פרקי אבות פרק ד’ מחזור ג’ לקראת שבת פרשת ואתחנן שבת נחמו ה’תש”ע

Print Friendly, PDF & Email

מאוד מאוד הוי שפל רוח. שפלות הגוף ורוממות הנמשה. להינצל מענווה פסולה. ענווה ושפלות זה גדלות המוחין.

 

ערב
שבת נחמו שבת פרשת ואתחנן ה’תש”ע

 

פנינים מתוך ‘באר בשדה’

על פרקי אבות פרק ד’ מחזור ג’

לקראת שבת פרשת ואתחנן ? שבת נחמו

 

בשבת הקרובה, שבת ואתחנן, שבת נחמו, נלמד שוב
פרק ד’, במחזור הג’, של לימוד מסכת אבות בשבתות הקיץ – בשיעור השבוע נלמד בעזרתו
יתברך משנה ד’ בפרק ד’.

 

*
*  *

 

השבוע מתחיל ה’שבעה דנחמתא’… בהפטרה של השבוע
נקריא ברבים את דברי הנביא בשם השי”ת: ‘נחמו נחמי עמי’…

 

אחרי ג’ השבועות שבהם נהגנו בכל דיני האבלות, משבעה עשר
בתמוז עד תשעה באב… ימי בין המצרים, תשעת הימים שמראש חודש, שבוע שחל בו, ערב
תשעה באב, ליל תשעה באב, יום תשעה באב… מתוך כל זה נכנסים אנחנו כעת ל’שבת
נחמו’…
כביכול השי”ת בעצמו בא לנחם אותנו…

 

כאשר נתבונן היטב באותם ההפטרות של ה’שבעה דנחמתא’,
נשמע כראוי את דברי הניחומים הנפלאים שהנביאים מנבאים… כל דבריהם מלאים תקווה
עידוד ונוחם… וזה ייתן לנו את הכוח לעמוד בניסיונות של העולם הזה…

 

כי צריך מיד אחרי שלושת השבועות, אחרי הג’ דפורענותא,
להיכנס ל’שבעה דנחמתא’… כי בשביל להתנחם צריך יותר מכפול שבתות של עידוד
ונחמה… לכן אחרי ג’ דפרענותא צריכים שבעה דנחמתא…

 

זה כמו שר’ נתן מברסלב אמר פעם: “על כל כפית של
התעוררות צריך אחרי זה קערה שלימה של התחזקות”…

 

לכן אחרי ג’ שבועות של בכי והתאבלות, ימי
בין-המצרים, צריכים שבעה שבועות של עידוד תקווה ונחמה… בכדי שמכל האבל
והבכי יצא משהו טוב… שזה לא יהיה חלילה בכי של עצבות ייאוש ומרה שחורה… אלא
בכי של תקווה עידוד ונחמה…

 

*
*  *

 

“ר’ לויטס איש יבנה אומר: מאוד מאוד הוי
שפל רוח… בפני כל אדם…
(כך
היא הגרסא של ה’מדרש שמואל’)
שתקוות
אנוש רימה”…

 

התנא הקדוש ר’ לויטס איש יבנה אינו נזכר עוד
בש”ס, הוא מוזכר שוב פעמיים רק בפרקי דר’ אליעזר…

 

האר”י הקדוש גילה שהוא קבור ליד צפת, בכפר עכברה, ליד ר’ ינאי.

 

ב’ספר הליקוטים’ מהאר”י הקדוש, מובא גם דרך להסביר, על פי דרכי
הקבלה, את דברי ר’ לויטס איש יבנה: מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקוות אנוש רימה…

                             

*
*  *

 

מפרשי המשנה, כהרמב”ם ורש”י והרע”ב,
כולם מסבירים, שכפל הלשון ‘מאוד מאוד הוי שפל רוח’, בא להסביר לנו, שבעניין
זה של גאווה וענווה, צריך שלא ילך האדם בהם במידה הממוצעת, כמו בשאר כל ענייני
המידות, אלא בעניין זה של ענווה ושפלות מדייקת המשנה, שצריך האדם להיות ‘מאוד
מאוד’…
בצורה קיצונית יותר… ‘שפל רוח’…

