פניני באר בשדה פרשת תרומה ה’תשע”ג

Print Friendly, PDF & Email

משנכנס אדר מרבין בשמחה – ערב שבת פרשת תרומה ה’תשע”ג

לעילוי נשמת אבי
מורי הכ”מ

ר’ חיים יהודה
לייב בן ר’ נחום יצחק שמעון פראנק ז”ל

 

 

פנינים מתוך ‘באר בשדה’

לקראת שבת פרשת תרומה

 

חבר וידיד הי”ו

 

הנה זה מגיע, הנה הנה הוא כבר עומד
מאחר כותלנו:

 

חודש אדר – החודש אשר נהפך
להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב!

 

אמר החכם (הובא ב’צל המעלות’ לח’ ובדברי ה’מצודות-דוד’
משלי טו’ ל’):

“אין שמחה כהתרת הספק”…

 

ואין לך ספק גדול יותר, כמו אותו
ספק שמנקר תמיד בלב כל אחד ואחת: האם גם לי יש עדיין סיכוי?… האם גם אני יכול עדיין
להתחיל התחלה חדשה ולהצליח בכל תחום?… האם גם אני עדיין אהוב אצל בורא כל
העולם?…

 

אותו ספק – מקורו בקליפת עמלק…
בפרשת בשלח למדנו שכאשר בני ישראל אמרו: היש ד’ בקרבנו אם אין… מיד לאחר
מכן נאמר: ויבוא עמלק… כי הספ”ק והעמל”ק היינו הך!…

 

קליפת עמלק מקררת את ההתלהבות,
ומכניסה ספק ברצון.. “אשר קרך” – נאמר על אותו קליפת עמלק…
ואתו אנחנו צריכים להילחם, בכל זמן ובכל הכוח… לעורר בנו את הוודאות… לחזור
תמיד ולשנן לעצמנו ולכל מי שמסתובב בינינו:

 

וודאי שיש ד’ בקרבנו! וודאי
שד’ אוהב אותי בכל עת ובכל זמן! וודאי שגם לי יש תקווה! וודאי שגם אני יכול להתחיל
בכל רגע מחדש ולהצליח בכל המשימות! וודאי… וודאי… וודאי…

 

על דוד המלך נאמר: “ויברך
דוד את הוי”ה לעיני כל הקהל ויאמר דוד”… אמר על כך הר”ר
לוי יצחק  בנדר זצ”ל:

 

דוד המלך הכניס את הוודאות
לעיני כל הקהל… לכן: ו’יברך ד’וד א’ת י’ – ר”ת: ודא”י! – הוא הכניס את
הוודאות! הוא נלחם עם הספק!

 

בחודש אדר, שנכנסו בו כעת, שבו
אנחנו בכל שנה מתחילים מחדש להכניע את קליפת המן-עמלק באופן ודאי… לכן הוא גם
זמן שמחה! – כי אין שמחה גדולה יותר כמו אותו שמחה של התרת הספק, שהוא הכנעת קליפת
עמלק… לכן מבואר בהרבה ספרי קודש שהמילים: ספ”ק ועמל”ק שניהם
אותו גימטריא…

 

יסוד נפלא זה של וודאות הישועה
בכל זמן ובכל מצב, אפשר ללמוד גם מכלליות עניין פרשת השבוע – פרשת תרומה
– שהיא הרי כל כולה סיפור ההכנה לבניית המשכן, והיא כעין הכנה לקראת כל
המשך הפרשיות שלאחריה: תצוה כי-תשא ויקהל פיקודי…

 

כי כאשר נתבונן היטב בכל המשך הסיפורים
של כל אלו הפרשיות נבין מיד שכולם כאחד מדברים ומרחיבים, שוב ושוב, את כל הפרטים
ופרטי הפרטים של עניין בניית המשכן – לכן, כאשר נתבונן היטב בכלליות עניין זה,
לנסות ולהבין מה הטעם בזה שהתורה חוזרת שוב ושוב על כל אותם הפרטים ופרטי הפרטים
של עניין בניית המשכן, ואז יתברר לנו איך שכל זה יכול לשמש לנו הכנה ראויה כשער
וככניסה לאותו חודש מופלא בשנה, חודש מסוגל, חודש השמחה… 

 

כי בכל אותם פרשיות – תרומה, תצוה,
כי-תשא, ויקהל פקודי – שאת כולם אנחנו קוראים בחודש אדר, חודש השמחה, החודש
שנהפך להם מאבל ליום טוב… החודש שבו מכניעים את הספ”ק = עמל”ק… התורה
חוזרת על עצמה שמונה פעמים… בפרוטרוט, על כל הפרטים של כל כלי המשכן…
פעמים בארוכה ופעמים בקצרה!

