פניני 'באר בשדה' פרשת תצוה – פרשת זכור – ה'תשע"ב

Print Friendly, PDF & Email

הכנה לפורים. כסף של מרדכי ואסתר לעומת כסף של המן אחשורוש זרש ושתי עמלק…

ערב שבת קודש תצווה
ה'תשע"ב

שבת פרשת זכור

 

 

פנינים
מתוך 'באר בשדה'

לקראת
שבת פרשת תצווה

שבת
פרשת זכור!

 

 

הכסף
יש בו שני כוחות…

 

בכוחו להגביה את האדם
לשמים! כי בכוחו אפשר להשתמש כאמצעי לבנות בית המקדש ולגלות מלכותו יתברך בעולם…

 

אבל בכוחו גם להפיל את
האדם עמוק באדמה (= גוט אין דרערד…)

 

וכפי שמובא על כך רמז יפה
שממו"ן בגימטריא סול"ם… כי הממון והכסף הוא:

 

"כסולם
מוצב ארצה שראשו מגיעה השמיימה"

 

אתה יכול עם הכסף 'גיין
גוט אין דרערד' (= ליפול טוב בתוך האדמה…) "מוצב ארצה"… ואתה
יכול גם עם הכסף "להגיע השמיימה"…

 

וברוח הימים הבאים
לקראתנו לשלום, שב"ת פרשת זכו"ר… שבת האויפרוף של מרדכ"י ואסת"ר…
ימי ההכנה של אור הפורים… הכול תלוי אם הכסף שלך הוא כסף עם ההשקפה של מרדכי
היהודי… או כסף עם ההשקפה של המן עמלק…

 

***

 

מתוך כל זה, בוא נבוא
להתבונן בהסתכלות כללית על כל ענייני פרשת השבוע…

 

הפרשה הזאת מספרת לנו
באריכות גדולה, שתכלית בניית המשכן ובית המקדש ועם הכוהנים המשרתים שם, היא בכדי
לגרום להרגשת התפעלות של הכבוד והפאר הזה:

 

ועשו
בגדי קודש לכבוד ולתפארת
(כח'
ב')

 

לכאורה מתעורר מיד תמיהה
גדולה:

 

מה התכלית של כל היופי
וההוד והדר של המשכן ובית המקדש על כל פרטיו ופרטי פרטיו?

 

מה מוסיף לנו, בכל הקשור
לכלל עבודת ד' בבית ד' אלוקינו, כל העניין הגדול של היופי, העיצוב, החן,
העשירות, הכסף והזהב… במיוחד הבגדים של הכוהנים ובגדי הכהן הגדול על כל
פרטיהם – מה זה ועל מה זה?!…

 

ואם יהיה מותר לחדד את
השאלה והתמיהה, בנוסח קצת יותר בוטה, הרי ננסח את זה באופן זה: וכי כמו מקדשי
הפאר הפזורים במרחבי הודו וסין אנחנו צריכים להיות?!…

 

והפסוק מכריז בקול גדול:

 

'לכבוד
ולתפארת'…

 

למה צריך את הכבוד הזה?
מה משמש לנו התפארת הזאת?

 

וכי לא יותר נכון לכלל כל
עניין עבודת ד' להיות בהצנע לכת, בפשטות… אולי אפי' בעניות ודחקות… והרי
מחנכים אותנו השכם והערב להיות מאלו: המסתפקים במועט!

 

וכמו שאכן מצאנו ראינו
שהרבה מגדולי ישראל כך נהגו, וכך נוהגים, בחיי היום יום, לחיות בחיי הסתפקות,
בבתים פשוטים וצנועים, ולפעמים גם בעניות ודחקות גדול… ולכאורה גם משנה מפורשת
לצידם
(אבות ו'):

 

'כך
היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה
– אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא'…

 

והנה, בקריאת סדרי פרשיות
השבוע של חודש השמחה, חודש אדר, בכל הפרשיות הללו – 'תרומה' 'תצווה', וחלק של 'כי-תשא',
ואחר כך שוב ב'ויקהל' 'פיקודי' – מצאנו ראינו שיש דווקא עניין גדול להשתמש בכל דבר
שמביא פאר וכבוד?!…

 

והנה, בפשטות עולה מיד במחשבה
לומר שההבדל שיש להבדיל הוא בין המשכן ובית המקדש, כמו כן בתי הכנסיות ובתי
המדרשות, המקדש מעט שבגלות, ששם צריך לכאורה להשקיע את כל הכבוד והפאר היופי
וההידור, מה שאין כן בחיים הפרטיים, שם יש דווקא עניין של חיי צער והסתפקות
במועט.

