פרקי אבות פרק ג' מחזור ג' לקראת שבת פרשת דברים – שבת חזון – ה'תש"ע

הניעור בלילה והמהלך בדרך יחידי. רבי חנינא בן חכינאי. עשרה הרוגי מלכות. התבודדות. שדות ויערות. צום הרביעי וצום החמישי יהפכו לימי ששון ושמחה. להפוך את המתחייב בנפשו למחוייב המציאות.

 

ימי
בין המצרים – ערב שבת דברים ? שבת חזון ? ה'תש"ע

יום
הילולא רבא של רבנו האר"י החי זי"ע

 

פנינים מתוך 'באר בשדה'

על פרקי אבות פרק ג' מחזור ג'

לקראת שבת פרשת דברים 'שבת חזון'

 

בשבת הקרובה, שבת פרשת דברים – שבת חזון, נלמד שוב את פרק
הג' של מסכת אבות במחזור הג'.

 

השבוע נדבר קצת, בעזרתו יתברך, על משנה ד' בפרק ג'.

 

*
*  *

 

ר' חנינא בן חכינאי…

 

מי היה התנא הקדוש הזה?

 

ידוע, שהוא היה מתלמידיו הראשונים של ר' עקיבא…

 

הגמרא מספרת עליו (במסכת כתובות) שמיד אחרי נישואיו ישב ולמד יחד עם ר' שמעון בר יוחאי… ובמשך 12 או
13 שנה ברציפות
ישב ולמד בישיבתו של ר' עקיבא בבני ברק… ובכל אותם השנים
מעולם לא היה לו קשר עם ביתו אפילו דרך חליפת מכתבים…

 

הגמרא אומרת: 'אעשה לו עזר כנגדו' – זה נאמר על אשתו
של חנינא בר חכינאי…
שהיא הייתה 'עזר כנגדו'… והסכימה בלב שלם לכל דרכו
בקודש בעבודת השם…

 

הגמרא מספרת, שכאשר הגיעה בתו לפרקה, ושלחה אשתו להודיע
לו שצריך להתכונן לחתונתה… והוא בכל זאת המשיך בלימודו בישיבה… עד שר' עקיבא
צפה ברוח הקודש את הדבר, ודרש ברבים: כל מי שיש לו בת בביתו שהגיעה כבר לפרקה ישוב
לביתו להשיאנה… ורק אז הלך ר' חנינא לביתו…

 

הגמרא מספרת שם שמרוב השנים שלא היה בביתו כבר לא הצליח
להכיר היכן ממוקמת ביתו… וישב ליד הבאר ואז שמע נערות העיר קוראים בשם: 'בת
חכינאי טלי כדך'… ואז הלך אחריה עד לביתו, כי הבין שכנראה זו בתו…

 

וכשנכנס לבית, ואשתו הרי לא ידעה מבואו… היא התעלפה
ויצאה נשמתה…

 

ומכאן גם לומדים שצריך האדם לפני בואו לביתו להודיע על
בואו, לדפוק על דלת ביתו… להתקשר לפני זה בטלפון… לשלוח הודעה… כמו שלומדים
את זה גם ממעשיו של הכהן הגדול שהיה הולך עם פעמון ורימון, להודיע על ביאתו בבית
המקדש…

 

ור' חנינא, כאשר ראה מה שקרה לאשתו, נעמד מיד בתפלה
ותחנונים… ואמר: רבוש"ע! הכזאת תעשה לענייה זאת?!… הרי היא כל כך הרבה
המתינה לביאתי?!… ומיד חזרה עליה רוחה…

 

נורא נוראות… תחיית המתים…

 

*
*  *

 

והוא, התנא הגדול והקדוש הזה, הוא היה אומר:

 

הניעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי, והמפנה לבו
לבטלה – הרי זה מתחייב בנפשו…

                       

מיד עולה על המחשבה לומר: שלכן דייקא התנא הקדוש הזה,
שהוא הרי קיים בעצמו במשך כל ימי חייו לנצל את כל ימיו ושנותיו רק לעבודת השם
יתברך, הוא דייקא בא ואומר שמי שמפנה לבו לבטלה… שאינו חושב ומהרהר בדברי
תורה… הרי זה מתחייב בנפשו…

