לקראת שבת פרשת תולדות ה'תשע"ב

פנינים מתוך באר בשדה

לקראת שבת פרשת תולדות

פרשת השבוע מורכבת ברובו מסיפורי חייו של יצחק
אבינו.

תמצית הסיפורים:

תולדותיו של יצחק – יעקב ועשיו.

חינוך 2 בניו אלו ויחסי ההורים – אליהם.

סיפור הרעב בארץ כנען, וירידת יצחק אבינו לאזור
פלשתים, וחפירת הבארות, והמריבה עם הפלשתים על הבארות, עד שיצחק עוזב את אזור
פלשתים.

משם ממשיכה התורה לספר את הסיפור הארוך על רצונו
של יצחק לברך את עשיו… ורבקה מונעת זאת, וגורמת שהברכות של: 'ויתן לך אלוקים מטל
השמים ומשמני הארץ' יעבור ליעקב בנה האהוב עליה… ועשיו נזעק זעקה גדולה ומרה על
שיעקב לקח ברכותיו בערמה, ורוצה להרגו…

ומכאן, מסיימת הפרשה לספר שיצחק ורבקה משלחים את
יעקב לבית לבן, עד אשר יעבור זעם אחיו, ומבקשים ממנו שמשם גם יקח לו אשה מבנות
לבן.

*  *  *

ב-2 הפרשיות הקודמים למדנו על לידתו של יצחק אבינו
בגיל זקנה של אברהם ושרה, ועל ניסיון עקידת יצחק, ועל סיפור מציאת השידוך של יצחק
על ידי העבד נאמן אליעזר.

בפרשת השבוע התורה ממשיכה לסכם את חיי אברהם
אבינו, כפי שרמזו לנו חז"ל (בראשית
רבא פרשה סג' פסיקתא רבא פרק יב' ד' בבא בתרא טז) על הפסוק (כה'
ל'):

'ויזד יעקב נזיד, ויבוא עשיו מן השדה והוא עיף, ויאמר עשיו אל יעקב הלעיטני
נא מן האדום האדום הזה'…

כי באותו יום מת אברהם, בכדי שלא יראה את בן בנו עשיו יוצא לתרבות
רעה… ועשה יעקב אבינו תבשיל עדשים לנחם את יצחק אביו…

וכפי שכבר למדנו בסוף הפרשה הקודמת, אברהם אבינו
נפטר בגיל 175 ועל אף שהשאיר אחריו את ישמעאל עם כל 12 נשיאי ישמעאל, ואת שאר
ילדיו שנולדו לו מקטורה – בכל זאת, את עיקר ירושתו הוא מוריש ליצחק, כפי שהתורה
מספרת שם (כה' ה'-ו'):

"ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן
אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם".

ומכאן, תחילת פרשת תולדות, שוב חוזרת התורה לסכם
את עיקר תולדותיהם של צדיקים, תולדותיו של אברהם, ובכך היא מתחילה:

'אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק … בקחתו את רבקה בת
בתואל הארמי אחות לבן הארמי לו לאשה … ויעתר יצחק לד' נוכח אשתו כי עקרה היא
ויעתר לו ד' … ויתרוצצו הבנים בקרבה … ויצא האחד אדמוני … ויקראו שמו
עשיו… ואחר כן יצא אחיו ויקרא שמו יעקב…' (כה' יט-כו')

ומבואר הדבר (ועיין רש"י כה' יט'), שהכתוב מדייק 'אברהם הוליד את יצחק' בכדי
להוציא מדעת ליצני הדור שאמרו וטענו מאבימלך התעברה שרה…

כי הרי תיכף ומיד אחרי הסיפור של לקיחת שרה לבית
אבימלך מספרת התורה (כא'
א'): 'וד' פקד את
שרה'… ויש 'מראה מקום' טוב לליצנים לדרוש דרשותיהם ולהוכיח צדקת
טענותיהם מן התורה ומן הכתובים…

מה עשה הקב"ה צר קלסתר פניו של יצחק כאברהם
לאמור: 'אברהם הוליד את יצחק'…

אבל התימה היא מה עניין זה לכאן? הרי בפרשה זו כבר
עסקינן בתולדותיו של יצחק, ומה זה כי נזכרו עכשיו באותם ליצני הדור שלחששו ודיברו
לפני 40 שנה?!…

ואולי, היה אפשר לומר שרק כאשר יצחק הגיע לגיל 40
לחייו אז הוא קיבל קלסתר פני אביו, כרגיל לפעמים שרק בגיל מסוים בחייו נעשה פני
הבן כפני האב… מה שאין כן בשנות צעירותו לא כל כך שמו לב לכך.

