פניני ‘באר בשדה’ פרשת דברים, מגילת איכה לתשעה באב, פרשת ואתחנן – שבת נחמו

Print Friendly, PDF & Email

ערב  שבת דברים, שבת
חזון, ה’תשע”א

יום הילולא רבא דרבנו האר”י החי זי”ע

 

פנינים מתוך ‘באר בשדה’

לקראת שבת פרשת דברים – שבת חזון

 

פרשת דבריםלעולם יחול קריאתו בשבת שלפני תשעה באב (והובאו הדברים בשו”ע
או”ח סי’ תכ”ט עיי”ש בנו”כ בטעם הדבר)
. העם היהודי בכל מקומות פזוריהם כבר נכנס בימים אלו ביתר שאת לימי האבלות של תשעת הימים, שמראש חודש אב עד תשעה באב. ומתכונן בימים אלו להיכנס
גם לימים
של שבוע שחל בו תשעה באבמה, אכ, מלמדת אותנו פרשת השבוע על ההכנה לימים אלו?

 

הכלל הרי בידינו: שהקריאה
שייכת לזמן. וכבר דיברנו על כך גם
בפרשיות הקודמים – מטות ומסעי – שגם הם חלים לעולם בימים אלו של ימי בין-המצרים…
מה, אם כן,
קריאת פרשת דברים שייכת לימים שבהם יושבים ומבכים את חורבן בית מקדשינו?

 

מתוך דברי
קודשו של רבנו הקדוש, קודש קדשים, מוהר”ן מברסלב,
(ליקוטי מוהר”ן
ח”ב תורה ז’),
אפשר למצוא הסבר מאלף המלמדנו בינה, מתוך הנקודה המרכזית של פרשת השבוע, על
שייכותו לימי בין-המצרים הללו…

 

בכדי להבין
את הדברים עלינו להקדים הקדמה קצרה, המתמצתת את הנקודה המרכזית של פסוקי הפרשה,
והיא:

 

כאשר נתבונן שוב ושוב על דרשתו
של משה רעיא מהימנא, בערבות
מואב על ירדן יריחו, באבשבט,
שנת הארבעים לצאתם ממצרים, כאשר נעיין ונחזור ונעיין היטב באותם
100
פסוקים של ‘דרשת המוסר’ של משה
רבנו, המופיעים בפרשתנו, פרשת
דברים, (מפסוק ופרק אדרך כל פרק בופרק ג‘, עד סוף פסוק כבשל פרק ג‘ – עיין היטב בכל פסוקי הפרשה, בשימת לב, ותראה נפלאות)יצוף
לנו שוב ושוב מול העיניים, שקוטב
נקודת המרכז של דרשת משה רבנו היא:

 

עם בני ישראל!

 

ראו מה הפסדתם…

 

ראו מה קלקלתם…

 

וכל זה – על ידי אותו חטא נורא ואיום, חטא המרגלים, בשנה השנייה
לצאתכם ממצרים...

 

משה רבנו מתחיל את תוכחתודרשתו, בהזכירו שבעה מקומות שבהם חטאו בני ישראל במהלך הילוכם במדבר מאז צאתם ממצרים (עיין היטב רשי דברים אא‘). בהוסיפו:

 

הנה, שמעו נא, עם בני ישראל העומדים איתי, כעת, בסוף
40
שנות נדודים… עומדים אנחנו כבר בערבות מואב על ירדן יריחו, מול הארץ הטובה, וזאת
אחרי שכבר כבשנו את סיחון ועוג, וגם כבר חילקנו את נחלתם לראובן וגד וחצי שבט המנשה, (אד‘,
בלא‘-לז‘, גא‘-כב‘).

 

אבל, ראו ושימו על לבכם ותזכרו היטב, שהדרך הקצרה ביותר להיכנס לארץ ישראל היה כשעמדנו בקדש ברנע ליד הר שעיר שבארץ אדום… כל זאת, אם היינו ממשיכים משם להתקדם לכיוון ארץ ישראל, מדרום
לצפון, דרך הר שעיר…

 

ואל תשכחומוסיף
הרועה נאמןשלקח לנו, גם, רק
3
ימים להתקדם מחורב דרך הר שעיר עד קדש, על אף שהדרך הייתה אמורה לקחת לפחות 11 יום
וזאת, מחמת שהשכינה
הייתה ממהרת בשבילכם להביאכם לארץ ישראל, אבל, ראו והתבוננו, מה גרמתם והסתבכתם בעוונותיכם עד שהוצרכתם להסתובב במדבר
הגדול והנורא עוד
38
שנים(עיין היטב רשי אב‘).

 

משה רעיא
מהימנא ממשיך בתוכחתו ודרשתו:

 

באותו יום, כ
באייר, בשנה
השנית לצאתנו ממצרים, הקבה אמר לנו בחורב לאמר: “רב לכם שבת בהר הזה“, והוא
הוסיף לנו אז לאמר: “פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ואל כל שכיניוהקבה אמר לנו, אז,
שבכוונתו לתת לנו את ארץ ישראל הגדולה והשלימה… ולא רק ארץ 7 עמים,
אלא גם את כל שכניוכן, גם את הקיני
קניזי וקדמוני, שהם: עמון מואב ואדום.

 

אל תשכחו,
מזכיר להם משה רבנו בתוכחתו:

 

הארץ הייתה אמורה להיות גדולה בהרבה גם לכיוון הדרום… על כל חלקי ארץ אדוםשכהיום
הם משמשים חלקים גדולים ממצרים וירדן עד ערב הסעודית

 

הארץ הייתה צריכה להתפשט הרבה מאוד גם לכיוון מזרח, היא הייתה אמורה לכלול בתוכה את כל ארץ מואב ועמון… ולא רק חלקי סיחון והבשן…

 

הארץ גם הייתה
אמורה להגיע עד הנהר הגדול נהר פרת… ארץ ישראל הייתה אמורה להיות גדולה וארוכת מימדים, עם כל אותם אוצרות הטבע הענקיים הנמצאים בחבלי ארץ
זו,
עד הנהרות הגדולות
שבעירק (עיין היטב ברשי אז‘).

