פניני ‘באר בשדה’ פרשת ויקהל-פיקודי – שבת חזק – שבת פרשת טהרת הפרה אדומה טהורה ותמימה – ה’תשע”ב

Print Friendly, PDF & Email

ההתמהמהות של בניית המשכן. הרינונים אחרי משה ואהרן. החיזוק העצום של מידת הסבלנות בבניית המשכן והשראת השכינה

יום ה’  ויקהל-פיקודי,
שבת חזק – שבת טהרת הפרה אדומה

כא’ אדר א’ ה’ תשע”ב

יארצייט רבנו ר’ אלימלך מליז’ענסק זי”ע

 

 

פנינים מתוך ‘באר בשדה’

לקראת שבת ויקהל-פיקודי

שבת פרשת טהרת הפרה
אדומה

 

חבר וידיד הי”ו

 

כאשר נתעמק היטב בסיפורי פרשת השבוע –
פרשת ויקהל-פיקודי – הרי יתברר לנו לימוד עצום של כמה צריך להתאזר בכל
עת במידת הסבלנות וההתחזקות עד שזוכים להגיע לגמר הישועה…

 

כי עלינו לזכור, שגם אז, באותו יום
גדול ונפלא, יום ראש חודש ניסן של שנת ב’תמ”ט לבריאת העולם, (לפני 3323
שנים…), השנה השנייה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, גם אז לא הכול הלך כל כך חלק…
לא הכול הלך כל כך מהר… ולא הכול הלך כל כך קל…

 

בואו נזכור את המעמד והמצב של בני
ישראל אז…

 

כפי שלמדנו זה עתה בפרשת כי-תשא, הרי
שבני ישראל היו אז במצב רוחני ירוד מאוד… כי באותו יום של ראש חודש ניסן, הם היו
אחרי שכבר הספיקו, כ-9 חודשים לפני כן, לחטוא בחטא הגדול של עגל הזהב…
ובכך גרמו אז שהסתלקה מהם שכינה… ונעלמו ענני הכבוד שהלך איתם מיד בצאתם
ממצרים… כל אחד הרגיש אז בחוסר השכנת השכינה והשמחה והקדושה…

 

משה רבנו לא התייאש, והוא האריך במשך
שמונים יום בתפלה ובתחנונים, עד שהצליח לעורר רחמי השי”ת המרובים, וביום
הכיפורים נאמר לו: “סלחתי כדבריך”!

 

ומיד למחרת יום הכיפורים,
הצטווה לאמור לבני ישראל להביא תרומתם לבניית המשכן שזה בעצם כוונת הפסוקים כפי
שמופיעים בתחילת פרשת ויקהל – הפרשה הראשונה של השבוע:

 

“ויקהל משה את כל עדת בני ישראל
ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציווה ד’ לעשות אותם ….

 

ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמור
זה הדבר אשר ציווה ד’ לאמור קחו מאתם תרומה לד’ כל נדיב לבו יביאה את תרומת ד’ זהב
כסף ונחושת ותכלת וארגמן…”

 

בני ישראל, כשמעם מפי משה שכפרת מעשה
העגל והחזרת השכינה לישראל תלוי ועומד בבניית המשכן והשכנת רוח השכינה והקדושה שם,
ששו וקפצו על המציאה… ומיד התחילו כולם להביא את כל אותם חמש עשרה סוגי נדבות,
כפי שמסופר בפרשת השבוע.

 

תוך 2 ימים של גיוס התרומות, כבר
היה כל כך הרבה תרומות, (וצריך לזכור שסך כל התרומות הגיעו לסכומי עתק… סכום
שהוא הרבה יותר מ- 8 מיליארד דולר…) עד שהיו צריכים להכריז שיפסיקו כבר
להביא… וכפי שהתורה מספרת
(שמות לו’
ה’-ז’):

 

“ויאמרו אל משה מרבים העם להביא
מידי העבודה למלאכה אשר ציוה ד’ לעשות אותה, ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמור איש
ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, ויכלא העם מהביא, והמלאכה הייתה דים, לכל
המלאכה לעשות אותה והותר”

