פניני באר בשדה פרשת בהר ופרקי אבות פרק ג' ה'תשעד ובו גם הכנה לימים המסוגלים פסח שני ולג בעומר

 

 <![]>פניני 'באר בשדה'

 

פרשת בהר

 

הכנה לל"ג בעומר

 

פרקי אבות פרק ג' מחזור א'

 

פסח שני

 

ה'תשע"ד

 

 

יום ה' ח' אייר ה'תשע"ד

כג' למטמוני"ם

 

פנינים מתוך 'באר בשדה'

לקראת שבת פרשת בהר

 

היות שבמהלך ימי השבוע הקרוב יתחילו כבר המוני בני ישראל,
מכל מקומות מושבותיהם, להתאסף ולהתקבץ בארצנו הקדושה, בכדי להסתופף בצילא
דמהימנותא, צילא דרעיא מהימנא, צילא דרשב"י!!

 

וכל זה לקראת יומא דהילולא רבא דרשב"י זי"ע,
ורבבות אלפי ישראל יפקדו את קברו ביום ל"ג בעומר, מתוך בכיות ושירות!!
צעקות ומחולות!! דמעות ותשבחות!! יחד עם שפיכת הלב בפרקי התהילים וסערת הריקודים!!

 

לכן נשתדל בדברינו להתכונן, ולו במעט, לרגל יום השמחה
הגדולה המתקרב ובא! שמחתו של הרשב"י!!!

 

והנה, היות שהחיים ממשיכים, והחיים נמשכים, ואם לא נעשה
הכנה דרבה ליומא הילולא דיליה, הרי שיש חשש, שהיום הקדוש הזה 'כלעומת שבא כן ילך
ומאומה לא נישא' איתנו יחד, חלילה.

 

לכן יהיה זה בודאי לנחת רוח גדולה לנשמת הרשב"י
כאשר נצליח להתכונן כראוי ליום נפלא זה, בכדי שנוכל לקחת אתנו מיום שמחתו מלוא
חופניים ברכה למשך כל השנה כולה!!

 

ועיקר הכלי בכדי לקבל בתוכו את ברכת הרשב"י, היא בכוח
זה שנזכה כל אחד מאתנו לקשר נשמתנו לנשמת הרשב"י, ולהמשיך לתוכנו את הכוח
העצום של אמונה וביטחון שהנחיל לנו הרשב"י
בהנהגת חייו ובספריו הקדושים,
בגילוי סודות נוראים ורזין טמירין בהנהגת בורא כל עולמים את כל העולמות – הרוחניים
והגשמיים גם יחד.

 

כי זה דבר מבואר בדברי חכמינו ז"ל, שרבי שמעון בר
יוחאי הוא זה שזכה להגיע למדרגות רמות ונשגבות של אמונה וביטחון בבורא כל
עולמים, ולכן אמרו חכמנו ז"ל:

 

"הרבה עשו כרבי שמעון
ולא עלתה בידם"!!

 

גלגלה ההשגחה הפרטית, וכמעט בכל שנה יוצא שיומא דהילולא רבא
דרשב"י היא סמוך ונראה לפרשת בהר
(וגם בדרך כלל בחוקותי).

 

ואכן, כאשר מתבוננים בפסוקי פרשת השבוע, פרשת בהר, הרי מיד
עולים ההרהורים והמחשבות שאחת מהסיבות הגדולות של כלל כל עניין השמיטה והיובל –
המסופר בהרחבה על כל פרטיו בפרשת בהר –  היא בכדי לחזק את האמונה והביטחון בלב כל אחד
מישראל להאמין שבעצם:

 

'לי כל הארץ' – ו'לי בני
ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים'!!

 

ולכן, גם כאשר ישבית האדם את
מלאכתו לשנה שלמה, וגם לשנתיים רצופות!! בכל זאת אין לו כלל מה לדאוג דאגות הפרנסה!!

 

כי בוודאי שבורא כל עולמים
יהיה בעזרו!

 

ועניין זה של גילוי האמונה והביטחון והתלות המוחלטת בבורא
כל עולמים זה הרי קשור ומהודק לסוד העצום המגולם ביום ל"ג בעומר!!

 

***   ***   ***

 

 

כי השמחה הגדולה המתגלה בארץ ולדרים אשר עליה ביום זה, זה
לא רק בגלל:

 

שזה, כנראה, יום פטירתו של
רבי שמעון בר יוחאי!!

 

וגם לא רק בגלל:

 

שכנראה, ביום זה פסקה, סוף
סוף, המוות והמגיפה, באותם עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא!!

 

וגם לא רק בגלל ש:

 

ביום זה, כנראה, הסמיך רבי
עקיבא את חמשת התלמידים החדשים שלו!!

 

ומתוך חמשה התלמידים הללו הרי
נמשך מחדש כל המשך מסורת הדורות של האמונה היהודית!!

 

כי הרי מעבר לכל זה, מתגלה בספרים הקדושים, שהסוד הגדול של
ל"ג בעומר, הוא גם כפי מה שגילה רבנו החתם סופר, ותמצית דבריו הם:

 

בני ישראל, כאשר יצאו ממצרים, לקחו איתם את העוגות והמצות,
שגם זכו וטעמו בהם טעם מן!!

 

אבל כל זה היה איתם רק עד חודש ימים, מיום היציאה, עד שהגיע
יום י"ד באייר (שמטעם זה גם קבעו יום זה לפסח שני כדברי היעב"ץ!!),
שבו כל העוגות והמצות הללו נגמרו!!

 

מיום זה והלאה, נוצר מצב איום ונורא:

 

למעלה מ- 2 וחצי מיליון
אנשים התחילו ללכת רעבים!! יום יומיים ושלוש עד ל"ג בעומר!!

 

אין מה לאכול, וכל זה במדבר
צייה, והולכים למות מרעב!!

 

"וילונו עדת בני ישראל
על משה ועל אהרן"!! כי כשהבטן ריק, רחמנא ליצלן איך שאז נראים!! ובפרט כאשר
מדובר במיליוני אנשים..


אבל כלל ישראל, ברובו הגדול, בכל זאת הצליח להתגבר ולהחזיק מעמד באמונה וביטחון
בד' ובמשה עבדו!! ועל זה הקב"ה משבח אותם:

 

"זכרתי לך חסד נעורייך
אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"!!

 

ואז, כשהגיע יום ל"ג בעומר, התרחש הנס, והמן התחיל
לרדת בו ביום!! ומכאן השורש הגדול של שמחת ל"ג בעומר!!


ולכן, מידי שנה בשנה, כאשר מגיע יום נפלא זה, כמה יהיה זה טוב, להתחזק גם אנחנו,
עם השמחה הגדולה הזאת, ובכך להמשיך גם עלינו את הכוח העצום של אמונה וביטחון ותלות
מוחלטת בבורא כל עולמים!!

 

כי כל עניין זה של גילוי מידת האמונה והביטחון קשור הדק
היטב – על פי תורת הקבלה – לכל עניין השמחה הגדולה שנהוג בכלל ישראל המכונה בשם: שמחת
הרשב"י!!

 

כי הרי כל כוח הורדת המן, זה רק בזכות כוח הכלי של האמונה
והביטחון!! ולאמונה ולביטחון זה יכול כל אדם להגיע רק בכוח זכות הצדיקים, ובמיוחד
הרשב"י, כי הוא זה שגילה את שורשי עניין האמונה והביטחון בתכלית השלמות!!

 

וכפי שהגמרא מרמזת ואומרת: הרבה עשו כר' שמעון – בענייני ההנהגה
של אמונה ביטחון – ולא עלתה בידם!! כי רק הוא זכה לזה בשלמות!!

 

ובעמקות, מתברר הדבר בכפליים, על פי תורת הסוד והקבלה, כי ביום
זה, יום ל"ג בעומר, יש כוח גדול על פי תורת הקבלה להפוך את שם האלוקים
שהוא מרמז על דינים והסתר פנים!! לשם קדוש ונורא של: אכדט"ם, שהוא
ההמתקה של שם אלוקי"ם!!