 

כל זה, אם לא הייתם מכריחים אותי לשלוח
את המרגלים..
.

 

אם הייתם מאמינים בי מיידית
לא היה מי שיערער בדבר, וגם לא הייתם צריכים אז לשום מלחמה, לא הייתם צריכים אז להשתמש עם שום כלי זיין (עיין רשי אח‘).

 

משה ממשיך
להוכיח ולדרוש בפני בני ישראל, לפני פטירתו, לפני היפרדו מהם, ולפני כניסתם לארץ
ישראל:

 

עת רצון גדול היה אז, כשעמדנו שם בקדש ברנע, ואמרתי לכם: “ראה נתן דאלוקיך לפניך את הארץ עלה רש! אל תירא ואל תיחת!” אם אז לא הייתם לא הייתם נכשלים, ולא הייתם אז מתקרבים אלי כולכם, בערבוביא, קטנים לפני גדולים, ילדים
דוחפים את הזקנים, (עיין רשי אכב‘).

 

אם לא הייתם, אז, מתעקשים
לשלוח את המרגלים, אם הייתם קולטים את המסר שרמזתי לכם… כי חשבתי לבטח שמא תחזרו בכם כאשר תראו שאיני מעכב את שילוח המרגלים (עיין היטב רשי אכג‘).

 

אבל אתם לא חזרתם בכם, ועוד תרגנו באוהליכם, הוצאתם
את דיבת הארץ לאמור: “בשנאת דאותנו הוציאנו מארץ מצרים“! (אכו‘-כח‘).

 

אני מצידי ניסיתי להתחנן בפניכם: “לא תערצון ולא תיראו מהם... הוספתי ואמרתי לכם אז: הרי אתם רואים איך נשאך דאלוקיך במדבר כאשר ישא איש את בנואבל לא רציתם להקשיב(אכט‘-לג‘).

 

אל תשכחו,
מוסיף משה רבנו להזכיר לבני ישראל:

 

כי אז שמע דאת דבריכם, דהקשיב לקול אותו בכייה, של חינם, שבכיתם
כל אותו הלילה כאשר המרגלים חזרו משליחותם והפחידו אתכם, ואז יצא הקצף, ונשבע, שכל אותם אנשי המלחמה ימותו בשלושים ושמונה שנים של נדודים, ויד דהייתה בהם להומם מקרב המחנה עד תומם…

 

השי”ת הוסיף אז לאמור: רק אחרי שכל אנשי המלחמה יתמו למות, רק אז, טפם ובניהם המה יבואו וירשו את הארץ, יחד עם כלב בן יפונה ויהושע בן נון, אבל אתם: “פנו לכם וסעו המדברה דרך ים סוףאני אמרתי להעביר אתכם לארץ ישראל דרך ארץ אדום מדרום לצפון, אבל קלקלתם בחטא המרגלים,
וגרמתם לכם עיכוב

 

עכשיו, איבדתם את ארץ שעיר ועמון ומואב… אסור לכם אפילו להתגרות בהם מלחמה… אתם תצטרכו להסתובב במדבר ולסובב את כל הר שעיר ואת ארץ מואב ועמון… ורק כשתגיעו לערבות מואב, מול ירדן יריחו, משם תיכנסו בסופו של דבר לארץ ישראל (עיין היטב בפרק אלד‘-מוובפרק בא‘-טז‘).

 

הרי לך לפניך, שקוטב
נקודת המרכז של כל פסוקי פרשת
השבוע, דרשת
משה רבנו עליו השלום, היא:

 

ראו! מה גרם לכם אותו חטא מר ונמהר שהוא חטא המרגלים...

 

מה, אכ, הקשר של כל זה, כהכנה
ראויה לשבוע שחל בו טבאב? מה כל זה מלמדנו איך להתכונן כראוי ולנצל בצורה הנכונה את צום תשעה באב?

 

כאמור, שעל
פי דברי קודשו של רבנו
הקדוש, ר
נחמן מברסלב זיע (בליקומ תורה זחלק ב) אפשר למצוא דרך ישרה והכנה ראויה לאותם ימי האבלות שבו שרויים כעת עם בני
ישראל בכל מקומות מושבותיהם…

רבנו הקדוש
מאריך שם ומרחיב
לגלות את עומק הקשר הזה, על פי דברי חזל במסכת תענית (דף כט’):

 

אתם בכיתם בכייה של חינם אני אקבע לכם בכייה לדורות“.

                  

ומגלה לנו רבנו את עומק הקשר בין חטא
המרגלים לחורבן בית המקדש
: כי על ידי חטא המרגלים גרמו חורבן בית המקדש, כי הרי אותו הלילהשבכו עי דברי המרגליםליל תשעה באב הייתה, שבו נחרב הבית בראשונה ובשנייה…

 

כי קדושת ארץ ישראל, במיוחד קדושת בית המקדש, הקדושה העשירית של ארץ ישראל, יש בכוחה לכפר על עוונות ישראל, כי בכוחה להכניס באדם את הדעת האמיתי, כי דהוא האלוקים,
ובכך להצילו מכל חטא. כי אין אדם עובר עבירה אלא אכ נכנס בו רוח שטות“. והרי
כבר גילו לנו חז”ל:
כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו...

 

כי זה כל תכלית ארץ ישראל ובית המקדש, להביא לידי הכרה וידיעה במציאות דבעולם…

 

ובית המקדש היה מגלה לנו, לכל אחד ואחד, שאני דשוכן אתםגם בתוך
טומאתם“, והתאווה לו הקבה להיות לו דירה בתחתונים“.

