פניני 'באר בשדה' פרשת 'תזריע ומצורע' לבני ארץ ישראל ופרשת 'שמיני' לבני חוץ לארץ – ה'תשע"ב

יום ה' כז' ניסן ה'תשע"ב

לקראת שבת פרשת שמיני לבני חו"ל

יב' למטמוני"ם

 

פניני 'באר בשדה'

לקראת שבת פרשת שמיני

השבת הנפלאה שחל סמוך וצמוד לימי חג הפסח
בארץ ישראל

והשבת של היו"ט האחרון של חג הפסח
לבני חו"ל

 

אנחנו כולנו בוודאי נמצאים עדיין כעת תחת
ההשראה שהשאירו בנו ימי החג – יום טוב הראשון של פסח יחד עם ליל הסדר, ימי חול
המועד, ויום טוב האחרון ליל ויום שביעי של פסח – שהנה רק עכשיו נכנס, וכל כך מהר
הוא כבר מאחורינו… ולבני חו"ל הרי שגם השבת הקודש הלזה הוא עדיין שבת
שבתוך ימי חג הפסח… יו"ט האחרון של פסח… אבל אנחנו מאמינים בני
מאמינים שהחג הזה לא רק 'עבר' לידינו… אלא גם 'נכנס'… ועוד איך 'נכנס'…
והשאיר בנו, בנשמותינו, כוחות רוחניים, על מנת להמשיך אותם לכל ימות השנה…

 

עומדים עכשיו לקראת תחילת שבתות הקיץ…

 

השבת הקרובה פותחת לנו את שבתות הקיץ…
בספר 'טעמי המנהגים' מובא מנהג, שנוהגים לעשות בשבת זו את החלות
(ובשבת קודש של שנה זו, הרי אי אפשר
בוודאי עדיין לאכול חלות-חמץ… יש עניין לעשות את המצות בצורת מפתח…)
כצורת מפתח… והוא עניין סגולי
לפתוח פתחי הפרנסה…

 

אולי יש בכל זה גם עניין של: 'פתחי
לי אחותי רעייתי יונתי תמתי'… הקב"ה מבקש מכל אחד מאתנו: 'פתחי
לי פתח לי כחודו של מחט ואני כבר אפתח לכם כפתחו של אולם'…

 

*  *   *

 

השבתות של ימי הקיץ, הם ימים ארוכים יותר
מהשבתות של ימי החורף… אפשר לנצל אותם יותר ויותר ללימוד התורה ועבודת התפלה…
אפשר לשבת בהם יחד עם כל בני המשפחה, סביב שולחנות השבות הערוכים בטוב טעם, ולשוחח
ולדבר ולספר על ענייני הפרשה על ענייני השבוע…

 

חכמינו הוסיפו לנו בשבתות הללו ללמוד
בכל שבת פרק מתוך משניות אבות, כאשר אחת הסיבות לכך, היא בגלל האורך של ימי
השבתות, וצריך להשתדל להוסיף בהם עוד ועוד בלימודים שמשרישים בנו: אמונה, אהבה
ומידות טובות…

 

לקראת השבתות הבאות לקראתנו לשלום, אשתדל
לשתף אתכם, אם כן, גם עם רעיונות מסוימים הקשורים לפרק של פרקי אבות השייכים לפרק
שלומדים בו שבת בשבתו.

 

*  *  *

כאשר נתעמק היטב בסיפורי פרשת השבוע – פרשת
שמיני – הרי יתברר לנו לימוד עצום של כמה צריך להתאזר בכל עת במידת הסבלנות
וההתחזקות עד שזוכים להגיע לגמר הישועה…

 

כי עלינו לזכור, שגם אז, באותו יום גדול
ונפלא, יום ראש חודש ניסן של שנת ב'תמ"ט לבריאת העולם, (לפני 3323
שנים…), השנה השנייה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, גם אז לא הכול הלך כל כך חלק…
לא הכול הלך כל כך מהר… ולא הכול הלך כל כך קל…

 

בואו נזכור את המעמד והמצב של בני ישראל
אז…

 

כפי שלמדנו בפרשת כי-תשא, הרי שבני ישראל
היו אז במצב רוחני ירוד מאוד…

 

כי באותו יום של ראש חודש ניסן, הם היו
אחרי שכבר הספיקו, כ-9 חודשים לפני כן, לחטוא בחטא הגדול של עגל הזהב…
ובכך גרמו אז שהסתלקה מהם שכינה… ונעלמו ענני הכבוד שהלך איתם מיד בצאתם
ממצרים… כל אחד הרגיש אז בחוסר השכנת השכינה והשמחה והקדושה…

 

משה רבנו לא התייאש, והוא האריך במשך
שמונים יום בתפלה ובתחנונים, עד שהצליח לעורר רחמי השי"ת המרובים, וביום
הכיפורים נאמר לו: "סלחתי כדבריך"!

