פניני ‘באר בשדה’ פרשת וישלח ה’תשע”ב

Print Friendly, PDF & Email

הכנה לחנוכה. מעשה אבות סימן לבנים. בצר הרחבת לי. מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו. ורווח תשימו בין עדר לעדר.

לקראת שבת פרשת וישלח
ה’תשע”ב

 

פנינים
מתוך ‘באר בשדה’

פרשת
וישלח

 

בסוף הפרשה של השבוע הקודם, פרשת ויצא, ראינו איך יעקב
אבינו מצליח סוף סוף להתחמק מלבן חמיו, כאשר בתחילה ניסה לברוח ממנו על נשיו טפיו
ורכושו, אבל כשזה השיג אותו ברודפו אחריו מתפתח ויכוח נוקב ביניהם, ובסיומו הם
כורתים ברית ועושים ביניהם ‘עדות’ על ידי גל אבנים באומרם:

 

“עד הגל הזה ועדה
המצבה הזאת שאני לא אעבור אליך את הגל הזה ושאתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת
המצבה הזאת לרעה”.

 

יעקב ממשיך ללכת לדרכו ופוגש בדרך כיתות מלאכים, ויעקב קורא
למקום ‘מחניים’ וכפירוש חז”ל:

 

“שנפגשו כאן יחד מלאכי
חוץ לארץ שהלכו עם יעקב עד כאן ומלאכי ארץ ישראל שבאו ללוותו מכאן”.

 

ומיד,
ממשיכה פרשת השבוע לספר על מלחמה חדשה, ניסיון חדש, מעבר חדש, פרק נוסף בימי
חיי יעקב הסוערים. הנה, בקושי הוא הצליח לעבור את העשרים שנה אצל לבן הרשע,
ומיד הוא צריך להתמודד שוב עם אחיו עם עשיו, עם העוינות הקשה של עשיו כלפיו שזה,
כזכור, גרם לו עוד מלפני עשרים שנה, לברוח אל לבן לפדן ארם.

 

יעקב
לוקח מאותם מלאכים שנפגשו אתו, ושולח מהם שליחים לעשיו. וכפי הרמז שהבעל -הטורים
מצא בפסוק: “מחני”ם – מ’אותם ח’יילים נ’טל י’עקב מ’לאכים”.

 

יעקב
מבקש מהם להודיע לעשיו שאין לו על מה לשנוא אותו, כי אין הוא שר או מושל, אלא סך
הכול הוא היה ונשאר כמו גר, נתין זר, בבית לבן – “עם לבן גרתי” –
וכי גם הברכות של אביו “מטל השמים ומשמני הארץ” לא התקיימה בו,
ובקושי יש לו היום שור וחמור צאן ועבד ושפחה, וזאת ביגיע כפיו שעבד בבית לבן עשרים
שנה, שלכן הוא איחר עד היום מלהגיע חזרה לבית אביו – “ואחר עד עתה”.

 

*  *  *

 

‘וישלח
יעקב מלאכים לפניו אל עשיו אחיו ארצה שעיר … כה תאמרון לאדוני לעשיו כה אמר עבדך
יעקב … ויקח מן הבא בידו מנחה לעשיו אחיו … ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו …
ורווח תשימו בין עדר ובין עדר … ויעבור את מעבר יבק … ויעבירם את הנחל …
ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו … ויגע בכף יריכו … ויקרא שם המקום פניאל כי
ראיתי את אלוקים פנים אל פנים … ויזרח לו השמש’
(לב’
ד’-לב’)

 

והנה
בדברי הרמב”ן
(לב’ ד’) מבואר,
על פי הכלל ש’מעשה אבות סימן לבנים’, שבזה שיעקב הכניע עצמו נגד עשיו, לפגם יחשב
לו, כמבואר גם במדרש רבה. ובכך ירמזון גם לתחילת נפילתנו בידי האדומים הרומאים
בזמן בית שני… כי מלכי בית שני, באו בברית עם הרומאים, ומהם שגם באו לרומא
(עיין
היטב רמב”ן ויקרא כו’ טז’. וע”ע ספר החשמונאים א’ ח’  וביוסיפון סה’).