 

כי האותיות הפנימיות של אלוקים שהם האותיות לה"י
מתחלף לאותיות כד"ט!!
(כי כ' זה לפני ל' וד' זה לפני ה' וט' זה לפני י'. ובחירת האותיות
הקודמות מראה על עניין ההמתקה של האותיות המאוחרות. ואת האות א' הרי אי אפשר
להחליף עם אות שקדמה לו, כי אין אות הקודמת לא'. ואת האות ם' הסופית מחליפים עם
אות מ', ונשאר א"כ אות מ'. ויוצא מכך, שרק האותיות הפנימיות של אלקי"ם
מתחלפים להם באותיות הקודמות להם).

 

ואז, כאשר מתחלפים האותיות הפנימיות הללו יוצא הגימטרייא
שלו: ל"ג! וביחד עם הא' והמ', זה א"ם ג"ל,
שזה גימטריא ע"ד! שזה בסוד הפסוק: ויעקב קרא לו ג"ל ע"ד!
כי על ידי הג"ל נעשה ע"ד!! שהע"ד הזה הוא בסוד
הפסוק: בטחו בד' עדי ע"ד!!

 

ולכן, בכל שנה, ביום ל"ג בעומר, יורד אור גדול של: בטחו
בד' עדי עד!

 

כי בכוח הל"ג נעשה שם אלהים בסוד שם ע"ד!
ומתגלה הע"ד, ג"ל ע"ד!! שזה הסוד של הגל שעשה יעקב אבינו,
כאשר ביקש מכל אחיו ובניו, שילקטו אבנים ויבנו גל לחצוץ בינם לבין לבן הארמי!!

 

ולכן, עד עצם היום הזה, יש כוח ביד כל יהודי להתחזק, בכוח
הרשב"י, באמונה וביטחון!! ועל ידי זה להמשיך את המ"ן!!

 

כי ביום ההסתלקות של כל צדיק, יש כוח ביד כל אחד לזכות כמו
מן ההפקר מאותם מדרגות הגדולים של הצדיק הזה, כמובא בשם היערות דבש.

 

ולכן, ביום ההילולא של הרשב"י, יש כוח ביד כל נשמה
ונשמה שבאה להשתתף ולקחת חלק ביום שמחתו, לקבל מלוא חופניים מעוצמתו של מדרגת
הצדיק הזה!!

 

ומכאן, גם מובן, לפחות אחת מההסברים, לשמחה הגדולה
והעצומה שאופפת את כל מי ומי שבא להשתתף בהילולא דרשב"י, כי בכוח האמונה
והביטחון נכנס בלב הארה גדולה של שמחת הלב!!

 

כי כל המחשבות וההרגשות של עצבות ומרה שחורה נכנסים בלבו של
אדם רק בגלל ספקותיו בענייני אמונה וביטחון!! כי כאשר המוח והלב מתמלא עם השקפת
האמונה והביטחון הרי זה משרה אווירה של רוגע ושלוות הנפש ושמחת החיים!!

 

כי כאשר מתמלא הלב בביטחון חזק ותלות מוחלטת בבורא כל
עולמים הרי זה בעצמו גורם לו שיושפע עליו שפע רב וכל טוב וכל רצונותיו מתמלאים
בשלמות!! ומכאן השמחה הגדולה שאופפת את לב המאמין והבוטח!!

 

כמה נפלא יהיה, אם כן, לציין את דבריו המאלפים והנפלאים של ר'
אלימלך מליז'ענסק בספרו נועם אלימלך בפרשת השבוע – פרשת בהר – בשם אחיו
החסיד המפורסם ר' זושא מהאניפולי, בכל הקשור לכוח של אמונה וביטחון, כשבא
לפרשת הפסוק
(ויקרא
כה' כ')
:

 

'וכי תאמרו מה נאכל, הן לא
נזרע ולא נאסוף תבואתינו!! וציויתי את ברכתי'

 

"התורה יצאה בכאן
מדרכה, כי דרך התורה לקצר מאוד בדבריה, ולכתוב רק איזה אות מיותר, ועל ידי זה
מתורץ ממילא כמה וכמה קושיות. וכאן התורה האריכה כל כך בדבריה ונכתבה גם הקושיא של
האדם: 'וכי תאמרו מה נאכל'?

 

ונראה: כי כשהבורא כל עולמים
ברא את עולמו, הוא השפיע מטובו צינורות מושכים שפע לכל צרכי בני אדם, ודרך הטבע
היא שאותם צינורות השפע לא יפסיקו כלל!!

 

אבל כאשר האדם נופל ממדרגתו,
ואין לו ביטחון בבורא כל עולמים, המשגיח האמיתי הזן ומפרנס ברווח בלי הפסק, אזי
האדם הזה עושה במחשבתו הזאת פגם וקלקול בצינורות השפע, ומתיש, כביכול, את כוח
פמליא של מעלה!! ואז הוא גורם שחלילה נפסק השפע! ואז צריך בורא כל עולמים לצוות
מחדש את השפעת השפע, שהיא תמשיך בכל זאת ללכת כמו בתחילת הבריאה.

 

וזה כוונת התורה בפסוקים
הללו – במצוות השבתת השדות בשביעית – היא באה לומר לאדם:

 

שימשיך תמיד להיות שלם
בביטחונו על הבורא כל עולמים, ולא יאמר כלל 'מה נאכל', כי כאשר חלילה ייפול מן
הביטחון, וישאל 'מה נאכל' – הוא עושה בזה פגם וקלקול בצינורות השפע! והוא גורם
כביכול טרחא מיותרת כלפי שמיא, לצוות מחדש על השפע שתזרום אליו!!

 

ולכן, למה לו לגרום, כביכול,
טרחא מיותרת, אלא ימשיך להאמין ולבטוח בכל לבבו, ואז תלך השפע בלי שום הפסק כלל
תמיד, ולא יחסר כל בה".

 

 

ויהי רצון מלפני
אבינו אב הרחמן, שזכות ההכנה הגדולה לקראת יומא דהילולא רבה של בעל האמונה
והביטחון,

 

ה'וא ר'בי ש'מעון ב'ר
י'וחאי – י'ושפע ש'פע ר'ב ב'כל ה'עולמות,

 

להתחזק תמיד עם
מחשבות והרגשות של אמונה וביטחון ובזכות זה נזכה להיוושע בגוף ונפש וממון – בכל
מכל כל!

 

 

א ליכטיגער שבת

 

מיט גוטע הכנות צום
דעם הייליגן רבי שמעון זי"ע

 

מוטה

 

פרקי אבות

פרק ג

 

(א) עֲקַבְיָא
בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא
לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ? וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? וְלִפְנֵי מִי
אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? – מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה.
וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה
עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ
בָּרוּךְ הוּא:

 

(ב)
רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל
מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ. רַבִּי חֲנַנְיָא
בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי
תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר
(תהלים א): 'וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא
יָשָׁב'. אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה,
שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר
(מלאכי ג): 'אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי
יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן
לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ'. אֵין לִי אֶלָּא שְׁנָיִם, מִנַּיִן
שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר
(איכה ג): 'יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו':

 

(ג) רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא
אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים,
שֶׁנֶּאֱמַר
(ישעיה
כח):
'כִּי
כָּל שֻׁלְחָנוֹת מְלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם'. אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ
עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְאִלּוּ אָכְלוּ
מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר
(יחזקאל מא): 'וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה
הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה':

 

(ד)
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר: הַנֵּעוֹר בַּלַּיִלָה, וְהַמְהַלֵּךְ
בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב
בְּנַפְשׁוֹ:

 

(ה)
רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר: כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה,
מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ. וְכָל הַפּוֹרֵק
מִמֶּנּו עֹל תּוֹרָה, נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ:

 

(ו)
רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר: עֲשָׂרָה
שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר
(תהלים
פב):
'אֱלֹהִים
נִצָּב בַּעֲדַת אֵל'. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר
(עמוס ט): 'וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ
יְסָדָהּ'. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר
(תהלים פב): 'בְּקֶרֶב אֱלֹהִים
יִשְׁפֹּט'. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר
(מלאכי ג): 'אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה'
אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע' וְגוֹ'. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ
אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר
(שמות כ): 'בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ
וּבֵרַכְתִּיךָ':