 

ומיד למחרת יום הכיפורים, הצטווה
לאמור לבני ישראל להביא תרומתם לבניית המשכן שזה בעצם כוונת הפסוקים כפי שמופיעים
בתחילת פרשת ויקהל:

 

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה
הדברים אשר ציווה ד' לעשות אותם ….

 

ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמור זה הדבר אשר ציווה ד'
לאמור קחו מאתם תרומה לד' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ד' זהב כסף ונחושת ותכלת
וארגמן…"

 

בני ישראל, כשמעם מפי משה שכפרת מעשה
העגל והחזרת השכינה לישראל תלוי ועומד בבניית המשכן והשכנת רוח השכינה והקדושה שם,
ששו וקפצו על המציאה…

 

בני ישראל עשו מיד כדבר משה, והתחילו
כולם להביא את כל אותם חמש עשרה סוגי נדבות, כפי שמסופר בפרשת ויקהל פיקודי.

 

תוך 2 ימים של גיוס התרומות, כבר היה
כל כך הרבה תרומות, (וצריך לזכור שסך כל התרומות הגיעו לסכומי עתק… סכום
שהוא הרבה יותר מ- 8 מיליארד דולר…) עד שהיו צריכים להכריז שיפסיקו כבר
להביא… וכפי שהתורה מספרת
(שמות
לו' ה'-ז'):

 

"ויאמרו אל משה מרבים העם להביא מידי העבודה למלאכה
אשר ציוה ד' לעשות אותה, ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמור איש ואשה אל יעשו עוד
מלאכה לתרומת הקודש, ויכלא העם מהביא, והמלאכה הייתה דים, לכל המלאכה לעשות אותה
והותר"

 

כל הזירוז הזה עשו בני ישראל, כי הם רצו,
מהר ככל האפשר, להחזיר את ההרגשה שהיה להם ביציאתם ממצרים… הם רצו שוב להרגיש
גילוי שכינה בתוכם! הם רצו שוב להרגיש קרבת אלוקים לי טוב…

 

כי, כאמור, על ידי חטאם במעשה העגל, עזבה
אותם השכינה… הסתלקה מהם האור של 2 העטרות שזכו לזה במעמד הר סיני בזכות אמירתם
"נעשה ונשמע"… ובעקבות החטא, "התנצלו בני ישראל את עדיים
מעליהם" כמסופר בפרשת כי-תשא…

 

ועתה, חפצו שוב בני ישראל "לחזות
בנועם ד' ולבקר בהיכלו"… וכפי שרבנו הקדוש ר' נחמן מברסלב מביא
(בליקוטי מוהר"ן תורה ע"ב
ח"ב)
שכל זה מרומז
בפסוק זה: לחזות' בנועם' הויה' ולבקר' בהיכלו' –
כי הסופי תיבות של פסוק זה היא: תרומ"ה…

 

*
*  *

 

הכלל היוצא מכל זה, שאנחנו רואים כאן את
כל אותה אמונת חכמים לוהטת ובוערת שהיה בבני ישראל… כי מיד כשמעם מפי משה שיש
תקווה להשראת השכינה, הם תיכף ומיד השתדלו לעשות את שלהם… והזדרזו להביא את כל
התרומות בכדי לזרז ביותר את תהליכי בניית המשכן…

 

ואכן בצלאל ואהליאב יחד עם כל אותם חכמי
לב, התחילו מיד במעשה בניית המשכן בט"ו לחודש תשרי שנת ה'תמ"ט, בדיוק
חצי שנה אחרי צאתם מארץ מצרים…

 