 

עיין גם
בדברי הספורנו
(לז’ ב’) שכתב:
ומאז שחזר יעקב אבינו אל ארץ מגורי אביו – היו קורותיו כמו שקרה לנו בבית שני,
ובחורבנו וגלותו, וגאולתו לקץ הימין…

 

לאור
יסוד זה, נפלא הדבר לציין בפרטי הסיפור של המשך הפרשה, רמזים פלאיים, הקשורים
כולם, לכלל עניין ניסי החנוכה הממשמשים ובאים לקראתנו.

 

*  *  *

 

חברים
וידידים, נמצאים אנחנו כבר קרוב מאוד לימי החנוכה. הכלל הידוע הוא שאין אנו
חוגגים את החנוכה רק בכדי לזכור את ניסי החנוכה שהיו אז, לפני כאלפיים
שנה… אלא העיקר הוא, מה שהיה בימים ההם צריך לראות שיהיה גם בזמן הזה –
שצריך להמשיכם שוב שנית בכל שנה ושנה…

 

ולכן,
יהיה זה חשוב מאוד, שכבר מעכשיו, נתחיל כל אחד ואחת, להתכונן כראוי בלימוד הרבה
עניינים הקשורים לאורות הניסים של חנוכה, ולעורר רחמי שמים שנזכה לאורות וניסי
החנוכה גם אנחנו כהיום, ניסי חנוכה של שנת ה’תשע”ב

להמשיך עלינו, בכלליות ובפרטיות, את כל פרטי ניסי החנוכה, ברוחניות ובגשמיות…

 

כי הנה
מבואר הדבר בפרשת השבוע שיעקב חזר על הפכים הקטנים. וידוע בספרים
(עיין
ש”ך על התורה ובארוכה יותר בספר ברכת שמואל)
שזה
מרמז על פך הקטן של הנס שנעשה עם השמן של חנוכה…
(כמו כן
זכורני שיש מדרש חז”ל על הפסוק (לב’ יא’): ‘במקלי עברתי את הירדן הזה’ – ששם,
בתוך המקל הזה, היו גנוז שמן, שהוא בסוד השמן של נס החנוכה…).

 

כי באמת
ניסי החנוכה לא התרחשו רק בימי החשמונאים בזמן בית שני. אלא שורשי הניסים של אור
החנוכה כבר קדמה לעולם, ותיכף ומיד בתחילת הבריאה, כאשר ‘הארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך
על פני תהום’ – כבר על זמן זה רימזו לנו חז”ל
(עיין
היטב בראשית רבה ב’ ד’. וע”ע שם טז’ ד’ על הפסוק: ‘ונהר יוצא מעדן ומשם יפרד
והיו לד’ ראשים’. וע”ע שם מד’ טו’ על הפסוק: ‘איל משולש’).

על אותו גלות קשה של גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהם…

 

בדברי
חכמינו ז”ל מתבאר גם שהשמן של אותו פח קטן שמצאו בזמן החשמונאים היה מוכן
ומזומן עוד מששת ימי בראשית… ונצנוצי אורות החנוכה התגלגלו ובאו מזמן אדם הראשון
(עיין היטב אודות החג לשם שמיים שתיקן אדם הראשון, בתקופת
טבת, למשך 8 ימים – במסכת ע”ז ח’),
הבל (עיין
היטב בראשית רבה כב’ ד’),
ונח (עיין
היטב בראשית רבה לג’ ו’, ועיין עוד רש”י (ח’ ג’) שבכ”ז או בכ”ח
כסלו – יום ג’ דחנוכה – פסקו הגשמים של המבול…),
עד
הגיעו ליעקב אבינו…

 

כי בעצם,
זה כלל גדול, שכל הניסים עומדים מוכנים ומזומנים עוד בטרם הצרה,
והקב”ה מקדים רפואה למכה.