 

הארת הדעת הזאת מתגלה בשלמות בכוח הצדיקים האמיתיים,
כי הם מגלים לכל אדם באשר הוא, איך שמצד אחד:

 

מלוא כל הארץ כבודו! ודאתך,
עמך, ואצלךאל תירא
ואל תפחד!

 

ומצד שני: בו בעת, הם מגלים לו גם:

 

איה מקום כבודו! ומה חמית ומה ראית ומה פשפשת, כי אין אנו יודעים כלל

 

כי כל זה הוא סוד: דרי מעלה ודרי מטה, יהושע
ואליעזר, בן ותלמידולכן,
מצד אחד האדם אינו נופל בדעתו משום ירידה ונפילה… כי הוא יודע ומכיר שד’ איתו עמו ואצלו… ומצד שני הוא אינו נופל לרגע לגאות ופניות כאילו
כבר זכה לשלמותו… כי הוא הרי גם יודע ומכיר
שעדיין אינו יודע כלל…
 ובכך הוא ניצול מכל חטא ועוון...

 

כאן נכנס עומק
ההסבר על אותו חטא גדול ונורא: חטא המרגלים
, בהוציאם
דיבת הארץ… שזה, כאמור, שורש חורבן בית המקדש, וחורבן הארץ,
וגלות ישראל… כי הם
לא האמינו שבכוח כל אחד מישראל להיות מסובב תמיד, ובכל עת, עם אותם רגשות, דקים ורוחניים, גם של דרי מעלה וגם של דרי מטה… גם מדרגת הבן… וגם מדרגת
התלמיד…
גם לדעת בכל עת ש’איה מקום כבודו’,
ובכל זאת לדעת, גם באותו רגע, ש’מלא כל הארץ כבודו’…

 

הם לא ידעו ולא הבינו, איך אפשר להיות מצד אחד מיושב בארץ ישראל יחד עם כל דאגות וטרדות
הפרנסהובכל זאת להיות באותו עת ובאותו עונה גם מחובר לבורא כל עולמים,
בדיוק כמו בהליכתם במדבר, כשהם מסובבים עם ענני כבוד… ומן משמים… ובאר
מהסלע… הם לא קלטו שאפשר להיות ‘כימי השמים על הארץ’… זיין א הימל’דיגער אויך
בשעת מען איז נאך אויף דעם דרערד… להיות בשמים
ממעל
כאשר הנך עומד בארץ מתחת?

 

הם חשבו: בשלמא, במדבר, כאשר ענני כבוד חופפים מכל צד, ובאר ומן יורדים מן השמיםניחא! אבל בארץ, כאשר
מסביב כל האויבים והרודפים,
ונלחמים עם האדם מבית ומחוץאיך יוכל האדם להיות כסולם המוצב ארצה וראשו בכל זאת מגיע השמימה?… את
זה לא יכלו המרגלים להשיג, ואז הוציאו דיבת הארץ... וזה
שורש כל חטא ועוון...

 

כי הם לא
קלטו שבכוח משה רבינו ממשיכים כזאת דעת על האדם, ‘עליונים למטה ותחתונים למעלה’…
כי גם כאשר הוא מסובב עם כל הביזנ’ס ודאגות היום-יום של המלחמה הקיומית… גם
אז יצליח להרגיש שד’ איתו עמו ואצלו… ‘תחתונים
למעלה’… ובכוח משה רבינו ממשיכים כזאת דעת שגם כאשר הוא כבר נמצא בבית
הכנסת ובבית המדרש… כעין ההליכה במדבר מוקף בבאר ענן מן… בכל זאת יצליח
להרגיש, שעדיין אינו יודע כלל… ועדיין הוא רחוק לגמרי מהשם יתברך…
‘עליונים למטה’… מצד אחד: ‘איה מקום כבודו’… ומצד שני ‘מלוא כל הארץ
כבודו’…

 

כי כל זה בא פרשת
דברים ללמדנו – בערב יום תשעה באב, על מנת לא לחזור, חלילה, שוב על אותו חטא
המרגלים… כי נצליח להכניס לתודעת מחשבתנו שמשה
רעיא מהימנא, יחד עם כל הצדיקים שבכל הדורות, מגלים
את אמיתת השגת הדעת. (ליקומ חב תוז)

 

והכלל שהצדיק עיקר
שלמותו, כשיש לו שני הבחינות הנל, דהיינו שידע איך לדבר וללמוד ולהאיר
בכל אחד ואחד, גם לדרי מעלה וגם לדרי מטה… גם לעליונים וגם לתחתונים… בשמים
ובארץ, שהם בחינת
גדולים וקטנים… היינו שלגדולים במעלה, בני עליה, בחינת
דרי מעלה, צריך
שיהיה כוח להצדיק להראות להם ולגלות להם, שעדין אינם
יודעים כלל מהשם יתברך, בחינת: ‘מה חמית
מה פשפשת וזה הלימוד וההשגה
הוא צריך להאיר ולהכניס לגדולים במעלה, שהם בחינת דרי מעלה. ולהפך, יש בני אדם שמונחים במדרגה
התחתונה מאד, עד שהיו מייאשים את עצמן לגמרי, חס ושלום, כי נדמה
להם שהם רחוקים מאד מהשם יתברך, וכבר אבד נצחם ותוחלתם מה, צריך הצדיק שיהיה לו כוח לעוררם ולהקיצם, שלא יהיו
מייאשים עצמן בשום אופן בעולם, יהיה
איך שיהיה, ולהראות
להם ולהאיר בהם,
כי עדיין העמם ואצלם וקרוב להם, ואפילו בתוך הארץ ממש, אפילו אם נפל לשאול תחתיות, חס ושלום, אעפ כן שם דייקא נמצא כבודו יתברך, כימלא כל הארץ כבודו

 

וכשתתרבה זאת הדעת, יבנה
במהרה בית קדשנו ותפארתנו,
ונזכה לראות הבית בהיבנותו,
כוהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם
במהרה בימינו אמן.