(ואגב, יהיה נפלא לציין, שמטעם זה מסביר הגר"א
הסבר נפלא שזה עניין שקבעו את חג הסוכות דווקא ביום ט"ו תשרי… כי אז חזרה
שכינה במקצת על בני ישראל בזכות זה שהתחילו כבר במעשה בניית המשכן… כי משה הרי
ירד בי' תשרי – יום הכיפורים – ואמר להם בי"א תשרי להביא התרומות. ובי"ב
וי"ג תשרי הביאו את כל התרומות. ובי"ד הכריזו להפסיק להביא. ובט"ו
התחילו כל בעלי המלאכה לעשות את מלאכתם… והיה זה, א"כ, ביום ט"ו תשרי,
שהוא זמן המיועד ליו"ט סוכות…)

 

והנה, למפח נפשם של בני ישראל, הרי מיד
כשסיימו לבנות את המשכן, בחודש כסליו שנת ב'תמ"ט, והם כבר עומדים בציפייה
גדולה:

 

נו! רבנו משה הקם לנו משכן! החזר לנו
שכינה! הבא לנו ישועה ברוחניות ובגשמיות!

 

אבל משום מה, משה מתחיל להתמהמה… והוא
אינו מזדרז כלל להקים את המשכן…

 

וכך עוברים להם לאיטם עוד יום ועוד
יום… וכבר נגמר חודש כסליו… וכבר עבר גם חודש טבת… ואפילו חודש שבט גם כבר
עבר ועדיין לא נושענו… כי הם לא ידעו שמשה נצטווה מפי הקב"ה להמתין עד ראש
חודש ניסן…

 

ואז, הרבה מבני ישראל התחילו לרנן בינם
לבין עצמם: אוי אוי אוי, חשבנו שרבנו משה יביא לנו ישועה… חשבנו שהוא יביא לנו
עצה… חשבנו שהוא יביא לנו כפרה… ויחזיר לנו שכינה… חשבנו שכבר ניוושע בישועה
של מציאת זיווגים הגונים… של שלום בית… של פרנסה… של בריאות… של הצלחות
רוחניות…

 

כמו שבוודאי קיימת מחשבה זו גם עתה אצל
הרבה מבני ובנות ישראל: הנה, חשבנו לתומנו, שבכוח הימים המסוגלים של חודש ניסן
זה, כבר ניוושע ברפואה וישועה… וכבר נראה טובה וברכה בכל העניינים המעיקים
והמצטרכים… כבר חשבנו שבכוח המצוות של יום טוב הראשון של פסח… ליל הסדר…
חול המועד פסח… ליל שביעי של פסח… בכוח כל אלו כבר ודאי נראה ישועה… כבר
נהיה ודאי אחרי כל הדברים המעיקים… אבל, אבל, היכן הישועה?!… אפוא
הנחמה?!… למה כל זה מתעכב ומתעכב ומתעכב?!…

 

כמו כן ממש, הרגישו בני ובנות ישראל גם
אז, הם התסבתובבו גם אז עם תחושת ההחמצה: הנה, לא מיניה ולא מקצתיה… רק כסף וזהב
הוציא מאתנו משה רבנו… ועוד הבטיח לנו הבטחות למכביר… אבל 'תכלית' –
ישועה  הוא לא הביא…

 

"ועמד המשכן מקופל מכ"ה בכסליו עד א' בניסן…
וכל זמן שהיה מקופל היו ישראל מלמלאין (מקניטים ומבזים) על משה לאמור: למה לא הוקם
מיד?!… שמא דופי ארע בו"?!…

(פסיקתא רבתי ו')

 

אוי, כמה רינונים היה נגד משה מחודש
כסליו שאז נגמרה מלאכת המשכן עד ראש חודש ניסן…

 

*
*  *

 

ואם לא די בכך, הרי שגם כאשר הקב"ה
כבר אומר למשה להתחיל בבניית המשכן, וכפי המסופר בפרשת פיקודי
(מ' טז'):

 

"ויעש משה ככל אשר ציוה ד' אותו כן עשה".