 

בדברי
חכמינו בא ברמז שכשיעקב היה עוד בדרכו ללבן, אחרי חלום הסולם, וישכם בבוקר, ומספר הפסוק
(כח’ יח’): ‘ויצוק שמן על ראשה’ – ומבואר במדרש
רבה
(סט’ ח’) שופע לו מן השמים כמלוא פי
הפך…
(כי מניין לו ליעקב שמן באמצע המדבר, אחרי ששלחוהו ‘גדוד’,
ריק מכל, כמבואר במדרשים, אלא ששפע ירד לו משמים – עיין שם בפירוש מהרז”ו.
וע”ע בראשית רבה עח’ טז’ מגודל נפלאות הניסוכים שהרבה יעקב אבינו לנסך
בהמשך הזמן כאשר חזר מבית לבן. ועיין בעניין זה בדברי מוהרנ”ת מברסלב בספר
ליקוטי הלכות – הלכות ערב ה”ה לט’).

 

*  *  *

 

לאור
יסוד זה, שאור נס החנוכה התגלגל ובא עוד מימי קדם, ועוד בטרם המכה הכינו בשמי מרום
את הצרי והרפואה, פירש בזה ה’אמרי-אמת’ את עניין ח’ ימי חנוכה, לתרץ
קושייתו המפורסמת של הבית-יוסף למה עושים שמונה ימי חנוכה ולא שבעה, הרי
הנס היה לכאורה רק שבעה ימים, כי ללילה אחד היה מספיק שמן?

 

ומסביר
ה’אמרי-אמת’ כי היה זה על פי מעשה, שהתרחשה בשנים קדמוניות בבית המקדש:

 

מעשה
שהיה כך היה, היות והרי אי אפשר היה ליצוק את השמן לתוך המנורה ישירות מהחבית
הגדולה מחמת גובה המנורה וכובד החבית… לכן היה מכין הממונה על השמן בבית המקדש
פכים קטנים מתוך החביות הגדולות, כדי מדת שמן לכל לילה לכל קני המנורה. והיה זה
פעם, שאחרי היציקה מהחבית אל הפח, וראה הכהן שאין הפח מתמלא… וכך חזר שוב על
עצמו גם ביציקה השנייה…

 

וכאשר
ראה שאין הפח הקטן מתמלא זה פעם שלישית מיד הראה את הפלא לחברו… וחברא חברא אית
ליה עד שזה הגיע לכהן הגדול…

 

וכאשר
ראה הכהן הגדול בעיניו את העניין הנפלא הזה שאין הפח מתמלא עד שיצקו בו 8 פעמים –
אז חתמו בחותמו של כהן גדול, והחביאו אותו, ביודעו כי זה עומד מוכן ומזומן לעשות
בו ניסים…

 

ומתוך
פרטי מעשה נפלא זה מובן למה מצאוהו גנוז? ולמה היה חתום בחותמו של כהן גדול? ומה
העניין שדייקו חז”ל באמרם: נעשה ‘בו’ נס? ושפיר עבדינן 8 ימים, כי הנס היה
שמונה פעמים, ודפח”ח.

 

הכלל, ששורשי
הנס של שמן החנוכה התרחשה בעולם טרם בוא העת והזמן של הצרה בימות החשמונאים,
וכאמור, גם יעקב אבינו חזר על הפכים הקטנים, ‘ויותר יעקב לבדו’ – לכד”ו,
לבד”ו – בסוד בית הב”ד של השמן…

 

*  *  *

 

והנה
חברים וידידים, זה לא יזיק כלל אם נשתדל להיכנס גם קצת לעולמות של הסוד
והקבלה… נשתדל לשים קצת לב לדברים הבאים, על אף שלהבינם כראוי צריך הרבה ידע
והקדמות בתורת הסוד, אבל פטור בלי כלום אי אפשר… ואולי, כאשר נראה רמזים נסתרים
הללו, יתעורר בנו החשק והרצון להבין הדברים ביתר שאת, וזה יגרום לנו במשך כל ימות
השנה להתעורר להציץ קצת יותר באותן סתרי תורה, על מנת להחיות את נפשנו בשובע
שמחות…