 

ולא רק שילך בדרך ענווה, שהיא בדרך כלל דרך ממוצעת, אלא
צריך שיהיה לו גם ‘שפלות רוח’… כי הרי גם לגבי מידת הענווה הרי
נאמר על משה רבנו: ‘והאיש משה עניו ‘מאד’… מכל האדם אשר על פני  האדמה’…

 

ור’ לויטס בא להוסיף הנהגה ראויה לכל אדם, להיות גם שפל
רוח
… ועוד להיות ‘שפל רוח מאוד מאוד’… להתרחק עד הקצה, מהרגשות של
גאווה ורמות רוחא…

 

כי בגמרא סוטה (דף ד’-ה’) יש מחלוקת בין
האמוראים על הדרך של ענווה, האם צריך לבטל ממנו לגמרי כל הרגשה של ישות וגאווה, או
שבכל זאת צריך שישאיר לעצמו קצת הרגשה של ישות…

 

אבל למעשה מכריע ר’ לויטס להלכה, כלשונו
של רבנו יונה: שצריך להתרחק כליל מכל הרגשה של גאווה…

 

וכך פוסק גם הרמב”ם (הלכות דעות פרק ג’), שבעניין הגאווה אין ללכת בדרך הממוצעת אלא להיות ‘מאד
מאוד שפל רוח’… ולא רק ענווה, אלא גם ‘שפלות רוח’… ועוד בדרגה
של ‘מאוד מאוד’
(ועיי”ש
היטב בדברי ה’משנה למלך’ באריכות שמבאר את הסתירה שיש לכאורה בדברי
הרמב”ם, ומבארו בב’ אופנים, א. לא להיות קיצוני ביותר בשפלות כגון
ללכת בבלויי סחבות… ב. רק כאשר הוא בתהליך כפיית היצר בעניין הגאווה, רק
אז, הוא צריך להקצין קצת יותר מדרך הממוצעת בעניין מידת השפלות עיי”ש היטב).

                                       

על אף שאנו רחוקים עדיין מאוד מהמדרגה הגדולה הזאת של
שפלות רוח… אבל בראש וראשון צריך להפנים בתוך המוח והלב את הידיעה הזאת שעניין
הגאווה זה הוא מהמפריעים הגדולים ביותר לאדם בכל ענייני עבודת השם יתברך…

 

הרמב”ם בפירוש המשניות מציין שם למעלה מעשר מאמרי
חז”ל בגנות הגאווה וחשיבות הענווה…

 

*
*  *

 

מתוך הגירסא של ה’מדרש שמואל’ שמציין את ה’בפני כל
אדם’,
אפשר להבין, שעיקר הכוונה בפגם הגאווה, הוא כאשר מרגיש האדם רגשי
עליונות כלפי אנשים אחרים…
כל שכן וכל שכן אם הוא מרגיש רגשות של זלזול
כלפי אחרים…
כי ה’מאוד מאוד הוי שפל רוח’ זה בעיקר כלפי ‘בפני כל אדם’…

 

כפי שהמפרשים כבר מביאים, שנכון, שכל מי שיש בו איזה
מעלה רוחנית או גשמית, הוא צריך לעבוד על עצמו הרבה מאוד בכדי שמעלתו הרוחנית או
הגשמית לא יביא אותו לידי הרגשה של רוממות וחשיבות יתר על אחרים… כל שכן שהוא
צריך לדעת לעבוד על עצמו שמעלתו הרוחנית או
הגשמית לא יביא אותו, חלילה, לשום הרגשה של זלזול כלפי שום אדם בעולם…

 

ק”ו בן בנו של ק”ו צריך ללמוד כל פעם ממשה
רבנו, רבן של כל הנביאים… רבן של כל ישראל… שגם הוא, וגם אברהם אבינו, וגם דוד
המלך, עם כל גדלותם ורוממותם, בכל זאת הם אמרו: ‘ונחנו מה’… ‘אנוכי עפר
ועפר’… ‘ואנוכי תולעת ולא איש’…
כמה א”כ צריך כל אדם להתעורר בעצמו
ולחשוב: מה אני… מה חיי… איך יש לי בכלל עזות כל כך להתגאות ולהרגיש רוממות
וחשיבות כלפי אחרים…