 

אבל גם זה אינו כלל ברזל,
כי מצד שני ראה ראינו גם אצל הרבה מגדולי ישראל שגם בחיי היום יום הפרטיים שלהם
היו חיים בהנהגה של כבוד ופאר… ולפעמים גם בעשירות גדולה, בבתים מורווחים, יפים
ונאים במיוחד, תורה מפוארה בכלי מפואר…

 

וכבר אמרו חכמים: 'המקיים
את התורה מעוני סופה לקיימה מעושר' – ומשמע, שזה אכן עדיף, כי הרי זה ה'סופה'
והתכלית והמטרה?…

 

כי הרי לא מצאנו את חז"ל
שיברכו אותנו, בלשון הפוכה: כל המקיים את התורה מעושר יזכה ובסופה יקיימה מעוני?!…

 

ומכאן צריך בירור היכן
הגבול, ומה היא הדרך?

 

***

 

ומה נפלא אם כן, אשר
דווקא בשבוע זה, שבו חל תמיד יום ההילולא רבא של משה רעיא מהימנא… שבכוחו
אנו מתכוננים להגיע ולחגוג בכל שנה את ימי הפורים, קוראים בהם את כל אותם
הפרשיות של כסף וזהב ונחושת בכדי להרבות פאר וכבוד, אבל רק למטרה נעלה ורוחנית,
להרבות כבוד שם ד' בעולם…

 

כי הרי כל זה מהותם של
ימי הפורים… כי ימי הפורים כאילו צועקים ושואגים ומהדהדים:

 

אל
תתפתה לאותו קליפת המן-עמלק שמנסה לפתות אותך עם הברק החיצוני של צבירת הון לשם
'מטרה'… ולא לשם 'אמצעי'… אל תתפתה אחריו!

 

הפוך
נא להיות תלמיד חביב של מרדכי היהודי ואסתר המלכה שכל תכלית מטרת צבירת ההון היא
שזה ישמש לך כאמצעי לפאר את שם ד' בעולם…

 

כי תמצית כוונת התורה
לבנות משכן ומקדש ביופי והידור רב כזה, עם עשירות מופלגת כל כך, ועם בגדי הקודש
בפאר וכבוד – היא בכדי לעורר את ההרגשים העמוקים והעדינים והדקים… בכדי
שכל העבודה שם, בהיכל ד', לא יהיה עליהם כמצוות אנשים מלומדה… אלא אדרבה
תחת רושם עז של התפעלות והרגש רב…

 

כי היופי והפאר והעשירות
משמשים תפקיד מרכזי לעורר באדם את הרגש והרושם העז הזה… ומטעם זה מצאנו שהיו
מוציאים, גם את כלי המקדש הפנימיים החוצה… בכדי להראות אותם לבני ישראל, בשעת
עלייה לרגל, הכול בכדי לעורר בהם את הרגש הזה להראות חיבתם לפני אבינו
שבשמים…

 

וידועים המה דברי ר'
שמשון רפאל הירש, בטעם העניין שכהן בעל מום אינו כשר לעבודה, וגם בהמה בעלת
מום איננה כשרה להקרבה, הכול בכדי לא לעורר, חלילה, מחשבה, לכל באי היכל ד', שרק
כל הצובראכינע והצוקלאפטע, (= שבורים ורצוצים…) בעלי מומים, חולים, משוגעים…
הם הם המגיעים למשכן ולעבודת בית המקדש…

 

חלילה, מלחשוב כזאת, כי
המשכן והמקדש היה בנוי ברוב פאר, יופי, והידור רב, בשפע רב ועושר גדול, הכול בכדי
לחזק את ההרגשה שקרבת אלוקים בעבודת בית המקדש זה זה העשירות הגדולה, ושכל העבודה
הזאת שייכת רק לבריאים ושלמים, ודייקא מתוך עושר וכבוד…

 

***

 

ולכן, בודאי שה'לכתחילה
שבלכתחילה' היא להיות במצב של שפע עושר וכבוד פאר ויופי על מנת לעורר כל הרגשי
הלב הפנימיים על מנת לפאר ולכבד בכך את כבוד שם ד' ותורתו מתוך מציאות של
עשירות כבוד וגדולה.

