פניני ‘באר בשדה’ פרשת ויגש ה’תשע”ב

Print Friendly, PDF & Email

חנוכה. זאת חנוכה. טבע ולמעלה מהטבע. 2 סוגי רחמים. אל שדי יתן לכם רחמים. אני יוסף אחיכם

לקראת שבת פרשת ויגש
ה’תשע”ב

 

פנינים
מתוך ‘באר בשדה’

לקראת
שבת פרשת ויגש

 

פרשת
ויגש היא, בדרך כלל, הפרשה שמלווה אותנו מתוך ימי החנוכה לשאר ימות השנה… שבת
מלווה חנוכה…

 

ומבואר
בספרים שאחד העניינים העקרוניים של כלל ההשפעה של עניין החנוכה היא בסוד ביטול
המחלוקת והבאת השלום הכללי והפרטי, שכל זה הרי מתגלה בשלמות בפרשת השבוע…
כאשר יוסף והשבטים מתאחדים שוב, ומתבטל המחלוקת הנוראה הזאת, שהיא בעצם משורשי
המחלוקת בין הפלגים והשבטים לדורות, שהיא גם השורש בין ההבדלים בין משיח דוד למשיח
בן יוסף…

 

וכבר
במילים הראשונות של הפרשה מופיע הנקודה של: “ויגש אליו יהודה ויאמר בי
אדוני ידבר נא עבדך דבר באוזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך” שכל זה הוא בסוד
ההתכללות של משיח בן דוד עם משיח בן יוסף, שלימות ביטול כל ענייני ההבדלים
והמחלוקות, שזה כאמור מהתכליתים הגדולים של כלל ימי החנוכה
(עיין
היטב ליקוטי מוהר”ן בתורות שנאמרו בשבתות החנוכה: ח”א תורה יד’ ותורה
יז’ ותורה נד’ וח”ב תורה ב’).

 

פרשה זו
אכן צריכה לשמש אותנו כמאסף של כל מה שקיבלנו בשמונה ימי החנוכה באופן
שנצליח לשמר את המתנות של החנוכה לכל ימות השנה.

 

נתבונן
קצת ברעיונות של פרשת השבוע מתוך הארת האורחי”ם החשובים
(אור
ח’…)
שביקרו זה עתה אצלנו… הימים החביבים של החנוכה שנכנס
אצלנו, אצל כל אחד ואחת, זה עתה.

 

*  *  *

 

בספרי
הקודש מבואר בהרחבה על עניין זה שקבעו חכמים את ימי החנוכה להיות דווקא שמונה
ימים… וידועה הקושיא המפורסמת של הבית-יוסף שלכאורה היה צריך להיות החנוכה לא
יותר מ 7 ימים שבהם היה עיקר הנס. וכבר כתבו על כך מאות רבות של תשובות.

 

אחת
התשובות הידועות היא שיום השמיני של החנוכה היא על עצם הנס… על כלליות הניסים של
חנוכה, ולאו דווקא של נס השמן. ולכן היא גם נקראת ‘זאת-חנוכה’, שעל פי
פשטות היא נקראת כך על שם הקריאה של יום זה: ‘זאת חנוכת המזבח’, אבל גם רמז
יש בה, שיום זה היא החנוכה האמיתי, כאומר: ‘זאת חנוכה’ ולא אחרת…

 

וההסבר
בכך, כי כל פעם מספר 7 מרמז עדיין על כלליות עניין הזמנים של סדרי הטבע… שבעת
ימי הבניין… שבעת ימי השבוע… שבעת הספירות התחתונות שמחסד ועד מלכות…
אבל ממספר 8 והלאה כבר עולים לסוד שלמעלה משבעת ימי הבניין, למעלה משבעת
המידות, למעלה מהגוף כלפי הראש… המספר השמיני מרמז כבר על ספירת הבינה בסוד: בני
בינ”ה – ימי שמונ”ה קבעו שיר ורננים…

 

*  *  *

 

כל זה
מרומז גם בעניין של א”ז ישיר משה, שהא’ מאיר לתוך הז’…

 