ועיין רמב"ן טעם נוסף על
הדיוק של 'אברהם הוליד את יצחק' וזאת בכדי להראות חשיבותו של יצחק שלא יהיה נכתב
אצלו כמו אצל ישמעאל (כה'
יב'): 'ואלה תולדות
ישמעאל בן אברהם', ולכן הוסיף הכתוב לייחסו 'אברהם הוליד את
יצחק' – כי רק עליו נאמר 'כי ביצחק יקרא לך זרע'.

אפשר גם באופן אחר, שהתורה מדייקת, דווקא כאן,
ואומרת: אל תאמר שמאחר שמספרים לי כעת ש'אלה תולדות יצחק', והנה הרי מספרים לך
עכשיו שעשו גם הוא יצא מרבקה הרי זה ראיה חותכת שמאבימלך התעברה שרה, כי מהיכן צץ
זרע פסול זה אם לא מאבימלך… לא, אומרת לך התורה, דע לך שעשו מגיע רק בגלל ה'אחי
האם'… ורוב בנים הרי דומים אחרי האם… ולכן האמת היא ש'אברהם הוליד את יצחק'
ומה בקשר לעשיו? זה בגלל 'בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי אחות לבן הארמי' והיא
הייתה שם כשושנה בין החוחים… (ועיין
גם אור החיים כה' כ' ובמאזניים לתורה).

*  *  *

ולהבין בדרך עבודה, את עניין 'ליצני הדור שהיו
אומרים מאבימלך התעברה שרה', נעתיק בתמצית את המבואר בארוכה בדברי רבנו ר'
נחמן מברסלב בספרו ליקוטי מוהר"ן (ח"א תורה עד'):

כי בעת שעובר על האדם מצב של הסתרת פנים, זה נקרא
בשפת המקובלים: 'אלה תולדות יצחק'… כי יצחק מרמז כל פעם על עניין מידת
הדין… ולכן, כאשר עובר על האדם מצב שמדת הדין מתוחה עליו, ופחד הגבורות
של יצחק סובבים אותו, הרי אז האדם בסכנה גדולה ש'ליצני הדור' יתגרו
בו להפילו באומרם: עזב אלוקים את הארץ, ונחש הטיל זוהמה בו.

כי אז, במצב של דינים וייסורים, רוצים כוחות
הטומאה להרחיקו לגמרי חלילה, לאמור: אלוקים עזבו רידפוהו ותיפשוהו כי אין
מציל לעזור ולהושיע בעת הזאת, ולמה לך להתפלל ולהתחנן על מצבך אחרי אשר
אין אלוקים בארץ, חלילה…

כי אז, בשעת הצרה, המחשבות מבלבלות את האדם, לבלי
לתת לו להאמין שגם בעת הזאת עדיין אברהם אתו, שהוא בסוד מדת הרחמים, כי
אברהם הוא איש החסד. כי בשעת הצרה מחשבות האדם מבלבלות אותו כאילו שהמצב
של 'יצחק' שעובר עליו, המצב של הדינים והצרות העוברים עליו,
כאילו כל זה 'מאבימלך נתעברה שרה'… כאילו, חלילה, כל הייסורים
והדינים אין להם שום קשר להנהגת הרחמים והחסד העליון של אברהם איש החסד.