 

(ז)
רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוּתָא אוֹמֵר: תֶּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאַתָּה
וְשֶׁלָּךְ שֶׁלּוֹ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר
(דברי הימים א כט): 'כִּי מִמְּךָ הַכֹּל
וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ'. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַמְהַלֵּךְ בַדֶּרֶךְ,
וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ, וְאוֹמֵר, מַה נָּאֶה אִילָן זֶה וּמַה
נָּאֶה נִיר זֶה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:

 

(ח) רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ
מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר
(דברים ד): 'רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת
הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ'. יָכוֹל אֲפִלּוּ תָקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ,
תַּלְמוּד לוֹמַר
(שם): 'וּפֶן
יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ', הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ
עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ:

 

(ט)
רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא אוֹמֵר: כֹּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת
לְחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת
חֶטְאוֹ, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. הוּא הָיָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁמַּעֲשָׂיו
מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה
מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת:

 

(י)
הוּא הָיָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, רוּחַ הַמָּקוֹם
נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְכֹל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, אֵין רוּחַ
הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינָס אוֹמֵר: שֵׁנָה שֶׁל
שַׁחֲרִית, וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם, וְשִׂיחַת הַיְלָדִים, וְישִׁיבַת בָּתֵּי
כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:

 

(יא) רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: הַמְחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים,
וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים,
וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהַמְגַּלֶּה
פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תוֹרָה
וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

 

(יב) רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הֱוֵי קַל לָרֹאשׁ וְנוֹחַ לַתִּשְׁחֹרֶת,
וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה:

 

(יג) רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה.
מַסּוֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה. מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר. נְדָרִים, סְיָג
לַפְּרִישׁוּת. סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה:

 

(יד) הוּא הָיָה אוֹמֵר: חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, חִבָּה יְתֵרָה
נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר
(בראשית ט): 'כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים
עָשָׂה אֶת הָאָדָם'. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם,
חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר
(דברים יד): 'בָּנִים אַתֶּם לַה'
אֱלֹהֵיכֶם'. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה, חִבָּה
יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא
הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר
(משלי ד): 'כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ':

 

(טו) הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, ובְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן וְהַכֹּל
לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה:

 

(טז) הוּא הָיָה אוֹמֵר: הַכֹּל נָתוּן בָּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְרוּסָה עַל
כָּל הַחַיִּים, הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף, וְהַפִּנְקָס
פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת, וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת יָבוֹא וְיִלְוֶה,
וְהַגַּבָּאִים מַחֲזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם
מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמוֹכוּ,
וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, וְהַכֹּל מְתֻקָּן לַסְּעוּדָה:

 

(יז) רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ
אֶרֶץ. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה.
אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה. אִם אֵין בִּינָה, אֵין דָּעַת. אִם אֵין דַּעַת,
אֵין בִּינָה. אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח. הוּא
הָיָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמָה הוּא דוֹמֶה,
לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה
וְעוֹקְרַתּוּ וְהוֹפְכַתּוּ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר
(ירמיה יז): 'וְהָיָה כְּעַרְעָר
בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ
מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב'. אֲבָל כֹּל שֶׁמַּעֲשָׁיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה
הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ
כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ
מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר
(שם): 'וְהָיָה
כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִי
יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, ובִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא
יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי':

 

(יח) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן חִסְמָא אוֹמֵר: קִנִּין וּפִתְחֵי נִדָּה, הֵן
הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת. תְּקוּפוֹת וְגִמַּטְרְיָאוֹת, פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה:

 

 

פניני באר בשדה

פרקי אבות – פרק ג'

 

בפרק ג' משנה א' כתוב:

 

"עקביא בן מהללאל אומר:
הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, מאין באת? ולאן אתה הולך? ולפני מי
אתה עתיד ליתן דין וחשבון?"

 

רק למשמע המשנה הזאת מיד נזכרים "בעלמא דאתי"
ביום המיתה.

 

כי הרי את המשנה הזאת יאמרו גם לפני כל אחד ואחד מאתנו,
לאחר אריכות ימים ושנים, בשעת הלווייה, כשמוליכים את הנפטר עד הבית החיים, וכולם מלווין
אותו – אשתו בניו ובנותיו משפחתו חבריו וידידיו – עד הבית החיים. ולפני כל קדיש,
פותח בדברים האיש של החברה קדישא, ובין היתר הוא מכריז לפני כל קהל המלווים: עקביא
בן מהללאל אומר.

 

כמה צריך להפנים את זה בהרגשת הלב, בכדי לזכור היטב את
זיכרון יום המיתה, באופן ציורי, באופן שכל זה יהיה לא רק 'וידעת', רק
גם 'והשבות אל לבבך'.

 

אחד מהיסודות החזקים שהשאיר אחריו רבנו ר' נחמן מברסלב
לתלמידיו היא העניין של ההתבודדות יום יום. שחלק גדול מתוך ההתבודדות הזאת היא
העניין של זיכרון בעלמא דאתי, לזכור את יום המוות.

 

רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב כתב לנו (בליקוטי מוהר"ן
חלק א' תורה נד'):

 

"כך ראוי להיות מנהג
יראי ד', תיכף בבוקר בהקיצו משנתו, יזכור מיד בעלמא דאתי".

 

ר' אברהם בן ר' נחמן, מגדולי חשובי ברסלב בדורות
הקודמים, היה אומר:

 

"כמו שמצד אחד אין עוד דבר 'שכיח' 'מצוי',
כמו יום המיתה, אבל מצד שני אין עוד דבר 'שכוח' מלב האדם כמו יום המיתה".

 

היום, בזמננו, (לפחות כאן בארץ ישראל), כבר אפילו מכריזים ברמקולים
ברחובות עיר על פטירתם של אנשים, ובכל זאת זה עדיין כל כך נעלם ושכוח!!!

 

במדרש מובא בשם ר' עקיבא:

 

'זכור את 'בוראך',
'בורך', 'בארך'. 'בוראך' – זה 'לפני מי אתה עתיד דין וחשבון'. ו'בורך' – זה
'לאן אתה הולך'. ו'בארך' – זה ה'טיפה סרוחה'.

 

כי הזיכרון של 'מאין באת' ישפיע עליו קצת ענוה
ושפלות. והזיכרון של 'לאן אתה הולך' ישפיע עליו קצת קרירות מההתלהבות אל
התאוות. והזיכרון של 'לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון' ישפיע עליו קצת
זריזות להרבות במצוות.

 

בכדי לזכור את הזיכרון הזה צריך הרבה לדבר מזה: 'כי מידי
דברי זכור אזכרנו'. כמו שכותב רבנו רבי נחמן מברסלב
(בליקוטי מוהר"ן
ח"א תורה ע"ח):
'הדיבור זוכר ומזכיר' וזה העניין שכתוב בגמרא: 'יזכיר לו יום
המיתה'. כי זה עצה בדוקה נגד היצר הרע.

 

הסתכל בשלושה דברים – צריך לזה הרבה התבוננות
– דרך רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב היה, שכל אחד צריך להתבודד, ולפרש שיחתו בינו
לבין קונו, ולדבר עם עצמו ועם הקב"ה, ולהזכיר את עצמו את תכליתו.

 

הכי טוב לעשות את ההתבודדות הזאת בלילה, אחרי חצות לילה.
והכי טוב אם יוכל האדם לעשות זאת בשדה, בין העצים, במקום שאין שם ישוב בני אדם
אפילו ביום. אבל לפחות, באיזה חדר מיוחד, או אפילו מתחת לטלית, מתחת לשמיכה, או גם
כשאתה מסתובב ברחוב עם הפלפון – תצמיד את הפלפון לאוזנך ותתחיל לדבר עם עצמך ועם
הקב"ה. לדיבור הזה יש כוח להציל את האדם מהשכחה של עלמא דאתי. הדיבור הזה
מזכיר לו את יום המיתה.