כל זה
גם מתבאר בספרים שזה הסוד של ברית מילה ביום השמיני, שרק בכוח יום השמיני
מאירים אות אור הברית והקשר בין כל יהודי לבין בורא כל עולמים… כי צריך להמשיך
כוח מהשמיני, שהוא סוד של למעלה מכל טבע לתוך כל גדרי הטבע, ורק בכוח זה יש כוח
לכל יהודי להיות שומר הברית…

 

כל זה
גם הסוד של ההזאות של הכהן הגדול ביום הכיפורים: אחת למעלה ושבע למטה…
האחת למעלה ממשיך את הכוח לשבע למטה…

 

היום
האחרון של החנוכה, ה’זאת חנוכה’, היא בעצם שורש כל הניסים, היא ההמשכה של למעלה
מכל טבע לכל שבעת ימי החנוכה האחרים, היא המגלה לכל אחד ואחת שגם שבעת ימי הטבע הם
בעצם ניסים, רק שהם ניסים נסתרים…

 

כי כל
זה תכלית החנוכה – להאיר את כל ימות השנה הרגילים, באור האמונה, שהכול בעצם נס…
רק שיש נס שהוא למעלה מגדרי הטבע, יום השמיני, ויש נס שמוסתר בתוך גדרי הטבע, שבעת
הימים… אבל האמת שאין הפרש כלל בין השמיני לשבעה האחרים… ו’זאת החנוכה’ האמיתי
– לקחת אתנו את האמונה השלימה שהכול מתנהל, תמיד, בכל יום, דרך נס ופלא…

 

*  *  *

 

זה גם
העניין המובא בספרים על גדולתו של יום זאת חנוכה שהוא למעלה בקודש משאר
שבעת הימים הראשונים.

 

כי מובא
בכתבי האר”י, שביום השמיני של חנוכה ממשיכים יחוד עליון נפלא ונורא שהוא מחבר
ומייחד את 2 המזלות העליונים שנקראים ‘נוצר ונקה’… ובו כלולים כל הי”ג
מידות של רחמים…

 

כי בכל
יום ויום מימי החנוכה ממשיכים מידה אחת ממידות הרחמים. ובכוח המידה שבכל לילה
ממשיכים הארה מכלל כל הי”ג מידות של רחמים…

 

אבל
בליל השמיני של חנוכה, אחרי שביום השביעי כבר נכנס המידה השביעית, ה’ואמת’,
שהיא המידה האמצעית, שהוא כנגד ‘תרין תפוחין סומקין כוורדא’, שהם ב’ הלחיים
האדומים כשושנים של אור פניו יתברך, ששם מקור החיוך והארת הפנים של השם יתברך,
ולכן אחרי הלילה השביעי, אחרי ה’ואמת’, אחרי החיוך של אור פני יתברך, ממשיכים
בלילה השמיני את כל הששה הנותרים…

 

וכל זה
נמשך על ידי שנעשה ייחוד בין ‘נוצר’ לבין ‘ונקה’… ואז נמשך באופן נעלה כל
הי”ג מידות האחרים… לכן לילה זה ויום זה, הוא ‘זאת חנוכה’ האמיתית, יום
קדוש ונורא, יום חתימת הדין של ימי ראש השנה עשרת ימי התשובה ויום הכיפורים
והושענא רבא…

 

*  *  *

 

והנה,
כבר בפרשת מקץ, שבדרך כלל הוא השבת שבתוך שבעת ימי החנוכה אנחנו פוגשים את הפסוק :

 

ואל
שדי יתן לכם רחמים לפני האיש
(מג’ יד’)

 

בדברי
רבנו הקדוש ר’ נחמן מברסלב זי”ע
(ליקו”מ
ח”ב תורה ס”ב)
לומדים אנחנו מפסוק זה יסודות חשובים ביותר
בעניין האמונה הקדושה.