 

כל הזירוז הזה עשו בני ישראל, כי הם
רצו, מהר ככל האפשר, להחזיר את ההרגשה שהיה להם ביציאתם ממצרים… הם רצו שוב
להרגיש גילוי שכינה בתוכם! הם רצו שוב להרגיש קרבת אלוקים לי טוב…

 

כי, כאמור, על ידי חטאם במעשה העגל,
עזבה אותם השכינה… הסתלקה מהם האור של 2 העטרות שזכו לזה במעמד הר סיני בזכות
אמירתם “נעשה ונשמע”… ובעקבות החטא, “התנצלו בני ישראל את עדיים
מעליהם” כמסופר בפרשת כי-תשא…

 

ועתה, חפצו שוב בני ישראל “לחזות
בנועם ד’ ולבקר בהיכלו”… וכפי שרבנו הקדוש ר’ נחמן מברסלב מביא
(בליקוטי מוהר”ן תורה ע”ב ח”ב) שכל זה מרומז בפסוק זה: לחזות’ בנועם’ הויה’
ולבקר’ בהיכלו’ – כי הסופי תיבות של פסוק זה היא: תרומ”ה…

 

*
*  *

 

הכלל היוצא מכל זה, שאנחנו רואים כאן
את כל אותה אמונת חכמים לוהטת ובוערת שהיה בבני ישראל… כי מיד כשמעם מפי משה שיש
תקווה להשראת השכינה, הם תיכף ומיד השתדלו לעשות את שלהם… והזדרזו להביא את כל
התרומות בכדי לזרז ביותר את תהליכי בניית המשכן…

 

ואכן בצלאל ואהליאב יחד עם כל אותם
חכמי לב, התחילו מיד במעשה בניית המשכן בט”ו לחודש תשרי שנת ה’תמ”ט,
בדיוק חצי שנה אחרי צאתם מארץ מצרים…

 

(ומטעם זה מסביר הגר”א הסבר
נפלא שזה עניין שקבעו את חג הסוכות דווקא ביום ט”ו תשרי… כי אז חזרה שכינה
במקצת על בני ישראל בזכות זה שהתחילו כבר במעשה בניית המשכן… כי משה הרי ירד בי’
תשרי – יום הכיפורים – ואמר להם בי”א תשרי להביא התרומות. ובי”ב
וי”ג תשרי הביאו את כל התרומות. ובי”ד הכריזו להפסיק להביא. ובט”ו
התחילו כל בעלי המלאכה לעשות את מלאכתם… והיה זה, א”כ, ביום ט”ו תשרי,
שהוא זמן המיועד ליו”ט סוכות…)

 

והנה, למפח נפשם של בני ישראל, הרי
מיד כשסיימו לבנות את המשכן, בחודש כסליו שנת ב’תמ”ט, והם כבר עומדים בציפייה
גדולה:

 

נו! רבנו משה הקם לנו
משכן! החזר לנו שכינה! הבא לנו ישועה ברוחניות ובגשמיות!

 

אבל משום מה, משה מתחיל להתמהמה…
והוא אינו מזדרז כלל להקים את המשכן…

 

וכך עוברים להם לאיטם עוד יום ועוד
יום… וכבר נגמר חודש כסליו… וכבר עבר גם חודש טבת… ואפילו חודש שבט גם כבר
עבר ועדיין לא נושענו… כי הם לא ידעו שמשה נצטווה מפי הקב”ה להמתין עד ראש
חודש ניסן…

 

ואז, הרבה מבני ישראל התחילו לרנן
בינם לבין עצמם: אוי אוי אוי, חשבנו שרבנו משה יביא לנו ישועה… חשבנו שהוא יביא
לנו עצה… חשבנו שהוא יביא לנו כפרה… ויחזיר לנו שכינה…

 

חשבנו שכבר ניוושע בישועה של מציאת
זיווגים הגונים… של שלום בית… של פרנסה… של בריאות… של הצלחות רוחניות…