 

*  *  *

 

'ואי אתה בא 'לידי' עבירה'.

 

כי יש כאלו שגם כאשר יודעים את התכלית ורוצים את התכלית אבל
הם כבר לא יכולים לצאת מהעבירות, כי הם כבר מסורים לידיים של העבירה. כאמרתו
המפורסמת והשנונה של ר' שלום שבדרון על אותו אדם ששוטר תפס אותו, וכשחברו
אומר לו: ברח לך מהשוטר, כי הוא לא מסתכל כרגע, עונה לו החבר: כן, אבל השוטר
כבר קשר אותי אליו באזיקיו.

 

הוא כבר תפוס 'בידי' העבירה!!!

 

ובכל זאת נותנים לנו עצה להשתחרר מהידיים של העבירה, וזה על
ידי שתסתכל, שתתבונן טוב, בשלושה דברים. כי צריך לצייר בחוש את המחשבות
על התכלית, בכדי לעורר את הרגשת הלב, לזכור היטב את הזיכרון של יום המוות, לזכור
היטב שיבוא יום והוא ישכב עם הרגליים אל הדלת!!! כי רק אז כל דיבורי המוסר
וההתעוררות יכולים להשפיע שלא יבוא לידי העבירה.

 

כך נהגו הרבה צדיקים, כידוע הסיפור על החפץ חיים
שבכל יום היה מתבודד ומדבר עם עצמו על תכליתו, ועל זיכרון יום המוות, ועל הדין
וחשבון שיצטרך ליתן בשמים ממעל.

 

כי צריך לצייר לעצמו גם את ה'דין' על העבירה, וגם את
ה'חשבון' על הזמן של מעשה העבירה, שהיה יכול לחטוף בזמן זה יותר רוחניות –
כפירושו של הגר"א.

 

*  *  *

 

'ואי אתה בא 'לידי' עבירה'.

 

העניין המוזכר כאן של 'ידי העבירה', אפשר להבין אותו
באור חדש, באופן פלאי ופנימי, על פי תורת הקבלה, על פי דברי רבנו הקדוש רבי
נחמן מברסלב
(בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה סו'), שיש צדיקים שזיככו עצמן כל
כך, עד שלא יבואו גם לא 'לידי' עבירה. לא רק במעשה בפועל, אלא הצדיק הזה יזכה שלא
יכשל אפי' לא בכוח, אפילו לא בפוטנציאל, אפילו לא לידי אפשרות של עבירה, הוא כבר
לא ירצה לעשות שום עבירה. וזה בכוח ג' דברים אלו של ההסתכלות וההתבוננות בהם.

 

ובשורש העניין מסביר שם רבנו רבי נחמן מברסלב כי הוי"ה
ואדנ"י הם ב' השמות הקדושים והטהורים, שהם שורש כל הבריאה כולה, והם
בגימטריא פא"י שזה ר"ת פ'ותח א'ת י'דיך.

 

כי צריך לעשות חת"ך (שהוא בסוד הסופי תיבות
של פסוק זה)

ולפתוח את הידיים. כי הידיים יש להם ימין ושמאל, שהם ה'בכוח' וה'בפועל',
ה'פוטנציה' וה'למעשה'.

 

וכשמתחברים ההוי"ה והאדנ"י (כאשר משלבים את האדנ"י
בתוך ההוי"ה כזה: י-אהדונה-י)
אזי יש יו"ד
בראש מתוך השם של שם ההוי"ה ויו"ד בסוף מתוך השם של שם האדנ"י

 

ובאמצע יש ו' אותיות, שהם מתחלקים לג' ג'. כי
הו', כשהוא מושכב, הוא בצורת פת"ח, שהוא מלשון: 'פותח'.

 

וכל זה הוא בסוד הפסוק: 'פותח את ידי"ך' – אל
תקרי ידי"ך אלא יודי"ך, שהם ב' היודי"ן של הוי"ה
ואדנ"י – יאהדונה"י – תחילה וסוף, ובאמצע ו' אותיות של ג'
ג', שהם ג' בכוח וג' בפועל.

 

כי הצדיקים מתבוננים תמיד בשלשה דברים אלו – 'מאין באת'?
'ולאן אתה הולך'? 'ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון'? – שכל שלושת זיכרונות אלו
הם בסוד אדם, מקום וזמן. מחשבה, דיבור ומעשה. ושורשם של אלו הג'
זכרונות הם מתוך ג' האותיות של ה'בכוח' ושל ה'בפועל' של ב' השמות הקדושים והטהורים
הללו – הוי"ה ואדנ"י – שהם נחתכים מהאחוריים וההסתרה שלהם,
ומתייחדים יחד באור של פנים אל פנים.

 

כי כל זה בסוד הראשי תיבות והסופי תיבות הרמוזים בפסוק זה –
פא"י חת"ך – שעל ידי הסופי תיבות של החת"ך, שזה בסוד הצעקה
המרה ופתח החרטה של התשובה והאנחה והקרעכץ', שמוציאים רוח ומכניסים רוח
– שפעמיים רו"ח גימטריא חת"ך – על המצב של ההסתר פנים, ומכל זה
חוזר ההסתר פנים להיות בסוד פנים אל פנים, המרומז בראשי תיבות, ביחוד הוי"ה
אדנ"י, שיוצא בגימטריא פא"י.

 

כי אותם הצדיקים המתעסקים תמיד לזכור את אותם ג' הזכרונות,
וזוכרים היטב את תכליתם בכל מחשבה דיבור ומעשה שעובר עליהם בכל מקום
ובכל זמן, כל זה מזכך אותם כל כך, שאינם נכשלים בעבירה, לא רק בפועל, אלא גם לא
בכוח, גם לא בפוטנציה, כי הם מזוככים כל כך עד שאינם באים גם לא 'לידי'
עבירה.

 

*  *  *

 

בפרק ג' משנה ח' כתוב:

 

"ר' דוסתאי בן ר' ינאי
משום ר' מאיר אומר: כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו,
כמו שנאמר: 'השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך".

 

כדי לא להיות בדרגה של 'יסירם מלבו', צריך להשתדל
לחזור הרבה מאוד על מה שלמד.

 

בפירושו של רבנו יונה על פרקי אבות הוא מאריך בזה
מאוד, שצריך לחזור הרבה על כל הדברים שלומד, ואז יגרום לעצמו שלא ישכח.

 

וצריך כל אחד להבין, שצריך להתרגל לחזור היטב לא רק על
ענייני לימוד שלומד, אלא גם על דברי ההשקפה ששמע באיזה שיעור, או שלמד וראה באיזה
ספר.

 

כי כל פעם ששומע כל אחד מאתנו איזה שהוא עניין חדש בעבודת
השם, צריך מיד שיספר את זה – בהתלהבות ובהתעוררות ובהתרגשות הלב – לאשתו, לילדיו,
לחבריו, לידידיו. וזה גורם לו שלא ישכח את מה שלמד ואת מה ששמע.

 

ר' יעקב מאיר שכטר שליט"א רגיל לספר:

 

היו לי שני חברים, 'חברותות' בישיבה, אחד מהם יצא גדול מאוד
– וחברו 'החברותא', יצא רגיל.

 

והיה תמוה בעיני כולם, הרי הם היו 'חברותות', ולמה זה יצא
גדול כל כך, והשני לא?!

 

והתברר, כי זה שיצא גדול, היה לו הנהגה טובה, כי כל פעם
אחר הלימוד או אחר השיעור היה יושב כמה דקות וחושב לעצמו, בקצרה, את כל מה שלמד
ושמע, וזה גרם לו שכל מה שלמד נקנה אצלו בקניין גמור!!!

 

מה שאין כן חברו, 'החברותא', אחרי הלימוד, אחרי השיעור,
המשיך בדרכו, מבלי לחשוב כלל על מה שלמד כעת, ועל מה ששמע כעת.

 

רגיל היה ר' לוי יצחק בנדר ז"ל לומר:

 

"הנה זה עתה גמרת ללמוד
משהו, והנך יוצא לרחובות העיר, עשה לך קביעות, שבדרך הילוכך הנך חושב על מה
שלמדת, על מה ששמעת, וזה סגולה ליזכור היטב את כל מה שלמדת ושמעת, וזה גם
סגולה גדולה להצילך מפגמי העיניים ברחוב".

