז לכל אדם'.

ורביז"ל מסביר שם לגבי הפגם של ביזוי אנשים, שהכוונה בכל זה היא: אל תעשה את האנשים מבוזים בעיניך, חלילה, גם כאשר אשתך, בניך ובנותיך, חבריך, עושים בשבילך איזה עבודה, איזה שירות, איזה טובה, אל תזלזל בהם, אל תשתמש בהם, חלילה, כעבדים, אל תהי בז לכל אדם.

ואז תזכה ש'בכל מתרפאים'. כי ניצלת מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. כי ניצלת מהפגם של 'אל תהי בז לכל אדם'.

*

הרי כל אדם הוא יציר כפיו של השי"ת. חביב האדם שנברא בצלם, ולכן צריך להיזהר מאוד בכבודו.

ידוע המעשה (תענית כ') על ר' אלעזר בן ר' שמעון בר יוחאי. שהלך פעם בדרך, ופגש אדם מכוער ביותר. ור' אלעזר זלזל בו, ואמר לו: "כמה מכוער אדם זה! האם כל בני עירך מכוערים כמוך". והאדם הזה ענה לו: "אינני יודע אם כל בני עירי כמוני, אבל לך לאומן שברא אותי, ותאמר לו, כמה מכוער כלי זה שבראת".

ר' אלעזר בן ר' שמעון מיד התחרט על דיבורו, וביקש ממנו מחילה, אבל הוא לא רצה למחול לו בתחילה, עד שנכנס אתו לעיר. וכאשר כיבדו את ר' אלעזר, שאל אותו האיש: למי אתם מכבדים?. הרי הוא כל כך ביזה אותי… ורק לבקשתם, הסכים בסוף למחול לו.

מיד דרש ר' אלעזר: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז".

לכאורה, למה דרש ר' אלעזר את הדרש הזה. מה זה קשור לעניין זה שאסור לבזות שום אדם?

וגם, איך אפשר להבין שר' אלעזר יבזה כל כך, לאדם זה, שהיה מכוער כל כך? על מה ולמה?!

אלא כנראה, שהיה זה אדם שהיה מכוער מאוד במידותיו ובמעשיו הרעים. ולכן אמר לו תחילה: כמה מכוערים מעשיך. וכוונתו על המידות והרוחניות שבו.

אבל גם על זה, התחרט ר' אלעזר, כי כאשר אותו אדם אמר לו: וכי יודע אתה כמה קשה עלי לתקן מעשי. וכי יודע אתה כמה השתדלות אני עושה בכדי לתקן את מידותיי המושחתות. וכי יודע אתה כמה קשה עלי שאחרי כל ההשתדלות עדיין אינני מצליח.

לך, אם כן, למי שברא אותי עם מידות רעות כאלה, ותאמר לו: ראה איזה אדם רע בראת.

לכן, מיד, דרש ר' אלעזר: לעולם אל יהי אדם קשה כארז! אלא רך כקנה!

כי גם כאשר הנך רואה אדם רע מעללים. אל תדונהו מיד לכף חובה. אל תהי בז לכל אדם. אלא תהיה רך כקנה. לדונו לכף זכות. כי אינך יכול לדעת כמה השתדלות הוא עושה בכדי לתקן מעשיו ועדיין לא הצליח. כי קשה עליו העבודה…

אל תהי בז לכל אדם!

*  *  *

במשנה ה' כותבת המשנה:

"ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד. והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות".

כבר מבואר במפרשי המשנה שאין הכוונה בזה שאמרו: 'הלומד על מנת ללמד', שהוא לומד רק בכדי ללמד, ולא בכדי לעשות. כי אם לכתחילה מדובר על אדם שלומד על מנת לא לעשות. הרי עליו נאמר: 'ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי'.

רק כוונת המשנה על אדם שעיקר כוונת לימודו היא רק על מנת ללמד. דהיינו: עיקר כוונת לימודו הוא רק לקיים מצוות לימוד התורה, ללמוד לעצמו ובכדי שיוכל גם ללמד לאחרים.

והנה, על אף שכל כוונתו הוא רק לימוד, ואין מכניס בכוונתו גם להרבות במצוות ומעשים טובים וגמילות חסדים, בכל זאת מספיקין את זה בידו. כי הרי סוף כל סוף גם לימוד התורה וגם ללמד את התורה – הוא חלק ממצוות התורה.

ו'מספיקין בידו' הכוונה, שגם לימודו עולה יפה. וגם לימודו לאחרים יצליח.

רבינו עובדיה מברטנורא מציין עוד, שמדובר על אדם שאין בכוונתו להרבות בימי חייו גם במצוות מעשיות של גמילות חסדים. וכפי שהגמרא מספרת על אביי שהיה עוסק הרבה גם בגמילות חסדים, ולעומת זאת רבא היה עוסק בעיקר רק בלימוד התורה.

זאת אומרת, שיש אנשים שאין בדעתם ללכת לחפש מצוות ומעשים טובים וגמילות חסדים. כי כל כוונתם ורצונם היא אך ורק לשבת במנוחה והשקט ולעסוק בלימוד התורה. לכן מספיקים בידו ללמוד וללמד.

אבל הלומד על מנת לעסוק גם בגמילות חסדים טובים, אזי הוא זוכה שמספיקים בידו גם ללמוד וללמד. וגם לשמורולעשות הרבה מצוות ומעשים טובים וגמילות חסדים טובים. כי זה שיעסוק גם הרבה בגמילות חסדים זה לא יפסיד ממנו את לימוד התורה.

הרע"ב כבר מציין, שיש גם גירסא אחרת שגורסת: 'אין מספיקין בידו ללמוד וללמד'.

וכוונת גירסה זאת לומר: שאם הוא לומד רק בכדי להיקרא רבי וראש ישיבה, הרי זה פגם, ואזי אין מספיקין בידו אפילו ללמוד וללמד.