ואז, כשנמצא האדם במצב זה, יש סכנה גדולה שיתגברו
על מחשבותיו עשו האדמוני, המבזה את התפלה והבכורה ליפול, חלילה,
באין סומך, מרוב צער הירידות והסתרת הפנים…

אבל האדם השלם, המחזק עצמו ועומד בניסיון לאמור:
לא, אין זה אלא ניסיון, וברוך ד' אשר לא עזב חסדו ותפלתו ממני, ונזהר מאוד לבל
יהיו אלו ייסורים של עשיו, הגורמים לבזות ולבטל, חלילה, את התפלה, רק אדרבה מחזק
את עצמו שבודאי 'חסדו גבר עלינו' ו'בגבורות ישע ימינו' –
שכל זה מרמז שגם הגבורות הדינים והייסורים נולדים מתוך החסד וישועת הימין… כי
הוא מאמין שתכלית הדינים והייסורים הם בוודאי לטובתו… ולכן הוא מחזק עצמו להאמין ש'אברהם
הוליד את יצחק' כי הוא מאמין שכל הייסורים שעוברים עליו הוא בסוד הפסוק: 'את
אשר יאהב ד' יוכיח'… אז בכוח כל זה הוא זוכה שמתוך תוקף מידת הדין של
יצחק מתגלה אליו סוד 'יעקב איש תם יושב אהלים'…

ולכן, על אף שכאשר יצחק מעורר את מדתו, פחד הדין,
מתעוררים מצבים בלתי נעימים של 'ויתרוצצו הבנים בקרבה', ואז יש
סכנה גדולה ואפשר ליפול לחלישות הדעת לאמור: 'אם כן למה זה אנכי'?! –
מה לי ולכל העבודת ד', אם התוצאה היא 'ויתרוצצו'… ובתי העבודה
זרה מושכים מכאן ובתי כנסיות מושכים מכאן… אין לי מנוחת החיים ומנוחת הנפש – כי
הרחוב עם כל תאוותיו קורצים מחד, אבל ייסורי מצפוני הנפש מייסרים מאידך… 'והלוואי
ולא התעברתי' (עיין
מדרש רבה סג' ו' ועיין גם תנחומא פרשת כי תצא ג'), ובמצב של כאלו מוחין דקטנות, שגורמים לכאלו דיבורים, הרי ודאי
שמפסידים הרבה, 'כי הייתה ראויה רבקה שתצא ממנה י"ב שבטים והפסידה
באמרה: 'למה ז"ה אנוכי'… (עיין היטב בפירוש מהרז"ו שם).

אבל, כאשר בכל זאת מתאמצים בכל הכוחות, גם
אחרי כל ההפסדים וחלישות הדעת, ומחזיקים מעמד, ונזהרים לא ליפול לייסורים
של נחש הטיל זוהמה בחוה, אלא ממשיכים לקיים: 'ותלך לדרוש את ד' – להתפלל
ולבקש רחמים ולהאמין בכח הצדיקים ובבתי מדרשותיהם של שם ועבר… הרי אז, בסופו
של דבר, מתגלה אור השמש של יעקב, המאיר את ליל החושך והדינים, וזוכים ל'ואחרי
כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשיו ויקרא שמו יעקב'…

והנה, בכוח העמידה בניסיון זה, זוכה האדם להינצל
ממצב עשיו וזוכה להגיע למדרגת יעקב. שבשפת המקובלים כל זה אומר: שהוא זוכה לצאת
מכל המוחין דקטנות וזוכה להגיע למוחין דגדלות… שכוונת הדברים למעשה היא: שהוא
זוכה לצאת מאפילת החושך והלילה לאור יום של חכמת התורה בהבנה נפלאה יתירה…

כי זאת על האדם לדעת, שבהכרח שיעבור על האדם מצב
של 'הושענא רבה' לפני הגיעו למצב של 'שמחת תורה'…
כי 'הושענא רבה' הוא הרי, כידוע על פי דרכי סודות תורת הקבלה,
הסוד של יומא רבה דפחד יצחק וגמר חתימת הדין של הימים הנוראים.

