ניסיונותיו של מיוסף הצדיק. אורות נרות החנוכה
ימי החנוכה – לקראת שבת
פרשת מקץ – ה'תשע"ב
פנינים
מתוך באר בשדה
לקראת
שבת פרשת מקץ – שבת חנוכה
גלגלה
ההשגחה הפרטית, שלעולם יצא פרשת מקץ – הפרשה שקוראים כל בני ישראל בכל
מושבותיהם בשבת חנוכה, והלא דבר הוא…
יותר
משליש של פסוקי הפרשה (ולא בדקתי את האותיות והתיבות – כי הרי
בפרשה זו גם הם באו במספר ובחשבון בסוף הפרשה) מספרים
בהרחבה גדולה את סיפור חלומו של פרעה, וסיבובי ההשגחה הפרטית להוציא בכך את יוסף
מאפילת בית האסורים, ולשים קץ לימי החושך שעברו עליו במשך שתים עשרה שנותיו
האיומות הללו (עיין היטב בראשית רבה פט' א').
כן, חברים
וידידים, נא לזכור: יוסף הצדיק כבר היה מנותק אז 12 שנה מבית אביו, ובאותם 12 שנות
סבל הוא היה עבד, אסיר, מושפל, בזוי, נרדף, מנוסה בניסיונות קשים ומרים
כלענה…
ולמען
לצייר לפנינו, מקצת מן המקצת, את ניסיונותיו העצומים של יוסף הצדיק, בואו
יחד ונתבונן מעט במדרשי חז"ל אשר לפנינו.
* * *
במדרש
(בראשית רבה פו' א', ספר הישר קסה') דרשו את
הפסוק (הושע יא'): 'ואהיה להם כמרימי עול'
שרוממתי
צריו של יוסף עליו – ואיזו זו? זו זליכא, אשת פוטיפר.
על
הפסוק (בראשית לט' א'): 'סריס פרעה',
דרשו במדרש (בראשית רבה פו' ד', ועיין שם בפירש ה'מתנות כהונה'):
שנסתרס
בגופו. מלמד, שלא לקחו אלא בשביל דבר עבירה… וסרסו הקב"ה בגופו. כי כאשר
קנאו לעצמו, בא מלאך גבריאל, שהוא שר של אש, וסירסו ופרעו, ועשה אותו סריס חמה…
משל לדובה שהייתה משכלת בבני אדוניה, אמר: פכרון ניביה (= שברו שיניה). כך מלמד,
שלא לקחו אלא לדבר עבירה… וסרסו הקב"ה.
כמו כן
דרשו שם במדרש על הפסוק (שם לט' ב'):
'ויהי איש מצליח':
רבי
ברכיה אמר: גבר קפוז, כמה דתימה (שמואל ב' יט'):
'וצלחו הירדן לפני המלך'. משל לדובה שהייתה עומדת בשוק מקושטת באבנים טובות
ומרגליות, אמרו: כל קפיז לה, נסיב ביה מה דעלה. (אמרו:
מי שידלג עליה יקח כל מה שעליה). היה שם פיקח אחד, אמר
להם: מסתכלים אתם במה שיש עליה? אני מסתכל בשיניה!…
כי
יוסף לא היה חושש לפיתוי אשת פוטיפרע ולהבטחותיה, רק על העונש המעותד לו ממנה,
ולכן אמרו: שכל מה שהיא הייתה קופצת לפתותו היה הוא מקפץ יותר להינצל ממנה…
אמר
ר' ברכיה: כל אותה דובה, קפוז קפז! ואת רב מדין, אתמהה? (כך
אמר הקב"ה על יוסף: כל אותה דובה, אשת פוטיפרע, הייתה קופצת הלוך וקפוץ, ואתה
גדול ורב ממנה לבלתי שמוע לה… והוסיף לבאר ב'יפה תואר' שם):
שבא
המדרש לתרץ למה לא כתוב 'ויהי איש צדיק', למה: 'איש מצליח'? וכי בנכסים הצליח? וגם
מה זה שאמר הכתוב: 'ויהי איש מצליח', כי תיבת 'איש' מורה בכל פעם על שלימות רוחנית?