אבל התוי"ט מציין את דברי ה'כסף משנה', שגם כאשר לומד על מנת להתקרא רבי ולהיות ראש ישיבה או להרוויח כסף. הרי ודאי שמצד אחד אין זה חשוב כל כך. ואין זה ה'לכתחילה' של לימוד התורה. אבל בכל זאת מספיקין בידו ללמוד על מנת ללמד. אבל ודאי שה'לכתחילה' של הלימוד צריכה להיות כדי ללמוד וללמד לשמור ולעשות.

וזה גם כוונת המשך המשנה:

 

"ר' צדוק אומר אל תעש אותו עטרה להתגדל בה וכקרדום לחפור בה".

ויש בעניין זה אריכות דברים בראשונים ומפרשי המשנה ופוסקי ההלכה האם מותר ללמוד על מנת להרוויח כסף. ובאיזה אופן אסור לעשות כך.

אבל ודאי שה'לכתחילה' של כל לימוד צריכה להיות אך ורק למטרה אחת ויחידה, והיא: על מנת לשמור ולעשות. ואז מספיקין בידו גם ללמוד וגם ללמד וגם לשמור ולעשות…

*  *  *

הגר"א מציין ששורש דברי ר' ישמעאל בנוי על דברי הגמרא במסכת מכות:

"בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו".

כי הכול תלוי לפי גדול מעלת הרצון שלו. כי אם רצונו רק ללמוד וללמד, אזי זוכה רק לזה. אבל אם רצונו גם לשמור ולעשות, אזי בכוח רצונו יזכה גם להגיע ל'לשמור ולעשות' מעבר למה שיזכה גם 'ללמוד וללמד'.

בספרי רבנו רבי נחמן מברסלב מבואר הרבה בכמה וכמה מקומות על גדול מעלת הרצון דקדושה.

בשיחות הר"ן נא' מבואר שרבנו אמר פעם:

"לעבוד את ד' איני יודע מי יכול לקום ולהתפאר לומר שהוא יכול לעבוד את ד'. כי אפילו מלאך ואפילו שרף אינו יכול להעיד על עצמו שיכול לעבוד את ד' מגודל גדולת השם יתברך. רק העיקר הוא הרצון. שצריך לחזק את רצונו ברצון חזק, שהוא כוח עד אין סוף. לרצות לעבוד את ד', ובתוך כך לומדים, ובתוך כך מתפללים, ובתוך כך חוטפים מצוות ומעשים טובים. כי העיקר הוא  הרצון, שהוא כוח פנימי בנפשו של אדם שעולה על הכל".

 

*  *  *

בספרי קבלה מבואר שיש בכל אדם חמשה חלקים, כנגד חמשה חלקי הנשמה, שהוא: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. וכל אחד מהחמשה הללו בא לידי ביטוי בכל אדם, בחמשה חלקים שמורכב בו כל אדם, שהם: מעשה, דיבור, כוונה, ומחשבה, ורצון.

כי מעשה זה נגד הנפש, ורוח זה נגד הדיבור, וכוונה זה נגד הנשמה, ומחשבה זה נגד החיה, ורצון זה נגדהיחידה.

לכן הרצון זה שורש נשמתו של כל אדם. ולכן הרצון יש לו כוח אדיר להפוך את האדם לגמרי. כי הרצון הוא השורש של הנפש שלו. ולכן כאשר מחזק בנפשו את הרצון, והוא מעורר בכך את כוח היחידה שבו, זה יגרום גם לכל שאר החלקים שלו של החיה ונשמה ורוח ונפש. וזה ישפיע כבר ממילא גם על המחשבה והכוונה הדיבור והמעשה.

 

כי הכול הולך אחר הרצון.

וזה גם סוד המובא בספרי קבלה על עניין הטנת"א שהוא טעמים, נקודות, תגין, אותיות. שהוא גם נגד כל אלו החלקים בנפשו של אדם. כי גם האותיות מחולקות לשורש ושורש לשורש. ואם מחזיקים בשורש השורשים, שזה הטעמים שהוא נגד הרצון. כי הוא מרמז על עולם הנגינה. כי הכול נמשך אחר הניגון. וזה משפיע כבר ממילא גם על כל שאר הפרטים.

לכן מבואר באריכות גדול בספרי רבנו רבי נחמן שהכול תלוי ברצון. כי זה משפיע אחר כך גם על כל שאר כוחות הנפש שבאדם.

*  *  *

בליקוטי מוהר"ן (ח"א תורה לא') מבאר רבנו רבי נחמן, שזה הוא גם בכלליות העניין של נקודות ואותיות.

כי אותיות הוא כמו גוף והנקודות הוא כמו הנפש. כי כמו שהגוף אין לו שום תנועה בלי הנפש, כך גם האותיות איןלהם שום תנועה בלי הנקודות. כי הנקודות הם גורמים את התנועה של האות.

והנקודות נוצרים ונעשים בכוח הכיסופים והגעגועים של האדם. וזה מרומז בפסוק: 'תורי זהב נעשה לך עם נקודותהכסף', הנקודות של האותיות נוצרים ונעשים על ידי הכיסופים. רק בכוח ה'נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ד'. רק זה גורם לגלות את הנקודות טובות לאותיות. ואם, חלילה, יש לאדם רצונות רעים, זה גורם לברוא ולייצר נקודות רעות לאותיות.

ושם מאריך רבנו רבי נחמן לבאר ולגלות שאין זה מספיק רק לרצות בלב, כי צריך גם להוציא מכוח אל הפועל את הרצונות. וזה על ידי שמוציא בפיו את הרצונות. שעל יסוד זה בנוי כל תכלית כוונת התפלה. שהיא בכדי להוציא מכוח אל הפועל את רצונותינו וכיסופינו.