 

בפרט כאשר הוא ניעור בלילה או שהוא הולך בדרך יחידי,
שאז יש יותר מקום למקטרגים ולשדים ולמזיקים להתגרות בו… כי הוא הרי 'ניעור
בלילה' שאז הוא זמן של שליטת המזיקים… או אם הוא 'הולך בדרך יחידי', גם ביום,
שאז הוא גם נכנס למקום סכנה של שליטת המזיקים… כפי שהמפרשים מסבירים על הפשט
הפשוט של המשנה, שאין כאן ג' עניינים רק ב', דהיינו שלא גורסים 'והמפנה לבו
לבטלה',
באות ה', אלא 'ומפנה לבו לבטלה'
(אבל עיין בדברי התוי"ט), שהוא הולך בדרך יחידי גם ביום, או שהוא ניעור בלילה, ואז
אם אין לו שמירת התורה, הרי הוא מתחייב בנפשו…

                                                                             

וכפי שהגר"א מציין את הפסוק (בדברים ד'): 'פן תשכח את הדברים ופן יסורו מלבבך…  שזה עניין של: 'ומפנה לבו לבטלה'… הרי
אז 'ונשמרתם מאוד לנפשכם'… כי זה העניין של: 'הרי זה מתחייב בנפשו'…

 

כי הוא ר' חנינא בר חכינאי, הוא עצמו היה עוסק בתורה
יומם ולילה… גם בשבתו יחידי כשהיה ניעור בלילה… אבל שמר על הזמן, והתורה
שמרתו… כי לא היה מפנה לבו אפילו לרגע אחת לבטלה… ולכן היה לו כוח גם להחיות
מתים…

 

*
*  *

 

אותו תנא קדוש, ר' חנינא בן חכינאי, יש הגורסים
שהוא היה גם אחד מעשרה הרוגי מלכות… שבעוד כמה ימים, בשפיכת הלב
בקינות ביום תשעה באב
, הרי אומרים את הקינה הידוע 'אלה אזכרה'…
ומבכים מרה את אותם הקדושים והטהורים שנהרגו על קידוש השם… אשר רבנו האר"י
הקדוש,
(שביום שישי זה, ערב
שבת חזון, חל יום ההילולא שלו זי"ע)
, גילה ברוח
קדשו, שעיקר זכות הקיום של כלל ישראל בגלות הקשה, היא בזכות אותם הצדיקים אשר בארץ
המה, שמתו על קידוש השם… ולכן אומרים בכל יום בתחילת  התפלה: 'אל נקמות ד' אל נקמות הופיע הינשא
שופט הארץ השב גמול על גאים'…
ומכוונים בתפלה זו לעורר זכות וכוח הקדושים
הללו שנהרגו על קידוש השם…

 

ומסופר, שהיה זה בערב שבת קודש כאשר הוציאו את רבי חנינא
להריגה… וכששאלוהו אם הוא רוצה לטעום משהו לפני שהוציאו אותו להריגה… ענה
ואמר: כל ימי הייתי בתענית… ועכשיו אוכל?…

 

כפי שהגמרא מציינת: שמגיל 12 עד גיל 95 היה שרוי
בתענית…

 

וכאשר התחיל לומר 'ויכולו השמים… ויקדש אותו'… יצאה
נשמתו ב'ויקדש אתו'..

 

בכוח זכות אותם צדיקים אנחנו מעוררים רחמי שמים: 'אל
נקמות ד' אל נקמות הופיע'…
שיתעורר עלינו זכותם של אותם צדיקים נשגבים…
שבכוחם נזכה גם אנו להתגבר על יצרנו הרע…

 

*
*  *

 

רבנו הקדוש ר' נחמן מברסלב זי"ע (בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה נ"ב) מביא את המאמר הזה של ר' חנינא בר חכינאי
ומסבירו על פי דרך הדרש באופן נורא ונפלא…

 

המאמר הזה היא אחת מאבני היסוד של כל חסיד ברסלב באשר
הוא שם…

 