 

ואמרו חז"ל (ספרי במדבר מד' במדבר רבה יג' ב' מדרש תנחומא כי תשא לה'):

 

"מיום כ"ג באדר, שאז התחילו שבעת ימי המילואים,
היה משה רבנו בכבודו ובעצמו מתלבש כל יום בבגדי כהן גדול – בבגדי לבן – ועומד
ומשמש… והוא בעצמו מעמיד את המשכן בכל יום יום ומושחו ומפרקו… ויש אומרים
פעמיים בכל יום… ויש אומרים שלוש פעמים בכל יום"…

 

ובכל זאת, השכינה לא יורדת… האש משמים
לא יורד.. הישועה בכלליות ובפרטיות מתמהמה לבוא… והבושות והביזיונות והצער ועגמת
הנפש הם עד לשמים…

 

רש"י הקדוש בפרשת השבוע – פרשת שמיני – מבטא את
עומק הצער במילים כדרבונות
(ויקרא
ט' כג'):

 

"לפי שכל ז' ימי המילואים העמידו משה למשכן ושימש בו,
ופרקו בכל יום, ולא שרתה שכינה בישראל… והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה: משה
רבנו! כל הטורח שטרחנו היה רק בשביל שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עוון
העגל"…

 

כמה כבד וקשה היה למשה ואהרן להביא לידי
סיום של ירידת כבוד ד'… וכפי שמסופר בהרחבה שם – בפרשת שמיני בחומש ויקרא –
שאהרן לא רצה תחילה לגשת אל מלאכת הקודש כי חשש שלא יצליח להוריד שכינה לישראל…

 

ומן הצד עמדו כל אותו הזמן ליצני הדור,
ובמדקרות חרב מלגלגים כרגיל:

 

נו, הרי נסעת כבר לאומן, ונתת גם פדיון נפש – זהב כסף
נחושת… וקיבלת עליך גם להתפלל שלוש תפלות במניין… נו, מה עלה בגורלך – נושעת
כבר? או שחלילה יותר מכות קיבלת…

 

כי הרי נוסף על כל העיכובים שהיה מחודש
כסליו ועד א' ניסן, נוסף על כל זה עוד התווסף המכה האיומה של פטירת בניו של אהרן באותו
היום… בהקריבם אש זרה על אשר רצו להציל כבוד אביהם בראותם שהשכינה אינה יורדת…

 

וכפי שרש"י מביא כאן בפרשת השבוע –
פרשת שמיני
(ט' כג'):

 

"כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים,
ולא ירדה שכינה לישראל… היה מצטער ואומר: יודע אני שכעס הקב"ה עלי, ובשבילי
לא ירדה שכינה לישראל…

 

ואמר לו אהרן למשה: משה אחי! כך עשית לי?!… שנכנסתי
ונתביישתי"!…

 

ורק אז, כאשר כבר כלו כל הקיצין ועדיין
שכינה לא ירדה… אז נכנסו משה ואהרן לבקש רחמי שמים…

 

כי אחרי כל העבודות שעבד משה באותם ז'
ימי המילואים בכדי להביא גאולה ולזרז ישועה ולגלות כבוד שכינתו יתברך בין בני
ישראל, והיו ודאי ליצני הדור מרבים אז בדברי הביזיונות על מה שכאילו נתבזה משה בכל
אותם שבעת ימי המילואים, שבכל יום ויום הקים, כאמור, את כל המשכן ומשח אותו והקריב
עליו את כל הקרבנות, אבל אין אומר ואין דברים, והשכינה אינה יורדת… וענן כבוד ד'
אינו מתגלה…

 

ומתוך שברון לב כזה, ומתוך צער והשתפכות
הנפש הזו, זכו, סוף כל סוף, משה ואהרן, להוריד שכינה… וירד אש משמים…

 

אבל כל עוד הישועה התמהמה לבוא, היו,
ודאי, הליצנים חוגגים, כהרגלם:

 

הנה לנו עוד באבא… מבטיח הבטחות, לוקח כספים… אבל לא
מסוגל להוציא מכוח אל הפועל את הישועה…

 

אבל בכל זאת:

 

"וידום אהרן"…

 

ואז, כאשר מחזיקים מעמד, ושופכים לב
כמים, מתקיים "וירד אש" – ונתגלה כבוד ד'…

 

כמה חיזוק והתעוררות צריך ללמוד מכל מעשה
זה של משה ואהרן, שאחרי כל המעשים שעשו כרצון הקב"ה ובכל זאת לא הצליחו להביא
את הישועה המיוחלת כל כך…

 

אבל, משה ואהרן, בכל זאת לא מרימים
ידיים! לא אמרו נואש! כי דייקא אז נכנסו לפני ולפנים לעורר ולבקש רחמים שהשכינה תרד.