כי בזה שיש לו רצון בלב פנימה, הוא בונה בכך את הנפש בכוח, את הנקודות בכוח. אבל בכדי להוציא את הנפש ואת הנקודות מכוח אל הפועל, זה כבר תלוי עד כמה הוא יוציא בפיו את רצונותיו. וזה סוד הפסוק: 'נפשי יצאה בדברו' – כי רק 'בדברו' אז יוצא הנפש מכוח אל הפועל.

ר' נתן בספרו ליקוטי הלכות מאריך הרבה לבאר על פי דברים אלו את גודל יקר העניין של הרצונות והגעגועים.ובפרט כאשר מוציא את רצונותיו בכוח הדיבור, כי אז כאשר מתקיים: 'רצון יראיו יעשה' אז יתקיים 'ואת שוועתם ישמע ויושיעם'.

*  *  *

ר' נתן מאריך לבאר בליקוטי הלכות (הלכות אומנין ה"ד) שדבר זה נאמר גם לגבי ענייני סור מרע.

כי יש זמנים שעובר על האדם מצבים שמוחו ולבו אינם על מקומם הטוב. ואין לו אז במחשבותיו ורצונותיו אתהדברים שבקדושה. הוא אינו רוצה ללמוד, ואינו רוצה כעת להתפלל. ואדרבה, במחשבותיו יש עכשיו הרבה מחשבות זימה וזממה. ודייקא באותם הזמנים צריך האדם להיות נזהר מאוד, לא להוציא את מחשבותיו ורצונותיו הללו בפיו. כי אז הרי כבר נגמר הרצון והנפש מכוח אל הפועל.

ולכן, כל עוד שלא הוציא מחשבותיו ורצונותיו הללו בפיו, יש תקווה עדיין לשנות את הרצון והמחשבה. וזה סוד מהשדוד המלך אומר: 'זמותי בל יעבור פי פעולות אדם בדבר שפתיך' – אפילו כשאהיה חס ושלום במצב של'זמותי'. מחשבות של זממה, ורצונות רעים. אבל אשתדל ש'בל יעבור פי'. אני יהיה נזהר לא להוציא מחשבותיי הרעים הללו בפי, כי אני יודע ש'פעולות אדם' תלוי ועומד ב'דבר שפתיך'.

 

כי דרך האדם, כאשר יום מסוים הוא קם ואין לו רצון לתורה ותפלה למצוות ומעשים טובים, אזי הוא מדבר את מה שיש לו בלבו פנימה. ואז הוא בסכנה גדולה. כי בכוח דיבורו הוא מוציא, חלילה, מכוח אל הפועל את רצונותיו הרעים הללו. על כן עצתו בעת כזאת, לא להוציא בדבר שפתיו את הרצונות והזממה הזו. רק אדרבה, יאמר לעצמו: 'אני עכשיו רוצה ללמוד. אני עכשיו רוצה להתפלל'. ואז בכוח דיבור זה הוא יעורר את הרצונות הטובים החבויים בלבו פנימה. והם יצאו מכוח אל הפועל נגד המחשבות הרעות.

*  *  *

כמו כן מאריך ר' נתן באריכות גדולה (בהלכות ערב ה"ג) לבאר גודל מעלת הרצון דקדושה. ומבאר שם ר' נתן שתכלית כל התורה והמצוות היא לזכות לרצון דקדושה.

ר' לוי יצחק בנדר ז"ל היה רגיל לציין את המובא בזוהר הקדוש בשם אליהו הנביא: שהלבושים שזוכה להם האדם בעולם העליון דרך התורה והמצוות ומעשים טובים שעשה בעולם הזה, הרי שיש לבושים שנוצרים ונעשים על ידי הרצונות, ולבושים הללו הם עוד יותר גדולים מהלבושים של התורה והמצוות בעצמם.

ור' לוי יצחק בנדר ז"ל היה מסביר שיש 2 מדרגות ברצון, יש רצון שבכוחו זוכה האדם לחטוף הרבה תורה ומצוות, ורצון זה ודאי מדרגתו פחותה מהתורה והמצוות בעצמם. ויש רצון שהאדם זוכה לזה דייקא על ידי התורה והמצוות שעשה, ורצון זה הינו במדרגה יותר גבוהה מהתורה והמצוות  עצמם. לכן הלבושים של הרצון הזה, הם עוד יותר גדולים וחשובים מהלבושים שנעשים על ידי התורה והמצוות בעצמם.

כי הכול תלוי ברצונות וגעגועים. כי על ידם זוכים לתורה ומצוות, ואז זוכים להגיע למדרגה עוד יותר גבוה של רצון, שהוא פנימיות הנשמה.

ולכן מבואר בספרים, ורבנו רבי נחמן מביא זה (בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה לו'), שמש"ה רבינ"ו בגימטריא תרי"ג. כי הוא כלליות כל התרי"ג מצוות. והנה, משה רבנו נסתלק בשבת קודש בשעת מנחה בעת 'רעווא דרעווין', רצון שברצונות. כי כל זה בא לומר ולגלות שתכלית התורה והמצוות הוא לזכות להגיע למדרגת הרצון ורצון שברצונות.

כי הרצון נלקח ממקום גבוה כזה, שורש השורשים, ולכן יש בכוחו לזכות את האדם לתורה ומצוות, ובכוחו גם לזכות את האדם להגיע למדרגות רמות ונשגבות שזה פנימיות הרצון שזה עוד יותר גבוה מהתורה והמצוות בעצמם.

וכל זה מרומז בדברי ר' ישמעאל שבמשנה זאת, הלומד על מנת ללמד. כי הכול תלוי ועומד ב'על מנת', שהוא ענייןהרצונות.