 

ערב תשעה באב ה’תשע”א

 

פנינים
מתוך ‘באר בשדה’

על
מגילת איכה

לקראת
יום תשעה באב

 

חבר וידיד
הי”ו.

 

הנה, אנחנו כבר כעת
בעיצומו של ערב תענית תשעה באב של שנת התש
ע”א… ודאי יצא גם לך להרהר, לחשוב:

 

מה
עושים בכדי שגם אני, כהיום, יתחבר למהות של הצום הזה?… וגם אם אני עומד כבר עמוק
בתוך שנת ה’תשע
“א וכבר נושק עוד מעט קט גם את ה’תשע”ב… בכל זאת איך גורמים שאוכל גם אני להיות קצת יותר מחובר
לשפיכת הלב בפסוקי מגילת איכה?!…

                   

מצד אחד, חושב כל
אחד לעצמו, 
מה לי ולבית המקדש?!… מה לי
ולחורבן הארץ?!… אני הרי עסוק, ראשי ורובי, בבעיות החיים היום יומיים, בעיות
קיומיות
:

 

קשיי
פרנסה… קשיי שלום בית… קשיי מציאות הזיווג… קשיים בחינוך הילדים… קשיים
בבריאות… קשיים עם ההתמודדות הקשה עם הניסיונות של היצר הרע בענייני תאוות
ומידות רעות…

 

וכל זה בכל
מקומות מושבותיהם של אחינו כל בית ישראל, כי סדנא דארעא חד הוא, ו
זה לא משנה בכלל אם אני מתגורר
בירושלים בני ברק חיפה תל אביב… מונסי פלטבוש מנהטן ולורנץ… פלורידה או
לונדון…

 

אבל מצד שני חושב
שוב כל אחד לעצמו:

 

אני
הרי בכל זאת, ממילא, נכנס לבית הכנסת… אני גם מתיישב על הרצפה ומקשיב לקול
החזן… 
אבל.. משהו בי לא מחובר…

 

האם אין איזשהו דרך
שיגרום גם לי להתחבר… להרגיש משהו שזה שייך גם אלי…

 

האם זהו זה? נגזר
עלי רק לשבת מול החזון ולהקשיב אותו אומר את הפסוקים של קינת ירמיהו הנביא ללא שום
הרגשה מעבר לכך?…

 

זה
הרי מתסכל… זה גם משעמם… וזה ודאי מחליש דעת…

 

*  *  *

 

אני יודע שאין
פתרון קסם… אני יודע שאין כאן עניין של אוקוס-פוקוס… זבנג וגמרנו… לא, זה
ודאי מצריך איזשהו הכנה נפשית… איזשהו רקע של חיבור למציאות של חורבן בית
המקדש… חורבן ירושלים… חורבן ארץ ישראל… גלות ישראל… בכדי שנוכל להתחבר
לעניין של ההתאבלות והבכי על כך…

 

אחת הדרכים לזכות להיות מחובר לכלל כל העניין של השתפכות הלב והנפש בפסוקי
מגילת איכה והקינות שלאחריה, יהיה תלוי בהרבה
אם נצליח לתרגם כמה וכמה פסוקים מתוך מגילת
איכה על האקטואליה של ימינו… האקטואליה של הקשיים העכשוויים… זה יתרום במידת
מה לחיבור של כל אחד מאתנו
 להבנת הנאמר ושל  הרגשת הנאמר בצורה קצת יותר טובה…

 

*  *  *

 

רבנו הקדוש ר’ נחמן מברסלב כותב בעניין זה, גם לגבי אמירת תיקון חצות בכל לילה,
בשעת שפיכת הלב על חורבן בית המקדש, ואפשר להשתמש עם דבריו גם לגבי שפיכת הלב
באמירת פסוקי מגילת איכה… וכך הוא כותב:

 

“כי
מסתמא אין אומרים חצות על העבר… ועיקר אמירת חצות הוא על מה שנעשה עכשיו עם
האדם… וכשיאמר חצות בבחינה זו יוכל למצוא כל אשר עם לבבו בתוך אמירת
חצות”…

 

כן, ידידי, תקשיב
טוב לדברי ר’ נחמן, זאת עצה טובה ומועילה גם לגבי אמירת פסוקי מגילת איכה, ואפילו
גם לגבי שאר כל פיוטי הקינות, שאנחנו ביום זה מרבים כל כך להתעסק בהם לילה ויום…

 

בוא תנסה לעשות
מאמץ קטן, לתרגם ולפרש את פסוקי מגילת איכה וקטעי פיוטי הקינות על כל מה שנעשה
עכשיו איתך כמו גם עם כל אדם אחר… על כל פרטי הקשיים שעוברים עליך בחיי
היום-יום…

 

*  *  *

 

דע והאמן, שזהו
עיקר הפירוש המעשי של חורבן בית המקדש… כי כל מה שחסר לך, וכל הקשיים שאתה סובל
בחיי היום-יום הפשוטים והאפרוריים, כל זה בעצם תוצאה ישירה מאותו חורבן עצום של
בית המקדש וירושלים וארץ ישראל…

 

הרשימה דלהלן, היא
רק בבחינת: ‘כזה ראה וקדש’…
‘ותן לחכם ויחכם עוד’…

 

לפני אמירת כל פסוק
וכל קטע מהקינות, וגם תוך כדי אמירת כל פסוק וכל קטע, תנסה בכל כוחך להבין ולפרש
את הפסוק ואת קטע הקינה 
על מה שמעיק לך… על מה שמפריע
לך… על החורבן הבית הפרטית שלך…

 