 

נורא ואיום…

 

אל תתייאש!

 

גם כאשר נדבת כבר נדבות… וגם כאשר שילמת כבר נדרים…

 

גם כאשר כבר קיבלת עליך קבלות טובות והנהגות ישרות…

 

כי גם כאשר הצדיקים הבטיחו ישועות אחרי מתן פדיונות… וגם
אחרי שכבר בנו מכספך בתי כנסיות ובתי מדרשות… ובכל זאת הינך רואה שעדיין לא ירדה
שכינה… ועדיין לא  נושעת…

 

וגם כאשר עדיין יש ביזיונות… וגם כאשר אתה מרגיש את
ההרגשה של אהרן הכהן שצעק ממעמקי לבו: 'ביישתני אחי'…

 

וגם כאשר אתה מרגיש את צעקת בני ישראל שצעקו לעבר משה רבנו:
מה לנו ולכל הטורח הזה… כל הטורח שטרחנו בחינם טרחנו…

 

ואז, הרי הייאוש והעצבות ורפיון הידיים מאיימים להשתלט על
כל כולך ולהפיל אותך לגמרי חלילה…

 

לא ולא! – תמשיך להיכנס לפני ולפנים… תמשיך לבקש רחמים…
ואז תרד האש, תתלהב, תדלק, תתעורר, תיוושע…

 

כי רק בכוח עקשנות זו ובכוח האמונה הטהורה והתמימה, מתקנים
את הפגמים ומסירים את העיכובים והמניעות וזוכים שוב ל'קרבת אלוקים לי טוב'…

 

 

 

א ליכטיגר שבת

 

און א ליכטיגער און א גיזונטער זומער

 

מוטה

 

 

 

יום ה' לסדר תזריע-מצורע לבני ארץ ישראל

כז' ניסן ה'תשע"ב

יב' למטמוני"ם – ה'תשע"ב

 

פנינים מתוך 'באר בשדה'

לקראת שבת פרשת תזריע-מצורע

 

חבר וידיד הי"ו

 

נכנסנו ברוך ד' לימי השבועות של חודשי
הקיץ… קיץ ה'תשע"ב… ועומדים אנחנו עתה לקראת הכניסה לחודש אייר,
הוא החודש אשר בו מקיימים בכל יום ויום מימי החודש את המצווה החביבה של ספירת
העומר…

 

ומבואר בספרים הקדושים, אשר אין עוד
מצווה שהיא באה מזמן לזמן, שיקיימו אותה במשך חודש שלם… כמו מצוות ספירת
העומר… כי הרי מצוותה ממלאת את כל ימי החודש…

 

חודש אייר נקרא בנ"ך גם בשם: "חודש
זיו"… חודש שמפיץ זיו ואור על נשמות ישראל, כאשר הם עוסקים לטהר עצמם במצוות
שבעת הנקיים, של שבעה כפול שבעה… שזה סוד ימי המ"ט ימים של ספירת
העומר, כמובא במדרשי חז"ל ובספרי הזוהר והקבלה והחסידות…

 

*
*  *

 

אחת המחשבות המעניינות הקשורות למצוות
ספירת העומר קשורה לדיון הידוע, האם מצוות ספירת העומר נחשבת כולה למצווה אחת
ארוכה שנחלקת לחמישים יום… או שבכל יום ויום יש מצווה מיוחדת של ספירת אותו
היום?…

 

הדיון הזה יש לו השלכות בכמה מישורים,
כאשר מהמפורסמים שמביניהם היא, האם אפשר להמשיך לספור בברכה את הספירה של היום, גם
אם הוא שכח לספור יום אחד… והאם מי שנעשה בר-מצווה באמצע ימי ספירת העומר, יכול
להתחיל לספור בברכה, גם כאשר הוא היה עדיין קטן בתחילת ימי הספירה?…

 

מבלי להיכנס, לדיון ההלכתי שבזה, אנחנו
נתמקד יותר בהיבט הרעיוני שיש מאחורי דיון זה. ונשתדל לבאר את הרעיון על פי המבואר
בתורת הקבלה על ענייני ספירת העומר.

