פרקי אבות פרק ג' מחזור א' לקראת שבת פרשת אחרי קדושים ה'תש"ע

זיכרון בעלמא דאתי. אי אתה בא לידי עבירה. סגולב לזיכרון. הכנה דרבה להילולא דרשב"י.

ערב שבת לסדר אחרי-קדושים ה'תש"ע

 

פנינים על פרקי אבות

פרק ג' מחזור א'

לקראת שבת פרשת אחרי-קדושים

 

 

"עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלושה דברים
ואין אתה בא לידי עבירה מאין באת? ולאן אתה הולך? ולפני מי אתה עתיד ליתן דין
וחשבון?…"

 

רק למשמע המשנה הזאת מיד נזכרים "בעלמא דאתי"…
ביום המיתה…

 

כי הרי את המשנה הזאת יאמרו גם לפני כל אחד ואחד בשעת
הלווייתו… כשמוליכים את הנפטר עד הבית החיים… וכולם מלווין אותו – אשתו בניו
ובנותיו משפחתו חבריו וידידיו – עד הבית חיים… ולפני כל קדיש, פותח בדברים האיש
של החברה קדישא, ובין היתר הוא מכריז לפני כל קהל המלווים: עקביא בן מהללאל
אומר…

 

כמה צריך להפנים את זה בהרגשת הלב, בכדי לזכור היטב
את זיכרון יום המיתה, באופן ציורי
, באופן שכל זה יהיה לא רק 'וידעת',
רק גם 'והשבות אל לבבך'…

 

אחד מהיסודות החזקים שהשאיר אחריו רבנו ר' נחמן
מברסלב
לתלמידיו היא העניין של ההתבודדות יום יום… שחלק גדול מתוך
ההתבודדות הזאת היא העניין של זיכרון בעלמא דאתי, לזכור את יום המוות…

 

רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב כתב לנו (בליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה נד'):

 

"כך היה מנהג יראי ד', תיכף בבוקר בהקיצו
משנתו, יזכור מיד בעלמא דאתי"…

 

ר' אברהם בן ר' נחמן, מגדולי חשובי ברסלב בדורות הקודמים היה אומר:

 

"כמו שמצד אחד אין עוד דבר 'שכיח' כמו יום המיתה… אבל מצד שני
אין עוד דבר 'שכוח' מלב האדם כמו יום המיתה"…

 

היום (לפחות כאן בארץ ישראל…), כבר מכריזים ברמקולים
ברחובות
על פטירתם של אנשים… ובכל זאת זה עדיין כל כך נעלם ושכוח…

 

במדרש מובא בשם ר' עקיבא:

 

'זכור את 'בוראך', 'בורך', 'בארך'… 'בוראך' ?
זה 'לפני מי אתה עתיד דין וחשבון'… ו'בורך' ? זה 'לאן אתה הולך'… ו'בארך' ? זה
ה'טיפה סרוחה'…

 

כי הזיכרון של 'מאין באת' ישפיע עליו קצת ענוה
ושפלות… והזיכרון של 'לאן אתה הולך' ישפיע עליו קצת קרירות מההתלהבות אל
התאוות… והזיכרון של 'לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון' ישפיע עליו קצת
זריזות להרבות במצוות…

 

בכדי לזכור את הזיכרון הזה צריך הרבה לדבר מזה: 'כי
מידי דברי זכור אזכרנו'
… כמו שכותב רבנו רבי נחמן מברסלב
(בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה ע"ח): 'הדיבור זוכר ומזכיר'… וזה העניין
שכתוב בגמרא: 'יזכיר לו יום המיתה'… כי זה עצה בדוקה נגד היצר הרע…

 

הסתכל בשלושה דברים צריך לזה הרבה התבוננות… דרך רבנו
הקדוש רבי נחמן מברסלב היה, שכל אחד צריך להתבודד ולפרש שיחתו בינו לבין קונו
ולדבר עם עצמו ועם הקב"ה ולהזכיר את עצמו את תכליתו…

 