כי אם רצונו רק ללמוד וללמד אזי מספיקין בידו רק ללמוד וללמד, אבל אם הוא יזכה שלימודו יהיה על מנת להרבותבהרבה מצוות ומעשים טובים, אזי יזכה לזה. כי הכול תלוי ועומד בגודל יקר מעלת ומדרגת הרצון.

*  *  *

ר' נתן גם מאריך בעניין זה בעוד מקומות נוספים בליקוטי הלכות, (כמו למשל בהלכות ברכת הפירות), ומתבאר שם שעיקר דין וחשבון של האדם יהיה  לעתיד על עניין הרצונות והכיסופים.

כי הן אמת שיש לפעמים מצבים שהאדם אינו יכול בכוחו להוציא אז מכוח אל הפועל את הרצונות והכיסופים בענייני עבודת השי"ת, כי יש קשיים שעובר על האדם, מצבים קשים בענייני כסף, בריאות, ושלום בית. והאדם טרוד אז מאוד באותם הזמנים. ואז באותם הזמנים אמת הדבר שאין לו לאדם את האפשרות להרבות בלימוד התורה ולהרבות במצוות, אבל מן השמים לא יוותרו לו על הרצונות.

מן השמים יאמרו לו: האם לפחות רצית?! למה  פסקת לרצות?! מי הפריע לך לרצות?! הרי אף אחד לא לקח ממך את כוח הרצון!!!

וזה הרי גם כל עניין התפלה, להוציא מכוח אל הפועל את רצונותיו, לעמוד מול השי"ת ולומר: נכון, יש לי עכשיומניעות, יש לי עכשיו קשיים. אבל האם בגלל זה אשנה את רצונותיי, חלילה, לא! אני אמשיך לרצות. ואני אמשיך להשתוקק. כי הרי הכול הולך אחר הרצון. ואם יש את הרצון הוא יזכה להוציא מכוח אל הפועל את רצונותיו, אם לא היום אז למחר או לאחר זמן.

ולכן עיקר בחירתו של כל אדם זה לא לעזוב את הרצון. גם כאשר אינו יכול עדיין לבצע את רצונותיו..

*  *  *

זכורני את המצבים של סבי מורי הרב ר' שמואל שפירא זצ"ל, בשנותיו האחרונות, ועקב מחלתו הקשה, לא היהיכול בשום אופן ללכת לטבול במקווה. זה גרם לו הרבה עגמת נפש, והיה רוצה מאוד ללכת אבל זה לא היה אפשרי. הוא ביטא את רצונו הגדול לטבילה במקווה גם באמצעות זה שהיה רגיל לבקש ממני ומאנשים נוספים, שבשעת טבילתם יעשו טבילה גם בשבילו!

היה פעם שהתבטא ואמר: נו, אני רוצה ללכת למקווה…

ואנשי הבית כאשר שמעו זאת מפיו, עשו את כל ההכנות ללכת אתו למקווה.

ואז נענה ואמר: מה אתם חושבים שאני יכול ללכת למקווה?! הרי בקושי אני מסתובב בבית.

וכאשר שאלו אותו: הרי אתה אמרת שאתה רוצה ללכת למקווה?!

ענה ואמר: נכון, אמת הדבר שאמרתי שאני רוצה ללכת למקווה. וכי אין אני רוצה, חלילה, ללכת למקווה?! ודאישאני רוצה!!! כי גם אם אני לא יכול עכשיו להוציא את רצונותיי מכוח אל הפועל – האם בשביל זה אפסיק לרצות ללכת למקווה?!

כל זה כלול בדברי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, שכל הלימוד שלנו צריך שיהיה עם 'על מנת' גדול!!!בכדי שנוכל, בבוא העת, להוציא את כל רצונותינו הטובים מכוח אל הפועל!

*  *  *

בפרק ד' משנה ד' כותבת המשנה:

"ר' לויטס איש יבנה אומר: מאוד מאוד הוי שפל רוח. בפני כל אדם. (כך היא הגרסא של ה'מדרש שמואל')שתקוות אנוש רימה".

התנא הקדוש ר' לויטס איש יבנה אינו נזכר עוד בש"ס, הוא מוזכר שוב פעמיים רק בפרקי דר' אליעזר.

האר"י הקדוש גילה שהוא קבור ליד צפת, בכפר עכברה, ליד ר' ינאי.

ב'ספר הליקוטים' מהאר"י הקדוש, מובא גם דרך להסביר, על פי דרכי הקבלה, את דבריו הללו של ר' לויטס איש יבנה: מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקוות אנוש רימה.

*  *  *

מפרשי המשנה, כהרמב"ם ורש"י והרע"ב, כולם מסבירים, שכפל הלשון 'מאוד מאוד הוי שפל רוח', בא להסביר לנו, שבעניין זה של גאווה וענווה, צריך שלא ילך האדם בהם במידה הממוצעת, כמו בשאר כל ענייני המידות, אלא בעניין זה של ענווה ושפלות מדייקת המשנה, שצריך האדם להיות 'מאוד מאוד'. בצורה קיצונית יותר. 'שפל רוח'.

ולא רק שילך בדרך ענווה, שהיא בדרך כלל דרך ממוצעת, אלא צריך שיהיה לו גם 'שפלות רוח'. כי הרי גם לגבי מידת הענווה הרי נאמר על משה רבנו: 'והאיש משה עניו 'מאד' מכל האדם אשר על פני האדמה'.

ור' לויטס בא להוסיף הנהגה ראויה לכל אדם, להיות גם שפל רוח. ועוד להיות 'שפל רוח מאוד מאוד'. להתרחק עד הקצה, מהרגשות של גאווה ורמות רוחא.