 

ה'לכתחילה שבלכתחילה' היא
לזכות להגיע למעמד ומצב של תיקון כל החטאים… שהם הם המעכבים את השפע מלבוא ולירד
על כל יחיד ויחיד… ולכן מצאנו, כאמור, שגם הבטיחנו חז"ל
(אבות
ד'):

 

"שכל
המקיים את התורה מעוני סופה לקיימה מתוך עושר"…

 

כי ה'לכתחילה שבלכתחילה'
היא להיות חזק ואיתן בדעתו והשקפתו, עד כדי מצב, שגם כאשר יושפע עליו שפע רב, עושר
וכבוד, לא יטה לבו חלילה לרגע לחשוב ש'כוחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה'… ולא
ייפול, חלילה, למצב של 'וישמן ישורון ויבעט' 'שמנת עבית כסית' – כי ניסיון
העשירות גדול למאוד… כי עם העשירות אפשר גם לעשות עגל הזהב…

 

ואשר על כן, דייקא בין 4
הפרשיות של 'תרומה' 'תצווה' 'ויקהל' 'פיקודי', יש את פרשת 'כי-תשא'.
כי בכל הפרשיות הללו מתגלה לנגד עינינו איך:

 

שמצד אחד צריך דייקא את
כל שפע העשירות, כסף וזהב, בכדי לבנות משכן ומקדש, בתי כנסיות ובתי מדרשות, כמו כן
גם בכדי לבנות את המשכן והמקדש הפרטי של כל יחיד ויחיד… 'בלבבי משכן אבנה
להדר כבודו', ו'איש ואשה שזכו שכינה ביניהם', כי 'ושכנתי בתוכם' נאמר – בתוך כל
אחד ואחד… והכול בכדי לעורר את עומק הרגשי הלב הפנימיים, המתעוררים ומשתהים,
בדרך כלל, מול יופי והדר פאר וכבוד, על מנת לגדל ולכבד כבוד שם ד' ותורתו בעולם
דייקא מתוך עושר וכבוד…

 

ומצד שני, מספרת לנו
התורה באריכות גדולה, בפרשת כי תשא, את כל ההשתלשלות של חטא העגל, על ידי ריבוי
הכסף והזהב – הכול בכדי להודיענו כמה זהירות יתירה צריך, לא ליפול חלילה לחטא עגל
הזהב…

 

פרשיות 'תרומה' 'תצוה'
'ויקהל' 'פיקודי' – מספרים לנו את התכלית של הנוי וההידור העושר והכבוד, שכל
אלה נועדו על מנת לעורר עמקי ההרגשים שבלב, לעבוד אותו יתברך מתוך התעוררות כל
ההרגשים הפנימיים, המתחדדים ומתפעמים, בדרך כלל, מול היופי וההדר שבמשכן ד'… ולכן
פרשיות הללו מספרים לנו איך להיכלל תוך תלמידיו של מרדכי ואסתר בכל הקשור להשקפה
הנכונה לכסף ולעשירות…

 

פרשת 'כי תשא'
שבאמצע – מזהיר אותנו באזהרה נחוצה: אל תנצל את היופי וההוד וההדר לבנות לך עגל
מסכה, חלילה, ידוע תדע, שניסיון העשירות גדולה ונוראה ועצומה כל כך, שעם ה'די זהב'
אתה יכול ליפול, חלילה, לחטא העגל… אל תיפול, חלילה, לקליפת המן-עמלק! אל
תהיה מתלמידיהם בכל הקשור להשקפה לכסף ולעשירות..