 

כי זה
כלל גדול בידינו: ‘מעשה אבות סימן לבנים’… כי בזה שנשאר יעקב לבדו מעבר לנח”ל
יב”ק, הרי בזה הוא השתדל להמשיך אורות הניסים של אותו הנח”ל
– ל’הדליק נ’ר ח’נוכה… ולהמשיך את הג’ ייחודים של הוי”ה
אהי”ה, הוי”ה אלוקי”ם, הוי”ה אדנ”י… = נ”ר…
שנדלקים ומתייחדים בעולמות העליונים על ידי מצוות הדלקת נר החנוכה… כי ג’
ייחודים אלו יש בהם כ”ה אותיות ומספרם יוצא נ”ר… כי כל
זה בסוד חנו-כ”ה אותיות, ובסוד מספר הנ”ר.

 

כי ב’
הייחודים של אדנ”י ואהי”ה, העליון והתחתון, כלולים בייחוד האמצעי
של אלוקי”ם. כי אדנ”י ואהי”ה גימטריא אלוקי”ם.
ולכן בייחוד האמצעי שהוא הוי”ה אלוקי”ם כלולים בעצם כל ג’
הייחודים. ולכן הייחוד  האמצעי הזה: הוי”ה
אלוקי”ם, הוא יוצא בגימטריא יב”ק כידוע – והוא לבדו הנקרא שם
מלא, על שם שהוא בעצם מתמלא בתוכו גם עם ב’ הייחודים האחרים
(עיין
היטב ליקו”מ ח”א תורה נ”ד והבן היטב שייכות עניין זה לתורה
הנ”ל שנאמרה בחנוכה). 
ויעקב,
בעברו את נח”ל היב”ק, להציל את הפכי”ם הקטנים…
בעצם מרמז בזה, שהוא מתעסק אז בברכת: ל’הדליק נ’ר ח’נוכה…
ומכוון אז לג’ הייחודים שנגרם בהדלקת נ”ר החנוכ”ה… כי בג’
הייחודים הנ”ל, שהאמצעי שבהם גימטריא יב”ק,  יש, כאמור, את כל הכ”ה אותיות של נ”ר
החנוכה…

 

ושרו של
עשיו נלחם עמו, ונגע בכף יריכו – בסוד הנצח וההוד
(עיין זוהר
כא: וע”ע ליקוטי תורה בפרשת וישלח, וע”ע שער הפסוקים
שמואל א’ א’. ובפרי עץ חיים ובשער הכוונות על כוונות חנוכה. ועיין בארוכה
נפלאות בדברי מוהרנ”ת מברסלב בספרו ליקוטי הלכות – הלכות הודאה
הלכה ו’ כה’-ל’),
כי רצה עשיו לעשות קלקול בספירת ההו”ד של ‘בני
בינה ימי שמונה’ – שהוא ‘הוד’, הספירה השמינית מלמעלה למטה… ורצה הס”מ לעשותו
צולע על יריכו…

 

והשל”ה
הקדוש
מוסיף לגלות שה’ותקע כ”ף יר”ך’ נהפך
להיות פ”ך השמן… ויר”ך המנורה…

 

ובכוח מלחמותיו
של יעקב הצליחו מתתיהו ובניו, בזמנם, לתקן זאת, ותיקנו הודא”ה ותפלת
‘על הניסים’ בברכת מודי”ם…

 

כי
נתקיים בסופו של דבר אצל יעקב אבינו: ‘ויזרח ל”ו השמ”ש’ שהוא בסוד
ל”ו נרות עם השמ”ש…

 

ודע לך
ידידי, שמבואר בתורת הסוד, ששורש עניין הניסים של חנוכ”ה, יוצא מאורות
הנקראים בשפת הקבלה: מקיפים. מקיפים אלו יוצאים מפעמיים שם א”ל
במילואו אל”ף למ”ד, שהוא גימטרייא הק”ף… ופעמיים הק”ף
יוצא בגימטרייא ש”ע. שהם בסוד ש”ע אורות המאירים מאור פניו
יתברך.