 

ועל זה בא ר’ לויטס לתת עצה ותקווה לכל אדם, לזכות קצת
לשפלות וענווה, שאם קשה לו לאדם להגיע למחשבות של שפלות הרי העצה בשבילו הוא על
ידי: רימה!!!… ‘תקוות אנוש – רימה’…

 

תחשוב טוב, ממה אתה מתגאה על אחרים? האם מהגוף יפה
שיש לך?…
או האם מהמחשבה והחכמה הטובה שיש לך?… או האם מהמלבושים
היפים שיש לך?…
או מהרכב היפה שיש לך?… או מהבית היפה שיש
לך?…  הרי תחשוב לרגע, שסוף כל סוף כל
אדם יכנס לקבר… וכל אדם יהפוך להיות אוכל לרימה ולתולעה…
ושם כבר לא יהיה
שום הבדל בין הגוף שלך לגוף של כל אדם אחר שמסביבך… וא”כ מה לך להתגאות
כלפי אחרים?!…

 

הרי שם בקבר כבר לא יעזור לך לא הכסף… ולא הדירה… לא
הנכסים… ולא הרכבים… אפילו המחשבות החכמות שלך והעצות והטריקים שלך… שום דבר
כבר לא יעזור לך כלל שם… אז מה אתה מתגאה כלל?… איך נכנס לך כלל מחשבות
שאתה יותר טוב מכל אדם אחר?… הרי בסופו של דבר כולנו נשכב שם בקבר באותו צורה…
ובאותו אופן ממש…

 

כי זה הפשט ‘תקוות אנוש’… כפי שהמפרשים מסבירים
שאין הכוונה שיש לנו תקווה ורצון לרימה ותולעה?!… אלא שהרי זאת המציאות!!!…
וכל אדם הרי יודע את האמת הברורה הזאת, שסוף כל סוף זה מה שיקרה… כי כולנו נלך
לקבר בבוא העת… וכולנו נהפוך להיות מאכל לרימה ולתולעה…

 

ואז, כשזה יכנס לנו טוב לראש, זה יציל אותנו הרבה מאוד
מכל הבלי עולם הזה…

 

כי עיקר הסיבה שאנחנו כל כך נשברים ומתרסקים כאשר אנחנו
לא מצליחים ברוחניות או בגשמיות בעולם הזה, הרי אם נתבונן טוב, ונהיה קצת מודים על
האמת, הרי מיד נבחין שהשבירה וההתרסקות זה רק בגלל הגאווה שיש בתוכנו..

 

כפי דברו הידועים של בעל ה’מסילת ישרים’ שעיקר
תכלית רצונותיו של כל אדם לכסף ולשאר צרכיו, זה רק עניין של גאווה מול אנשים
אחרים…

 

אבל ברגע שהאדם יזכה קצת לזכך עצמו ממחשבות של
גאווה ורוממות כלפי אחרים… וכאשר נזכה קצת למחשבות של שפלות רוח… ונזכה לידע
היטב שאנחנו כאן רק שבעים שמונים שנה… הרי אז, גם כאשר נמשיך לרצות להצליח
ברוחניות ובגשמיות, אבל לפחות לא נישבר כאשר עדיין לא נצליח…

 

כי השפלות רוח הזאת יביא אותו למדרגה, שגם
כאשר הוא רוצה כסף… והוא רוצה פרנסה בכבוד… והוא רוצה להצליח בכל העניינים…
אבל כל זמן שעדיין לא הצליח לזה, הוא לא יישבר כל כך… הוא לא יתרסק כל כך…

 

כי גם ברוחניות זה אותו דבר… כי בודאי שצריך
לרצות עוד ועוד… וצריך לרצות להרבות עוד בלימוד התורה… ועוד בעבודת התפלה…
ועוד בקיום מצוות מעשיות של ‘סור מרע ועשה טוב’… אבל גם כאשר עדיין לא זכה לכך,
הוא לא יתרסק ולא ישבר כל כך…

 