כן, ידידי, אל
תתבייש לפרש לך את הקינות ופסוקי מגילת איכה על הבעיות שיש לך עכשיו… בשנת ה’תש
ע”א… בכל מה שקשור למשל: על הבריאות הרופפת שלך, חלילה… על הבעיות הקשות
של חינוך ילדיך, חלילה… על השלום-בית שלך הרעוע, חלילה… או על בעיות הפרנסה
שלך… או על הפחדים מחקירות ממשלתיות… על הבעיות של התאוות והמידות רעות שאתה
כל כך שקוע בהם ולא מצליח להתגבר על היצר הרע…

 

כשתצליח להתחבר,
לפחות לכמה פסוקים ולכמה קטעים מתוך הקינות, על העניינים הקשים שקשורים אליך
ישירות… אתה תראה שתצליח גם באותו רגע לחבר את כל הבעיות שלך לצרה הכללית של כלל
ישראל… על חורבן בית המקדש וגלות ישראל… 
כי אז יאיר לך העניין, שבעצם, כל
בעיותיך הפרטיות הם מכלול מתוך כלל הבעיות של כלל ישראל כאשר הם במצב של גלות…

 

*  *  *

 

איכה ישבה בדד
העיר רבתי עם…
 אוי טאטע! (= אוי אבא!) כמה אני מרגיש בודד, לבד, מבודד, אף אחד לא מרגיש באמת את מצבי הרוח
הקשים שעוברים עליי… יש הרבה פעמים שאני מרגיש שמסביבי כולם חושבים: וואי, כמה
טוב לו, כמה הוא יפה, כמה הוא מוצלח, כמה החיים מאירים לו פנים… ואני, ורק אני,
בפנימיותי יודע טוב, כמה אני בעצם בודד, כמה אני עצוב, כמה אני מרגיש חסר כל…
אוי, 
איכה ישבה בדד העיר רבתי עם…

 

וילכו בלא כוח
לפני רודף…
 היצר הרע רודף אותי להפיל אותי בניסיונות
הקשים של תאוות העולם הזה, ואני מרגיש שאין בי כבר טיפת כוח להילחם בו… 
וילכו בלא כוח לפני רודף…

 

טומאתה בשוליה
לא זכרה אחריתה ותרד פלאים אין מנחם לה ראה ד’ את עניי כי הגדיל אויב…
 אוי טאטע! כמה אני נכשל בענייני טומאה… אני כבר כל כך הרבה נכשלתי
עד שאני גם לא מסתיר את הירידות שלי… את החטאים שלי… זה כבר בא לידי גילוי
ברבים… ואני יורד כל פעם עוד ועוד פלאים… עד מתי טאטע יהיה מצבי ככה… עד מתי
רבוש”ע אין מנחם לי… מתי כבר יתקיים: 
ראה ד’ את עניי… אני כבר לא יכול לסבול את ההצלחות של היצר הרע כלפיי… כי הגדיל אויב…

 

כל עמה נאנחים
מבקשים לחם…
 אוי טאטע! כמה קושי יש היום בכל העולם בהשגת
פרנסה… כמה אני נאנח ומתייגע קשה ‘בזיעת אפך’ להשיג את ההוצאות המינימאליות של
פרנסה… וגם אחרי כל היגיעות והאנחות עדיין אינני מצליח להשיב נפשי ונפש אשתי בני
ובנותיי… 
ראה ד’ והביטה כי הייתי זוללה… אוי טאטע! הקל מעלינו צער הקושי של פרנסה וכלכלה…

 

הביטו וראו אם
יש מכאוב כמכאובי…
 אוי טאטע! תראה כמה אני סובל
מחולאים ומכאובים ומחושים… עד מתי רבוש”ע?
!… עד מתי הגוף שלי יהיה כל כך חלש?!… עד מתי רבוש”ע אני
יסבול כל כך מהכאבים העזים שתוקפים אותי בכל עת?!… עד מתי רבוש”ע אני יסבול
מהחולשות והעייפות כתוצאה מכל החולאים והמחלות שמקננים בקרבי?!… אוי,
רבוש”ע! אני יודע שכל מה שאני סובל זה רק כי יש עלי חרון אף ד’… ועל זה אני
צועק אליך: עד מתי?!… זהו… תרחם עלי כבר… תמתיק כבר את הסבל ממני…

 

על אלה אני
בוכיה עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי…
 אוי טאטע! כמה דמעות אני עוד יצטרך לשפוך לפניך על המרירות העצומה
שעוברת עליי… אוי רבוש”ע! עד מתי אסבול ייסורי נפש כאלה של חוסר מנוחה
נפשית?!… עד מתי עוד אסתובב עם חוסר שמחה פנימית?!… אין לי שום הרגשת נוחם 
כי רחק ממני מנחם משיב נפשי… רבוש”ע, רק אתה לבד יודע כמה כסף אני משקיע (אפילו גם בשביל
ללכת לפסיכולוגים וכדומה) שיעזרו לי במצוקותיי… אבל שום דבר לא עוזר, אני נשאר
תקוע בתוך הבועה של העצבות והמרה שחורה שאני מסובב בהם… עד מתי זה יהיה
רבוש”ע?!… עד מתי יהיה 
רחק ממני מנחם משיב נפשי?!…

 