הכי טוב לעשות את ההתבודדות הזאת בלילה, אחרי חצות
לילה… והכי טוב אם יוכל האדם לעשות זאת בשדה, בין העצים… במקום שאין שם ישוב
בני אדם אפילו ביום… אבל לפחות, מתחת לטלית… מתחת לשמיכה… או אפילו כשאתה
מסתובב ברחוב עם הפלפון – תצמיד את הפלפון ותתחיל לדבר עם עצמך ועם הקב"ה…
לדיבור הזה יש כוח להציל את האדם מהשכחה של עלמא דאתי… הדיבור הזה מזכיר לו
את יום המיתה…

 

*

 

ואי אתה בא 'לידי' עבירה…

 

כי יש כאלו שגם כאשר יודעים את התכלית ורוצים את התכלית
אבל הם כבר לא יכולים לצאת מהעבירות… כי הם כבר מסורים לידיים של העבירה
כאמרתו המפורסמת והשנונה של ר' שלום שבדרון על אותו אדם ששוטר תפס אותו,
וכשחברו אומר לו: ברח לך מהשוטר, כי הוא לא מסתכל כרגע… עונה לו החבר: כן,
אבל השוטר כבר קשר אותי אליו באזיקיו…

 

הוא כבר תפוס בידי עבירה…

 

ובכל זאת נותנים לנו עצה להשתחרר מהידיים של העבירה… וזה
על ידי שתסתכל, שתתבונן טוב, בשלושה דברים… כי צריך לצייר בחוש את
המחשבות על התכלית בכדי לעורר את הרגשת הלב לזכור היטב את הזיכרון של יום המוות…
לזכור היטב שיבוא יום והוא ישכב עם הרגליים אל הדלת…
כי רק אז כל דיבורי
המוסר וההתעוררות יכולים להשפיע שלא יבוא לידי העבירה…

 

כך נהגו הרבה צדיקים, כידוע הסיפור על החפץ חיים
שבכל יום היה מתבודד ומדבר עם עצמו על תכליתו, ועל זיכרון יום המוות, והדין וחשבון
שבשמים…

 

כי צריך לצייר לעצמו גם את ה'דין' על העבירה…
וגם את ה'חשבון' על הזמן של מעשה העבירה, שהיה יכול לחטוף בזמן זה יותר
רוחניות – כפירושו של הגר"א…

 

 

ואי אתה בא 'לידי' עבירה…

 

העניין המוזכר כאן של 'ידי העבירה', אפשר להבין
אותו באור חדש, באופן פלאי על פי תורת הקבלה… על פי דברי רבנו הקדוש רבי נחמן
מברסלב
(בליקו"מ ח"א
תורה סו')
שיש צדיקים שזיככו עצמן
כל כך, עד שלא יבואו לידי עבירה לא רק במעשה בפועל, אלא הצדיק הזה יזכה שאפי'
בכוח, בפוטנציאל, הוא כבר לא ירצה לעשות שום עבירה
… וזה בכוח ג' דברים אלו
של ההסתכלות וההתבוננות בהם…

 

ובשורש העניין מסביר שם רבנו רבי נחמן מברסלב כי הוי"ה
ואדנ"י
הם ב' שמות קדושים וטהורים, שהם שורש כל הבריאה כולה… והם
בגימטריא פא"י… שזה ר"ת פ'ותח א'ת י'דיך…

 

כי צריך לעשות חת"ך (שהוא בסוד הסופי תיבות של פסוק זה…) ולפתוח את הידיים… כי הידיים יש להם ימין
ושמאל, שהם ה'בכוח' וה'בפועל'… ה'פוטנציה' וה'למעשה'…

 

וכשמתחברים ההוי"ה והאדנ"י (כאשר משלבים את האדנ"י בתוך ההוי"ה
כזה: י-אהדונה-י…)
אזי יש
יו"ד בראש מתוך השם של שם ההוי"ה ויו"ד בסוף מתוך
השם של שם האדנ"י

 

ובאמצע יש ו' אותיות, שהם מתחלקים לג' ג'.
כי הו', כשהוא מושכב, הוא בצורת פת"ח

 