וכבר כלל ידוע מר' אברהם בן ר' נחמן בעל ה'ביאור
הליקוטים'
, שגם כאשר רבנו הקדוש מסביר איזה פסוק או מאמר חז"ל על פי דרך
הדרש, אזי גם הפשט נכנס בפירוש דברי רבנו… כי הדרש אינו מוציא את הפשט
לגמרי… רק צריך להתעמק היטב ולהבין איך הפשט והדרש נכללים יחד בביאור הדברים…

 

כמו כן נראה בדברי רבנו כאן, כאשר הוא מסביר על פי דרך
הדרש את דברי רבי חנינא בר חכינאי, וכאשר נתעמק קצת נראה איך הפשט והדרש הולכים
שלובים יחדיו…

 

תמצית הדברים שם בתורה הנ"ל:

 

שעיקר מעלת האדם היא רק כאשר הוא זוכה להכליל שוב את
נפשו למקום שורשה… שמקום שורש הנפש של כל אחד היא בעצמותו יתברך, שהוא נקרא בשם:

 

מחויב
המציאות… כי הוא הרי היה הווה ויהיה…

 

ולכן כאשר ר' חנינא בן חכינאי אומר הרי זה מתחייב
בנפשו
, בא רבנו ומסביר את דבריו שאין זה רק לשון שלילי של חייב מיתה…
אלא יש בלשון זה גם משמעות של לשון חיובי… כי יש מדרגה בעבודת השם, שכל
אדם יכול לזכות להגיע למדרגה זו, שהיא נקראת 'מתחייב בנפשו'… שהכוונה, שזכה
להכליל שוב את נפשו בשורשה, דהיינו להיות נכלל בשלמות בבורא כל עולמים, ששם הוא
בחינת: 'מחויב המציאות' …

 

ונסביר את דברינו:

 

כי באמת רק השם יתברך לבדו, רק הוא נקרא 'מחויב
המציאות'…
ולא, חלילה, כטענת האפיקורסים, שכל העולם כולו הוא בבחינת 'מחויב
המציאות'..  ויש טבע לבריאה וממילא שום דבר
לא יכול נגד טבע הבריאה… חלילה לומר כדעתם, כי באמת כל העולם כולו הוא רק 'אפשרי
המציאות'… ובכל רגע ורגע יכול כל העולם כולו להיבטל ולחזור לתוהו ובוהו…

כי השי"ת האציל וברא ויצר ועשה הכול יש מאין, כי כך עלה ברצונו יתברך…

 

כי כל העולמות כולם, ואפילו כל נשמות ישראל, נקראים כולם
רק אפשרי המציאות… כי הרי השי"ת היה יכול בתחילה כן להאצילם
ולבוראם או לא להאצילם ולא לבוראם…
ולכן גם עכשיו, גם כעת, אחרי שכבר נאצלו
ונבראו,  הם עדיין מוגדרים כשלעצמם בשם אפשרי
המציאות…

 

ודאי שהדבר כך גם לגבי כל העולמות התלויים בנשמות
ישראל… שהרי כולם נבראו ונוצרו ונעשו רק בשביל נשמות ישראל… ואם כן ודאי
שכולם מוגדרים רק בשם אפשרי המציאות…
ולא, חלילה, כדעת האפיקורסים שהעולם הוא
מחויב המציאות… כי רק הוא יתברך לבד שהוא הבורא היחיד והקדמון – רק
הוא מחויב המציאות…

 

וטעותם של כל האפיקורסים נמשך מזה, שאכן כהיום, אחרי
שרצונו יתברך היה, ועדיין הינו, להאציל ולברוא נשמות ישראל,
ולכן הוא גם יצר
ועשה את כל העולמות בשבילם… רק בגלל שזה רצונו יתברך, ורק בגלל שרצון זה של
השם יתברך עדיין חיה וקיימת, רק בגלל הרצון הזה
– גם אנו, נשמות ישראל, נקראים בשם 'מחויבי המציאות'… וממילא גם כל
העולמות התלויים בנו, גם הם נקראים 'מחויבי המציאות'… כי הרי זהו עומק פנימיות רצונו
יתברך…

 