 

ג’ פעמים בפרשיות תרומה ותצוה כי-תשא,
לפני חטא העגל, וה’ פעמים בפרשיות ויקהל פיקודי, אחרי חטא העגל…

 

הדבר ודאי אומר דרשני! מה זה כל
האריכות הזאת? למה צריכים שוב ושוב לחזור על אותם הפרטים ופרטי הפרטים? למה
התורה מספרת לנו כל זה בפרשיות תרומה ותצוה, לפני הפורים, וחוזרים על כך שוב בכי-תשא
ויקהל ופיקודי, לאחר הפורים? מה מסתתר מאחורי כל זה?!…

 

יש ממפרשי התורה (רש”י על פי מדרש
תנחומא)
הסוברים
שכל עניין המשכן נתחדש רק לאחר חטא העגל המסופר בהרחבה בפרשת כי-תשא. ויש מפרשים
(עיין רמב”ן וכך גם
משמע בעוד מפרשי המקרא שכך יוצא גם, לכאורה, מתוך הסדר של הרצת הפסוקים)
שעוד קודם חטא העגל, באותם
40 יום הראשונים ששהה משה בהר לאחר מתן תורה, כבר אז נאמר למשה לאמור לבני ישראל
לעשות את המשכן, רק עקב חטא העגל הדבר נדחה מסוף 40 הימים הראשונים שהיה משה בהר
לסוף 40 יום האחרונים, אחרי שנאמר לו: ‘סלחתי כדבריך’ ביום הכיפורים, ולמחרתו ירד
וציווה לעשות בפועל את המשכן על מנת להחזיר כבוד שכינתו שעזב אותם אחרי חטא עגל…

 

לאור כל זה מבואר בספרי קודש (על פי דברי הזוהר בפרשת תצוה
קפו)
שיש 2
סוגי משכן – משכנא עילאה ויש משכנא תתאה
(= המשכן העליון והמשכן התחתון).

 

כנראה, שלפני חטא העגל היו בני
ישראל במדרגה רוחנית כזאת גדולה שהם היו יכולים לזכות שהמשכנא עילאה תהיה גם כאן
עלי אדמות… אבל אחרי חטא העגל, נאבד מהם אותה מדרגה רוחנית עליונה של המשכן
העליון. אבל הם בכל זאת עדיין זכו, לכל הפחות, שיהיה להם משכנא תתאה, המכוון נגד
משכנא עילאה…

 

לפי דבריהם הקדושים, הרי הפרשיות
של תרומה ותצוה נאמרו למשה עוד בהיותו בהר סיני, לפני עשיית חטא העגל… והם
מדברים אודות המשכן העליון, המשכן הרוחני שהיה אמור לרדת לעם בני ישראל לאחר מעמד
הר סיני… אבל פרשיות ויקהל פיקודי שהם כבר נאמרו אחרי חטא העגל, כמסופר
בהרחבה גדולה בפרשת כי-תשא, הם מדברים אודות המשכן התחתון, שגם כאשר חטאו
בני ישראל חטא נורא ואיום בעשיית עגל הזהב, בכל זאת עדיין יש להם תקווה… ועדיין
הם בונים משכן לשכינתו יתברך… אם כי במתכונת אחרת, מתכונת של משכן תחתון – שדרכו
יקבלו, במידת מה, השראה גם מהמשכן העליון…

 

חיזוק עצום – בחיזוק העניין של וודאות
הישועה והכנעת קליפת הספ”ק = עמל”ק – יש כאן לדורות הבאים:

 

 

כי גם אחרי שחטאו בני
ישראל בחטא הגדול והעצום של עשיית העגל, והכריזו: אלה אלהיך ישראל! בכל זאת עדיין
חביבותא גבן!

 

פרשיות השבוע הללו – הנקראים
שוב ושוב בשבתות חודש אדר – באים לגלות לנו, שגם כאשר נצטוו בפרשיות תרומה
תצוה לעשות המשכן, ונכפל הדבר למשה באותם הפרשיות ג’ פעמים, והיה מקום לחשוב
שאחרי שנכשלו בחטא העגל בפרשת כי-תשא, והקב”ה בחרון אף אומר הרי למשה:
“לך, רד, כי שחת עמך”! וכאשר ננסה לברר את פשטות פירוש המילים של
הגערה הנוראה הזאת: “לך רד”! – הרי היא בדיוק כמו מי שאומר לחברו
אחרי שסרח נגדו: לך ממני…
(ואם נשתמש במילים בוטות יותר, בכדי לחדד את העניין, הרי זה
כאילו הוא אומר לו במפורש: עוף ממני!… תסתלק ממני!…)
לך, רד, כי שחת עמך…
וא”כ הרי לכאורה אין כבר טעם למשכן, כי כבוד ד’ לא ישכון עוד, חלילה, בין בני
ישראל…

 