 

*  *  *

 

בדרך כלל לומדים משנה זאת (בלימוד פרקי אבות במחזור
הראשון),

אשר בו עניין הזהירות משכחת התורה, בשבתות הסמוכים ליומא דהילולא רבה של ר'
שמעון בר יוחאי. רבבות יהודים הרי מתכוננים ובאים לפקוד קברו ביום ההילולא.

 

מה טוב, אם כן, לחבר את רעיון הזיכרון והשכחה של
משנתנו עם הרעיון של יום ל"ג בעומר, כהכנה לאותו יום נפלא שזיכו בו את כלל
ישראל לדורות עולם.

 

כי יום הל"ג בעומר, מבואר בספרי אמת, זהו היום
של הספירה שבו אנחנו עומדים בין ל"ב ימים שקודמים לו, לטו"ב
ימים שלאחריו. כי יום ל"ג בעומר, היום האמצעי בין הל"ב והטו"ב,
יש לו כוח להפוך את הל"ב, ממצב של שכחת הלב, ממצב של 'יסירם מלבו',
שהוא לב רע, ולהביאו לידי ל"ב טו"ב, שיזכור היטב כל מה שלמד
ושמע.

 

כי השכחה והזיכרון תלוי ועומד בעיקר בעניין הרגשת הלב, וזה
יובן על פי הסיפור הנפלא שמספרים על ר' משה פיינשטיין, ששאלו אותו פעם איך
יש לו כזה זיכרון? והוא ענה:

 

"כל מה שאני זוכר זה
מרוב הרגשתי והתפעלותי מכל מה שאני לומד".

 

ונתן דוגמא לדבר:

 

"האם היה מישהו שוכח אם
היה רואה שנשר גדול נכנס מתחת לגשר המחבר בין ב' הבניינים הגדולים במנהטן, הטווין
טוואר,
(שבינתיים זה כבר הספיק גם להיות
גם גראנד-זירו)
ואותו הנשר הגדול הרים בפתאומיות את הבניינים הענקים הללו, האם מישהו היה
שוכח את מה שראה?! ודאי שלא!! למה? – כי מכך יש לו התפעלות כל כך עד שאי אפשר
לשכוח.

 

ענה ואמר ר' משה:

 

"מכל שורה בגמרא יש לי
התפעלות עוד יותר גדולה מזה שנשר מרים את הגשר עם ב' הבניינים".

 

הכלל היוצא, שסגולה לשכחה זה התפעלות הלב. וזה הוא הכוח
הגדול של רשב"י. כי בכוח הרשב"י אפשר להינצל משכחה.

 

כי כשנכסנו רבותינו בכרם ביבנה אמרו כולם: עתידה תורה שתשתכח
מישראל, ורק רשב"י אמר: ח"ו שתשתכח! וסמך עצמו על הפסוק: 'כי
לא תשכח מפי זרעו'.

 

ומגלה רבינו רבי נחמן מברסלב, (במאמר הראשון, שמשמש גם
כעין הקדמה לכלל הספר ליקוטי מוהר"ן – 'לכו חזו נפלאות גדולת התנא רבי
שמעון בר יוחאי'),
כי דייקא רשב"י, בכוח הזוהר ופנימיות התורה, שזה מעורר את הרגשת הלב,
לקיים את התורה שבנגלה גם מתוך פנימיות הלב, רק זה יציל מהשכחה.

 

כי זה גם הסוד של הפסוק: "ע'יר ו'קדיש מ'ן ש'מיא
נ'חית" שהוא ר"ת שמעו"ן. כי בכוח זה שיודעים שגם כל
לימוד תורת הנגלה זה בעצם עיר וקדיש, זה מלאכים קדושים, כל זה גורם לעורר
את הלב לקיים גם את הנגלה מתוך פנימיות ההרגשה, וזה מציל מהשכחה. לכן, דייקא בזכות
זרעו של יוחא"י ינצלו מהשכחה!

 

הכלל, כל מה שהינך לומד! כל מה שהינך שומע! תשתדל שתתפעל
מהלימוד, שתתפעל מהשמיעה, ומתוך התפעלות תעביר את זה מיד גם לאשתך לילדך לחבריך
לידידך, כמו שבדרך כלל רגילים לספר כל דבר מה שמתפעלים מזה, ובזה תנצל מהשכחה.

 

כי בכך תצליח להינצל מלבן הארמי, שרוצה לאבד את
הכול, והוא רגיל לומר ללחוש באוזנו של כל אחד ואחד מאתנו: 'הבנים בניי הבנות
בנותיי וכל אשר לך שלי הוא' – כי הוא רוצה להשכיח את האדם מהרגשת הלב הרוחני, כי
הוא 'נבל ברשות התורה'. ויעקב בנה ג"ל אבנים לעדות, לחציצה
בינינו לבין לבן, שזה מרמז על ל"ג בעומר. כי בכוח הל"ג
בעומר אפשר להפוך לב רע לל"ב טו"ב. שזה מביא התפעלות מהלימוד
ומהשמיעה, וזה מציל מהשכחה. כי כל מה שלומד ושומע זה בעיניו: 'ג"ל עיני
ואביטה נפלאות מתורתך'.

 

*  *  *

 

בפרק
ג' משנה ג' כתוב:

 

"ר' שמעון אומר: שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו
עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים".
תקרובת של עבודה זרה.
"כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום". כי לא היה דברי תורה על
השולחן, לא היה שם על השולחן השראת השכינה של מקומו של עולם.

 

"אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה,
כאילו אכלו משולחנו של מקום".
כאילו וזכו לאכול משולחן גבוה, כמו הכוהנים, שכוהנים
אוכלים ובעלים מתכפרים. "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני הוי"ה".

 

ברגע שיש 'וידבר אלי', יש דברי תורה על השולחן, זה
כבר נקרא 'השולחן אשר לפני ד'. הפסוק הזה כתוב על המזבח, והמזבח היה גבוה
שלוש אמות, רמז לתורה נביאים כתובים, למשנה מקרא תלמוד, שבהם צריך לעסוק על השולחן
בשעת האכילה.

 

דבר פלא רואים בזה המשנה, 'השולחן' של כל אדם, יכול להיות,
רח"ל, תקרובת עבודה זרה, קיא צואה. ואותו 'שולחן' עצמו, יכול בין רגע להיות
גם להיפך, שולחן מכפר, כאילו אכלו עליו משולחנו של מקום, לאכול מהקב"ה בעצמו.

 

*

 

יש מפרשים שאכן מדייקים שרק בשלשה שאכלו יש קפידא ללמוד
על השולחן באמצע האכילה, אבל לא ביחיד. ויש מסבירים, כי בשלושה הקפידא יותר גדולה,
כי יש הרי ודאי לפחות אחד שיכול לומר איזה דבר תורה.

 

ויש אומרים, שביחיד הרי יכול להיות שהוא מזדרז, לכן אין
קפידא כל כך. אבל בשלושה שישבו יחד על שולחן אחד, הרי יש להם ודאי זמן, כי הרי
רואים אנחנו שהתיישבו שלושתם לאכול יחד, ולכן יש קפידא שבתוך הזמן שלהם יכניסו גם
דבר תורה.

 

בפירושו של הרע"ב הוא מציין, שאפשר לסמוך על קיום
מצוות ברכת המזון. ומקורו ברש"י שכתב: שרגילים לסמוך עצמן על ברכת
המזון. אבל בעל התוס' יו"ט כבר כתב להחמיר בזה.

 

בודאי כאשר יש כמה שיושבים יחד לאכול, בפרט ביומא דפגרא,
כשבת ויו"ט וכל שאר סעודת מצווה, אל תיתן לשולחן שלך להיות, חלילה, תקרובת
עבודה זרה, אלא אדרבה, הפוך את זה ל'זה השולחן אשר לפני ד'.

 

*  *  *

 

רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב הזהיר את תלמידיו לא לעסוק
בתעניות וסיגופים.