אבל כל זה רק כאשר אנו מבטלים את עצמינו מכל הדברים
הגשמיים… ומבטלים את רצוננו לעשות רצון מלכינו… רק אז אנו נקראים בשם 'מחויבי
המציאות'…
כי רק  אז אנו נכללים
ברצונו יתברך שהוא רוצה בקיומנו…

 

וזהו עומק כוונת דברי ר' חנינא בר חכינאי: 'הרי זה
מתחייב בנפשו'…
שיכול כל אדם לזכות להגיע לדרגה כזאת גבוהה, שנפשו, וכל
העולמות התלויים בנפשו, יוכללו שוב בשורשם, שהוא הבורא כל עולמים… ואז, בגלל
שזכו להיכלל שוב בשורשם, הרי גם הם מוגדרים אז בשם: 'מחויב המציאות'… כי
בכוח זה שזכו לבטל מהם את כל גשמיותם, ונכללו שוב בשורש בריאתם, בכוח זה הן נכללו
בשלמות ברצונו יתברך שמו, ולכן גם הם כעת בהגדרה של: 'מחויב המציאות'… כי
הרי זהו עומק כוונתו ורצונו של הבורא יתברך שמו בבריאתו נשמות ישראל ואת כל
העולמות התלויים בהם…

 

אבל כל זה רק כאשר אכן מתנהגים כמו, בעל המאמר, ר' חנינא
בר חכינאי… שהתפשט לגמרי מכל הבלי העולם הזה… ולא היה בביתו 12-13 שנים…
עד כדי כך שלא היה יודע כלל שיש לו בת שכבר עומדת להינשא…

 

כי ר' חנינא בר חכינאי היה מקיים בשלמות 'הניעור
בלילה'…
והיה מקיים בשלמות 'המהלך בדרך יחידי'… ונזהר לא להיות,
חלילה, במצב של 'מפנה לבו לבטלה'… רק אדרבה, הוא הצליח אז בשעת 'הניעור
בלילה'
שלו… ובשעת 'המהלך בדרך יחידי' שלו… להכליל שוב את נפשו
במחויב המציאות… 'הרי זה מתחייב בנפשו'

 

כי היה עוסק בשלמות אז בלימוד התורה ועבודת ד'
בשעת 'הניעור בלילה' שלו ו'המהלך בדרך יחידי שלו'…

 

כי אם חלילה, יש בשעת ה'הניעור בלילה' או 'המהלך
בדרך יחידי' מצב של 'מפנה לבו לבטלה' ממש, שחושב בדברי הבאי ולא בתורה ועבודת ד',
הרי אז, רח"ל, מתקיים כפשוטו 'הרי זה מתחייב בנפשו'… שחייב מיתה…

 

ולכן, הפשט והדרש הולכים כאן שלובים יחדיו,
כאמור, שזה אחד מהכללים בלימוד הספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן…
כי רק כאשר
מקיים את דברי המשנה באופן רוחני, של 'הניעור בלילה' ו'המהלך בדרך יחידי', והוא
מקיים באופן רוחני את 'המפנה לבו לבטלה'… רק אז מתקיים אצלו באופן חיובי 'הרי זה
מתחייב בנפשו' – שנפשו נכללת שוב 'במחויב המציאות'… אבל אם, חלילה, הוא אינו
נזהר 'לפנות לבו לבטלה מכל הבלי העולם הזה' בשעת ה'הניעור בלילה' או בשעת ה'הילוך
בדרך יחידי', הרי אז מתקיים בו, חלילה, 'הרי מתחייב בנפשו', באופן שלילי…

 

*  *  *

 

אבל מהו הדרך?

 

איך אפשר להגיע לכזה מדרגה של 'מתחייב בנפשו'?

 

איך אפשר לזכות להגיע לכזה ביטול המציאות עד
שיזכה למדרגה של 'מתחייב בנפשו' באופן רוחני?

 

על זה בא רבנו ר' נחמן זי"ע ומגלה, שזה
כוונת התנא הקדוש ר' חנינא בר חכינאי באומרו:

 

'הניעור בלילה' ו'המהלך בדרך יחידי'..