 

רבנו
הקדוש מסביר שם שיעקב אבינו ע”ה מאמין באמונה שלמה שהכול לטובה, ובכל זאת הוא
גם יודע שרצון הקב”ה שבמצב כזה צריך לעמוד כדל וכרש להתחנן על נפשו לשנות את
הגזרה…

 

אבל,
לכאורה, אם הכול לטובה – למה להתפלל לשנות את הטובה?!…

 

ועל זה
באה התשובה, כי רצונו יתברך להשפיע ולהיטיב רק טוב לכל בריה שבעולם, רק היות
וחטאנו עוינו ופשענו אזי ה’לטובה’ שלמעלה יכולה להתלבש, רח”ל, גם בדברים קשים
ואכזריים לעיני בשר כאן עלי אדמות…

 

כי
בודאי כלפי הידיעה וההשגה של מעלה הרי כל הייסורים האלו הם אך ורק לטובה כדי לכפר
ולנקות…

 

ולכן:

 

כל
עוד הצער קיים, כל עוד הייסורים קיימים, צריך האדם לעמוד, כאילו, מן הצד, ולקבל
אותם באהבה גמורה ולהצדיק את הדין במילואו… ויחד עם זאת, באותו עת ובאותו רגע
ממש מוטל עליו גם החובה להתפלל על נפשו שבורא עולם ירחם עליו מרגע זה ואילך להסיר
ממנו את הצער והייסורים…

 

והיה
אם, חלילה, לא הסירו ממנו את הצער והייסורים, אזי שוב ושוב ימשיך להאמין שהכול
לטובה, ויקבל שוב את הצער והייסורים באהבה, ובכל זאת ימשיך שוב, גם באותו עת
ובאותו רגע, להתפלל ולהתחנן לפני מלך מלכי המלכים ולבקש ולהתחנן:

 

אנא
רחם עלי, אבי, מעתה, והסר ממני יגון ואנחה! עשה נא ברחמיך שכבר לא אצטרך את הצער
והייסורים… עשה נא ברחמיך שרחמיך כבר לא יצטרכו להתלבש בצער וייסורים… עשה נא
ברחמיך שאזכה לראות בעיניים של בשר את טובתך ולא אצטרך רק להאמין בעיניים רוחניים
שהכול לטובה…

 

יעקב
אבינו פונה ואומר לכל בניו:

 

ודאי
הנני מאמין שכל הצער הגדול של העלמת יוסף ממני, וכל הצער והייסורים של ‘מושל
מצרים’ שמעליל עלילות עליכם, וכל הצער והייסורים ש’שמעון איננו ואת בנימין תיקחו’
– הנני מאמין באמונה שלמה שהכול לטובה… ובכל זאת מפיל אני תחנוני לפני בורא כל
עולמים שיעשה נא עמדי חסד מעתה, מרגע זה ואילך, שכבר יתגלה אור פניו בגילוי, ולא
יתלבש חלילה שוב בהסתר פנים… ‘ואל שדי ייתן ‘לכם’ רחמים’ – שהאל שדי ייתן וימסור
את הרחמים בידיים שלכם, שירחם עליכם ברחמנות שאתם ‘מבינים’ ולא רק ברחמנות שאתם ‘מאמינים’…

 

יסוד
חשוב זה מיסודות האמונה היהודית הוא… והוא דבר השווה לכל נפש, כי אי אפשר לומר
שזה שייך רק למדרגת יעקב אבינו…

 

לא ולא,
כי דבר זה מרומז בפסוק זה עצמו שזה עניין השווה לכל נפש… כי הרי הפסוק הזה: א’ל
ש’די י’תן ל’כם ר’חמים הוא ר”ת: ישרא”ל – להודיע ולגלות שכל אשר בשם
ישרא”ל מכונה, יש בכוחו להאמין בדבר זה:

 

מצד
אחד תהיה האמונה ברורה וקיימת שכל מה שעושה הקב”ה הכול לטובה – ובכל זאת, מצד
שני, מוטל עליו החובה גם להתפלל ולהתחנן לפני מי שאמר והיה עולם, שיזכה, שהרחמים
שלמעלה יהיה בידיים שלו, בהבנה שלו, בעיניים גשמיים ובשריים גם כן, ולא רק שיצטרך
להאמין שהכול רחמים והכול לטובה…

 

*  *  *

 

כל זה
אפשר לזכות ביתר שאת וביתר עוז בכוח הארת האמונה של ימי החנוכה לכל ימות השנה,
ובמיוחד בכוח יום השמיני של החנוכה – ‘זאת-חנוכה’ – לכל ימות השנה…