כי עיקר ההתרסקות והשבירה, הייאוש והעצבות והמרה
שחורה, כל זה נובע בעיקר בגלל הגאווה שלו כלפי אחרים… כי הוא לא יכול לסבול
את ההרגשה שלו כלפי אחרים שהוא לא יוצלח, ברוחניות או בגשמיות
… אבל על ידי
שיפנים היטב במחשבתו ובלבו את ה’תקוות אנוש ? רימה’… זה יציל אותו מהשבירה
וההתרסקות הזאת…

 

כי בעת שיזכה האדם להרגשת ה’שפלות רוח’, הרי כל
זה יביא אותו רק להרגשת השמחה הגדולה על כל נקודה טובה שיש לו ושזוכה לחטוף,
ברוחניות ובגשמיות… וכמבואר גם באר היטב במעשה הנפלא של ה’חכם ותם’ בספר
סיפורי מעשיות של רבנו הקדוש ר’ נחמן,
שמתמצית הדברים שם רואים איך שהחכם
היה תמיד מלא ייסורים ועגמת נפש מרוב גאוותו… והתם היה תמיד מלא בשמחה מרוב
שפלותו
… עיי”ש היטב
(במעשה
ט’ מעשה של החכם ותם)
ויונעם לנפשך
לנצח!

 

כי בכוח השפלות והענווה נכנס באדם גם כוח של
תקווה… שגם אם כעת אין לי עדיין את כל מה שאני רוצה, אבל בעזרתו יתברך ביום מן
הימים ובזמן מן הזמנים יתמלא כל חסרונותיי בגשמיות וברוחניות…

 

*  *  *

 

ה’משנה אחרונה’ וכמו כן גם בעל ה’נוצר חסד’ מהקומארנער,
מדייקים, כאמור, שעיקר כוונת ה’מאוד מאוד הוי שפל רוח’ זה, בעיקר, כלפי ובפני כל
אדם… כי כלפי אנשים אחרים צריך זהירות יתר להינצל מכל הרגשת עליונות ורוממות…
כ”ש מהרגשת זלזול כלפי אחרים…

                                                                                                 

אבל כלפי כל הבריאה כולה… אפילו כלפי המלאכים
העליונים… צריך כל אדם להפנים בעצמו שבודאי מעלתו גדולה ושגבה מאוד… כי  הוא תכלית כל הבריאה כולה… והוא נזר
הבריאה… והמלאכים הם רק מצד עולם היצירה מה שאין כן נשמת האדם הוא מצד עולם
הבריאה…

 

כי גם ר’ לויטס אינו בא למעט בכבוד כל אדם
מצד נשמתו… כלפיי כל הבריאה כולה… אלא כלפי כל האנשים הסובבים אותו: אשתו,
בניו, ובנותיו, הוריו, חבריו, שכניו… רק כלפיהם צריך להסתובב עם הרגשה של ‘מאד
מאוד הוי שפל רוח’…
כי בוודאי כל אחד מהם יכול בהחלט להיות עוד יותר גבוה
ועד יותר מרומם ממנו… על אף שמותר לו שיהיה לו ‘קנאת סופרים תרבה חכמה’… שגם
הוא ירצה להיות עוד יותר גדול ברוחניות… אבל הוא צריך לדעת שיכול להיות שמצד
נשמותיהם הם כעת יותר גבוהים ממנו, ויותר חשובים ממנו… ויכול להיות בהחלט שהם כעת
מרוממים ממנו יותר, חכמים ממנו יותר, חזקים ממנו – ובכל זאת הוא צריך להיזהר לא
להישבר מזה…

 

*  *  *

 

בליקוטי מוהר”ן (ח”ב
תורה כ”ב)
מסביר ר’ נחמן
שבעניין ההכנעה העולם טועים הרבה… כי הרי כמה אנו מתייגעים בעבודת התפלה ועבודת
השי”ת לזכות לקבל מוחין דגדלות… לכן ודאי שהענווה זה לא להיות במצב של
מוחין דקטנות… אם כן ודאי שיש בעניין זה של הכנעה ושפלות דעת גדול… ולא כל
אחד יכול לזכות מיד למדרגה זו של הכנעה ושפלות…
רק משה רבינו זכה שעליו
נאמר: ‘והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה’… כי ענוה שאינה כראוי
היא מוגדרת בחז”ל כחנופה…