 

והיינו, שבזה ר' חנינא מתכוון לומר שלהגיע
לביטול כל הגשמיות, זה רק על ידי שהאדם ירבה בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו
בשפיכת הלב והנפש…
כי כל זה יביא אותו לביטול כל גשמיותו ולהחזירו בשלמות
אליו יתברך…

 

כי הדרך לזכות לצאת מכל התאוות והמידות הרעות זה
רק על ידי הדרך של תפלה ושיחה בינו לבין קונו…

 

כי רבינו הקדוש לא רצה שיתנהגו בדרך של תעניות
וסיגופים… רק בדרך של תפלה ושיחה בינו לבין קונו, מתוך שפיכת הלב והנפש…

 

רבנו אמר לר' נתן בתחילת התקרבותו:

 

און ווייטער איז זייער גוט אז א מענטש רעד'ט זיך
אויס די הארץ פאר דעם אייבערשטן אזיי ווי פאר א אמת'ער גוטער פריינד…
(אחרי הכול, אחרי כל העצות, הרי שהעצה הטובה
ביותר, זה לשוח את כל הלב לפני השם יתברך כמו שמשוחחים ומדברים עם חבר טוב…)

 

ור' נתן בשמעו דברים אלו אמר אז: רק אז הבנתי
שזהו זה!… כאן רבנו גילה לי את העצה שעולה למעלה מכל העצות…

 

ר' נתן בשמעו זאת רצה לרוץ לרחובות העיר ולצעוק
ולזעוק לקרב את כולם לאבינו שבשמים… ורבנו עצר בעדו ואמר לו: שטיי! וועסט
נישט פועל'ן…
(עמוד! לא
תפעול כלום…)

 

*

 

כי הדרך לזיכוך כל התאוות והמידות רעות זה
בעיקר על ידי זה שירבה האדם בהתבודדויות ושפיכת הלב והנפש מתוך מרירות הלב לפני מי
שאמר והיה העולם…

 

הן אמת, שאפשר לעשות התבודדות ולשפוך הלב והנפש
לפני השם יברך בכל מקום ובכל זמן… כי השם יתברך הוא הרי למעלה מן המקום
ולמעלה מן הזמן…
וממילא מכל מקום ומכל זמן אפשר לפתוח את הפה ולשוח ולדבר
בינו לבין קונו…

 

אבל בכל זאת, מגלה לנו ר' חנינא בר חכינאי,
במשנה הזאת, שמצד האדם, יהיה זה הרבה יותר טוב אם יקיים את ההתבודדות הזאת ואת
שפיכת הלב והנפש הזאת, דייקא כאשר הוא נמצא במקום שנקרא: 'דרך יחידי'… ודייקא
בזמן שנקרא: 'הניעור בלילה'…

 

והעניין בזה הוא, כי בלילה, זה זמן ועת שאנשי
העולם פחות טרודים בהבלי עולם הזה… כי ביום רוב אנשי העולם עדיין טרודים בהבלי
עולם הזה, ולכן גם אם הוא בעצמו אינו טרוד, הרי הטרדות של אנשי העולם גורמים גם לו
הפרעה לבטל עצמו לפני השם יתברך…

 

וכאן המקום שאפשר להוסיף, על אף שרבנו לא
אומר זאת בפירוש
, שגם בלילה יש הבדל גדול בין החצי הראשון של

הלילה לבין החצי השני של הלילה…

 

כי הרי כל אחד במקומו ומדינתו, לפי המצב של
תרבות האנשים בדורנו
, הרי גם בשעות הקטנות של הלילה עדיין הרבה מאנשי העולם
טרודים ורדופים אחרי תאוות העולם הזה והבליו… ואולי אפילו עוד יותר מאשר שעות
היום…
כי בשעות היום רוב אנשי העולם עסוקים וטרודים ביותר רק בהבלי עולם הזה
של ביזנ'ס ועסקים… אבל בשעות הלילה הרי רדופים גם אחרי שאר תאוות העולם הזה
והבליו…

 