ובכל זאת, בכוח תפילותיו ותחנוניו
של משה רעיא מהימנא, פעמיים ארבעים יום, ובכוח כל השתדלויותיו להאיר הרהורי תשבה
בכלל ישראל, לאט לאט – בכוח כל זה התגלה לארץ ולדרים עליהם איך:

 

שאין שום ייאוש בעולם
כלל!…

 

ועדיין יש תקווה!…

 

ועדיין לא כלו רחמיו
לעולם!…

 

כי כאשר תתבונן היטב בכל פסוקי
פרשת כי-תשא, לאחר אותו חטא חמור נורא ואיום של עשיית עגל הזהב על ידי בני ישראל,
הרי תראה בבירור, שגם אחרי הגערה הנוראה של: לך רד! בכל זאת משה רעיא מהימנא לא
מתייאש! ולא מרפה לרגע מלהמשיך בכל כוחו בהשתדלויותיו להתעסק ברפואתם של בני
ישראל…

 

הוא טוחן את העגל עד אשר
דק… והוא משקה את בני ישראל ממי הנחל שלרגלי הר סיני ששם נתפזר אבק העגל… והוא
מעביר את שבט לוי עובר ושב בתוך המחנה להרוג בפועל את כל חייבי המיתה… ובני
ישראל אכן מכניעים את עצמם ושומעים בקולו של משה והם שותים את המים ונותנים למשה לטחון
ולהכות את העגל…

 

בכוח כל זה הוא הצליח להביאם למצב
של ‘ולא שתו עדים עליהם’… בני ישראל לא רצו שוב להלביש עצמם בבגדי הכבוד
והתפארת שלבשו, ובכך הם התחילו להראות את הכנעתם בפועל בכדי לחזור בתשובה שלמה…

 

ואז, הקב”ה ממשיך להדריך את
משה שיאמר לבני ישראל שאכן יתנצלו את כל עדיים מעליהם:

 

‘ויתנצלו בני ישראל עדיים’…

 

ודייקא אז זכה משה לעורר כל כך את
הרחמי שמים עליהם עד כדי גילוי אחורי פניו של הקב”ה ולהראותו את הקשר
של תפילין… וגילוי י”ג מדות של רחמים שאינם כלים לעולם… גם כאשר
חלילה תמו זכות אבות…

 

ומתוך כל זה, לאחר כל שבע השלבים
של קירוב בין הקב”ה לכלל ישראל, המפורטים שם היטב בפרשת כי-תשא, אז נכנסים
שוב לפרשיות של ויקהל פיקודי, ומלאכת המשכן חוזר על עצמו שוב עוד חמש
פעמים, עד למצב של:

 

‘ויקם משה את המשכן וענן
כבוד ד’ שוכן על המשכן’…

 

להודיע, להודיע, להודיע:

 

שאין שום ייאוש בעולם כלל!
גיוואלד זייט אייך נישט מייאש!

 

כי גם כאשר היה מקום לחשוב שחלילה
עזב אלוקים את הארץ, ומכאן ואילך כבר אינו חפץ שיהיה לו דירה בתחתונים… ואינו
חפץ חלילה, יותר ב’ושכנתי בתוכם’… והיה מקום לחשוב שיש רק מצב של פרשת תרומה
תצוה שנקראים לפני פורים… לפני עשיית עגל הזהב המסופר בפרשת כי-תשא… על זה
באה התורה ללמדנו:

 

לא ולא! כי גם אחרי החטא
הגדול והעצום הזה, בכל זאת: עדיין חביבותא גבן!

 

כי בכוח יום הפורים הקדוש, שיום
הכיפורים הוא רק ‘כפורים’… כמבואר בספר תיקוני הזוהר… ולכן בכוח סגולת אותו
יום הפורים, מתברר, שגם אחרי חטא העגל האיום והנורא, בכל זאת אין שום מקום לספק
כלל אודות וודאות הישועה… ולכן התורה תחזור עוד חמשה פעמים נוספים, בפרוטרוט,
על כל פרטי המשכן… עד כדי ההכרזה:

 

“ויכס הענן את אהל
מועד, וכבוד ד’ מלא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן,
וכבוד ד’ מלא את המשכן,  כי ענן ד’ על
המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם”
(מ’ לה’-לח’)

 

ללמדך:

 

“שאין שום ייאוש
בעולם כלל! וגם אם, חלילה: חטאת עווית פשעת! הרי יש עניין ששם נתהפך הכול לטובה…
והכלל והעיקר שלא יתייאש עצמו מן הצעקה והרחמים לעולם… כי חסדי ד’ כי לא תמנו
ולא כלו רחמיו לעולם”…

  

 

א ליכטיגער
שבת

 

און א
פריילאכן חודש אדר

 

מוטה

כתיבת תגובה