וכל זה גם סוד כל עניין חפירות הבארות אשר הסטרא
אחרא סותמת… שמסופר באריכות בפרשת השבוע. כי כל זה בא לרמז על עניין הבקשות על
המים שמבקשים הרבה ביום הושענא רבא… כי 2 הבארות הראשונים שרבו עליהם זה בסוד 2
בתי המקדשות שרבו עליה ונחרבו… ועל הבית המקדש השלישי נאמר (כו' כב'): 'ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות כי עתה הרחיב ד' לנו ופרינו
בארץ'…

כי יש מצבים בו האדם חופר בורות שיחין ומערות –
מרבה בתפלות, מרבה בצדקות, מרבה בעסקים, אבל אינו רואה תוצאות נגד עיניו… הוא
רואה רק 'עשק' ו'שיטנה' – עושקים אותו, שוטנים אותו, צועקים
עליו: 'לך מעמנו'… מסתירים פניו ממנו!

מה עליו לעשות במצב זה? – ביום זה ובמצב זה צריך,
שוב ושוב, רק לחזק עצמו לא ליפול לעשיו המבזה את התפלה והאמונה, רק לידע ולהאמין
שגם כאשר שפתותיו רוחשות כמו עלי ערבות… בלא טעם וריח… הרי
בכל זאת מגלה על כך בספר הזוהר: קוב"ה חדי בכל מלה ומלה ונטע ליה
סחרנין דההוא נחלא ואיתעבידו אילנין רברבין דאיקרון ערבי נחל… (= הקב"ה שמח בכל מילה ומילה, ונוטע כל מילה
סביב הנחל העליון ונעשה מכל מילה אילנות גדולים שנקראים ערבי נחל…).

כי גם כאשר המוחין סתומים וחתומים 'ויסתמום
פלישתים', ימשיך לזעוק ולצעוק אל המלך מלכי המלכים:

הושענא הושענא! אנא הושיעה נא! אנא הצליחה נא!

כי גם כאשר נסתמו כל המילים, ואינו יודע כלל מה
לומר, הרי במצב זה צריך להרבות סביב עצמו עם הרבה 'מגינים'… שישאר
לפחות במצב של 'מגן' – שכל זה בסוד הפסוק: 'כי שמש ומגן
ד' אלוקים' – כי כאשר מאיר על האדם שם הוי"ה של רחמים זה מרמז על
אור השמש… אבל כאשר עובר על האדם מצב של שם אלוקים – חושך, דינים וייסורים, אז
צריך להוציא את המגן… שיגן עליו מפני דיני האלוקי"ם והסתרת הטב"ע,
ויאמר:

הושענא, אומרי הושענא, הושענא!…

כן, בורא כל עולמים, אבי אב הרחמן, אין לי עכשיו
אלא אפשרות אחת ויחידה והיא לצעוק ולזעוק אליך:

הושענא הושענא!

ובכך הוא מרבה סביבו מגינים שיגנו עליו מפני
הזוהמה של הנחש, וזה יציל אותו מליפול לידי עשיו…

ואין ספק, שבכוח ההתחזקות הזו, יכנס האדם ליום 'שמחת
תורה' – במוחין דגדלות של שמחת יעקב אבינו בחכמת התורה, ואז השמש יאיר לו
באור הוי"ה של חסדי אברהם, ויתברר למפרע איך שהכול חסד עליון, ואלה
תולדות יצחק – יעקב! כי אברהם איש החסד הוא אשר הוליד את פחד יצחק!

כי ה'שמחת תורה' הוא יוצא בפועל מיום 'הושענא
רבה'…

ואז יתברר 'כי שמש ומגן ד' אלוקים' –
כי במצב של אלוקים, של הנהגת מידת הדין, מרבים להתעסק באמירת השפתיים,
גם כאשר הם במצב של דיבור בלא דעה, בלי טעם וריח… וזה מעורר את כוח המגינים,
לשמור ולהציל. ובכוח זה זוכים להגיע ל'ויזרח לו השמש' בחסדי הוי"ה ו'תורת ד'
תמימה משיבת נפש' ו'רומה על שמים אלוקים על כל הארץ כבודך'… (עיין כל זה היטב בארוכה שם בליקוטי מוהר"ן
ח"א תורה עד' – ויונעם לך לעד).

