פניני 'באר בשדה' פרשת פנחס ה'תשע"א

שער של ימי בין המצרים. בכי ותקווה. כא' הימים של ימי בין המצרים. ביצת תרנגולת. אילן לוז. כותל המערבי. עצם לוז.

ערב שבת קודש פינחס ה'תשע"א

 

פנינים מתוך 'באר בשדה'

לקראת שבת פרשת פנחס

 

 

 

פרשת פינחס נמצאת תמיד בפתח שלושת השבועות הידועים בשם: בין המצרים.

 

האמת היא שגם
בכל
ימות השנה צריך כל אחד להיות מיצר ודואג על חורבן בית המקדש, ולצורך
כך אף תיקנו לנו חז"ל הרבה עניינים שישמשו לנו כאות וזיכרון על מציאות החורבן.

 

הלכות רבות, בהרבה תחומי החיים, קשורות
לצורך עניין חשוב זה בכל ימות השנה, כמו גם תפלות ובקשות בימי חג ומועד, ובימי חול ושבת, ובזמני
שמחה וכדו'

 

בכל זאת, ימי בין המצרים, עיקר
מטרתם להפנים עוד יותר את כל עניין צער החורבן בלב האדם, ובהם
צריכים להפנים יותר ויותר את גודל הכאב על חורבן בית המקדש וגלות העם היהודי, ולצורך כך נכנסים, אט אט, על ידי כל ההלכות והמנהגים שמתחילים מיום צום י"ז בתמוז, וממשיכים ביתר שאת מראש חודש אב, ומתעצמים עוד יותר בשבוע שחל בו ט"ב, כאשר שיאם
מגיע בערב ט"ב אחר הצהריים ובליל תשעה באב ויום תשעה באב.

 

אשריהם ישראל!
שמידי שנה בשנה, חוזרים
הם לצבור את כוח זיכרון החורבן, דרך ה'שיבר' הראשי, שהם ימי בין המצרים, ומשם
ממשיכים על עצמם כוח ועוז ותעצומות נפש לשאר ימות השנה להיות זוכרים ומזכירים את כאב החורבן למען לא ימוש הזיכרון מבין עיניהם, בכדי לעורר בכך את האמונה והתקווה והציפייה לקראת הגאולה השלימה.

 

לפי הכלל הידוע שהקריאה שייכת לזמן, הרי מן הדין היה צריך לכאורה להיות שפרשת פינחס ישמש גם כקריאה המדברת על תוכן העניינים של ימי בין המצרים: עניני החורבן וצער
הגלות, אבל,
לכאורה, הדברים
נראים, על פניו, הפוכים
לחלוטין?

 

הפלא ופלא היא, שדווקא
פרשת פינחס, שהיא כאמור הפתח והשער לימי בין המצרים,
והנה, דווקא
בפרשה זו, חלק ניכר של הפרשה מדברת על עניני גאולה ותקווה:

 

ירושת הארץ (כי הרי כל פרק כ"ו, שהם 65 פסוקים, (ועוד קצת גם מפרק כז בסיפור בנותיו של צלפחד…) בעצם באים לספר את מנינם של בני ישראל ש"לאלה
תחלק הארץ בנחלה במספר שמות").

 

וכל תורת קרבנות החגים בבית המקדש: פסח, שבועות, סוכות, ראש השנה, יום הכיפורים, (כי הרי כל אלו כלולים ב-70 הפסוקים של פרקי כ"ח כ"ט).

 

ההסבר לכך, טמון בדברי קדשו של רבנו הקדוש, רבי נחמן מברסלב זי"ע, (על פי ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה פ"ה):

 

"שלושת השבועות, שהם עשרים ואחד יום שבין המצרים, כנגדם
יש גם
באילן
לוז… כי גם פירותיו של
האילן לוז הזה גדלים בתוך עשרים ואחד יום..
.

 

ובשביל זה נוהגים לאכול
ביצה בסעודה המפסקת, כי גם הביצה נגמרת בעשרים ואחד יום… וכמאמר
חז"ל (בכורות ח🙁 "תרנגולת מולדת לעשרים ואחד יום וכנגדו באילן לוז".

 

והאילן לוז הזה, הוא בעצם גם מרמז על העצם לוז שיש בעורף אדם. שכפי המובא בספרים, הרי
שרק הוא יישאר
אחר כליון כל הגוף… וממנו גם יתחדש בנין
הגוף בשעת תחיית המתים... וזהו עיקר
נחמותינו".

 

דבר רבנו כאן הם עמוקים מיני ים, ושורשם
בגובהי מרומים, אבל למען נשכיל ונבין מרחוק רמזים נפלאים שנוגעים למעשה כהכנה לימי בין המצרים הקרבים ובאים, נפשט
את הדברים ונפרטם לפרוטות,
כי הרי בסופו של דבר זה עיקר כוונת רבנו הקדוש, כאשר גילה רצונו לתלמידו הנאמן ר' נתן זצ"ל, שכל עיקר כוונתו היא להמשיך את העולם לעשייהלהיות
מוכנים לעבוד את ד' ולירא אותו כל הימים אשר על פני האדמה.