אלא לומר לך: ד' היה עמו, וצלח לו, להינצל מכל עוון… כי הצליח לקפוץ ולצלוח את
מעשה השטן המסיתו לחטוא…
*
שלמה
המלך אומר בחכמתו (משלי ז'):
'כי
בחלון ביתי בעד אשנבי נשקפתי, וארא בפתאים, אבינה בבנים, נער חסר לב, עובר בשוק
… והנה אשה לקראתו, שית זונה, ונצורת לב, הומיה היא וסוררת, בביתה לא ישכנו
רגליה, פעם בחוץ פעם ברחובות וצל כל פינה תארוב, והחזיקה בו ונשקה לו, העזה פניה
ותאמר לו … לכה נרוה דודים עד הבוקר … כי אין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק …
הטתו ברוב לקחה, בחלק שפתיה תדיחנו, הולך אחריה כשור אל טבח יבוא … עד יפלח חץ
כבדו, כמהר ציפור אל פח ולא ידע כי בנפשו הוא'
ופירשו
חז"ל שם במדרש (בראשית רבה פז' א' וברש"י
שם ו'מתנות כהונה', וחידושי הרד"ל והרש"ש, 'יפת תאר' ומהרז"ו
עיי"ש) כל אותם הפסוקים על יוסף צדיקא:
'אבינה
בבנים נער' – זה יוסף.
'והנה אשה
לקראתו' – זו אשתו של פוטיפר, שנזדווגה ליוסף.
'שית
זונה' – שגילתה ערוותה ליוסף, אבל 'נצורת לב' למצרים,
לבעלה המצרי. כי הייתה נוצרת איבה לבעלה המצרי, ורצתה לזנות תחתיו…
המצריים
היו מחזיקים אותה לצנועה, כי שמרה לבה ממחשבת זימה עם המצריים, ורק אל יוסף נתפתתה
לבה ואליו נשאה עין…
ויוסף
היה אז קרוב להילכד בפח, שכמעט הטתו ברוב לקחה, וכמעט שהיה הולך
אחריה לאבד נפשו כשור ההולך לטבח… וכמעט שהיה קרוב שהחץ יפלח כבדו…
ורק חכמתו עמדה לו להינצל…
כי היא
הייתה 'הומיה וסוררת'… שגשיא וטעיא… הייתה בוכה לו ליוסף… ונוהגת עמו
מנהג שיגעון…
'בביתה
לא ישכנו רגליה, אלא פעם בחוץ ופעם ברחובות' – כי
שאלה ואמרה לעוברים ושבים: חמיתון ליה ליוסף? כי חשקה ביוסף היה עצום כל כך, שאם
יוסף הלך אנה ואנה, הייתה מביטה אחריו, ורצה אחריו לראותו, והייתה אומרת: כי היא
רק מבקשת את העבד כדי לשרתה… אבל באמת, דבקה נפשה באהבתו אותו, כי לא יכלה
להיפרד ממנו…
עד ש'החזיקה
בו ונשקה לו'… 'ותתפשהו בבגדו'…
'העיזה פניה'…
'ותאמר לו שכבה עמי'…
*
עוד אמרו
במדרש (בראשית רבה פז' ה', ועי"ש ברש"י וב'מתנות כהונה'
ובמהרז"ו ו'פת תואר'):
בוא
וראה עד כמה מיאן יוסף… וימאן…
כי
למד ק"ו ממיאון של מצוה, כ"ש למיאון של עבירה… כי לעבירה ודאי צריך
למאן גם בלי שום נתינת טעם… כי מיד כשבא העבירה לידו ימאן בה מצד החטא לבדו…
וכנראה
שהיצר ניסה לפתות את יוסף שנכון לאדם להיות מעורב בדעת עם הבריות… ולכן כדאי
לעשות רצונה ולא להסית איבתה עליו… והוצרך יוסף לומר לה שבהכרח למאן לך אפי' שאת
גבירתי…
ואז
הוסיף יוסף לשכנע אותה בחמש סיבות למה הוא צריך להימנע מלחטוא איתה:
שמא
יפסל לקרבן אם יבחר לכך כמו שיצחק נבחר לקרבן בבית אברהם…
ושמא
יהיה טמא לנפש מבלי יכולת לקבל נבואה והתגלות ד', כמו שד' נגלה גם בלילה, לאברהם
ליצחק וליעקב…
ושמא
יקבל עונש על עוון כבד כזה כמו שאדם הראשון קיבל עונש על חטא קל וגורש מגן עדן…
ושמא
יהיה מזה חרפות ובושות וילקח ממני הבכורה כמו שראובן נלקחה ממנו הבכורה על שרק
בלבל יצועי אבי…
ושמא
יהרגני אדוני, בעלך, כי יקנא עלי קנאת חמת גבר ולא יחמול ביום נקם…
ויוסף
מתחנן על נפשו:
לכי
לבעלך, אין הבדל בין שכיבתו לשכיבתי…
אבל היא
המרשעת לא הירפתה, ואמרה לו:
אני
יהרוג את בעלי…
ויוסף
מוסיף עוד להתחנן על נפשו:
וכי
לא די בכך, שהיא רוצה למשוך אותו להיות שייך לחבורת הנואפים, ועתה היא רוצה שאהיה
שייך גם לחבורת הרוצחים…
יוסיף
מוסיף להתחנן ולהסביר:
שמא,
חלילה, אצטרך לכפור בהשגחתו יתברך שעיניו משוטטות בכל הארץ…
היא
ניסתה לקרר אמונתו ולומר לו:
איננו!