 

***

 

ואפשר, שלכן מצאנו ראינו,
לפעמים, מגדולי ישראל שבחרו, גם מרצונם, לעת עתה, לחיות בחייהם הפרטיים, חיי
עניות ודחקות, וכל זה מרוב הסכנה שיש בשפע העשירות, שאפשר, חלילה, על ידם
ליפול לדאגות וטרדות שונות ומשונות, אשר בדרך כלל מוציאים הם את האדם מדבקותו בד'
ותורתו… וחלילה, אפשר גם ליפול באין סומך, לנתק מוחלט מההרגשה שרק 'הוא הנותן לך
כוח לעשות חיל'… ובזה כבר מתדרדרים לחטא העצום של חטא העגל רח"ל…

 

ולכן,
בחרו אלו גדולי עולם, לחיות, לעת עתה, בחיי עניות ודחקות, גם בכדי ללמד תועים
בינה, ולהזהיר גדולים על הקטנים, עד כמה ניסיון העשירות יכולה להיות גדולה
ועצומה…
ומהם ילמדו כל מי שכן חי
בעשירות וברווח, לכל הפחות להיות נזהר ונשמר לא ליפול, חלילה, לחטא העצום של עגל
הזהב…

 

ואשר על כן, גם על עניין
זה, של העבודת ד' מתוך העניות והעשירות, נאמר
(עירובין
יג')
: 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים',
ודרכי ד' נעלמים ונסתרים בהנהגתו עם כל בריה ובריה.

 

כי מי שהתמזל מזלו,
ונגזר עליו שיש באפשרותו לחיות חיי פאר וכבוד, בעשירות וברווח, הרי אין בכך שום
פסול וחסרון שחייו בנויים על בסיס של פרנסה וכלכלה בריווח ובכבוד ועשירות
מופלגת… כל עוד עומד הוא בניסיון העשירות… לנצל את כל הפאר והיופי והכבוד
והעשירות גם בכדי להגדיל ולגדל שם ד' ותורתו בעולם.

 

ואדרבה, הרי זה תכלית
הכול, שכל שפע העשירות, הנוי, היופי וההדר, ישמשו ככלי עזר לעורר את ההרגשים
העדינים שבלב פנימה, המתפעמים, בדרך כלל, מול יופי והוד והדד העשירות, וכל זה
על מנת לפאר כבוד ד' שם ותורתו, בתכלית הנוי והיופי וההדר, שזה הרי כל תכלית עניין
המשכן והמקדש…

 

ומי אשר, בינתיים, נגזר
עליו עניות ואביונות, רח"ל, מכל סיבה שהיא, הרי שצריך גם הוא, באותם הימים
והזמנים והתקופות, לנצל את כל מציאותו להגדיל ולגדל את כבוד ד' ותורתו, בדרכו שלו,
לעמוד איתן בניסיון העניות והדחקות…

 

כי זה בעצם הפשט הפשוט והאמיתי
של המשנה
(כפי המבואר במפרשי המשנה):
"כך היא דרכה של תורה"… דהיינו, שהינך מוכן ומזומן להיות דבוק
בד' ותורתו וצדיקיו, גם אם, חלילה, יעברו עליך זמן זמנים טובא של "פת במלח
תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה" – כי הינך מוכן ומזומן,
מרוב הרגשת האמת, לא להיתנתק, חלילה, מכל אלו גם כאשר קשה עליך הדבר… ואז,
בוודאי תזכה בסופו של יום: "לקיימה גם מעושר"! 

 

שני הניסיונות הם קשים
ומרים… כי גם העשירות וגם העניות יכולים להעביר את האדם מדעתו ומדעת קונו,
רח"ל… ובשני המצבים גם יחד, צריך האדם להתבונן היטב היטב, ולכלכל דרכיו בכל
עת מצוא, איך להתקרב יותר לאבינו שבשמים, ואיך לגדל דייקא מתוך מצבו ומציאותו את
כבוד שם ד' ותורתו בעולם.

 

ויהי רצון מלפני אבינו אב
הרחמן, שבכוח אורות קריאת פרשת זכור, ואור ימי הפורים, שעומדים עתה
להיכנס, שנזכה כולנו להיות מתלמידיהם של מרדכי ואסתר… ולהפוך במהרה את כל בית
המן-עמלק-ואחשורוש לבית מרדכי היהודי ואסתר המלכה…

 

 

 

א ליכטיגער שבת –
זכור

 

 

מוטה

 

כתיבת תגובה