 

ר' נחמן אמר:

 

"אם הייתי יודע בימי
נעוריי גודל הכוח של ההתבודדות והתפילות, לא הייתי כל כך שובר את גופי בתעניות
וסיגופים".

 

ר' נחמן גילה בכך את רצונו שתלמידיו יעסקו יותר בתפילות
והתבודדויות וכיסופים, בכדי לפעול על ידי ההתבודדות זו את כל ענייניהם.

 

מצד שני, יש הרבה מאמרים בספרו הגדול ליקוטי מוהר"ן
שבו מתבאר באריכות ובהרחבה ובעומק, גודל העניין של קידוש האכילה, לאכול בקדושה
וטהרה. וכפי שכבר כתוב גם בראשונים, גודל מעלת המקדש עצמו באכילתו, וגודל מעלת
העניין של למעט בתאוות האכילה, שזה מסוגל עוד יותר מתעניות וסיגופים.

 

בדורות הראשונים, היה ידוע ומפורסם, שכל מי שרק רצה לחזור
בתשובה, בראש וראשונה היה לוקח עצמו על עניין האכילה. תחילה לראש היה מרגיל עצמו
להיות עם תעניות וסיגופים. כבר אצל התנאים מצאנו ראינו שהיו מתענים כל כך הרבה
שנים עד שהושחרו שיניהם מרוב תעניות.

 

וכן כך מצאנו אצל הראשונים, וגדולי המקובלים, שעיקר כלל
תיקוני התשובה שהוציאו היה סובב על עניין תעניות. אבל כבר מזמן הבעש"ט
זי"ע, שינו הצדיקים את ההנהגה בעניין זה. וכן כך רבנו הקדוש רבי נחמן
מברסלב, שינה, כאמור, דרכו לאנשיו, והזהיר אותם לעסוק יותר בתפילות
והתבודדויות ולא כל כך בתעניות וסיגופים.

 

אבל מצד שני, צריך לדעת, שאם לא ניקח על עצמנו גם לקדש
את כל ענייני האכילה, הרי נשאר, חלילה, קרח מכאן ומכאן.

 

*  *  *

 

בעניין קדושת האכילה יש הרבה מדרגות. בראש וראשונה צריך
להיות זהיר בכל ענייני ההלכה הנוגעים לענייני האכילה, המפוזרים בכל ד' חלקי
השו"ע, מהלכות נט"י וברכת הנהנין, ודרך ארץ בשעת האכילה והסעודה, ועד
להלכות תערובות וכשרות המאכלים, לא לאכול מה שאסור לאכול וכו' – דבר ראשון: לשמור
על כל ענייני ההלכה של האכילה.

 

בפרט, כאשר האדם בדרכים, צריך לקיים: 'אשרי תמימי דרך', גם
בדרך צריך להמשיך להיות 'תמים תהיה עם ד' אלוקיך'. וכן כך בכל פעם כאשר קונים
מאכלים, צריך לבדוק היטב תוקף הכשרות שלהם, כל אחד ואחד ברמת הכשרות שנוהג בו על
פי רבותיו ומבית הוריו, במיוחד כאשר יוצאים לאכול מחוץ לכותלי הבית, אם זה בחנויות
אוכל למיניהם, או במסעדה או בבית מלון, בראש וראשון צריך לבדוק היטב את רמת כשרות
המאכלים.

 

וגם, כאשר כבר מותר לאכול, כאשר כבר צריך לאכול, אז יש את
כל העניינים של איך ניגשים לאכול, איך לעשות את כל הברכות בכוונה כראוי, ואיך
לאכול בדרך ארץ, והאם הוא חוטף את הברכה במהירות ובלי כוונה, או שהוא מברך בכוונה,
לאט לאט.

 

כאן הרי ודאי נכנס דברי הרע"ב בשם רש"י שאפשר
לסמוך על ברכת המזון לצאת בו חובת הלימוד בשעת האוכל. כי הכול תלוי איך אתה מברך
את כל ברכות הנהנין שמסביב לכל אכילה ואכילה.

 

*   *  *

 

והרי חז"ל מגלים שכל הנהנה מהעולם הזה בלי ברכה
כאילו גוזל את אביו ואת אמו. ולכאורה, וכי מה עניין הגזילה מאביו אמו? הרי
אסור לגזול משום אדם ולא רק מאביו ואמו?

 

אלא עניין הגזילה מאביו ואמו הוא, שמעבר לאיסור הגזל, הרי
יש כאן גם עניין של כפיות טובה! כי הוא כאילו מכריז, במעשה גניבתו מאביו ואמו,
שהוריו הביאו אותו לעולם אבל אינם דואגים לצרכיו, ואינם חושבים איך לעזור לו בעולם
הזה, כי הם אינם ממלאים חסרונו בעולם הזה. והרי זה כפיות טובה נוראה, כי הנה
הוא מראה שאת כל המצטרך לו הוא צריך לגנוב מהוריו, כי הם אינם דואגים על מילוי חסרונו.

 

כמו כן כאשר נהנה מהעולם הזה בלי ברכה, הרי שהוא מבטא בכך
שלא רק שהוא גונב מהקב"ה, אלא המציאות שלו מראה כאילו והוא מכריז ואומר:
כאילו, חלילה, בורא עולם אינו דואג לו לקבל כל צרכיו בעולם הזה, והרי זה כפיות
טובה נוראה!

 

לא כן כאשר נזהר האדם בברכת הנהנין בכוונה, וכל שכן כאשר
בשעת האכילה הוא גם אומר איזה דבר תורה, בכך הוא הרי כאילו אוכל משולחנו של מקום,
והרי זה מכיר טובה לאביו שבשמים.

 

בספרים מובא, שלשון המטבע שתיקנו חז"ל בברכות זה: ב'רוך
א'תה י' א'לוקינו מ'לך ה'עולם, ויש בו ר"ת: א"ב י' וא"ם ה'.
כי אב בחכמה, ואם בבינה. "איש ואישה זכו שכינה ביניהם", י' באיש וה'
באשה. ולכן, באמירת: ב'רוך א'תה י' הוא מקבל עליו מרות אביו שבשמים, אור
החכמה, א"ב י'. ובאמירתו: א'לוקינו מ'לך ה'עולם הוא מקבל עליו
מרות אמו, כנסת ישראל, א"ם ה', אור הבינה. כי זה האבא ואימא,
הם מרמזים על ספירת החכמה והבינה בשפת המקובלים.

 

לכן מי שנהנה בלי ברכה כאילו גוזל אביו ואמו,
רח"ל, אבל כאשר נזהר בברכת הנהנין הרי הוא מכריז בכך שהוא מכיר באביו ואמו.

 

ולכן כתוב בספרים, שיש באמירת ברכות הנהנין בכוונה,
סגולה גדולה, להינשא לזיווג הגון! וכמו כן יש בו סגולה גדולה, לזכות לילדים
טובים! שגם הם יכירו לו טובה.  כי הוא הרי
היה נזהר לכבד את אביו ואמו, כי הוא בירך בכוונה את ה: ב'רוך א'תה י'
א'לוקינו מ'לך ה'עולם, ולכן, כמו כן ישולם לו, מדה כנגד מדה, לזכות גם הוא
להיות אב ואם. ולהיות גם הוא הורים לילדים שיכירו לו טובה.

 

לכן יש עניין חשוב לחנך עצמו בברכת הנהנין בכוונה, ובכך גם
לשמש דוגמא אישית לילדים בבית, לא לחטוף ברכה במהירות, אלא אדרבה, לברך ברכות
בכוונה, לאט, וכראוי, ובכך לזכות להפוך את השולחנות מלא קיא צואה של תקרובת
עבודה זרה – לשולחנו של מקום, זה השולחן אשר לפני ד'!

 

אין אנו יכולים להרבות בתעניות וסיגופים, אבל יכולים אנו
וצריכים אנחנו לקדש את המאכלים, ולהפוך בכך את האכילה להתקרבות גדולה אל
הקב"ה.