הוא אינו רואה את האדם כי הוא בשמי מרומים…
אבל
יוסף אומר לה:
'גדול
ד' ומהולל מאוד' – כן, גם בבית הזה ד' הוא גדול…
אבל היא
בשלה, והכניסה אותו מחדר לחדר ומקיטון לקיטון עד שהעמידה אותו על מיטתה… וכשהלכה
לכסות את פני העבודה זרה שהייתה חקוקה למעלה הימנה, אמר לה יוסף:
יפה
עשית שכיסית את פני העבודה זרה, אבל את 'עיני ד' המשוטטות בכל הארץ' אי אפשר לכסות
ולהסתיר… כי הכול גלוי לפניו ואי אפשר להסתר מפניו…
עד
שנשבע יוסף בשם אלוקים:
לאלוקים
איני עושה את הדבר הרע הזה…
כי לא
רצה לשכב עמה בעולם הזה כדי לא להיות עמה בגיהנום לעתיד לבוא… כי כל הטענות שאמר
לה היה כדי לדחותה אבל לנפשו מאן לעשות הדבר הרע הזה מפני יראת הוי"ה…
וכל זה
היה שנה שלימה… שתים עשרה חודש, שש חדשים בבית ושש חדשים בשדה…
עד כדי
כך, עד שמטרונה אחת שאלה את ר' יוסי (שם פז' ו' ועיי"ש ב'יפת
תואר' וב'נזר הקודש'):
אפשר
יוסף בן 17 שנה, והיה עומד בכל חומו, בבחרותו וחמימותו, והיה עושה הדבר
הזה?!…
*
ואחרי
שנה שלימה של ניסיונות קשים ומרים… ויוסף כמעט ונשבר…
'ויבוא
הביתה לעשות מלאכתו' – אמר רב שמואל בר נחמן לעשות מלאכתו ממש, לדבר עבירה
נתכוון…
'ואין
איש' – לא מצא עצמו איש… כי משמים שומרים עליו…
נכנסו
בו מחשבות: הרי אם אחטא איני איש אלא ארד לדרגת בהמה…
ר'
שמעון אומר: נמתחה קשתו וחזרה הה"ד (בראשית מט'):
'ותשב באיתן קשתו' – קשיותו…
כי יוסף
הצדיק נתחמם אז מאוד, (ועיין דברים נוראים במסכת כלה פרק ג'),
ועל אף שהיה אז בימי הקור של חודש כסליו שהוא מזל קשת אבל יוסף נתחמם אז כמו החום
שיש בכוכב הכסיל הקבוע בימי תמוז, וקרוב היה להיות קשתו ננערת…
ר' יצחק
אמר נתפזר זרעו ויצא דרך ציפורניו כמו שנאמר (שם):
'ויפוזו זרועי ידיו'… כי נעץ ציפורניו ועשר אצבעותיו, בקרקע ונסמך עליהם
כדי להסיח דעתו ויטרד יצרו ויעבור תוקף יצרו… כבש מעיינו וביטל חזקו וקשיותו…
זכות
אבותיו עמדה לו שברח ממנה, כי הם הגנו עליו כמו שנאמר: 'מידי אביר יעקב משם
רועה אבן ישראל' (שם) – רב הונא בשם רב מתנה
אמר: איקונין של אביו ראה וצינן את דמו… רבי מנחמא בשם רבי אמי אמר: איקונין של
אמו ראה וצינן את דמו…
כי דמות
אביו נדמה לו בחלון הבית ואמר לו: אם תשמע אליה ימחה שמך מבין שמות אחיך על אבני
האפוד… ויוסף הפיל עצמו בקרקע, וברח החוצה, מגודל הבושה…
ואלו
הם מהדברים הנסתרים והמכוסים מאוד מבני אדם… כי בודאי יעקב לא ידע שדמות דיוקנו
נראה לו כעת לבנו יוסף… וזה דבר נסתר מאוד, שיוסף רואה בחוש את דמות דיוקן אביו,
על אף שהוא בעצמו אינו יודע מזה… ובכל זאת נשאר עדיין ניסיון ליוסף!… (עיין
היטב ליקו"מ ח"א תורה ק"נ).