 

כי
עלינו לדעת שיש הנהגה של ‘זאת-חנוכה’, הנהגה שיתברר לעתיד לבוא, ביום השמיני, אבל
צריך בכל זאת גם להמשיך אותו לתוך ההנהגה של שבעת ימי השבוע…

 

כי מצד
אחד עלינו להאמין שבודאי הכול לטובה, אבל מצד שני עלינו להמשיך את ה’הכול-לטובה’
גם לתוך שבעת ימי השבוע של כל ימות השנה של ההנהגה בעולם הזה, שגם בתוך גדרי הטבע
יהיה הכול לטובה ולא רק לפי הידיעה של ההנהגה של יום השמיני…

 

כי
בודאי ביום השמיני, שהוא בסוד הימים שלעתיד לבוא, אז יתברר שהכול ממש היה לטובה,
גם הצער והייסורים… אבל היות שאנו בכל זאת עדיין בתוך שבעת ימי השבוע של העולם
הזה, לכן רצונו יתברך שנמשיך לעורר רחמים על לטובה ממש, כפי ראות עינינו בעיני
בשר… כי גם אחרי יסוד האמונה שהכול לטובה, בכל זאת נמשיך לעורר רחמיו באופן
שנוכל לקבל את רחמיו המרובים כפי הבנתנו כאן בעולם הזה…

 

עניין
זה מתבאר גם בביאור נפלא בפסוק  הידוע והמפורסם
בפרשת השבוע, כאשר יוסף נעמד לפני אחיו ומכריז ואומר:

 

‘אני
יוסף אחיכם’
(מה’ ד’)

 

ומובא
על כך במדרש:

 

‘לעתיד
לבוא, אומר הקב”ה לכל אחד מישראל: ‘אני יוסף אחיכם’ – ‘אני ד’ אלוקיכם’…

 

ולכאורה,
מה הקשר? ומה הכוונה בדברי המדרש פליאה הללו?

 

הרה”ח
ר’ יעקב מאיר שכטר הי”ו מבאר: שכל ההסתרה, ההעלמה, הקושיות והתמיהות,
שהיו לאחי יוסף במשך כל אותה תקופה על הנהגת המשנה למלך במצרים אתם, כל זה
נמשך  רק עד שיוסף פנה אליהם והכריז ואמר: ‘אני
יוסף אחיכם’…

 

כי
באותו רגע של ההכרזה: ‘אני יוסף אחיכם’ – הכול התבהר… הכול כבר מובן… אין כבר
שום שאלה… אין כבר שום תמיהה… אין כבר שום קושיא… מבינים מיד שכל מה שהיה עד
עכשיו זה עוד היה ברחמים גדולים…

 

וכך, גם
יהיה לעתיד לבוא… אז יתגלה כזה גילוי של דעת: ‘ומלאה הארץ דעה את
הוי”ה’, שיראו עין בעין איך שהכול כאשר לכל היה מושגח בהשגחה נפלאה…
וצדיק ד’ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו…

 

ובכל
זאת, עד הלעתיד הזה, עד ההתבהרות הזו, מוטלת עלינו בכל עת גם לבקש רחמי שמים שאל
שדי ייתן לנו את הרחמים בידינו כפי הבנתנו…

 

ויהי
רצון: שנצליח להמשיך עלינו אמונה זו, בכוח ימי החנוכה…

 

שמצד
אחד נאמין באמונה שלימה וברורה שהכול לטובה, כי הרי יתברר בבירור ש’אני יוסף
אחיכם’, ואין כלל קושיות ותמיהות על ההנהגה של הבורא כל עולמים…

 

ובכל
זאת, נמשיך על עצמנו, בכל העניינים והמובנים, ברוחניות ובגשמיות, את הסוד של: א’ל
ש’די י’תן ל’כם ר’חמים… שהרחמים יהיה מסור בידינו… לרחם עלינו כפי ההבנה של
העיני בשר הגשמיים שלנו גם כן… עד שיתאחדו בשלמות אצל כל אחד ואחד תורה וגדולה
במקום אחד…

 

 

א ליכטיגער שבת

 

און א ליכטיגער
יאר

 

מוטה

כתיבת תגובה