כי בגמרא סוטה (דף ד'-ה') יש מחלוקת בין האמוראים על הדרך של ענווה, האם צריך לבטל ממנו לגמרי כל הרגשה של ישות וגאווה, או שבכל זאת צריך שישאיר לעצמו קצת הרגשה של ישות.

אבל למעשה מכריע ר' לויטס להלכה, כלשונו של רבנו יונה: שצריך להתרחק כליל מכל הרגשה של גאווה.

וכך פוסק גם הרמב"ם (הלכות דעות פרק ג'), שבעניין הגאווה אין ללכת בדרך הממוצעת אלא להיות 'מאד מאוד שפל רוח'. ולא רק ענווה, אלא גם 'שפלות רוח'. ועוד בדרגה של 'מאוד מאוד'. (ועיי"ש היטב בדברי ה'משנה למלך' באריכות שמבאר את הסתירה שיש לכאורה בדברי הרמב"ם, ומבארו בב' אופנים, א. לא להיות קיצוני ביותר בשפלות כגון ללכת בבלויי סחבות. ב. רק כאשר הוא בתהליך כפיית היצר בעניין הגאווה, רק אז, הוא צריך להקצין קצת יותר מדרך הממוצעת בעניין מידת השפלות עיי"ש היטב).

על אף שאנו רחוקים עדיין מאוד מהמדרגה הגדולה הזאת של שפלות רוח. אבל בראש וראשון צריך להפנים בתוך המוח והלב את הידיעה הזאת שהמידה המגונה הזאת של הגאווה היא מהמפריעים הגדולים ביותר לאדם בכל ענייני עבודת השם יתברך.

הרמב"ם בפירוש המשניות מציין שם, למעלה מעשרה מאמרי חז"ל המדברים בגנות הגאווה וחשיבות הענווה.

*  *  *

מתוך הגירסא של ה'מדרש שמואל' שמציין את ה'בפני כל אדם', אפשר להבין, שעיקר הכוונה בפגם הגאווה, הואכאשר מרגיש האדם רגשי עליונות כלפי אנשים אחרים. כל שכן וכל שכן אם הוא מרגיש רגשות של זלזול כלפי אחרים. כי ה'מאוד מאוד הוי שפל רוח' זה בעיקר כלפי 'בפני כל אדם'.

כפי שהמפרשים כבר מביאים, הרי שנכון יהיה בעבודת השי"ת למעשה, שכל מי שיש בו איזה מעלה רוחנית או גשמית, הוא צריך לעבוד על עצמו הרבה מאוד בכדי שמעלתו הרוחנית או הגשמית לא יביא אותו לידי הרגשה של רוממות וחשיבות יתר על אחרים. כל שכן שהוא צריך לדעת לעבוד על עצמו שמעלתו הרוחנית או הגשמית לא יביא אותו, חלילה, לשום הרגשה של זלזול כלפי שום אדם בעולם.

ק"ו בן בנו של ק"ו צריך ללמוד כל פעם ממשה רבנו, רבן של כל הנביאים. רבן של כל ישראל. שגם הוא, וגם אברהם אבינו, וגם דוד המלך, עם כל גדלותם ורוממותם, בכל זאת הם אמרו: 'ונחנו מה'. 'אנוכי עפר ועפר'. 'ואנוכי תולעת ולא איש'. כמה א"כ צריך כל אדם להתעורר בעצמו ולחשוב: מה אני. מה חיי. איך יש לי בכלל עזות כל כך להתגאות ולהרגיש רוממות וחשיבות כלפי אחרים.

ועל זה בא ר' לויטס לתת עצה ותקווה לכל אדם, לזכות קצת לשפלות וענווה, שאם קשה לו לאדם להגיע למחשבות של שפלות הרי העצה בשבילו הוא על ידי: רימה!!! 'תקוות אנוש – רימה'.

תחשוב טוב, ממה אתה מתגאה על אחרים? האם מהגוף יפה שיש לך? או האם מהמחשבה והחכמה הטובה שיש לך? או האם מהמלבושים היפים שיש לך? או מהרכב היפה שיש לך? או מהבית היפה שיש לך? הרי תחשוב לרגע, שסוף כל סוף כל אדם יכנס לקבר. וכל אדם יהפוך להיות אוכל לרימה ולתולעה. ושם כבר לא יהיה שום הבדל בין הגוף שלך לגוף של כל אדם אחר שמסביבך. וא"כ מה לך להתגאות כלפי אחרים?!

הרי שם בקבר כבר לא יעזור לך לא הכסף. ולא הדירה. לא הנכסים. ולא הרכבים. אפילו המחשבות והחכמות שלך, העצות והטריקים שלך. שום דבר כבר לא יעזור לך כלל שם. אז מה אתה מתגאה כלל? איך נכנס לך כלל מחשבות שאתה יותר טוב מכל אדם אחר? הרי בסופו של דבר כולנו נשכב שם בקבר באותו צורה. ובאותו אופן ממש.

כי זה הפשט 'תקוות אנוש'. כפי שהמפרשים מסבירים שאין הכוונה שיש לנו תקווה ורצון לרימה ותולעה?! אלא שהרי זאת המציאות!!! וכל אדם הרי יודע את האמת הברורה הזאת, שסוף כל סוף זה מה שיקרה. כי כולנו נלך לקבר בבוא העת. וכולנו נהפוך להיות מאכל לרימה ולתולעה.

ואז, כשזה יכנס לנו טוב לראש, זה יציל אותנו הרבה מאוד מכל הבלי עולם הזה.

כי עיקר הסיבה שאנחנו כל כך נשברים ומתרסקים כאשר אנחנו לא מצליחים ברוחניות או בגשמיות בעולם הזה, הרי אם נתבונן טוב, ונהיה קצת מודים על האמת, הרי מיד נבחין שהשבירה וההתרסקות זה רק בגלל הגאווה שיש בתוכנו…

כפי דבריו הידועים של בעל ה'מסילת ישרים' שעיקר תכלית רצונותיו של כל אדם לכסף ולשאר צרכיו, זה רק עניין של גאווה מול אנשים אחרים.