אמרה
לו: מה לך? אמר לה: אבא אני רואה… אמרה לו: והיכן הוא? 'ואין איש מאנשי הבית'?
אמר לה: את בת חמורים 'אשר בשר חמורים בשרם', וחמור אינו רואה, אבל אני מן
הרואים…
אבל
יצרו שוב גבר עליו ונכנס פעם שנייה… עד שהזהירו הקב"ה באזהרה קשה ונטל את
האבן שתייה ואמר לו אם חלילה אתה חוטא הריני מחריב את העולם…
כי יוסף
תפס אז את הרמז הדק שעבר במחשבותיו הטהורות, והשקיף על אור השכל שהוא כדמות דיוקן
אביו ואמו… ומתוך חלונות עיני שכלו וחכמתו הציץ בייחוסו לבית אביו, והבין, שבחטא
זה יאבד טובה הרבה… ובכל זאת לא שב עדיין תוקף יצרו, עד שחשב והתבונן שוב בעד
חלוני שכלו, כי אם חלילה יחטא ואשם, הרי יקלקל, חלילה, סדר העולם… ולכן אמר לה:
בת חמור את! וחמור אינו רואה מה שאני רואה… (בראשית
רבה פז' ז' ושם צח' כ' ובתנחומא ט', ובילקוט שמעוני קמה' קמו', וע"ע שם
במ"כ וביפ"ת וברד"ל ומהרז"ו).
*
עיניך
הרואות, ידידי, גודל עמידתו בניסיונות עצומים… ולכן, גם אם נאה אתה, וממילא טרוד
בייצרך הנך, הלא בשמים יאמרו לך: וכי נאה היית מיוסף?
כי
אמרו עליו על יוסף הצדיק, שבכל יום ויום הייתה אשת פוטיפר משדלתו ומפתה אותו בדברים…
בגדים
שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית…
והייתה
מחלפת שלוש חליפות בגדים בכל יום ויום… כי גם בחצי היום הייתה מחלפת שוב לבגדים
אחרים… וכל כך למה? כדי שייתן עיניו בה…
פעם
אחת נתקבצו המצריות ובאו לביתה כדי לראות את יופיו של יוסף… מה עשתה? נטלה
אתרוגין ונתנה לכל אחת ואחת מהן ונתנה סכין לכל אחת ואחת. וקראה ליוסף והעמידתו
לפניהן… כיון שהיו מסתכלות ביופיו של יוסף היו חותכות את ידיהן… אמרה להן: ומה
אתן, בשעה אחת כך… אני, שבכל שעה רואה אותו, על אחת כמה וכמה…
אבל
יוסף, עמד על דעתו ולא נכנע אליה… כי כשהייתה באה להסיח עמו, היה מרכין פניו
כלפי מטה, כדי שלא להביט בה. מה עשתה? אמר רבה הונא בר אידי: עשתה לו שיפוד של
ברזל מתחת זקנו, שאם ירכין פניו, יהא השיפוד מכהו… שנאמר: (תהלים
קה'): 'עינו בכבל רגלו ברזל באה נפשו', ואף על פי כן לא
שמע אליה…
ואז
התחילה לענות אותו בדבריה ואמרה לו: השמע לי! אמר לה: לאו!…
הריני
חובשתך בבית האסורים… אמר לה: ד' מתיר אסורים…
הריני
כופפת קומתך… אמר לה: ד' זוקף כפופים…
הריני
מסמא ומנקר עיניך… אמר לה: ד' פוקח עיורים…
נתנה לו
אלף ככרי כסף… לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה… ולא רצה לשמוע אליה ולשכב אצלה
בעולם הזה, כדי לא להיות אצלה בעולם הבא…
וגם
כאשר כבר הכניסוהו לבית האסורים, הייתה באה אליו יום יום, ואומרת לו: התרצה לי!