 

עוד
מתבאר בתורת הסוד, ששם הוי”ה יחד עם האותיות שלו הוא בגימטרייא א”ל.
ולכן, הפעמיים א”ל שרשם, כאמור, מפעמיים הוי”ה. ולכן
לש”ע אורות הללו מצרפים עוד ח’ אותיות של פעמיים הוי”ה, שזה נקרא בשפת
המקובלים ח’ חיוורתא, ואז הוא יוצא בגימטריא: בשלו”ם גימטריא עש”ו
(עם האותיות, ועם הכולל של בשלום. שכל זה בסוד מלחמת
יעקב עם עשיו ושרו של עשיו, בחוזרו כעת לארץ ישראל, אחרי שהצליח להכניע את לבן).

 

והנה,
כל זה טמון ונעלם בסוד חנוכ”ה – כי תיבת חנוכ”ה הוא בסוד חנ”ה
כ”ו. כי חנ”ה הוא בסוד ס”ג, שהוא הוי”ה
במילוי: יו”ד ה”י וא”ו ה”י. ובו יש ג’ יודין וא’ –
גימטרייא א”ל… וה-כ”ו שהוא הוי”ה עם הד’ אותיות
שלו והכולל הוא א”ל שני. והם מתמלאים כל אחד לקפ”ה, ויחד
עולים בסוד ש”ע נהורין של אור הפני”ם.

 

והנה כל
זה הוא בסוד: פני”ם אל פני”ם (כי כל פני”ם, עם
האותיות והכולל, גימטרייא קפ”ה…) הנאמר בדברי יעקב אבינו בלחמו עם
שרו של עשיו… שהוא בסוד השם הקדוש אורפניא”ל… (שהגימטרייא שלו הוא
ש”ע יחד עם הח’…) שכל זה רמוז ונעלם במה שיעקב “קרא
לשם המקום אור פניאל” שהוא בסוד אורות המקיפים של ‘להצהיל פנים משמן’
נר החנוכה
(עיין היטב ליקו”מ ח”ב תורה ז’),
שכל זה בא לרמז שיעקב אבינו התעסק אז גם בכוונת הברכה השנייה של נר החנוכה שהוא
ברכת: ש”עש”ה ניסים לאבותינו, שכאן רמוז כל העניין של ש”ע
נהורין… כי זה היה גודל הנס שהאיר לנו השם יתברך את פניו גם בתוך החושך, להכניע
קליפת יון שרצו להחשיך עיניהם של ישראל, ולהחריב את הבית השני.

 

*  *  *

 

והנה
חברי וידידי, בשורות האחרונות הללו צללנו קצת במים אדירים… סודות עליונים…
סתרי תורה… תורת הסוד… אבל העיקר, להוציא מכל זה רמזים לעובדה ולמעשה בחיי
היום יום… ובכן, תמצית הנקודה שצריך להוציא מכל זה היא לדעת איך להילחם עם
קליפת יוון עד היום הזה…

 

כי זאת
עלינו לדעת שקליפת יוון רוצים להטעות את האדם בכל עת כאילו המצב הוא ‘חושך על
פני תהום’ – להחשיך את התהום… שיהיה צרה אחת ארוכה, גלות אחת ארוכה…

 

כי
כשנופלים לתוך תהום, הרי ודאי שהסכנה גדולה ועצומה עד מאוד… אבל אם יש קצת
אור בתהום, יש בכל זאת איזה פתח תקווה להיאחז ולהינצל…

 

אבל
היוונים רצו להשכיח ולהחשיך את חשיבות המאור של הנקודות הטובות, להחשיך את
התהום… להחריב את הבית השני, שהוא בסוד הנקודה טובה בתוך המצר, שהוא בסוד הבית
השני בתוך ימי הגלות.