ולכן, דייקא בשעות שלאחר חצות לילה…
ובוודאי בשעות של לפנות בוקר… של לפני עלות השחר… שאז רוב אנשי העולם כבר
ישנים את שנתם… ואז טוב ונוח יותר לעובדי ד', לקום ממיטתם… ולעסוק בעבודת השם
יתברך…
בפרט בדרך של 'הניעור בלילה' ו'המהלך בדרך יחידי'… לצאת בין עצי
היער… ולשפוך שיח לפני מי שאמר היה העולם… כי אז, בשעות הללו, אפשר להמליץ מה
שאמרו חז"ל: 'שינה של רשעים הנאה להם והנאה לעולם'…

 

כמו כן בנוגע למקום ההתבודדות, הרי ודאי שמכל
מקום בעולם אפשר לפנות להשי"ת ולשפוך שיחה בינו לבין קונו… אבל בכל זאת
יהיה זה יותר טוב לעבודת השם, שימצא האדם מקום כזה שאין אנשים מסתובבים שם אפילו
ביום…

 

כי במקום כזה, שאנשים מסתובבים שם במשך היום
בשעה שהם טרודים בעסקיהם ובתאוותיהם, הרי הם משאירים רשימו שלילית על המקום
הזה… וזה יכול להפריע לעובד ד' לבטל עצמו מגשמיותו אליו יתברך…

 

לכן, עליו לחפש ולמצוא מקום טוב מחוץ ליישוב…
בין עצי היער והשדה… ושם ילך לקיים את 'הניעור בלילה'… ו'ילך בדרך
יחידי'…
וישפוך לבו ונפשו בשפיכת הלב והנפש לפני  השם יתברך על גודל ריחוקו… וירבה להתבודד
ולפרש שיחתו, שעות על גבי שעות… וימים על גבי ימים… ושבועות על גבי
שבועות… וחדשים על גבי חדשים… ושנים על גבי שנים… על תאווה מסוימת… עד
שיזכה להיפטר ממנה…
וכך ילך מתאווה לתאווה וממידה רעה למידה רעה…  עד שיבטל מעצמו כל התאוות והמידות הרעות… עד
שיזכה גם לבטל את כל הרגשת הגאווה והישות שבקרבו…

 

*

 

והכול רק בכוח ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו
ושפיכת הלב והנפש מתוך מרירות לבו לפני מי שאמר והיה העולם… ואז יזכה בכוח
ה'הניעור בלילה'… ו'המהלך בדרך יחידי'… שהוא אז 'מפנה לבו' לגמרי מכל הבלי
עולם הזה… ומבטל בביטול הגמור את כל גשמיותו… בכוח כל זה יזכה שיתקיים בו 'הרי
זה מתחייב בנפשו'
… שנפשו תיכלל שוב עם כל העולמות  התלויים בו 'במחוייב המציאות'…

 

כך הוא אכן דרכם של חסידי ברסלב, חסידי ר'
נחמן, עד עצם היום הזה…

 

לילה לילה, הם מחפשים את המקומות של 'הדרך
היחידי' בשעת 'ה'הניעור בלילה' שלהם… הם יוצאים מחוץ ליישוב, בין השדות והיערות,
ושופכים מר לבם לפני מי שאמר והיה העולם…

 

אשרי להם ואשרי חלקם…

 

*

 

מעתה כמה פלאי פלאות מתגלה, על פי דברי רבינו הקדוש
הללו, ביופי והדר דברי ר' חנינא בר חכינאי:

 

'הניעור בלילה' – כי החצי הראשון של הלילה, נקרא 'ליל', ואז זה
זמן שינה… אבל הוא קם בחצי השני של  ה'לילה'
בשעה שכולם כבר ישנים את שנתם… ואז הוא 'הולך בדרך יחידי'… במקום שאין
אנשים מסתובבים שם אפילו ביום… בין עצי היער והשדה… ושם הוא משתדל להרבות
בשיחה ושפיכת הלב בינו לבין קונו על גודל ריחוקו… והוא 'מפנה לבו לבטלה'…
שהוא מבטל את לבו בביטול גמור מכל הבלי עולם הזה… כמו בעל המאמר הזה, ר'
חנינא בר חכינאי
, שהיה מופרש כל ימיו מכל הבלי העולם הזה… אז הוא זוכה ש'מתחייב
בנפשו'…
כי אז מתפרש 'מתחייב בנפשו' בדרך חיובית… שהוא וכל העולמות
התלויים בו נכללים שוב בהשם יתברך שהוא 'מחויב המציאות'…