והוא אומר לה: כבר נשבעתי!…
והיא
אומרת לו, שוב: אני מעוורת עיניך! והוא אומר לה: ד' פוקח עיורים!
כאן תהא
מיתתך בכבלים! והוא אומר לה: ד' מתיר אסורים!
אני
מוכרת אותך בארץ רחוקה… והוא אומר לה: ד' שומר את גרים…
נמצא
יוסף מחייב את הרשעים… (יומא לה: ותנחומא ה' ט', אבות
דר' נתן טז').
*
יוסף
הצדיק נשאר איתן באמונתו בכל אותן ימי הניסיונות, וגם כאשר ראה בכל יום בנות מלכים
שפעמים היו מקושטות ופעמים מבוסמות ופעמים ערומות… בכל זאת, הוא ממשיך לדבוק ביראת אלקים… ואפי' אדוניו רואה
שד' אתו… אדוניו ראה ששכינה עומדת על גביו…
וכי
פוטיפר שהיה רשע ראה שהקב"ה עמו? ומהו 'כי ד' אתו'? אלא שלא היה שמו
של הקב"ה זז מפיו של יוסף צדיקא…
כשהיה
נכנס לשמש את אדוניו היה מלחש ואומר: רבון העולמים! אתה הוא בטחוני! אתה הוא
פטרוני! תתני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך, ובעיני כל רואי, ובעיני פוטיפר אדוני…
ופוטיפר
אומר לו: מה אתה מלחש? שמא כשפים אתה עושה לי? והוא משיבו: לא! אלא שאני מתפלל
שאמצא חן בעיניך, לפיכך כתיב: 'וירא אדוניו כי ד' אתו'… (בראשית
רבה פו' ה' ותנחומא ח' וילקוט שמעוני קמה').
*
אבל
היא, המרשעת, עושה כל מאמץ להכשילו ולהפילו מיראת ההוי"ה שהיה בקרבו… וכאשר
כמעט ונכשל, קם וברח החוצה… יוסף צדיקא נכמרו עליו רחמי שמים בזכות אבותיו, 'ויעזוב
בגדו בידה וינס ויצא החוצה', בזכות אברהם שנאמר עליו: 'ויוצא אותו
החוצה'…
והיא,
זליכא המרשעת, ממשיכה ברשעתה… 'ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם'… נתנה את
יוסף בפיהם של כולם… הרגילה את כל בני הבית להלעיז עליו…
כי
כשחזרו חברותיה מחגיגת היום, ובאו לבקרה ולשאול בשלומה, סיפרה להם את כל העלילה,
וכשהם אמרו לה: אין לך תקנה אלא לומר לבעלך שיחבשנו בבית האסורים…
אמרה
להם: בבקשה מכן, שתאמרנה גם אתן, כל אחת ואחת לבעליכן, שאף לכן תבע יוסף… וכך
עשו!
נכנסו
כל השרים לחצרו של פוטיפר וסיפרו לו על כך, מיד רצה להרוג את יוסף… אמרה לו
אשתו: אל תהרגנו, ואל תאבד מעותיך… אלא תחבוש אותו בבית האסורים..
אבל הוא
לא נרגע, ורצה בכל זאת להורגו… ואז באת אסנת, בתו, בסתר, וסיפרה לו האמת מה שאמם
עולל לו…
ובזכות
זה אמר לה הקב"ה: חייך! הואיל ואת לומדת עליו זכות, הרי שהשבטים שאני
מעמיד ממנו, על ידך יהיו!…
כי באמת
אסנת לא הייתה בתם של פוטיפר וזליכא, אלא היא הייתה בת דינה, שנולדה
לה משכם בן חמור… וכאשר רצו בני יעקב להורגה, מה עשה יעקב? שלחה לשדה, והניחה
תחת הסנה, ומכאן שמה: אסנת. יעקב קשר לה קמיע, ונתן עליה ציץ של זהב עם שם קדוש,
וכתב על הקמיע: כל הנושא את זו הרי הוא נדבק בזרעו של יעקב… ונלקחה על
ידי המלאך מיכאל למצרים… וזליכא אשת פוטיפר גידלה אותה… היא הכירה את יוסף שם
בבית זה וידעה את צדקתו וקדושתו… ויוסף נשאה אותה לאשה, על ידי שהיא זרקה לו,
את הקמיע שנתן לה יעקב אבינו, לתוך מרכבתו, כשהרכיבוהו במרכבת המשנה למלך… (מדרש
רבה בראשית פז' ח' ילקוט שמעוני קמו' פרקי דר' אלעזר לח' ילקוט שמעוני וישלח קלד'
מדרש אגדה בראשית מא' מה').