 

כי הרי
הזקנים שבאותו הדור בכו על הבית השני… כי חסרו בו עשרה דברים כמובא בחז”ל.
אבל בכל זאת הייתה זאת פתח תקווה לאורך ימי הגלות של התהום, להאיר משם גם לימים וללילות
החורפיים, המושלגים… וגם למטה מעשרה טפחים… ומחוץ לפתח הבית לרשות הרבים…
להכניע רגלי תרמודאי שבשוק… בכדי לגלות שגם חושך לא יחשיך ממך…

 

כי יעקב
אבינו שהוא בסוד הבית השלישי, פועל בתפלתו שיהיה בית שני, כי רק בכוח הבית השני
יצליחו להמשיך את התקווה בעומק ימי הגלות, על מנת שיהיו ראויים להגיע לבית
השלישי… ולכן המשיך אז במלחמתו, באותו לילה כשנאבק עם המלאך, את סוד המנורה לכל
בית יהודי לכל ימי הגלות… וגילה לעיני כל איך הנקודה טובה, הפ”ך הקטן,
גם הוא יקר וחביב… וגם כאשר נדמה לו שאין בו להדליק, ואפילו לא ללילה אחד, בכל
זאת יעשה את שלו להדליקו, ולברך עליו, ולהודות ולהלל על מציאת הנקודה הטובה
הזאת בתוך עומק הצרה…

 

כי אם,
חלילה, היו רבותינו שבאותו הדור מזלזלים בנקודה הקטנה הטובה שמצאו בדוגמת פך הקטן
שאין בו להדליק אפי’ לילה אחד, והיו, חלילה, אומרים: נו, מה כבר מצאנו? מה כבר
אפשר לעשות עם נקודה קטנטנה כזו? איך אפשר בכלל לשמוח עם זה? הרי הישועה השלימה
עדיין רחוקה לגמרי לגמרי… אם חלילה היו אלו המחשבות תופסים מקום בלב
רבותינו, לא היינו זוכים לנס הגדול של ‘ונעשה בו נס ודלק 8 ימים’…

 

כל זאת
בא נס החנוכה ללמדנו ולהורות לנו, עד כמה חשובה והכרחית וחיונית לשמוח באמת עם
הנקודה הקטנה והזעירה ביותר, ולברך עליו בשם ומלכות: שעשה ניסים לאבותינו… ואז
נעשה בו נס, ומתגלה לעיני כל, שגם בעומק הצרה יש אור של נקודות טובות וישועות
ונחמות, ואין זה תהום חשוכה לגמרי, רק אדרבה, גם ‘בצר הרחבת לי’, ‘ורווח תשימו
בין עדר לעדר’… של יהיה בסוד גלות אחת ארוכה…
צרה בתוך צרה…
(עיין היטב בראשית רבה עה’
יג’).
כי אז אי אפשר להודות ולהלל, וממילא אי אפשר לשאול ולבקש
שוב שאלת צרכיו… כי לבו סחרחר מרוב עומק הצער והצרה…

 

אבל
כאשר מצליח לראות, שגם כאשר הוא נמצא בתוך צרה איומה ונוראה, כדוגמת דוד מלך ישראל
החי וקיים, שגם כאשר אבשלום בנו רודף אחריו להורגו, בכל זאת, גם כאן טמונה פתח תקווה
והצלה וישועה גדולה, כי ‘סתם ברא הרי מרחם על אבא’, וממילא אפשר גם במצב מסובך זה
לפתוח פיו ברינה וצהלה ולשיר ולזמר: ‘מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו…’ –
ואז דייקא מתחיל הלב להתרחב קצת משטף הדמים השוטפים עליו
(עיין
היטב ליקו”מ ח”ב תורה ב’ ובליקוטי הלכות – הלכות כלאי
בהמה ה”ד).
ובכח ההודאה וה’שבחו של מקום’ אפשר כבר לפתוח הלב בצעקה
אדירה של שאלת צרכיו: ‘ד’ מה רבו צרי רבים קמים עלי’… ובכוח הצעקה להינצל
עוד יותר, ואז חוזרת ההודאה שוב, ובכך יוצא לגמרי מצרה לרווחה…