 

כי בעצם שני המחשבות גם יחד יש להם מקום
במצוות ספירת העומר…

 

כי מצד אחד, ודאי שתכלית המצווה היא כאשר
סופרים את כל הימים כולם. כי השלמות של המצווה נעשית רק כאשר אנחנו מגיעים בסופם
ליום "חג השבועות", יום החמישים… שאז מתחברים להם כל הימים
יחד, ומעוררים את השער החמישים, בכוח הרוחני שיש למ"ט הימים שספרנו עד
היום החמישים…

 

כי בכדי שיתקיים ביום החמישים הפסוק
שנאמר במעמד הר סיני: "וירד ד' על הר סיני"… כל זה יקרה רק
כשאנחנו נעשה את מירב ההשתדלות שלנו לחזור להשם יתברך ולהתקרב אליו במ"ט
ימי הספירה… שזה בסוד מ"ט שערי התשובה… כי כל זה מרומז בסוד
הכתוב: "שובו אלי"… שרק אז יתקיים גם: "ואשובה
אליכם"… שגם השם יתברך ירד אלינו וייתן לנו להשיג ולהבין דברים שלא
היינו יכלים לבוא אליהם בכוחות עצמנו…

 

ולכן יש עניין בספירת העומר של "תמימות
תהיינה"… כי אנחנו צריכים להשלים את כל השבעה כפול שבעה ימים…
בסוד טהרת הנידה בשבעת ימי הנקיים שלה, בימים רצופים… וכמובא בזוהר את ההקשר
של 2 הפסוקים: "וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות תמימות תהיינה"
שנאמר במצוות ספירת העומר… "וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר"
שנאמר בטהרת הנידה – בפרשת השבוע פרשת מצורע.

 

אבל ודאי שבכל יום ויום בנפרד מימי ספירת
העומר גם נעשים פעולות והשפעות של קדושה וטהרה, וזאת על אף שעדיין לא נשלמו כל
המ"ט ימי הספירה…

 

כי על אף שעדיין הוא מוגדר כטמא מבחינה
רוחנית… וחלים עליו הרבה הרחקות כמו שחל על הנידה בימי ספירת הנקיים שלה… עם
כל זה, מבחינת ההסתכלות העמוקה הרוחנית, הרי ודאי שכל יום ויום מימי הספירה
ממשיכים על עצמנו כוחות רוחניים חדשים שלא היו קיימים אצלנו ביום האתמול…

 

כי בכל יום ויום מימי ספירת העומר –
מתברר בספרי הקבלה – מתבררים בירורים… ומתייחדים ייחודים… ומתקנים תיקונים…
בכל מיני חלקים שונים של קומת בניין הקדושה! כי בכל יום ויום מימי ספירת העומר
מתקנים חלקים מסוימים של המוח… וחלקים מסוימים של המידות… וחלקים מסוימים של
החלקים הפנימיים שלנו ושל החלקים המקיפים שלנו…

 

חברים! מי שיתבונן בספרי הקבלה הבנויים
על מצוות ספירת העומר הוא יראה איך שיש בכל יום ויום עשרות דפים של כוונות רוחניים
שנעשים על ידי כל אחד ואחד בכוח הספירה של אותו יום שהוא נמצא בו כעת… וזאת על
אף שעדיין לא השלימו את כלל כל התיקונים…

 

כי עלינו להבין, שבכוח מצוות ספירת העומר
במשך כל המ"ט ימים של הספירה, אנחנו בונים! ובונים! ובונים! – בניין גדול ורב
מימדים של הרבה קומות… וכמו בכל בנייה הרי שיש שלב של חפירות לעומק… ויש שלב
של שלד… ויש שלב של פנים… ויש שלב של גימור… עד שבאים לשלב של כניסה
לדירה…

 

כן כן חברים, גם בהסתכלות הרוחנית על
מצוות ספירת העומר, ודאי שגמר המצווה תהיה ביום החמישים… אבל בכל יום ויום נעשה
עוד משהו! ועוד משהו! ועוד משהו!…

 