*
אבל
המרשעת הנוראה הזאת, גם בבריחתו של יוסף, כשהוא משאיר את בגדו בידה, היא מחבקת
ומנשקת את בגדו… וואו… כמה תאווה בערה בו אליו…
היא לא
עוזבת אותו גם בבית האסורים… היא ממשיכה להתעלל בו בדבריה ולפתותו…
אבל
יוסף צדיקא אינו נשבר, אינו נופל לייאוש עצבות מרה שחורה דיכאון… הוא ממשיך
בחיוניות ובשמחה לנצל את זמנו בצורה הטובה ביותר גם במרתפי הכלא… הוא מצא בעקבות
כך חן בעיני אדוניו, והוא נותן לו אפשרות
לצאת ולשרתו גם בביתו…
יוסף
חוזר כל יום לתא כלאו, ושם הוא שוב מתבונן באסירים שמסביבו, הוא נשאר ערני לכל
שינוי שקורה סביבו… הוא שם לב מיד על אותם שני האסירים, שבדרך כלל, כמו שאר כל האסירים,
פניהם נפולות, אבל היום פניהם רעים יותר מתמיד… הוא מתעניין, הוא שואל, הוא מבקש
לעזור…
* * *
כן כן,
ידידי, מה הנך רואה מכל אלו מדרשי חז"ל הפלאיים והנוראים, שגם אחרי כל
הניסיונות הנוראים שיוסף עבר בשנה הראשונה בבית פוטיפרע… אחרי שנמכר לעבד על ידי
אחיו… וגם כאשר גם נזרק לתוך מרתפי הכלא אחרי עמידתו בניסיון הקשה והנורא… הוא
נשאר חזק בדעתו ואיתן באמונתו ומלא חיוניות גם במצביו הקשים והמרים כלענה… בדיוק
כמו ה'מחיגר' (בסיפור ג' ב'סיפורי מעשיות')
שגם אחרי כל מאמציו להיות עצמאי ומצליח, בא עליו פתאום הצרה האיומה של נפילת
הגזלנים עליו, והוא נשאר בלי אוכל סביבו, ואז, במקום להתייאש ולהתמרמר על מצבו
ומזלו הביש, הוא זורק עצמו מהעגלה ומתחיל לאכול כל עשב שסביבו… כי זה הרי עדיין
בכוחו לעשות, אז חבל על הזמן אם לא נעשה את מה שעדיין אפשר לעשות… ולא רק בהרגשה
של בדיעבד ובלית ברירה, לא, בשום אופן לא, אלא באופן של 'לכתחילה אריבער'… ואז
הוא מרגיש בהתבוננותו את הטעם של כל עשב ועשב… וזה מביא אותו להרגיש פתאום את
השינוי בטעם הנפלא של העשב המיוחד, והוא מחליט להתבונן בזה מה זה ועל מה זה? והוא
מחליט לעקור אותו משורשו… וזה הביא אותו למקום רפואתו…
גם יוסף
נשאר ערני, חינני, מעשי… גם במצביו הקשים ביותר של שנות שהייה במרתפי הכלא כעבד
מושפל ובזוי, אבל את הרוח הפנימי הוא לא נותן לכלוא ולשבור, הוא נשאר אותו יוסף
איש מצליח שד' אתו בכל מקום, ואז, בין לילה, ודרך חלומות שינה, הוא יוצא מבית
מאסרו למלוך על כל ארץ מצרים…
כי יוסף
הצדיק עומד בכל תוקף בהדרו וביראת אלוקיו, שש ושמח בחלקו, מרקד וצוהל גם בכל עת צרה
וצוקה, ומחפש ומבקש גם בכל עת צר ומצוק את הטוב שבחושך, את האור שבתהום, את
ההרחבה שבמצר, את המוסיף והולך של 'אזמרה לאלוקי בעודי' ו'בצר הרחבת לי'… (עיין
היטב בראשית רבה פו' ד' ובמתנות כהונה שם. ועיין היטב ליקו"מ ח"א
קצ"ה ורפ"ב. והארנו בכך בדברים ערבים בפרשת וישלח על 'ורווח תשימו בין
עדר לעדר', ובפרשת וישב על 'והנה אורחת ישמעאלים באה').