 

*  *  *

 

רבנו רבי נחמן מברסלב מבאר בארוכה (בליקוטי מוהר"ן
ח"א תורה יז')
גודל מעלת קידוש האכילה בתוך דבריו הוא כותב:

 

"לפעמים עובר על האדם
מצב של 'קדרות שמים' שהיראה ואהבה נחשך אצלו, כי ה'יראת שמים' – זה אש.
וה'אהבת ד' – זה מים. וזה סוד: שמי"ם – א"ש ומי"ם.

 

ולפעמים יש שמתקיים באדם
הפסוק: 'אלביש שמים קדרות', המוח נסתם והלב נסתם".

 

והיוצא מתמצית דברי רבנו רבי נחמן שם:

 

"לפעמים הגורם ל'קדרות
שמים', הגורם להחשיך את היראה ואהבה, זה על ידי פגם המזבח, שהוא פגם כשרות המאכלים
, כי האכילה זה שולחנו של
אדם שמכפר כמזבח.

 

ולכן, כאשר נזהר האדם לאכול
בכשרות כראוי, זה נקרא 'מזבח כתיקונו', כי הוא אוכל מתי שצריך לאכול, והוא אוכל
כפי איך שצריך לאכול.

 

כי בכך הוא הרי מקיים מאמר
ר' שמעון: שאומר על שולחנו דברי תורה.

 

ואזי בכוח האכילה הוא מכניע
את כסילות השכל ועכירת המעשים, ובזה הוא זוכה שחוזר אליו שוב היראה ואהבה,  הוא מאיר שוב את היראה ואהבה שלו – והכול בכוח
כשרות האכילה".

 

כמו כן כותב רבנו רבי נחמן (בליקוטי מוהר"ן
ח"א תורה ס'):

 

"שיש בני אדם שישנים את
ימיהם, ואף שנדמה להעולם שהם עובדים את ד' בתורה ותפלה, עם כל זה הם כאילו ישנים
כי המוח שלהם ישן, ואין להקב"ה נחת מעבודתם.

 

כי על אף שהם אנשים כשרים
ויפים, אבל הם לא נזהרו בכשרות המאכלים כראוי ובכוונה, ואז התורה והתפלה שלהם
במוחין דקטנות, ואין עבודתם עולה למעלה בעולמות העליונים".

 

נורא ואיום! איך הכול תלוי ועומד כפי כוח קדושת המאכלים.

 

כמו כן כתב רבנו רבי נחמן (בליקוטי מוהר"ן
ח"ב תורה עז'):

 

"בשעה שהאדם יושב
לאכול אז הזמן שמידת המלכות ניגשת אליו ורוצה להיכנס בו. וזה סוד הכתוב: 'לעת
האוכל גושי הלום', שאמר בועז לרות, שהפשט הפשוט הוא שבועז אמר לה לרות בשעת האוכל
גושי לאכול אתנו. ועל פי הרמז כתוב כאן שאין 'הלום' אלא מלכות, ומלכות זה סוד
היראה, כמו שאמרו – בפרק זה של מסכת אבות – 'אילמלא מוראה של מלכות'.

 

ולכן בשעת האוכל ניגשת אל
האדם המלכות, היראה, אבל היא לא נכנסת בו מיד, רק המלכות, היראה, עומדת מן הצד,
ומסתכלת בו, ואם האדם אוכל כראוי, בכוונה, בקדושה וטהרה, בדרך ארץ, אזי היא נכנסת
בו, ואז זוכה האדם דייקא בשעת האכילה ליראת שמיים".

 

כמו כן כותב רבנו רבי נחמן (בליקוטי מוהר"ן
ח"ב תורה ז'):

 

"שדייקא בשעת האכילה
יכול האדם לזכות להארת הרצון, שיתחיל כל כך לכסוף ולהשתוקק להשם יתברך, עד שיצעק
מרוב כיסופים: רבוש"ע! קשרני נא אליך! שלא אפסיק את הקשר אתך לעולמים! – וכל זה
אפשר לזכות דייקא על ידי אכילה כראוי".

 

אחים יקרים, אחים לדעה, לימוד זה נוגע לכל אחד ואחד, והלמעשה
היוצא מדברי ר' שמעון בר יוחאי, שכל אחד ואחד כאשר מתיישב לאכול, פעם ביום או
פעמיים ביום, או יותר, צריך הוא להיות נזהר, שהמאכלים לא יהיו, חלילה, של תקרובת
לעבודה זרה, של נתק מהשי"ת. רק אדרבה, תשתדל שיקויים בך: "וידבר אלי זה
השולחן אשר לפני הוי"ה". תברך ברכת הנהנין בכוונה. תלמד בשעת האכילה,
ואז תזכה להתקרב להשי"ת על ידי כל אכילה.

 

רבנו הקדוש רבי נחמן מאריך גם (בליקוטי מוהר"ן
ח"א תורה מז')
בגודל מעלת עניין שיבור תאוות האכילה, ובתוך דבריו הוא כותב:

 

"מי שעובד על עצמו
לצאת מתאוות אכילה, זה מזכה אותו להינצל מלהיות שקרן, זה גם מציל אותו מעניות
מדלות ואביונות, וגם מביזיונות. ואדרבה, כאשר זוכה לקדש את האכילה, הוא זוכה בכוח
זה להארת פנים, שהשי"ת יאיר לו את פניו. והוא יכול לזכות להיות על ידי כך בעל-מופת.
והוא זוכה על ידי זה גם לשפע רב ועשירות גדול דקדושה".

 

הכלל והעיקר, שכל זה תלוי ועומד איך ניגשים אל האוכל, איך
אוכלים את המאכלים כאשר כבר צריך לאכול. כי כאשר נזהרים לאכול בקדושה וטהרה כראוי,
כאשר מברכים ברכת הנהנין בכוונה כראוי, כאשר זוכים לאכול בדרך ארץ, אז זוכים להפוך
את השולחן ל'זה השולחן אשר לפני ד', ודייקא בכוח האכילה מתקרבים יותר להשי"ת.

 

*  *  *

 

בפרק ג' משנה ד' כתוב:

 

ר' חנינא בן חכינאי אומר.

 

מי היה התנא הקדוש הזה?

 

ידוע, שהוא היה מתלמידיו הראשונים של ר' עקיבא.

 

הגמרא מספרת עליו (במסכת כתובות סב:) שמיד אחרי נישואיו ישב ולמד יחד עם ר' שמעון בר יוחאי. מסופר
שם שבמשך 12 או 13 שנה ברציפות! ישב ולמד בישיבתו של ר' עקיבא בבני ברק.
ובכל אותם השנים, מעולם לא היה לו קשר עם ביתו, אפילו לא דרך חליפת מכתבים.

 

הגמרא אומרת: 'אעשה לו עזר כנגדו' – זה נאמר על אשתו של
חנינא בר חכינאי. היא הייתה 'עזר כנגדו', והסכימה בלב שלם לכל דרכו בקודש
בעבודת השם.

 

הגמרא מספרת, שכאשר הגיעה בתו לפרקה, ושלחה אשתו להודיע לו
שצריך להתכונן לחתונתה, הוא בכל זאת המשיך בלימודו כהרגלו בישיבה. עד שר' עקיבא
צפה ברוח הקודש את הדבר, ודרש ברבים: כל מי שיש לו בת בביתו שהגיעה כבר לפרקה ישוב
לביתו להשיאנה. ורק אז הלך ר' חנינא לביתו.

 

הגמרא מספרת שם, שמרוב השנים שלא היה בביתו כבר לא הצליח
להכיר היכן ממוקמת ביתו. לכן כאשר הוא הגיע לעירו, הוא הלך וישב ליד הבאר ואז שמע
נערות העיר קוראים בשם: 'בת חכינאי טלי כדך', ואז הלך אחריה עד לביתו, כי הבין
שכנראה זו בתו.

 

וכשנכנס לבית, ואשתו הרי לא ידעה מבואו, היא התעלפה, ויצאה
נשמתה!

 

ומכאן גם לומדים שצריך האדם לפני בואו לביתו להודיע על
בואו, לדפוק על דלת ביתו, להתקשר לפני זה בטלפון, לשלוח הודעה. כמו שלומדים את זה
גם ממעשיו של הכהן הגדול, שהיה הולך עם פעמון ורימון, להודיע על ביאתו בבית המקדש.