וכל זה הוא בסוד הפסוק: 'פותח את ידי"ך' – אל
תקרי ידי"ך אלא יודי"ך… שהם ב' היודי"ן של הוי"ה
ואדנ"י,
ובאמצע ו' אותיות של ג' ג', שהם ג' בכוח וג'
בפועל…

 

כי הצדיקים מתבוננים תמיד בשלשה דברים אלו – 'מאין באת'?
'ולאן אתה הולך'? 'ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון'? ? שכל שלושת זיכרונות אלו
הם בסוד אדם מקום זמןמחשבה דיבור ומעשה

 

והצדיקים, הם זוכרים היטב את תכליתם בכל מחשבה דיבור
ומעשה
שעובר עליהם בכל מקום ובכל זמן… וכל זה מזכך אותם כל
כך, שאינם נכשלים בעבירה לא רק בפועל, אלא גם לא בכוח, גם בפוטנציה,
כי הם
מזוככים כל כך עד שאינם באים גם לא 'לידי' עבירה…

 

*

 

"ר' דוסתאי בן ר' ינאי משום ר' מאיר אומר:
כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו כמו שנאמר: 'השמר לך
ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך"…

 

כדי לא להיות בדרגה של 'יסירם מלבו' צריך להשתדל לחזור
הרבה מאוד על מה שלמד…

 

בפירושו של רבנו יונה על פרקי אבות הוא מאריך בזה
מאוד, שצריך לחזור הרבה על כל הדברים שלומד ואז יגרום לעצמו שלא ישכח…

 

וצריך כל אחד להבין שצריך להתרגל לחזור היטב לא רק על
ענייני לימוד שלומד, אלא גם על דברי ההשקפה ששמע באיזה שיעור…

 

כי כל פעם ששומע כל אחד מאתנו איזה שהוא עניין חדש
בעבודת השם, צריך מיד שיספר את זה – בהתלהבות ובהתעוררות ובהתרגשות הלב – לאשתו,
לילדיו, לחבריו, לידידיו… וזה גורם לו שלא ישכח את מה שלמד ואת מה ששמע…

 

ר' יעקב מאיר שכטר הי"ו רגיל לספר:

 

היו לי שני חברים, 'חברותות' בישיבה. אחד מהם יצא גדול
מאוד – וחברו 'החברותא', יצא רגיל…

 

והיה תמוה בעיני כולם, הרי הם היו 'חברותות', ולמה זה
יצא גדול כל כך, והשני לא?!…

 

והתברר, כי זה שיצא גדול, היה לו הנהגה טובה, שכל פעם
אחר הלימוד או אחר השיעור היה יושב כמה דקות וחושב לעצמו, בקצרה, את כל מה שלמד
ושמע… וזה גרם לו שכל מה שלמד נקנה אצלו בקניין גמור… מה שאין כן חברו,
'החברותא', אחרי הלימוד, אחרי השיעור, המשיך בדרכו, מבלי לחשוב כלל על מה שלמד כעת
ועל מה ששמע כעת…

 

רגיל היה ר' לוי יצחק בנדר ז"ל לומר:

 

"הנה זה עתה גמרת ללמוד משהו, והנך יוצא לרחובות
העיר, עשה לך קביעות, שבדרך הילוכך הנך חושב על מה שלמדת, על מה ששמעת, וזה
סגולה ליזכור היטב את כל מה שלמדת ושמעת,
וזה גם סגולה גדולה להצילך מפגמי
העיניים ברחוב"…

 

*

 

חברים וידידים, בעוד פחות משבוע וחצי כבר נעמוד ביומא
דהילולא רבה של ר' שמעון בר יוחאי… רבבות יהודים הרי מתכוננים ובאים לפקוד קברו
ביום ההילולא…

 

מה טוב יהיה לחבר את רעיון הזיכרון והשכחה של
משנתנו עם הרעיון של יום ל"ג בעומר… כהכנה לאותו יום נפלא הבא
לקראתנו…

 