אבל ברגע שהאדם יזכה קצת לזכך עצמו ממחשבות של גאווה ורוממות כלפי אחרים. וכאשר נזכה קצת למחשבות של שפלות רוח. ונזכה לידע היטב שאנחנו כאן רק שבעים שמונים שנה. הרי אז, גם כאשר נמשיך לרצות להצליח ברוחניות ובגשמיות, אבל לפחות לא נישבר כאשר עדיין לא נצליח.

כי השפלות רוח הזאת יביא אותו למדרגה, שגם כאשר הוא רוצה כסף. והוא רוצה פרנסה בכבוד. והוא רוצה להצליח בכל העניינים. אבל כל זמן שעדיין לא הצליח לזה, הוא לא יישבר כל כך. הוא לא יתרסק כל כך.

כי גם ברוחניות זה אותו דבר. כי בודאי שצריך לרצות עוד ועוד. וצריך לרצות להרבות עוד בלימוד התורה. ועוד בעבודת התפלה. ועוד בקיום מצוות מעשיות של 'סור מרע ועשה טוב'. אבל גם כאשר עדיין לא זכה לכך, הוא לא יתרסק ולא ישבר כל כך.

כי עיקר ההתרסקות והשבירה, הייאוש והעצבות והמרה שחורה, כל זה נובע בעיקר בגלל הגאווה שלו כלפי אחרים. כי הוא לא יכול לסבול את ההרגשה שלו כלפי אחרים שהוא לא יוצלח, ברוחניות או בגשמיות. אבל על ידי שיפנים היטב במחשבתו ובלבו את ה'תקוות אנוש – רימה'. זה יציל אותו מהשבירה וההתרסקות הזאת.

כי בעת שיזכה האדם להרגשת ה'שפלות רוח', הרי כל זה יביא אותו רק להרגשת השמחה הגדולה על כל נקודה טובה שיש לו ושזוכה לחטוף, ברוחניות ובגשמיות. וכמבואר גם באר היטב במעשה הנפלא של ה'חכם ותם' בספר 'סיפורי מעשיות' של רבנו הקדוש ר' נחמן, שמתמצית הדברים שם רואים איך שהחכם היה תמיד מלא ייסורים ועגמת נפש מרוב גאוותו. והתם היה תמיד מלא בשמחה מרוב שפלותו. עיי"ש היטב (במעשה ט' מעשה של החכם ותם)ויונעם לנפשך לנצח!

כי בכוח השפלות והענווה נכנס באדם גם כוח של תקווה. שגם אם כעת אין לי עדיין את כל מה שאני רוצה, אבל בעזרתו יתברך ביום מן הימים ובזמן מן הזמנים יתמלא כל חסרונותיי בגשמיות וברוחניות.

*  *  *

ה'משנה אחרונה' וכמו כן גם בעל ה'נוצר חסד' מהקומארנער, מדייקים, כאמור, שעיקר כוונת ה'מאוד מאוד הוי שפל רוח' זה, בעיקר, כלפי ובפני כל אדם. כי כלפי אנשים אחרים צריך זהירות יתר להינצל מכל הרגשת עליונות ורוממות. כ"ש מהרגשת זלזול כלפי אחרים.

אבל כלפי כל הבריאה כולה. אפילו כלפי המלאכים העליונים. צריך כל אדם להפנים בעצמו שבודאי מעלתו גדולה ושגבה מאוד. כי  הוא תכלית כל הבריאה כולה. והוא נזר הבריאה. והמלאכים הם רק מצד עולם היצירה מה שאין כן נשמת האדם הוא מצד עולם הבריאה.

כי גם ר' לויטס אינו בא למעט בכבוד כל אדם מצד נשמתו, כאשר מדובר ביחס האדם כלפי כל הבריאה כולה. אלא אך ורק כאשר מדובר ביחס כל אדם כלפי כל האנשים הסובבים אותו: אשתו, בניו, ובנותיו, הוריו, חבריו, שכניו. רק כלפיהם צריך להסתובב עם הרגשה של 'מאד מאוד הוי שפל רוח'. כי בוודאי כל אחד מהם יכול בהחלט להיות עוד יותר גבוה ועוד יותר מרומם ממנו. על אף שמותר לו שיהיה לו 'קנאת סופרים תרבה חכמה'. שגם הוא ירצה להיות עוד יותר גדול ברוחניות. אבל הוא צריך לדעת שיכול להיות שמצד נשמותיהם הם כעת יותר גבוהים ממנו, ויותר חשובים ממנו. ויכול להיות בהחלט שהם כעת מרוממים ממנו יותר, חכמים ממנו יותר, חזקים ממנו – ובכל זאת הוא צריך להיזהר לא להישבר מזה.

*  *  *

בליקוטי מוהר"ן (ח"ב תורה כ"ב) מסביר ר' נחמן שבעניין ההכנעה העולם טועים הרבה. כי הרי כמה אנו מתייגעים בעבודת התפלה ועבודת השי"ת לזכות לקבל מוחין דגדלות. לכן ודאי שהענווה זה לא להיות במצב של מוחין דקטנות. אם כן ודאי שיש בעניין זה של הכנעה ושפלות דעת גדול. ולא כל אחד יכול לזכות מיד למדרגה זו של הכנעה ושפלות. רק משה רבינו זכה שעליו נאמר: 'והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה'. כי ענוה שאינה כראוי היא מוגדרת בחז"ל כחנופה.