והנה,
באותו ליל ראש השנה (ר"ה י'), מגלגל
בורא עולם בגלגוליו וסיבותיו, ופרעה חולם… (ועין
מהרש"א ברכות נה ד"ה ג' צריכים רחמים, שחלום של ראש השנה הוא החלום הכי
אמיתי עיי"ש. ועיין אריכות דברים בספר הנפלא 'משנת החלומות' בפרק חלום שעל
ידי מלאך עמוד 66 לבאר את התמיהה שהדין הרי רק ביום ראש השנה (ע"ז ד.) וכאן
הרי חלם בלילה? ותמצית דבריו: שאצל אומות העולם הדין בלילה (ירושלמי ר"ה
פ"א ה"ג), או שמדובר בחלום של מוצאי יום א' דר"ה, או בחלום של
ר"ה ביום…).
כן,
יהודי! תן לבורא עולם לגלגל את עולמו, 'קץ שם לחושך', יש דין ויש דיין, יש מי ששם
קץ לצרות, יש מי שמאיר בפתאומיות את החושך…
נכון,
יש מצבים של: 'עד עת בא דברו' – במצבים אלו מתקיים בכל תוקף ועוז (תהלים
קה): 'אמרת ד' צרפתהו' – אבל פתאום יבוא האדון אל היכלו,
ומשיח בא בהיסח הדעת, הגאולה והישועה – הכללית והפרטית – בחלום אחד בא על
פתרונו… פשוטו כמשמעו!
הנה
לפניך מסר וחיזוק לאלפנו בינה, מסיפור הפרשה פרשת חנוכה:
פרעה
חולם – ויוסף, נתקיים בו מיד: 'שלח מלך ויתירהו'… 'ויריצוהו מן הבור'… (עיין
היטב בדבריו הקצרים והקולעים של הספורנו מא' יד').
בין
לילה נהפך מעבד, אסיר, בזוי ומושפל – ל'שר ומושל על כל ארץ מצרים, אין חכם ונבון
כמוך, אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי'…
ממרתפי
הבור והכלא – הובילוהו, ביום ראש השנה, ל:'ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה
על יד יוסף וילבש אותו בגדי שש וישם רביד הזהב על צווארו וירכב אותו במרכבת המשנה
אשר לו ויקראו לפניו אברך ונתון אותו על כל ארץ מצרים בלעדיך לא ירים איש את ידו
ואת רגלו בכל ארץ מצרים'…
זהו
הגילוי של אור החנוכה… חנוכה בא ומודיע:
לעולם
אין מצב של ייאוש! לעולם יש מצב של תקווה!
כן, גם
כאשר החושך ימלא ארץ, גם כאשר קליפת יון החשיכו עיניהם של ישראל, וחושך על פני
תהום מתגבר, בכלליות ובפרטיות, בא אור הנר של החנוכה ומודיע:
דע
לך שכל הייחודים הגבוהים והנעלמים המרומזים במספר ובאותיות נ"ר החנוכ"ה (עיין
בכוונות החנוכה), כל אלו יורדים וחונים על כל נפש מישראל גם
כאשר מסתלק האור ויורד הלילה, ונזרק מפתח ביתו ולחוץ, ונשפל ללמטה מעשרה טפחים,
ונטמאו כל השמנים, ונפרצו כל החומות… אל ייאוש!
כי בכוח
הפך הקטן של שמן הקודש, בכוח האור הקטנטן של ההרחבה הקטנה בתוך הצרה הגדולה, יתגלה
לעיני כל שעדיין 'ורחמיו על כל מעשיו'… גם כאשר נופל תרדמה – הרי 'אלוקים יענה
את שלום פרעה', ודרך החלום יוציאוהו מבית מאסרו…
רק אל
ייאוש! אל דאגה! עשה כל מה שתוכל, כי יש סוד ועניין ששם נתהפך הכול לטובה…
יש
ניסים ונפלאות, ששם פך קטן מתגבר בעוצמתו ללמעלה משבעת ימי בראשית ומאיר מיום
השמיני לתוך שבעת הימים שתחתיו…
יש
גילויים כאלו שגם נקודות קטנות וזעירות של ישועות מזעריים נהפכים להיות מוסיפים
והולכים באורם, להביא ישועה שלמה וגאולה נצחית.