כי ל"ג בעומר, מבואר בספרי אמת, זהו היום של
הספירה שבו אנחנו עומדים בין ל"ב ימים  שקודמים לו לטו"ב ימים שלאחריו…
כי יום ל"ג בעומר יש לו כוח להפוך את הל"ב ממצב של שכחת הלב,
ממצב של 'יסירם מלבו', שהוא לב רע… ולהביאו לידי ל"ב
טו"ב…
שיזכור היטב כל מה שלמד ושמע…

 

כי השכחה והזיכרון תלוי ועומד בעיקר בעניין הרגשת הלב…
וזה יובן על פי הסיפור הנפלא שמספרים על ר' משה פיינשטיין, ששאלו אותו פעם איך
יש לו כזה זיכרון? והוא ענה:

 

"כל מה שאני זוכר זה מרוב הרגשתי והתפעלותי
מכל מה שאני לומד"…

 

ונתן דוגמא לדבר:

 

"האם היה מישהו שוכח אם היה רואה שנשר גדול
נכנס מתחת לגשר המחבר בין ב' הבניינים הגדולים במנהטן… הטווין טוואר…
(שבינתיים זה כבר הספיק להיות גראנד-זירו…) ומרים את הבניינים… האם מישהו היה שוכח את מה
שראה?!… ודאי שלא!!… למה? – כי מכך יש לו התפעלות כל כך עד שאי אפשר לשכוח…

 

ענה ואמר ר' משה:

 

"מכל שורה בגמרא יש לי התפעלות עוד יותר
גדולה מזה שנשר מרים את הגשר עם ב' הבניינים"…

 

הכלל היוצא, שסגולה לשכחה זה התפעלות הלב… וזה הוא
הכוח הגדול של רשב"י… כי בכוח הרשב"י אפשר להינצל משכחה…
כי כשנכסנו רבותינו בכרם ביבנה אמרו כולם: עתידה תורה שתשתכח מישראל… ורק
רשב"י אמר: ח"ו שתשתכח!…
כמו שנאמר 'כי לא תשכח
מפי זרעו'… ומגלה רביז"ל כי דייקא רשב"י, בכוח הזוהר
ופנימיות התורה, שזה מעורר את הרגשת הלב, לקיים את התורה שבנגלה גם מתוך פנימיות
הלב, רק זה יציל מהשכחה…

 

כי זה גם הסוד של הפסוק: "ע'יר ו'קדיש מ'ן ש'מיא
נ'חית"
שהוא ר"ת שמעו"ן… כי בכוח זה שיודעים שגם כל לימוד
תורת הנגלה זה בעצם עיר וקדיש… זה מלאכים קדושים… כל זה גורם לעורר את
הלב לקיים גם את הנגלה מתוך פנימיות ההרגשה, וזה מציל מהשכחה… לכן דייקא בזכות
זרעו של יוחא"י ינצלו מהשכחה…

 

הכלל, חבר וידיד! כל מה שלמדת! כל מה ששמעת! תשתדל
שתתפעל מהלימוד שתתפעל מהשמיעה… ומתוך התפעלות תעביר את זה מיד גם לאשתך לילדך
לחבריך לידידך…
כמו שבדרך כלל רגילים לספר כל דבר מה שמתפעלים מזה… ובזה
תנצל מהשכחה… כי בכך תינצל מלבן הארמי שרוצה לאבד את הכול, והוא רגיל לומר
לו: 'הבנים בניי הבנות בנותיי וכל אשר לך שלי הוא' – כי הוא רוצה להשכיח את האדם
מהרגשת הלב הרוחני, כי הוא 'נבל ברשות התורה'… ויעקב בנה ג"ל
אבנים לעדות, לחציצה בינינו לבין לבן, שזה מרמז על ל"ג בעומר… כי
בכוח הל"ג בעומר אפשר להפוך לב רע לל"ב טו"ב… שזה
מביא התפעלות מהלימוד ומהשמיעה… וזה מציל מהשכחה… כי כל מה שלומד ושומע זה
בעיניו: 'ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך'…

 

א לעכטיגער שבת

מוטה

כתיבת תגובה