*

ומכל זה אפשר לבוא לביאור נוסף על הנהגת
מידת הדין של יצחק לברך דווקא את עשו בנו… שכולם תמהים על כך מה גרם לו
ליצחק לרצות להעדיף את בנו עשיו מעל בנו יעקב?…

הרבה פירושים נאמרו להסביר פליאה עצומה זו. ומתוך
מה שהתברר עד עתה על התהפכות ההסתרה לגילוי, שגם כל הירידות הם בעצם עליות, וגם
בכל הייסורים מוסתר בהם הנהגת הרחמים של 'אברהם הוליד את יצחק'… מכל זה יובן פן
נוסף, על פי דרך הדרש, על המהלך האלוקי בגרימת הרצון של יצחק לברך דווקא את בנו
עשיו, גם כאשר ודאי ידע יצחק וראה מנגד את תמימותו של יעקב, כאשר הוא יושב יום
ולילה באוהלה של תורה.

נקדים לכך את מאמר הגמרא (שבת פט)

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מה פירוש הכתוב (ישעיה סג): "כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה אבינו גואלנו
מעולם שמך" – לעתיד לבוא, אומר הקב"ה לאברהם: בניך חטאו, מה דינם? והוא
אומר לפניו: רבוש"ע, ימחו על קידוש שמך.

אמר הקב"ה בא נשאל את יעקב מה לעשות בבני ישראל שחטאו, אבל גם
יעקב אומר לו: ימחו על קידוש שמך.

כיון שרואה הקב"ה כך, הוא פונה ליצחק ואומר לו בניך חטאו, מה
דינם? ובכאן מאריכה הגמרא,
שיצחק עושה דין וחשבון שלם עם בורא העולם למען ימחל להם. ועל זה נאמר: "כי
אברהם לא ידענו, וישראל לא יכירנו, אתה הוא אבינו" – שהכוונה הוא, על יצחק
אבינו שמלמד זכות וסניגוריא על בני ישראל גם כאשר חטאו.

דברי הגמרא ודאי צועקים: דרשני? וכי למה רק יצחק
בכוחו ללמד סניגוריא על עם ישראל באחרית הימים?

אלא בכאן טמון ונעלם, סוד הדבר של המהלך האלוקי
לגרום ליצחק לברך את בנו גם כאשר הוא חשב שזה עשיו הרשע… כי
בכך הרי מתגלה עומק רצונו של הקדוש ברוך הוא, הרחמן והאהוב, שיצחק ירצה לברך
אפילו את עשיו… ובכך יתברר לדורות עולם שגם כאשר יהיו בני ישראל בדרגת בנו עשיו, הרי
שבכל זאת ברכת אבינו יצחק יחול גם עליהם, כי הרי על דעת כן היה יצחק מעניק לעשיו
את כל הברכות כולם.

בכך, הוא משרת את בני ישראל לטווח הארוך, שגם
במהלך ההיסטוריה רבת השנים, שהעם היהודי יעבור בו בתפוצותיו, ויבואו
זמנים, במיוחד באחרית הימים, כאשר בני ישראל ברובן הגדול יתנהג כמנהגי עשיו,
ומצד עצמם הרי ודאי אין הם ראויים לברכה  האלוקית ולגאולתם מצרתם, אבל
אז, ודייקא אז, מתעוררת ברכתו הגדולה של יצחק, כאשר בירך את יעקב גם כאשר
חשב עליו שזה עשיו בנו, ובכך הרי מתברר שבני יעקב ראויים לברכה גם כאשר הנהגתם
החיצונית יותר דומה לעשיו היודע ציד ואיש שדה, ולא רק כאשר הם תמימים
יושבי אוהלה של תורה ותפלה – בבתי כנסת ובתי מדרש.

ומכאן, הקריאה להתחזקות הגדולה לכל אדם ואדם… כי
גם כאשר עובר עליו מצבים של הסתרות והעלמות קשיות ותמיהות… כעין התמיהה הגדולה
על הנהגת הדין לברך את עשיו במקום את יעקב… שימשיך בכל זאת להיות דבוק באמונתו
התמימה באל עליון, ולהמשיך להאמין שהוא רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד, ואז ברבות
האמונה יתקיים: 'מתוך צרה – המציאם פדות ורווחה'… להיוושע בקרוב בישועה ורחמים
בכל מכל כל…

א לעכטיגער שבת

מוטה