 

הכלל היוצא מדברינו שצריך להפוך את כל העניינים השליליים
לחיוביים… את 'המתחייב בנפשו' למצב של להיות נכלל 'במחויב המציאות'…

 

*

 

ואפשר להוסיף בנוגע לימים אלו, ימי בין-המצרים, הימים
של תשעת הימים מראש חודש אב, ימי ערב תשעה באב…

 

כי זה הרי ידוע, שלעתיד לבוא יקויים:

 

'צום הרביעי וצום החמישי יתהפכו להיות ימי ששון
ושמחה'…

 

כי מובא בספרים:

 

שלעתיד יהיה לכלל ישראל חג אחד גדול ועצום,
משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב…

 

כאשר שבעה עשר בתמוז יהיה יו"ט ראשון… ותשעה באב
יהיה יו"ט אחרון… ובאמצע יהיו כל הימים ימי חול המועד…

 

כי על העתיד נאמר:

 

'לא יאמר עוד חי ד' אשר הוציאנו מארץ מצרים אלא
חי ד' אשר קיבצנו  מכל הארצות האל'…

 

ולכן יהיה לכלל ישראל יו"ט כפול שלוש…
כנגד כל שבעת ימי חג הפסח ושבעת ימי חג השבועות
(כי גם אז יש 7 ימי תשלומי הקרבנות). ושבעת ימי חג הסוכות, ויחד עם שמיני עצרת זה
22 יום, כנגד עשרים ושתיים הימים שיש משבעה עשר בתמוז יחד עם תשעה באב…

 

וזה גם כנגד כל הימים שיש מראש השנה עד יום שמיני
עצרת…

 

הכלל, שימים אלו, שכעת הם עדיין משמשים ימי אבל, יתהפכו
להיות לימי ששון ושמחה…

 

ומטעם זה לבד זה גם סיבה למה הימים הללו הם ימי אבל, כי
אנחנו נזכרים שהנה הנה יבוא היום והימים הללו יהיו ימי ששון ושמחה… ולכן עכשיו
מבכים מרה… מתי כבר יהיה האות הזה?… מתי כבר יבוא משיח בן דוד וכבר נזכה
להודות ולהלל ולהתקרב להשם יתברך מתוך שמחה וששון דייקא בימים אלו…

 

כי הקינו"ת יתהפכו לתיקו"ן
ואז מחזירים את הנו"ן שנעלמה ונעשה תיק"ו

 

כי האדם כאשר הוא במצב של ספק, ויש לו חלוקת העצה בכל
העניינים… זה עניין חורבן הבית המקדש וגלות ישראל… כי אז נעלמו הנון שערי
בינה,
העצה השלמה לכל העניינים… אבל בכוח הבכייה והקינו"ת
מהפכים את הנו"ן כפופה להיות שוב נו"ן פשוטה… וחוזר
להיות מקינו"ת תיקו"ן…
(כמבוא בליקו"מ ח"א תורה רמ"ז).

 

כי בכוח הבכייה של הימים הללו מתקיים בנו הכתוב:

 

'שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה'… שכל המתאבל
על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה…

 

כי בכוח המתאב"ל, שהוא  הר"ת של:

 

ל'א ת'בערו אב'כל מ'ושבותיכם…

 

שזה עניין האש שאחז
בבית המקדש… שנהפכו מאורי אור להיות למאורי האש… ובמקום פא"ר
נעשה אפ"ר… ועל ידי הבכייה וההתאבלות זוכים להפוך שוב את המאורי
אש למאורי אור
(עיין היטב
ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה ס"ז).

 

כי מהפכים את ה'מתחייב בנפשו' להיות חוזר שוב
נכלל ב'מחוייב המציאות'…

 

א לעכטיגער שבת
חזון

 

מוטה

 

 

 

כתיבת תגובה