כמו כן, בליקוטי מוהר"ן (ח"א תורה קמ"ז) מסביר ר' נחמן שבעבודת השי"ת צריך עזות דקדושה. ואם ישאל האדם הרי עזות זה גאווה? נכון, מסביר שם ר' נחמן, שלכן יש בעניין זה סכנה גדולה,  שמצד אחד צריך האדם למידת העזות דקדושה, ומצד שני עליו להיזהר לא ליפול, חלילה, למחשבות של גאווה. כי מידת הענווה זה עניין אחר לגמרי. כי הענווה האמיתית היא בדרגת משה, שגם אחרי שהוא כותב על עצמו: 'והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה' הוא בכל זאת נשאר עניו.

גם בליקוטי מוהר"ן (ח"א תורה קל"ה) מתבאר שכל הענווה זה עניין של השפעת המוחין של מ"ט שערי הבינה. וכמה שזוכה האדם ליותר חכמה ובינה כך הוא זוכה ביותר לדעת מה היא ענווה ושפלות אמיתית.

כי טבע הקטנות שהוא מתבטל לפני הגדלות. ראוני נערים ונחבאו. כי כשיש אור גדול האור הקטן ממילא אינו נראה. ולכן כאשר זוכה האדם להשפעת המוח והחכמה אז דייקא הוא זוכה להכיר באמת בשפלות עצמו, וזאת מרוב האור של החכמה שזכה. ולכן דייקא על ידי שיזכה האדם לקבל על עצמו את האור הגדול של כל יום טוב, שזהו אור הבינה כמבואר בספרי הקבלה, זה דייקא יגרום לו להרגיש שפלות. ולכן משה היה עניו מאוד מכל האדם כי הוא זה שזכה בשלמות לכל המ"ט שערי בינה.

לכן מבואר בספרי אמת שזה סוד המשנה בפנימיות: 'מאד מאד הוי שפל רוח', שמא"ד זה גימטריא מ"ה. וזהו גם אותיות אד"ם. שרק בכוח זה שהאדם יודע שמצד אחד הוא אד"ם, מלשון אדמ"ה. אבל מצד שני הוא גם יודעשאד"ם הוא מלשון 'אדמ"ה לעליון'. כל זה מביא אותו להרגשה אמיתית של מ"ה.

*  *  *

ולכן מובא גם בשם הבעש"ט: 'דע מה למעלה ממך'. כי צריך האדם לדעת היטב שכל מה שיש למעלה. כל מה שמושפע מלמעלה. כל השינויים הרוחניים שנעשים למעלה בעולמות העליונים. זה הכל 'ממך'. ודייקא אז ייכנס בו שפלות אמיתית לדעת שהכול זה רק מ"ה. 'מה חמית'. 'מה פשפשת'. שעדיין אינו יודע כלום.

וזה גם סוד המובא בשם הבעש"ט: 'מאד מאד' זה פעמיים אד"ם. שצריך כל אדם לדעת שכפי התנהגותו כאן להיות עם צלם דמות תבניתו, שזה האדם הרוחני, כך הוא גורם להשפיע את השפע לאדם העליון בצלם הרוחני בעולמות העליונים. וזה הכול תלוי בהרגשת השפלות של אד"ם גימטריא מ"ה. שאז האדם התחתון משפיע שפע אור רוחני לאדם העליון.

ולכן אמר פעם ר' נחמן, אפילו לגבי האפיקורסים שהיו בזמנו באומן, שנכנסו הרבה אצלו בהרגשת של שפלות והכנעה. ור' נחמן אמר על זה: שכל פעם שהם נכנסים אצלו בהכנעה – נכנעים כל העולמות התלויים בהם.

ר' נחמן גם אמר פעם: כאשר ניקח האדם ונסתכל על הפנימיות  שלו, הרי נראה שבכל גיד מגידיו תלויים אלפים ורבבות עולמות.

*  *  *

לכן בודאי שר' לויטס איש יבנה כאשר בא לומר 'מאד מאד הוי שפל רוח' לא היה כוונתו להכניס באדם את ההרגשה של שפלות עצמו, כאילו אין לו שום ערך עצמי כלל. כזה נעבעכקייט. (= מסכנות.) כזה לא יוצלח'דיקייט. חלילה, כי כל זה לא נחשב ענוה כלל. כי לפעמים ענווה פסולה זו היא שיא הגאווה. כמו שר' נחמן כותב במפורש בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה י"א.

כי בודאי גדלות וגאווה זה איסור גדול מאוד. כך כותב ר' נחמן בליקוטי מוהר"ן (ח"א תורה רמ"ו). ובכל זאת הרי יש עניין של 'ויגבה לבו בדרכי ד'. לכן צריך לזה אומנות יתירה, לדעת איך להתנהג בזה באופן שה'ויגבה לבו' יביא אותו למדרגות חדשות, ולא, חלילה, שיפיל אותו להרגשת גאות, שזה מביא תוצאה של 'אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת'.

לכן, העיקר בכל זה, שמצד אחד עליו לדעת את ערך עצמו וגודל מעלת נשמתו. ובכל זאת אין הידיעה הזאת מביא אותו כלל לשום מחשבה של עליונות ורוממות וזלזול כלפי אחרים.

כי בכוח הרגשת השפלות שלו הוא זוכה, שגם כאשר הוא יודע שכל האחרים יותר טובים ממנו, יותר מורמים ממנו, זה לא מפיל אותו כלל, וזה לא שובר אותו כלל, זה לא מרסק אותו כלל.

*  *  *

בוא וראה כמה עצום וקשה להינצל מהגאווה עד הרגע האחרון של ימי חייו, כפי מה שהקומארנער מביא את העניין הידוע, שהבעש"ט לפני פטירתו התבטא ואמר: 'אל תבואני רגל גאווה'.

כמו כן מסופר על רבנו האריז"ל, שלפני פטירתו ביקש רחמים שלא יכשל בחטא הגאווה.