 

כמו כן, בליקוטי מוהר”ן (ח”א תורה
קמ”ז)
מסביר ר’ נחמן שבעבודת
השי”ת צריך עזות דקדושה… ואם ישאל האדם הרי עזות זה גאווה? נכון, מסביר שם
ר’ נחמן, שלכן יש בעניין זה סכנה גדולה,
שמצד אחד צריך האדם למידת העזות דקדושה, ומצד שני עליו להיזהר לא ליפול, חלילה,
למחשבות של גאווה…
כי מידת הענווה זה עניין אחר לגמרי… כי הענווה האמיתית
היא בדרגת משה, שגם אחרי שהוא כותב על עצמו: ‘והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על
פני האדמה’ הוא בכל זאת נשאר עניו…

 

גם בליקוטי מוהר”ן (ח”א תורה קל”ה) מתבאר שכל הענווה זה עניין של השפעת המוחין של מ”ט
שערי הבינה… וכמה שזוכה האדם ליותר חכמה ובינה כך הוא זוכה ביותר לדעת מה היא
ענווה ושפלות אמיתית…

 

כי טבע הקטנות שהוא מתבטל לפני הגדלות… ראוני
נערים ונחבאו… כי כשיש אור גדול האור הקטן ממילא אינו נראה… ולכן כאשר זוכה
האדם להשפעת המוח והחכמה אז דייקא הוא זוכה להכיר באמת בשפלות עצמו,
וזאת מרוב האור של החכמה שזכה… ולכן דייקא על
ידי שיזכה האדם לקבל על עצמו את האור הגדול של כל יום טוב, שזהו אור הבינה כמבואר
בספרי הקבלה, זה דייקא יגרום לו להרגיש שפלות… ולכן משה היה עניו מאוד מכל האדם
כי הוא זה שזכה בשלמות לכל המ”ט שערי בינה…

 

לכן מבואר בספרי אמת שזה סוד המשנה בפנימיות: ‘מאד
מאד הוי שפל רוח’
, שמא”ד זה גימטריא מ”ה… וזהו גם אותיות
אד”ם… שרק בכוח זה שהאדם יודע שמצד אחד הוא אד”ם, מלשון אדמ”ה
אבל מצד שני הוא גם יודע שאד”ם הוא מלשון ‘אדמ”ה לעליון‘…
כל זה מביא אותו להרגשה אמיתית של מ”ה…

                                                                                                    

*  *  *

 

ולכן מובא
גם בשם הבעש”ט: ‘דע מה למעלה ממך’… כי צריך האדם לדעת היטב שכל
מה שיש למעלה… כל מה שמושפע מלמעלה… כל השינויים הרוחניים שנעשים למעלה
בעולמות העליונים… זה הכל ‘ממך’…
ודייקא אז ייכנס בו שפלות אמיתית לדעת
שהכול זה רק מ”ה… ‘מה חמית’… ‘מה פשפשת’… שעדיין אינו יודע כלום…

 

וזה גם סוד המובא בשם הבעש”ט: ‘מאד מאד’
זה פעמיים אד”ם…
שצריך כל אדם לדעת שכפי התנהגותו כאן להיות עם צלם
דמות תבניתו, שזה האדם הרוחני, כך הוא גורם להשפיע את השפע לאדם העליון בצלם
הרוחני בעולמות העליונים… וזה הכול תלוי בהרגשת השפלות של אד”ם גימטריא
מ”ה… שאז האדם התחתון משפיע שפע אור רוחני לאדם העליון…

 

ולכן אמר פעם ר’ נחמן, אפילו לגבי האפיקורסים
שהיו בזמנו באומן, שנכנסו הרבה אצלו בהרגשת של שפלות והכנעה… ור’ נחמן אמר על
זה: שכל פעם שהם נכנסים אצלו בהכנעה – נכנעים כל העולמות התלויים בהם…

 