מתוך כל זה, נוכל להבין קצת לעומק, את
דבריו הנפלאים של רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב
(בליקוטי מוהר"ן תורה ד' ח"ב). רבנו מסביר שם את הפסוק שנאמר בפרשת
השבוע
(ויקרא יג' ד'):

 

"והסגיר הכהן את הנגע שבעת
ימים"

 

והנה, בפשטות, הכוונה שמסגירים ומבודדים
את המצורע למשך שבעת ימי שלימים… כך המשמעות הפשוטה של הפסוקים, וכך גם מבואר
להדיא בגמרא
(מגילה ח
ע"ב).
בכל זאת יש שיטה
של ראשונים
(והובא בטור על
התורה)
שהכהן היה סוגר
ומסמן רק הקטע של הצרעת למשך שבעת הימים, וזאת בכדי לראות האם זה גדל והתרחב או
שזה נשאר על עומדו?… אבל, לכאורה, לכל הדעות ולכל השיטות, הרי  זה שהכהן סוגר את הנגע זה עדיין לא בא לעשות
שום מצב של טהרה על המצורע… כי הרי אדרבה, עליו אז להיבדל משאר האנשים… ועליו
להישמר עם כל ההלכות שיש למצורע מוסגר…

 

ובכל זאת, מגיע רבנו הקדוש רבי נחמן (שם בתורה הנ"ל) והוא רואה את הפסוק בהסתכלות שונה, מתוך
מבט רוחני של חיזוק עצום לכל אדם ואדם שהיצר הרע תפש אותו ברשתו והצליח להפיל אותו
למצב של צרעת וטומאה… והפיל אותו ללשון הרע ורכילות שזה מביא את הצרעת… או לכל
שאר שבעת הדברים שחז"ל מונים שהם הם הגורמים את טומאת הצרעת… ואומר לו רבנו
הקדוש רבי נחמן:

 

דע לך יהודי! שגם כאשר הצדיק, הכהן איש החסד, רק 'מסגיר את
הנגע', זה כבר תחילת טהרתך ותיקונך…

 

כי על אף שעדיין 'בדד ישב מחוץ למחנה'… והוא מטמא כמעט
כמו 'מצורע מוחלט'…

 

כי הרי: "אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט
אלא"…
(מגילה
ח ע"ב)

 

בכל זאת, ברגע שהוא זכה, והוא כבר הובא, ליד הכהן איש החסד,
והכהן התחיל לטפל בו, 'להסגיר את הנגע', והוא רואהו, ומוכיחו, ומדריכו, ומחזקו,
ומעודדו…
(כמובא
במדרש)
זה כבר מביא אותו
לדרך הטובה והבטוחה של ביטול טומאת הנגע…

 

דע לך, שה'והסגיר' שהצדיק עושה לך, זה כבר מוריד ממך את
ה'סגירו דנהורא עילאה'…
(כך
מתרגם הזוהר את עניין הצרעת, שזה אדם שנסגר ממנו אורות העליונים…)

 

ה'והסגיר' הוא בעצם הפתח החדש, הדף החדש, ההתחלה החדשה…

 

ולכן מבואר שם (בליקו"מ תורה ד' ח"ב עיי"ש ותבין דברים
נפלאים)
שגמר הרפואה הוא
סגירת המכה…

 

ה'והסגיר הכהן' הוא בעצם השלב האחרון של
תהליך פתיחת המכה, והוצאת הליחה, ושטיפת המקום, עד לפני ולפנים, ניקיון הדמים על
מנת שיוכלו לסבב כסדר וכראוי בכל הגוף… עד למצב של סגירת המכה…

 

לכן ידידי:

 

אל תתייאש!

 

אל תפחד!

 

אל תקטין את מצבך מאותו רגע שזכית להתקרב לצדיקים, בעלי
החסד…

 

כי בזה שהובאת אליהם, עליך לראות את המצב כסגור… כסגירת
המכה…

 

על אף שבדרך אתה עדיין תהיה סגור, מבודד…

 

אבל דע לך, שמכאן ואילך הכול רץ מהר…

 

הכול מתקדם לקראת סגירת המכה…

 

המצב של 'ההסגרה' פתח לפניך את ההתחלה של צמיחת קרן
הישועה…

 

 

א ליכטיגער שבת

 

מוטה

 

 

כתיבת תגובה