בתולותי ובחורי
הלכו בשבי…
 אוי רבוש”ע! עד מתי יסתובבו להם
הבחורים והבחורות של עמך בית ישראל כמו בשבי?!… עד מתי הם לא יצליחו למצוא כל
אחת וכל אחד את בת זוגו ובן זוגו?!… רבוש”ע! תסתכל כבר על המרירות העצומה
של כל אותם בחורים ובחורות של עמך בית ישראל הצריכים למצוא זיווגם… תראה את
עניים ואת צערם… תראה איך הם תפוסים כמו בבית השבי ממש… הם לא יכולים להשתחרר
מכל מיני דעות והשקפות… וזה מביא אותם לדחות כל הצעת שידוך שמציעים להם… עד
שהזמן עובר והם מתבגרים ומתבגרות… ואז מצבם נהיה עוד יותר גרוע ועוד יותר קשה
ועוד יותר מסובך… רבוש”ע! תסתכל על הצער האיום והנורא של הוריהם של כל אותם
בחורים ובחורות… כמה סבל הם עוד יסבלו עד שכבר יזכו לראות נחת מצאצאיהם… אוי
טאטע! רק אתה בוחן לבות וכליות ויודע את הצער הגדול של בית השבי הגדול הזה… מתי
כבר יתקיים בהם: ‘מוציא אסירים בכושרות’ שזה נאמר על מציאת הזיווג… עזור כבר לכל
בחורי ובחורות עמך ישראל שיזכו כל אחד ואחת למצוא במהרה את זיווגו ההגון לו
מהשמים…

 

היה ד’ כאויב
בילע ישראל…
 אוי טאטע! למה אני מרגיש בחיים כאילו אתה
חלילה האויב שלי?!… למה אני מרגיש, רבוש”ע, כאילו אתה שונא שלי?!… כאילו
אתה כמו דוב שרק רוצה לטרוף אותי?!… כמו אריה שרק רוצה לדרוס אותי?!… אוי
רבוש”ע! למה אני לא מרגיש את אהבתך אלי?!… למה אני לא מרגיש שאתה רק רוצה
טובתי?!… למה אני מסתובב עם כל כך הרבה קושיות עליך?!… למה אני מסתובב עם כל
כך הרבה מרירות כלפיך?!…. רבוש”ע! למה אני מרגיש שאתה נמצא איתי תמיד בריב
מתמיד?!… אוי טאטע! אני רוצה כבר להרגיש את אהבתך אלי… את חיבתך אלי… תרחם
עלי כבר…

 

בעטוף עולל
ויונק ברחובות קריה… לאימותם יאמרו איה דגן ויין בהתעטפם כחלל ברחובות עיר בהשתפך
נפשם על חיק אימותם…
 אוי טאטע זיסער! רק אתה יודע כמה
אלפים של צעירים וצעירות מסתובבים להם ברחובות ומתים מרעב על קצת תשומת לב…
רבוש”ע! רק אתה יודע כמה אלפים ורבבות בחורי ובחורות עמך בית ישראל נפלו
בנפילות אחר
נפילות והתנתקו לגמרי מטעם החיים האמיתיים של שמירת התורה והמצוות, ונפילתם היא
נורא נוראות עד כדי התדרדרות
לתוך סמים ואלכוהול ומשחקי פוקר ושאר הימורים ואיבדו על ידי זה כל
תקוות החיים, וכל זה רק בגלל שלא היה להם את הדגן והיין בצורה חיובית מתוך הבית
ומתוך הבית-ספר… אוי רבוש”ע! כמה רחמנות יש על כל אותם רבבות צעירים
וצעירות שמסתובבים כעת רעבים ברחובות ומחפשים שמישהו יסתכל עליהם… שמישהו יחייך
אליהם… יכיר בהם… שמישהו ירחם עליהם… שמישהו יאהב אותם… 
תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות… שפכי
כמים לבך נוכח פני ד’ שאי אליו כפים על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות…
ראה ד’ והביטה למי עוללת כה…
 טאטע! תרחם כבר על כל אותם נשמות
ישראל… תרחם כבר על הוריהם ועל משפחתם… תראה להם כבר איך שגם הם יקרים וחשובים
המה… תחזיר אותם חזרה לבית אבותיהם… תחזיר להם שוב את תקוות החיים…

 

גם כי אזעק
ואשווע שתם תפילתי…
 אוי רבוש”ע! עד מתי אסתובב
עם הרגשה שאתה בכלל לא מקשיב לי?!… שאתה בכלל לא שומע לי?!… שאתה בכלל לא רוצה
אותי?!… עד מתי אצעק אליך, אתפלל אליך, ואתה אפילו לא תטרח להחזיר לי תשובה?!…
עד מתי אסתובב עם תחושה שכל התפילות שלי הם לריק?!… עד מתי אסתובב עם הרגשה שחבל
לי בכלל ללכת לבית הכנסת ולהתפלל?!… שחבל לי בכלל ללכת למקומות הקדושים ולקברי
הצדיקים לעורר רחמים, כי חלילה התפילות שלי שם ממילא בכלל לא מתקבלות?!… אוי
רבוש”ע! עשה איתי כבר אות לטובה… הראה לי שאתה שומע תפלת כל פה עמך ישראל
ברחמים…

 

ותזנח משלום
נפשי נשיתי טובה…
 אוי טאטע! עד מתי אני יהיה כל כך
בריב עם אשתי/בעלי?!… אבי/אמי?!… בני/בתי?!… אוי טאטע! עד מתי אהיה כל היום
מסובב רק עם שיחות של ריב ומחלוקת?!… של מרירות הוויכוחים?!… של מרירות וצער
המחלוקת?!… עד מתי 
תזנח משלום נפשי?!… מתי כבר אזכה להרגיש אווירה של שלום בביתי יחד עם אשתי/בעלי?!… יחד
עם הורי?!… יחד עם בני ובנותי?!… רבוש”ע! למה אני צריך כל יום, וכל היום,
רק לריב… רק להתווכח… רק להרגיש רגשות של תסכול בכל מקום בו אני מסתובב… מתי
כבר אזכה להרגיש אווירת שבת אחים גם יחד?!… אווירה של שלום ושלווה אחווה
ורעות?!…

 

*  *  *

 

כן, חברים
וידידים… זה רק כמה דוגמאות קטנות… ואידך זיל וגמור…

 