 

*  *  *

 

כי כל
זה בסוד הסיפור בפרשת השבוע שיעקב אבינו בהכינו את הדורון לעשיו הוא מבקש מההולכים
לפניו: “וריווח תשימו בין עדר לעדר” וכפירוש רש”י בשם המדרש
(בראשית רבה פרשה ע”ו):
“ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו – למה לא הכניסן לו בערבוביא? – כדי לתמהו על
דורון שלו! ולמה לא הכניסן כולן כאחת? כדי להשביע עיניו של רשע!”

 

גם את
כל משפחתו הוא מחלק למחנות בהטעימו: “והיה אם יבוא עשיו על מחנה האחת
והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה”.

 

והנה,
כפי הכלל המקובל בידינו ש”מעשה אבות סימן לבנים”, מלמדים אותנו
חז”ל שיעקב ברוח קדשו מעורר במעשיו אלו התעוררות הרחמים על בני ישראל בעת
גלותם וצרותם וכה הם דברי חז”ל במדרש
(בראשית רבה – פרשה
ע”ה):

 

“ויתן
ביד עבדיו עדר עדר לבדו, מהו ורוח תשימו? אמר יעקב לפני הקב”ה ריבונו של עולם
אם יהיו צרות באות על בני לא תביא אותם זו אחר זו אלא הרווח להם מצרותיהם”.

 

יעקב
אבינו מתעסק כאן, ונלחם כאן, עם הגלות הקשה שבני ישראל יעברו בזמן בית שני. כי גם
אם חזרו בני ישראל לבית שני, והיה להם גם בית המקדש, אבל תרבות יון הצליחה לתקוע
את כף ירך יעקב, היוונים הצליחו אז למשוך אחריהם חלק ניכר מהעם היהודי לתרבותם
וחכמתם והמתייוונים  גרמו להרס פנימי בתוך
העם היהודי.

 

אבל
יעקב בתפילותיו ומעשיו מעורר רחמי שמים, וחוזר לבד למעבר לנחל יבק בכדי להציל את הפכים
הקטנים, שכאמור, בזה הוא מתעסק בנס של הפך קטן של שמן שהצליחו למצוא בבית המקדש
שממנו נעשה האור והנס של חנוכה נגד היונים, שהם מוגדרים במדרש בשם: “חושך”
– על שם שהחשיכו את עיניהם של ישראל בגזרותיהם…

 

כי הם
רצו שיהיה “חושך על פני תהום” – שהתהום הארוכה של גלות אדום תהיה
תהום חשוכה, תהום כזה שלא יהיה שום תקווה להינצל ממנה… אבל יעקב הצליח
להמשיך בכוחו את שורשי הנס של חנוכה, ולא רק שהחשמונאים הצליחו להתגבר נגד היוונים
והמתייוונים ולנצחם על אף שהיו רבים ביד מעטים וכו’, אלא גם הצליחו להמשיך נס חדש,
חג חדש, שזה ימשיך ללכת וללוות את עם בני ישראל גם כשיהיו בתוך עומק גלותם וצרותם,
גלות התהום של אלפיים שנות גלות איומה וחשוכה, בכל זאת יצליחו בכוח הנס של
חנוכה להמשיך את האור גם שם, עד כדי כך, שגם בתוך מחנות הכפייה והמוות של אושוויץ
הצליחו בני ישראל בתוך תפוחי אדמה עם קצת מרגרינה להמשיך את אור המנורה של בית
המקדש… להראות להם שיש תקווה ויש אמונה
שגם משם יצליחו בסוף לצאת לגמרי.