 

כל עיקר הבכייה והצער והאבלותהכלולים
בכל ההלכות והמנהגים של ימי בין המצריםמושתתים
ובנויים על יסוד אחד גדול, והוא:

 

התקווה והאמונה שהנה הנה באים הימים שתוסר החושך הכפול והמכופל ויתגלה האור לארץ ולדרים עליה – וזה זה מקור כל כוח הנחמה!!!

 

"על חלב שנשפך לא בוכים" – אומר מאמר החכם, מה לנו א"כ לבכות ולהתאונן על חורבן בית שהיה לפני כאלפיים שנה? לא ולא, מגלה לנו רבנו הקדוש ר' נחמן, הבכייה האבלות היא לא על החורבן שהיה ואיננו עוד, אלא על האמונה והתקווה שהנה הנה זה יכול כל רגע להיבנות…

 

כי הרי גם לגבי הגוף הפרטי של כל
אחד ואחד, הרי רואים בחוש שהעצם
לוז שיש בו בעורפו לא נכלה… גם אם לעינינו,
בקבר, כל הגוף כבר בכיליון… אבל העצם לוז נשאר לתמיד, וממנו בנין הגוף לעתיד וזה עיקר נחמותינו...

 

זה שאנו רואים איך שהעם היהודי לא שכח את בוראו גם בכל ימי הגלות הקשים, גם כאשר כל הגוף, לכאורה, כבר בכיליון,
זה זה העצם לוז שנשאר ומראה שיש תקווה ויש נחמה, כי הרי גם כאשר הכול נחרב, עדיין נשאר לנו שריד בית מקדשינו,
והנה זה עומד אחר כותלנו…

 

ואם ישאל השואל: וכי איזה נחמה היא זו שיש כותל מערבי? אחרי
אשר כל הבית הנהדר חרב ונחרב עד היסוד?!

 

תשובתה בצידה: זה זה עיקר הנחמה, כמו שעיקר נחמותינו היא על עצם הלוז שנשאר גם אחרי כליון גוף האדם כי ממנו בנין הגוף לעתיד, כמו כן, אלו הנקודות טובות שנשאר לכל אחד ואחד אחרי כל החורבנות שעוברים עליו ובכל זאת הוא עדיין מצליח לשרוד ולהשאיר לעצמו את עצם הלוז, את השריד של מקדשנו, זה עיקר תקוותו וזה עיקר נחמתו.

 

כוונת חז"ל בעשרים ואחד יום של בין המצריםמגלה
לנו רבנו הקדושהיא למען לעורר אותנו למחשבה על סודו של העצם לוז, שהוא
כנגד עץ השקד הנקרא: לוזשנגמר
גידולו בעשרים ואחד יום! וזה גם כל סוד כוונת האכילה של הביצה בסעודה המפסקת, לאמור:

 

הנה, אתה בן אדם, הנך עומד כבר בערב תשעה באב אחר חצות יום, וזאת אחרי שכבר קיימת במשך
21 הימים את כל מנהגי והליכות זיכרון חורבן בית המקדש… על
פניך ניכרת כל עומק הצער של החורבן, הנך שולף נעלך מעל רגלך ומתיישב על הקרקע לבד, בבדידות, לאכול את סעודת המפסקתזכור ואל תשכח! שכל עיקר צערך ואבלך היא מתוך תקווה ונחמה שבנין העתיד תבוא מתוך אותם שורשים עמוקים
שמתחבאים גם בעת החורבן!

 

לכן, קח לך ביצה בידך, טבול אותה
באפר. כן, נכון, זה מאכל אבלים. כן, נכון, זה אפר של שריפהאבל זכור תזכור! שהביצה
נגמרת בעשרים ואחד
יום!

 

זכור תזכור! שיש עצם לוז! זכור תזכור! שעיקר תקוותינושאין כליון
לגמרי! זכור תזכור! שאף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ד' אלוקיהם. זכור תזכור! שאני ד' השוכן אתם בתוך טומאתם.

 

זכור תזכור! שפרשת פינחס, על אף שהוא השער של כל ימי בין המצרים, הוא בכל זאת צועק אליך
שיש גם ירושת הארץ
"
ולאלה תחלק הארץ"

 

ואל תחשוב שזה לועג לרש, חלילה, אדרבה, כי הנה תיכף ומיד כשמגיע
תחילת ימי בין המצרים, הרי תשמע בשבת קודש את קריאת התורה של פרשת פינחס, ובו
תשכיל להכניס לך היטב למחשבותיך
ולדמיונך את כל סדרי החגים והמועדים עם כל סדרי הקרבת קרבנותיהם, לפני הגיע
ימי האבל שאתה נכנס בהםולא בכדי להחליש דעתך,
חלילה, רק אדרבה, כי זה עיקר הכוח להתאבלכי אנו מאמינים בני מאמינים שהעצם לוז נשאר לתמיד, והנה זה עומד אחר כתלנו!

 

כי אפילו ברשע גמור יש ודאי נקודות טובות, גם בו יש את העצם לוז… וגם
כאשר הכול מסביב כליון גמור… ולכן

אזמרה לאלוקי
בעודי! כי כל זה יביא בסופו של דבר את הגאולה השלמה.

א ליכטיגער שבת

מוטה

כתיבת תגובה