והרי גם
החלום עצמו משמעו: הרבה עניינים במיעוט זמן… (עיין
היטב ליקו"מ ח"ב תורה סא').
וגם
התוכן של חלום פרעה הרי היה:
'שבע
פרות יפות מראה ובריאת בשר נבלעות בתוך שבע פרות רעות מראה מאוד דלות ודקות בשר…
שבע שבלים בריאות וטובות ומלאות נבלעות בתוך שבע שבלים דקות צנומות ושדופות
קדים'…
להורות
ולגלות, שגם בתוך ימי החושך וההעלמה מסתתרים ונעלמים ונבלעים הרבה ישועות גדולות
ונפלאות… ומעט מן האור ידחה בסופו של דבר הרבה מן החושך, וגם כאשר נמצאים במיעוט
זמן ובמיעוט כוח ובמיעוט יופי – הרי בא אור החנוכה וצווח:
רבים
ביד מעטים! גיבורים ביד חלשים!
עלינו
מוטל, איפוא, רק להמשיך לקוות ולצפות לישועה, ולעשות את מה שאפשר עדיין לעשות,
להיות כיוסף צדיקא בימי מאסרו, להיות שש ושמח עם כל נצנוץ של אור, עם כל פירור של
נקודה טובה, עם כל רווח והרחבה שבתוך הצר והמצר…
ובכך
מגלים את סודם של י"ג מדות הרחמים, ובכך מתקנים את י"ג הפרצות
שפרצו היוונים בחומת הסורג שלפני החיל…
ונגד זה
תיקנו י"ג השתחוויות (עיין משניות מדות פ"ב
מ"ג)…
וכנגדם י"ג
תיבות בברכת להדליק נר החנוכה ובברכת שעשה ניסים, כי בכל לילה מאיר אור אחד של
י"ג מדות הרחמים יחד עם כל הי"ג (עיין בארוכה בכוונות
החנוכה).
ואז
מתגלה שיש שבר במצרים, ויש תקווה במצר…
כי
דייקא מתוך הסיפור של ה'ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות' –
דייקא אז צריך להיות
זהיר, לדעת ולהאמין, שבכל זאת:
'וירא
יוסף את אחיו ויכירם ויכר יוסף את אחיו – ורק – הם לא הכירוהו'
(מב' ז'-ח'). כי הוא הרי הניחן בחתימת
זקן ועכשיו הם מצאוהו בחתימת זקן (מדרש רבה צא' ז' ועיין עוד
יבמות פח: כתובות כז: ב"מ לט:).
כי גם
באותם מצבים עגומים, שבהם נראה, כביכול, כאילו הכול דין ואכזריות, צריך לידע
ולהאמין ש'אתה א"ל מסתתר', וגם שם יש 'חתימת זקן' של 'זקן מלא
רחמים'… דיקנא קדישא עם כל י"ג תיקוני הדיקנא… רק שעדיין הוא בהעלם
והסתר…
אמנם
כן, גם בשעת ההעלם וההסתר של אותו מכירת יוסף – יש שם חתימת זקן של זקן מלא
רחמים… הניחן בחתימת זקן… וגם בשעת ה'ויתנכר אליהם וידבר אליהם
קשות' – גם שם יש חתימת זקן של זקן מלא רחמים…
וגם
כאשר מתגלגל סיפור ההעלמה וההסתרה של הגבי"ע – צריך, שוב ושוב, לידע ולהאמין שגם בתוך כל זה
'אתה א"ל מסתתר' בי"ג מדות החס"ד (גבי"ע
= ע"ב י"ג… עיין היטב ליקוטי הלכות הלכות
הודאה ה"ו אות מה).
ואז
דייקא מתגלה האחדות של יהודה ויוסף, ומביא לידי הגילוי של 'אני יוסף אחיכם',
ומעתה, אין יותר הסתר פנים – 'כי אלוקים חשבה לטובה'.
כל אלו
הרמזים, הם הרי אותם התנוצצות האורות המאירים לארץ ולדרים עליה בכוח נרות החנוכה…
ומה יפה
ומה נעים חיבור פרשה זו לאורות הימים אשר סביבותיו. כי אתה הראת לדעת איך שאורות
החנוכה מסתתרים ונעלמים בתוך סיפורי פרשת השבוע התמידית של שבת חנוכה…
א ליכטיגער שבת –
חנוכה און א ליכטיגער יאר
מוטה