ר’ נחמן גם אמר פעם: כאשר ניקח האדם ונסתכל
על הפנימיות  שלו, הרי נראה שבכל גיד
מגידיו תלויים אלפים ורבבות עולמות…

 

*  *  *

 

לכן בודאי שר’ לויטס איש יבנה כאשר בא לומר ‘מאד
מאד הוי שפל רוח’ לא היה כוונתו להכניס באדם את ההרגשה של שפלות עצמו כאילו אין
לו שום ערך עצמי כלל… כזה נעבעכקייט…
(= מסכנות…) כזה לא יוצלח’דיקייט… חלילה, כי כל זה לא נחשב ענוה
כלל…
כי לפעמים ענווה פסולה
זו היא שיא הגאווה… כמו שר’ נחמן כותב במפורש בליקוטי מוהר”ן ח”א תורה
י”א.

 

כי בודאי גדלות וגאווה זה איסור גדול מאוד… כך
כותב ר’ נחמן בליקוטי מוהר”ן
(ח”א תורה
רמ”ו),
ובכל זאת הרי יש עניין
של ‘ויגבה לבו בדרכי ד’… לכן צריך לזה אומנות יתירה לדעת איך להתנהג בזה
באופן שה’ויגבה לבו’ יביא אותו למדרגות חדשות, ולא חלילה שיפיל אותו להרגשת גאות
שזה
מביא תוצאה של ‘אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת’…

 

לכן העיקר בכל זה, שמצד אחד עליו לדעת את ערך
עצמו וגודל מעלת נשמתו… ובכל זאת אין הידיעה הזאת מביא אותו כלל לשום מחשבה של
עליונות ורוממות וזלזול כלפי אחרים…

 

כי בכוח הרגשת השפלות שלו הוא זוכה, שגם כאשר
הוא יודע שכל האחרים יותר טובים ממנו, יותר מורמים ממנו, זה לא מפיל אותו כלל, וזה
לא שובר אותו כלל, זה לא מרסק אותו כלל…

 

*  *  *

 

בוא וראה כמה עצום וקשה להינצל מהגאווה עד הרגע
האחרון של ימי חייו, כפי מה שהקומארנער מביא את העניין הידוע, שהבעש”ט
לפני פטירתו התבטא ואמר: ‘אל תבואני רגל גאווה’…

 

כמו כן האריז”ל לפני פטירתו ביקש רחמים
שלא יכשל בחטא הגאווה…

 

וכידוע שרבינו ר’ נחמן אמר: שגם מת עוד יכול
ליפול לחטא הגאווה כאשר יראה שיש לו הלוויה יפה, גדולה, מכובדת…

 

ולכן צריך בכל עת לבקש רחמי שמים שנזכה להפיק
באמת דרכי הענווה… שמצד אחד לדעת בכל עת רוממות נפשנו רוחנו נשמתנו, ובכל זאת לא
ליפול לרגע להרגשת עליונות וזלזול כלפי שום אדם אחר… ובו בעת לא להיות א
צובראכענער… א צוקלאפטער… או נעבאכ’ל…
(= שבור… מוכה… מסכן….) לא ולא!

 

*  *  *

 

ר’ נתן מברסלב בליקוטי הלכות (הלכות תפילין הלכה ו’)
כותב: שענווה פסולה זה עצלות… וצריך להיזהר ממנו…

 

כמן כן הוא כותב בליקוטי הלכות (הלכות ברכת הריח הלכה ד’): שזה שאדם חושב שאני לא יוצלח… ואני לא יזכה למדרגות
גבוהות ולא אזכה להיות איש כשר… זה נקרא מוחין דקטנות… וצריך להתרחק מאוד
מכאלה מחשבות…

 

כמו כן כותב ר’ נתן (בהלכות עדות) שהגם שכל אדם צריך להרגיש בכל עת שפלות עצמו, שהוא שפל יותר מכולם, צריך
בכל זאת האדם שיהיה לו חיזוק עצום בכל עת לא לזוז מהאמת שהוא יודע… ולזה
צריכים הרבה עזות דקדושה…

 