וכידוע שרבינו ר' נחמן אמר פעם: שגם מת, נפטר, עוד יכול ליפול לחטא הגאווה, כאשר יראה שיש לו הלוויה יפה! גדולה, ומכובדת…

ולכן צריך בכל עת לבקש רחמי שמים שנזכה להפיק באמת דרכי הענווה. שמצד אחד נדע בכל עת את רוממות נפשנו רוחנו נשמתנו, ובכל זאת לא ניפול לרגע להרגשת עליונות וזלזול כלפי שום אדם אחר. ובו בעת גם לא להיות עם הרגשה של א צובראכענער. א צוקלאפטער. או נעבאכ'ל. (= שבור. מוכה. מסכן..) לא ולא!

*  *  *

ר' נתן מברסלב בליקוטי הלכות (הלכות תפילין הלכה ו') כותב: שענווה פסולה זה עצלות, וצריך להיזהר ממנו.

כמן כן הוא כותב בליקוטי הלכות (הלכות ברכת הריח הלכה ד'): שזה שאדם חושב שאני לא יוצלח, ואני לא יזכה למדרגות גבוהות, ולא אזכה להיות איש כשר, זה נקרא מוחין דקטנות. וצריך להתרחק מאוד מכאלה מחשבות.

כמו כן כותב ר' נתן (בהלכות עדות) שהגם שכל אדם צריך להרגיש בכל עת שפלות עצמו, שהוא שפל יותר מכולם, צריך בכל זאת האדם שיהיה לו חיזוק עצום בכל עת לא לזוז מהאמת שהוא יודע. ולזה צריכים הרבה עזות דקדושה.

ולכן צריך הרבה תפלה, לעורר רחמי שמים, לא להיות שפל בעיני עצמו באופן שיחליט שהוא צריך ללכת בבגדים קרועים, סחובים, בלויים. אדרבה, אתה יכול ללכת לבוש יפה מסודר, ובכל זאת להיות שפל בעיני עצמך.

*  *  *

ב'נוצר חסד' של הקומארנער מביא, שלפני פטירת הבעש"ט שאלוהו תלמידיו, לאיזה צדיק להתקרב? ואמר להם: שאם ימצאו צדיק כזה, שכאשר הם ישאלוהו מהו העצה לזכות לענווה ולהינצל מהגאווה, והוא יאמר להם: רק השי"ת יעזור! זה סימן שהוא צדיק אמת ויתקרבו אליו.

כי כאשר חושב האדם שיש לו דרך איך לזכות להיות עניו הרי זה כאילו אומר: יש לי כבר את כל הדרגות, ועכשיו אני צריך לזכות להיות גם עניו. נו, זה הרי שיא הגאווה. שהוא רוצה כעת להיות 'גם' עניו, אחרי שכבר זכה לכל שאר המדרגות שלו…

כי לרצות להיות עניו כי זה לא יפה להיות בעל גאווה – כותב ר' נחמן (בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה יא) – זה ענוה של תכלית הגאווה.

כמו כן כותב ר' נחמן בליקוטי מוהר"ן (תורה קצ"ז) כי בודאי אין זה מעלת הענווה להראות עצמו בכפיפות ראש. בדרך שטות. כאילו הוא עניו. כי זה ענווה פסולה. כי ענווה בלי חכמה אינו ענווה כלל.

*  *  *

דבר בעתו מה טוב, ומשנה זו בפרק ד' של מסכת אבות נלמדת הרבה פעמים כאשר השבת היא: 'שבת נחמו'. וזה לימוד נפלא להארת הזמן הזה. כי דייקא בזמן זה של שבת נחמו, כאשר זה עתה סיימו את האבלות של ימי בין-המצרים. ולכאורה, וכי כבר פעלנו שיש לנו בית המקדש?! וכי יש לנו כבר את בנין ירושלים?! אם כן איך אנחנו כל כך כבר שמחים ומתנחמים ב'שבת נחמו'?!

ומצד שני, וכי מעכשיו כבר לא נקום חצות?! כבר לא נבכה על גלות ישראל?! כבר לא נבכה על חורבן ארץ ישראל וירושלים?! הרי ודאי שעדיין אנו בגלות. וצריך עוד הרבה לקום חצות ולהתאבל על החורבן. א"כ, איך אנחנו כבר מתנחמים עם 'שבת נחמו'?!

אלא, הוא אשר דיברנו, שצריך כל הזמן, בכלליות ובפרטיות, את 2 הכוחות הללו. מצד אחד לדעת את שפלות עצמו. ומצד שני לדעת גודל מעלת נשמתו. מצד אחד הוא רואה את החורבן, ומצד שני יש לו את כוח התקווה.

מצד אחד הוא מרגיש שפלות עצמו כלפי כל הסובבים אותו… ומצד שני הוא מרגיש בכל עת רוממות נפשו רוחו ונשמתו ומעלתו הרוחנית… מצד אחד יש 'שבת נחמו' וכל השבעה דנחמתא… ומצד שני יש שלושת השבועות של ימי בין המצרים…

כי ימי בין המצרים מכניסים את הכוח באדם לדעת היטב כל השנה כולה שעדיין עוד לא נושענו. ויש עדיין חורבן. וצריך להתאבל על החיסרון! ו'שבת נחמו' מכניס את הכוח בכל אדם שיש תקווה. שיש נחמה. שיש גם מעלות טובות!

מצד אחד לדעת היטב כל הזמן: 'הוי מאוד מאוד שפל רוח בפני כל אדם כי תקוות אנוש רימה'. ומצד שני לדעת היטב: 'דע מה למעלה ממך'. כל מה שלמעלה זה ממך. זה דרכך ובאמצעותך. ולכן בוודאי שיש לך בכל עת גם תקווה.

*  *  *

כתיבת תגובה