 

כי זה
סוד הבית השני, על אף שלא החזיק מעמד, אבל זה נתן את הכוח של האמונה להאמין שכמו
שהקב”ה החזיר אותנו בסוף שבעים שנה של גלות בבל, כפי שהבטיח על ידי עבדיו
הנביאים, ונתן לנו שוב את ארץ ישראל ואת בית המקדש, כך גם יהיה לקראת הגאולה
השלימה, שודאי יחזיר אותנו שוב, כפי שהבטיח על ידי עבדיו הנביאים, וכפי שכהיום אכן
רואים, שאחרי אלפיים שנות גלות מגולה לגולה, העם היהודי התחיל לחזור לארצו, וזה
נותן את הכוח להמשיך ולהאמין שכמו כן נזכה בסופו של דבר להתקיימות כל הנבואות
בשלמותם.

 

ולכן
ביקש יעקב אבינו “וריווח תשימו בין עדר לעדר” – לא לחשוב, חלילה,
שהכול חושך אחת מוחלט… שהכול גלות אחת קשה… לא! – לעשות כל מאמץ של חשיבה, ולחפש
טוב טוב את נקודות האור בתוך החושך, את הריווחים בין צרה לצרה, וזה נותן את העוצמה
והכוח להמשיך לדבוק באמונה ובתפלה.

 

ולכן
קבעו חז”ל: תחילה יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יבקש על צרכיו. או כלשונם:
“להודות על העבר ולצעוק על העתיד”. כי אי אפשר לצעוק על העתיד מבלי שיש
תחילה על מה להודות על העבר… אי אפשר לבקש את צרכיו מבלי להרגיש שאני צריך תחילה
לשבח את המקום על חסדיו עד הנה… וזה נותן את העוצמה להתפלל גם על העתיד.

 

כמו כן,
מצינו אצל דוד המלך, שגם בתוך הצרה הקשה שלו בבורחו מפני אבשלום בנו, שלכאורה אין
צרה יותר חזקה מזה, אבל הוא, מרוב צערו הגדול על צרתו לא היה יכול להתחיל לצעוק אל
ד’: “ד’ מה רבו צרי רבים קמים עלי” – כי היה צריך תחילה למצוא
איזה שהוא הרחבה, ולו הקטנה ביותר, בתוך הצער והסבל הגדול הזה, ורק מתוך תודה על
ההרחבה הזאת, הוא קיבל את הכוח לצעוק על העתיד.

 

ולכן
הוא מתחיל: “מזמור לדוד בבורחו מפני אבשלום בנו” – ורק אז הוא
מתחיל: “ד’ מה רבו צרי” – וכי איך אפשר לזמר ולהודות לד’ על צרה
כזאת של בורחו מפני אבשלום בנו?! – אלא, מרוב רצונו למצוא הרחבה גם בחושך המר
שעובר עליו עכשיו, זימן לו הקב”ה במחשבתו למצוא רווחה קטנה בזה ש …בנו
רודף אחריו, כן, דווקא משום שזה בנו, כי, הרי סתם בן מרחם על אבא.. ועל
זה הוא התחיל לתת תודה והודאה לבורא העולם, ומתוך תודתו הוא המשיך בצעקתו: “ד’
מה רבו צרי”…

 

זהו
המסר הגדול של חג החנוכה המקרב ובא, וזהו המסר של יעקב אבינו בבקשו: “וריווח
תשימו בין עדר לעדר” – לא לתת לחושך לכסות את פני התהום. רק לידע ולהאמין
שיש אלוקים שליט בארץ… ובתוך כל המים המרים הוא מזמין לנו הרבה רווחים… ואז
מתוך התודה וההודאה על רווחים אלו לשוב שוב בהתחננות לפניו שיציל אותנו לגמרי
מצרותינו וגלותנו.

 

א
ליכטיגער שבת

 

און
א ליכטיגע הכנה צו די הייליגע חנוכה טעג

 

מוטה

 

 

כתיבת תגובה