ולכן צריך הרבה תפלה, לעורר רחמי שמים, לא
להיות שפל בעיני עצמו באופן שיחליט שהוא צריך ללכת בבגדים קרועים, סחובים,
בלויים… אדרבה, אתה יכול ללכת לבוש יפה מסודר, ובכל זאת להיות שפל בעיני עצמך…

 

*  *  *

 

ב’נוצר חסד’ של הקומארנער מביא, שלפני פטירת
הבעש”ט שאלוהו תלמידיו, לאיזה צדיק להתקרב? ואמר להם: שאם ימצאו צדיק כזה,
שכאשר הם ישאלוהו מהו העצה לזכות לענווה ולהינצל מהגאווה, והוא יאמר להם: רק
השי”ת יעזור…
זה סימן שהוא צדיק אמת ויתקרבו אליו…

 

כי כאשר חושב האדם שיש לו דרך איך לזכות להיות
עניו הרי זה כאילו אומר: יש לי כבר את כל הדרגות, ועכשיו אני צריך לזכות להיות גם
עניו… נו, זה הרי שיא הגאווה… שהוא רוצה כעת להיות גם עניו אחרי שכבר זכה לכל
שאר המדרגות שלו…

 

כי לרצות להיות עניו כי זה לא יפה להיות בעל
גאווה – כותב ר’ נחמן
(בליקו”מ
ח”א תורה יא)
זה ענוה של
תכלית הגאווה…

 

כמו כן כותב ר’ נחמן בליקו”מ (תורה קצ”ז) כי בודאי אין זה מעלת הענווה להראות עצמו בכפיפות
ראש… בדרך שטות… כאילו הוא עניו… כי זה ענווה פסולה…
כי ענווה בלי
חכמה אינו ענווה כלל…

 

*  *  *

 

דבר בעתו מה טוב, השבת הקרובה הוא ‘שבת נחמו’,
והנה אנחנו זה עתה סיימנו את האבלות של ימי בין-המצרים. ולכאורה, וכי כבר פעלנו
שיש לנו בית המקדש?!… וכי יש לנו כבר את בנין ירושלים?!… אם כן איך אנחנו כל
כך כבר שמחים ומתנחמים ב’שבת נחמו’?!…

 

ומצד שני, וכי מעכשיו כבר לא נקום חצות?!… כבר
לא נבכה על גלות ישראל?!… כבר לא נבכה על חורבן ארץ ישראל וירושלים?!… הרי
ודאי שעדיין אנו בגלות… וצריך עוד הרבה לקום חצות ולהתאבל על החורבן…
א”כ, איך אנחנו כבר מתנחמים עם ‘שבת נחמו’?!…

 

אלא, הוא אשר דיברנו, שצריך כל הזמן, בכלליות
ובפרטיות, את 2 הכוחות הללו… מצד אחד לדעת את שפלות עצמו… ומצד שני לדעת גודל
מעלת נשמתו… מצד אחד הוא רואה את החורבן ומצד שני יש לו את כוח התקווה…

 

מצד אחד הוא מרגיש שפלות עצמו כלפי כל הסובבים
אותו.. ומצד שני הוא מרגיש בכל עת רוממות נפשו רוחו ונשמתו ומעלתו הרוחנית… מצד
אחד יש ‘שבת נחמו’ וכל השבעה דנחמתא ומצד שני יש שלושת השבועות של ימי בין
המצרים…

 

כי ימי בין המצרים מכניסים את הכוח באדם לדעת
היטב כל השנה כולה שעדיין עוד לא נושענו… ויש עדיין חורבן… וצריך להתאבל על
החיסרון… ו’שבת נחמו’ מכניס את הכוח בכל אדם שיש תקווה… שיש נחמה… שיש גם
מעלות טובות…

 

מצד אחד לדעת היטב כל הזמן: ‘הוי מאוד מאוד שפל
רוח בפני כל אדם כי תקוות אנוש רימה’… ומצד שני לדעת היטב: ‘דע מה למעלה ממך’…
כל מה שלמעלה זה ממך… זה דרכך ובאמצעותך… ולכן בוודאי שיש לך בכל עת גם תקווה…

 

א
ליכטיגער שבת נחמו

מוטה

 

 

 

כתיבת תגובה