 

והנה, לא מיניה ולא מקצתיה… רק כסף
וזהב הוא הוציא מאתנו… ועוד הבטיח לנו הבטחות למכביר… אבל ‘תכלית’ –
ישועה  הוא לא הביא…

 

“ועמד המשכן מקופל מכ”ה
בכסליו עד א’ בניסן… וכל זמן שהיה מקופל היו ישראל מלמלאין (מקניטים ומבזים) על
משה לאמור: למה לא הוקם מיד?!… שמא דופי ארע בו”?!…

(פסיקתא רבתי ו’)

 

אוי, כמה רינונים היה נגד משה מחודש
כסליו שאז נגמרה מלאכת המשכן עד ראש חודש ניסן…

 

*
*  *

 

ואם לא די בכך, הרי שגם כאשר
הקב”ה כבר אומר למשה להתחיל בבניית המשכן, וכפי המסופר בפרשת השבוע השנייה-המחוברת
– פרשת פיקודי
(מ’ טז’):

 

“ויעש משה ככל אשר ציוה ד’ אותו
כן עשה”.

 

ואמרו חז”ל (ספרי במדבר מד’ במדבר רבה יג’ ב’ מדרש תנחומא כי תשא לה’):

 

“מיום כ”ג באדר, שאז התחילו
שבעת ימי המילואים, היה משה רבנו בכבודו ובעצמו מתלבש כל יום בבגדי כהן גדול –
בבגדי לבן – ועומד ומשמש… והוא בעצמו מעמיד את המשכן בכל יום יום ומושחו
ומפרקו… ויש אומרים פעמיים בכל יום… ויש אומרים שלוש פעמים בכל יום”…

 

ובכל זאת, השכינה לא יורדת… האש
משמים לא יורד.. הישועה בכלליות ובפרטיות מתמהמה לבוא… והבושות והביזיונות והצער
ועגמת הנפש הם עד לשמים…

 

רש”י הקדוש בפרשת שמיני מבטא את עומק הצער במילים כדרבונות (ויקרא ט’ כג’):

 

“לפי שכל ז’ ימי המילואים העמידו
משה למשכן ושימש בו, ופרקו בכל יום, ולא שרתה שכינה בישראל… והיו ישראל נכלמים
ואומרים למשה: משה רבנו! כל הטורח שטרחנו היה רק בשביל שתשרה שכינה בינינו ונדע
שנתכפר לנו עוון העגל”…

 

כמה כבד וקשה היה למשה ואהרן להביא
לידי סיום של ירידת כבוד ד’… וכפי שמסופר בהרחבה שם – בפרשת שמיני בחומש ויקרא –
שאהרן לא רצה תחילה לגשת אל מלאכת הקודש כי חשש שלא יצליח להוריד שכינה לישראל…

 

ומן הצד עמדו כל אותו הזמן ליצני הדור,
ובמדקרות חרב מלגלגים כרגיל:

 

נו, הרי נסעת כבר לאומן, ונתת גם פדיון
נפש – זהב כסף נחושת… וקיבלת עליך גם להתפלל שלוש תפלות במניין… נו, מה עלה
בגורלך – נושעת כבר? או שחלילה יותר מכות קיבלת…

 

כי הרי נוסף על כל העיכובים שהיה
מחודש כסליו ועד א’ ניסן, נוסף על כל זה עוד התווסף המכה האיומה של פטירת בניו של
אהרן באותו היום… בהקריבם אש זרה על אשר רצו להציל כבוד אביהם בראותם שהשכינה
אינה יורדת…

 

וכפי שרש”י מביא שם בפרשת שמיני (ט’ כג’):

 

“כיון שראה אהרן שקרבו כל
הקרבנות ונעשו כל המעשים, ולא ירדה שכינה לישראל… היה מצטער ואומר: יודע אני
שכעס הקב”ה עלי, ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל…

 

ואמר לו אהרן למשה: משה אחי! כך עשית
לי?!… שנכנסתי ונתביישתי”!…

 