ויהי רצון, מלפני
אבינו אב הרחמן, שכל אחד ואחד יצליח לתרגם את הפסוקים וקטעי הקינות על ענייניו
הפרטיים, ובכך ודאי שנזכה שיתקיים בנו מה שרבנו הקדוש כותב 
(בליקוטי מוהר”ן ח”א תורה רמ”ז) וזה תוכן דבריו שם:

 

על
ידי ריבוי אמירת הקינו”ת זוכים שהמצב של תיק”ו, שזה מרמז על כל ענייני הספקות שעוברים
על האדם בכל תחומי החיים, שכל זה כבר יתהפך שוב להיות לתיקו”ן… כי על ידי שפיכת
הלב והנפש באמירת הקינות, על ידי זה מחזירים את הנו”ן שנעלמה ונעשה תיק”ו… שהאדם הוא במצב של
ספק, וחלוקת העצה בכל העניינים… שזה עניין חורבן הבית המקדש וגלות ישראל… כי
עיקר עניין החורבן הוא כי אז נעלמו הנון
שערי בינה, שזה סוד העצה השלמה
לכל העניינים… אבל בכוח הבכייה והקינו”ת מהפכים את הנו”ן כפופה להיות שוב נו”ן פשוטה… וחוזר להיות מקינו”ת תיקו”ן…

 

ונזכה בקרוב שכבר
יתקיים בנו שימי האבל יתהפכו להיות לימי ששון ושמחה ושמחת עולם על ראשם ובירושלים
תנוחמו.

 

 

 

 

 

פנינים מתוך באר בשדה

פרשת ואתחנן – שבת נחמו

 

 

בשבת פרשת
ואתחנן – שבת נחמו – כבר נהיה אחרי שעם בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם עברו כבר
את ימי הבכי והאבל על זיכרון חורבן בית המקדש, וירושלים, והארץ, וגלות ישראל…

 

בדשבת זו כבר
עברו את אותם ג’ שבתות שבהם הפטירו ג’ דפורענותא… וכבר יכנסו לשבעת
השבתות שבהם מפטירים שבעה דנחמתא… השבת הקרובה יהיה המפטיר של ‘נחמו
נחמו עמי יאמר אלוקיכם’…

 

הדבר הזה
מלמדנו להועיל שאסור להיות תמידים כסדרן במצב של בכי ואבל ושברון לב…

 

כן, גם אם,
חלילה, אתה רואה שעדיין הישועה לא הגיע… עדיין אין בית המקדש… עדיין אין
ירושלים… עדיין אין ארץ ישראל.. עדיין אין גאולה… עדיין אני בתוך כל התאוות
והמידות רעות… עדיין אני חבוש בבית האסורים של היצר הרע… עדיין אין יוצא ואין
בא… עדיין לא נושעתי…

 

בכל זאת, צריך
תמיד, אבל באמת תמיד… להתעודד ולהתחזק ולנחם עצמנו באותם דיבורים נעימים
ערבים וטובים שהבטיחו לנו עבדיו הנביאים והצדיקים האמיתיים שבכל דור ודור…

 

אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן…

 

נשמה’לע נשמה’לע – למה אתה, תמיד, כל כך עצוב.. כל כך שבור?!…

 

זכור! הצדיק אמר: שאפשר לתקן… אפשר לתקן…

 

ולכן, בוודאי ובוודאי שאפשר לתקן…

 

כן, ידידי,
צריך לחזור על כך שוב ושוב… עד שזה יכנס עמוק עמוק במוח ובלב… עד שזה ייהפך
להיות חלק ממהותנו… עד שכל מי שנפגש אתנו יקבל גם הוא זריקת עידוד חיזוק
ונוחם…

 

כי אם תצליח
להתעודד ולקבל בכל עת זריקת עידוד ונוחם גם כשאתה עדיין במעמקי הירידות והבלבולים…
גם כשאתה עדיין מעבר למחיצות ברזל של תאוות וייסורים… זה יגרום לך לקבל כוח
ועצות איך באמת לצאת מכל אותם הצרות והייסורים… ואז זה בעצמו ודאי יגרום לך עוד
יותר כוח לקבל שוב ושוב עוד ועוד זריקות עידוד ונוחם… ולהסתכל על החצי כוס
המלאה… להסתכל על ההרחבות שבתוך הצרות…

 

אבל אם,
חלילה, אין את היכולת לקבל את זריקת העידוד והנוחם גם בתוך הצרה… אזי, אפילו
כשמסביב יהיה לו לאדם כמעט כל טוב, הוא בכל זאת ימשיך להרגיש רע… כי זה סוד
החיים… זה סוד של ‘איזהו עשיר השמח בחלקו’… זה סוד של שמחה דווקא עם נקודות
טובות…

 

*  *
*

 

מוהרנ”ת בספרו ליקוטי הלכות (הלכות ביצים) מסביר בהרחבה שזה סוד
סימני כשרות של ביצים. שההלכה אומרת שאם הביצה בשני ראשיה ‘כד’ או בשני
ראשיה ‘חד’ זה סימן טמא… זה ביצה שאינה כשרה…

 

אבל כאשר
הביצה מצד אחד הראש שלה ‘כד’ ובצד השני הראש שלה ‘חד’, כעין
אליפסה… זה סימן כשרות של ביצים…

 

וההסבר
לעבודת השי”ת:

 

שהאדם
המאמין… האדם הכשר… הביצה הכשרה… יודע שגם בכל עת שעובר עליו מצב של ‘כד’…
של גלגל… של אבלות… של צער וייסורים… הוא בכל זאת יודע, שגם כעת, יש עדיין
מצב של ‘חד’… של שמחה… של חידוד המוח והלב… של תקווה… של נחמה…

 