ורק אז, כאשר כבר כלו כל הקיצין
ועדיין שכינה לא ירדה… אז נכנסו משה ואהרן לבקש רחמי שמים…

 

כי אחרי כל העבודות שעבד משה באותם ז’
ימי המילואים בכדי להביא גאולה ולזרז ישועה ולגלות כבוד שכינתו יתברך בין בני
ישראל, והיו ודאי ליצני הדור מרבים אז בדברי הביזיונות על מה שכאילו נתבזה משה בכל
אותם שבעת ימי המילואים, שבכל יום ויום הקים, כאמור, את כל המשכן ומשח אותו והקריב
עליו את כל הקרבנות, אבל אין אומר ואין דברים, והשכינה אינה יורדת… וענן כבוד ד’
אינו מתגלה…

 

ומתוך שברון לב כזה, ומתוך צער
והשתפכות הנפש הזו, זכו, סוף כל סוף, משה ואהרן, להוריד שכינה… וירד אש משמים…

 

אבל כל עוד הישועה התמהמה לבוא, היו,
ודאי, הליצנים חוגגים, כהרגלם:

 

הנה לנו עוד באבא… מבטיח הבטחות,
לוקח כספים… אבל לא מסוגל להוציא מכוח אל הפועל את הישועה…

 

אבל בכל זאת:

 

“וידום אהרן”…

 

ואז, כאשר מחזיקים מעמד, ושופכים לב
כמים, מתקיים “וירד אש” – ונתגלה כבוד ד’…

 

כמה חיזוק והתעוררות צריך ללמוד מכל
מעשה זה של משה ואהרן, שאחרי כל המעשים שעשו כרצון הקב”ה ובכל זאת לא הצליחו
להביא את הישועה המיוחלת כל כך…

 

אבל, משה ואהרן, בכל זאת לא מרימים
ידיים! לא אמרו נואש! כי דייקא אז נכנסו לפני ולפנים לעורר ולבקש רחמים שהשכינה תרד.

 

נורא ואיום…

 

אל תתייאש!

 

גם כאשר נדבת כבר נדבות… וגם כאשר שילמת
כבר נדרים…

 

גם כאשר כבר קיבלת עליך קבלות טובות
והנהגות ישרות…

 

כי גם כאשר הצדיקים הבטיחו ישועות
אחרי מתן פדיונות… וגם אחרי שכבר בנו מכספך בתי כנסיות ובתי מדרשות… ובכל זאת
הינך רואה שעדיין לא ירדה שכינה… ועדיין לא
נושעת…

 

וגם כאשר עדיין יש ביזיונות… וגם
כאשר אתה מרגיש את ההרגשה של אהרן הכהן שצעק ממעמקי לבו: ‘ביישתני אחי’…

 

וגם כאשר אתה מרגיש את צעקת בני ישראל
שצעקו לעבר משה רבנו: מה לנו ולכל הטורח הזה… כל הטורח שטרחנו בחינם טרחנו…

 

ואז, הרי הייאוש והעצבות ורפיון
הידיים מאיימים להשתלט על כל כולך ולהפיל אותך לגמרי חלילה…

 

לא ולא! – תמשיך להיכנס לפני ולפנים…
תמשיך לבקש רחמים… ואז תרד האש, תתלהב, תדלק, תתעורר, תיוושע…

 

כי רק בכוח עקשנות זו של טהרת האפר פרה
אדומה טהורה תמימה, תזכה שתבוא אמה ותקנח את בנה, לכפר בעדינו על אותו חטא מר
ונמהר של חטא העגל, שהוא בעוכרינו עד היום הזה, כי ‘וביום פקדי פקדתי’ כדרשת חז”ל…

 

אבל בכוח האמונה הטהורה והתמימה,
שבסוד אפר פרה אדומה, מתקנים את חטא העגל, ומקנחים ומטהרים אותו, וזוכים שוב ל’קרבת
אלוקים לי טוב’…

 

 

א ליכטיגער שבת

און א הייליגער טהרת הפרה

 

מוטה

כתיבת תגובה