כן, הוא
יודע שגם כאשר עדיין אין בית המקדש, בכל זאת אפשר כבר גם עכשיו לחגוג את ‘שבת
נחמו’…

 

אבל איך?!…

 

אבל למה?!…

 

הרי עדיין
אין ישועה… אני עדיין בתוך כל התאוות… אני עדיין בגלות… למה לא להמשיך את
האבל… לא ולא!!! כי שתי ראשיהם ‘כדים’ זה סימן טמא… אין מצב של
2 ראשיהם ‘כדים’… בכל עת ובכל זמן יש מצד אחד ‘כד’ אבל בו בעת יש
מצד שני ‘חד’…

 

כי גם כאשר
הוא במצב של ‘חד’ הוא גם זוכר את המצב של ה’כד’… כי גם כשהכול
הולך לו טוב… והוא מצליח ברוחניות ובגשמיות הוא בכל זאת זוכר טוב שיש לו עדיין
מה לתקן…

 

הוא יודע
שעדיין לא הכול בסדר…

 

הוא זוכר
לקום חצות ולהתאבל על החורבן גם כאשר ‘חד’ לו…

 

כי הוא יודע
שכמו שאין מצב של 2 ראשיהם ‘כדים’ כך אין מצב של 2 ראשיהם ‘חדים’…

 

כי הצדיקים
והדרך האמיתית הוא להיות בכל זמן ובכל עת גם ‘כד’ גם ‘חד’…

 

מצד אחד
לשמוח במה שיש… ומצד שני לרצות עוד…

 

*  *
*

 

זכור
תזכור, שבת פרשת ‘נחמו’ לעולם חל בפרשת ‘ואתחנן’…

 

למה?

 

זה בא
ללמד אותנו שעיקר כוח הנחמה זה על בסיס של: “ואתחנן אל ד'” – תמיד! כי
יבוא רגע שיהיה: “בעת ההיא – לאמר!”

 

על תפלה
– אומרים חז”ל
(ברכות לב(:
שהוא מהדברים שצריכים חיזוק, כמו שכתוב
(תהלים כז): ‘קוה אל ד’ חזק ויאמץ לבך
וקוה אל ד”
– ופירש”י: ‘אם לא נתקבלה תפילתך חזור וקוה’.

 

רבנו הקדוש ר’
נחמן מברסלב זי”ע מוסיף והולך בלשונו הזהב, לעודד, לחזק, לאמץ, ולחשל
באומרו:
(ליקו”מ
ח”ב קא):

 

“ואף על פי שהוא קורא וצועק להשם יתברך זה זמן רב מאוד, ועדיין הוא רחוק
מאוד מאוד, אף על פי כן, אם יהיה חזק ואמיץ בתפלות ובקשות, בוודאי סוף כל סוף
יענהו השם יתברך ויקרבו לעבודתו באמת , בלי שום ספק…

 

רק חזק ואמץ – חזור וקוה – וכן לעולם! עד ישקיף וירא ד’ משמים”.

 

*  *
*

 

ואם אמר יאמר
האדם: מה לי ולצרה הזאת? למה לי כלל להמשיך לדבר לפני הקב”ה כאשר אני יודע שכל
התפילות נשארים למטה? – הרי קו הטלפון נותק? הקו אינו זמין?

 

לא ולא! –
ולמה?!…

 

כי יש,
כנראה, מצב של השארת הודעה…

 

כן, שמע
נא ידידי, תשאיר הרבה הודעות, ישמעו את זה, יקשיבו לזה…

 

כך מגלה לנו
רבנו הקדוש
(ליקו”מ
ח”א תורה צט):

 

“גם אם לפעמים יש עת שאינו יכול להתפלל בדביקות, אל יאמר: איני מתפלל
כלל, מאחר שאיני יכול להתפלל כראוי ולהתפלל בדביקות? והתפלה ממילא הרי אינה מקובלת
– אף על פי כן אל יאמר האדם כן, אלא יתפלל תמיד, וגם אם לא יוכל להתפלל בדביקות
כראוי, בכל זאת ימשיך להתפלל בכל כוחו אשר עדיין יכול!”

 

ולמה? מה
יועיל לו כל זאת?

 

מגלה לנו
רבנו, המנחם והמשמח, הנותן תקווה ועידוד בכל עת
(ליקו”מ ח”א תורה קיב):

 

“כי כשימשיך לעמוד על עמדו ולהתפלל, ויזכה פתאום לדבר דיבורים הראויים
להתקבל, מתוך הרגשת היראה והאהבה מעומק הלב בהתעוררות גדול, אזי מבקע הדיבור המאיר
את כל המחיצות והמסכים המבדילים, ויעלו עמו כל הדיבורים שהיו מונחים למטה עד
הנה…”

 

כן, דע לך
אחי, שרבי נחמן מבטיח לך, בעצם, ששום תפלה שלך אינה נאבדת, כך הם גם דבריו הנפלאים
בפירוש הפסוק בפרשת השבוע
(ליקו”מ ח”א תורה צט):

 

“וזה פירוש: ‘ואתחנן אל ד’ – תמיד, בין בדביקות בין שלא בדביקות.

 

‘בעת ההיא לאמר’ – היינו, כי בעת שאזכה להתפלל בדביקות, שאז תפלתו שגורה בפיו,
שהדברים נאמרים במרוצה בפיו, מחמת שמתפלל בדביקות – ‘בעת ההיא לאמר’ – אז יעלו,
יחד עם תפלה זאת, גם כל התפלות שהתפלל עד עתה…”

 

הכלל ידידי,
אין שום תפלה נאבדת, אין שום אנחה שהולכת ריקם, רק חזק ואחוז עצמך בכל הכוחות,
ואז, כהבטחת רבי נחמן
(ליקו”מ ח”ב תורה צג):

 

“בוודאי
יהיה לך ישועה בלי שום ספק!”

 

 

 

כתיבת תגובה