 

ר' חנינא, כאשר ראה מה שקרה לאשתו, נעמד מיד בתפלה ותחנונים
ואמר: רבוש"ע! הכזאת תעשה לענייה זאת?! הרי היא כל כך הרבה המתינה לביאתי?!
ומיד חזרה עליה רוחה.

 

נורא נוראות! תחיית המתים!!!

 

*  *  *

 

והוא, התנא הגדול והקדוש הזה, הוא היה אומר:

 

הניעור בלילה, והמהלך בדרך
יחידי, והמפנה לבו לבטלה – הרי זה מתחייב בנפשו.

              

מיד עולה על המחשבה לומר: שלכן דייקא התנא הקדוש הזה, שהוא
הרי קיים בעצמו, במשך כל ימי חייו, לנצל את כל ימיו ושנותיו רק לעבודת השם יתברך, ולכן
הוא דייקא בא ואומר: שמי שמפנה לבו לבטלה, שאינו חושב ומהרהר בדברי תורה, הרי
זה מתחייב בנפשו.

 

בפרט כאשר הוא 'ניעור בלילה', או שהוא 'הולך בדרך
יחידי', שאז הרי יש יותר מקום למקטרגים ולשדים ולמזיקים להתגרות בו. כי הוא
הרי 'ניעור בלילה', שאז הוא זמן של שליטת המזיקים. או אם הוא 'הולך בדרך יחידי',
גם ביום, שאז הוא גם נכנס למקום סכנה של שליטת המזיקים.

 

כך עולה מתוך מפרשי המשנה, כי הם מסבירים שמתוך הפשט הפשוט
של המשנה עולה שאין כאן ג' עניינים רק ב' ענינים, דהיינו שלא גורסים 'והמפנה
לבו לבטלה', באות ה', אלא 'ומפנה לבו לבטלה'
(אבל עיין בדברי
התוי"ט).
כי
המדובר כאן הוא על אדם שהוא 'הולך בדרך יחידי', גם ביום. או שהוא 'ניעור בלילה'. ואז,
אם אין לו שמירת התורה, הרי הוא מתחייב בנפשו.

                                                

וכפי שהגר"א מציין את הפסוק (דברים ד'): 'פן תשכח את הדברים ופן
יסורו מלבבך', שזה עניין של: 'ומפנה לבו לבטלה'. הרי אז: 'ונשמרתם
מאוד לנפשכם'. כי זה העניין של: 'הרי זה מתחייב בנפשו'.

 

כי הוא, ר' חנינא בר חכינאי, הוא עצמו הרי היה עוסק בתורה
יומם ולילה, גם בשבתו יחידי כשהיה ניעור בלילה, אבל שמר על הזמן, והתורה שמרתו. כי
לא היה מפנה לבו, אפילו לרגע אחת לבטלה, ולכן היה לו כוח גם להחיות מתים.

 

*  *  *

 

אותו תנא קדוש, ר' חנינא בן חכינאי, יש הגורסים שהוא
היה גם אחד מעשרה הרוגי מלכות. והוא מוזכר בקינה הידועה, 'אלה אזכרה',
ששופכים בה את הלב בקינות יום תשעה באב, ומבכים מרה את אותם הקדושים
והטהורים שנהרגו על קידוש השם.

 

וידוע את אשר גילה לנו רבנו האר"י הקדוש, (שיום פטירתו חל ביום ה' באב
בימי בין המצרים),
שעיקר זכות הקיום של כלל ישראל בגלות הקשה, היא בזכות אותם הצדיקים אשר
בארץ המה, שמתו על קידוש השם. ולכן אומרים בכל יום בתחילת התפלה: 'אל נקמות ד'
אל נקמות הופיע הינשא שופט הארץ השב גמול על גאים'. ומכוונים בתפלה זו לעורר
זכות וכוח הקדושים הללו שנהרגו על קידוש השם.

 

ומסופר, שהיה זה בערב שבת קודש כאשר הוציאו את רבי חנינא
להריגה, וכששאלוהו אם הוא רוצה לטעום משהו לפני שיוציאו אותו להריגה, ענה ואמר: כל
ימי הייתי בתענית ועכשיו אוכל?

 

כפי שהגמרא מציינת: שמגיל 12 עד גיל 95 היה שרוי בתענית!!!

 

וכאשר התחיל לומר: 'ויכולו השמים – ויקדש אותו', יצאה נשמתו
ב'ויקדש אותו'!!!

 

בכוח זכות אותם צדיקים אנחנו מעוררים רחמי שמים: 'אל
נקמות ד' אל נקמות הופיע'. שיתעורר עלינו זכותם של אותם צדיקים נשגבים, שבכוחם
נזכה גם אנו להתגבר על יצרנו הרע.

 

*  *  *

 

רבנו הקדוש ר' נחמן מברסלב זי"ע (בליקוטי מוהר"ן
ח"א תורה נ"ב)
מביא את המאמר הזה של ר' חנינא בר חכינאי, ומסבירו על פי דרך הדרש,
באופן נורא ונפלא.

 

המאמר הזה היא אחת מאבני היסוד של כל חסיד ברסלב באשר הוא
שם.

 

וכבר כלל ידוע מר' אברהם בן ר' נחמן, בעל ה'ביאור
הליקוטים', שגם כאשר רבנו הקדוש מסביר איזה פסוק או מאמר חז"ל על פי דרך
הדרש, אזי גם הפשט נכנס בפירוש דברי רבנו.

 

כי זהו אחד הכללים בלימוד הספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן:

 

שהדרש אינו מוציא את הפשט
לגמרי, רק צריך להתעמק היטב ולהבין איך הפשט והדרש נכללים יחד בביאור הדברים.

 

כמו כן נראה בדברי רבנו כאן, כאשר הוא מסביר על פי דרך הדרש
את דברי רבי חנינא בר חכינאי, וכאשר נתעמק קצת נראה איך הפשט והדרש הולכים שלובים
יחדיו.

 

תמצית הדברים שם בתורה הנ"ל:

 

שעיקר מעלת האדם היא רק כאשר הוא זוכה להכליל שוב את נפשו
למקום שורשה, שמקום שורש הנפש של כל אחד היא בעצמותו יתברך, שהוא נקרא בשם:

 

"מחויב  המציאות" – כי הוא הרי היה הווה ויהיה!!!

 

ולכן, כאשר ר' חנינא בן חכינאי אומר: הרי זה מתחייב
בנפשו, בא רבנו ומסביר את דבריו, שאין זה רק לשון שלילי, של "חיוב
מיתה". אלא יש בלשון זה גם משמעות של לשון חיובי. כי יש מדרגה בעבודת
השם, שכל אדם יכול לזכות להגיע למדרגה זו, שהיא נקראת 'מתחייב בנפשו'.
שהכוונה, שזכה להכליל שוב את נפשו בשורשה, דהיינו להיות נכלל בשלמות בבורא כל
עולמים, ששם הוא בחינת: 'מחויב המציאות'.

 

ונסביר את דברינו:

 

כי באמת רק השם יתברך לבדו, רק הוא נקרא 'מחויב המציאות',
ולא, חלילה, כטענת האפיקורסים, שכל העולם כולו הוא בבחינת 'מחויב המציאות',  ויש טבע לבריאה, וממילא שום דבר לא יכול נגד
טבע הבריאה. חלילה מלומר כדעתם. כי באמת כל העולם כולו הוא רק 'אפשרי המציאות',
ובכל רגע ורגע יכול כל העולם כולו להיבטל ולחזור לתוהו ובוהו. כי השי"ת
האציל וברא ויצר ועשה הכול יש מאין, כי כך עלה ברצונו יתברך.

 

כי כל העולמות כולם, ואפילו כל נשמות ישראל, נקראים כולם רק
אפשרי המציאות. כי הרי השי"ת היה יכול בתחילה כן להאצילם ולבוראם
או לא להאצילם ולא לבוראם. ולכן גם עכשיו, גם כעת, אחרי שכבר נאצלו ונבראו, הם
עדיין מוגדרים כשלעצמם בשם אפשרי המציאות.

 

ודאי שהדבר כך גם לגבי כל העולמות התלויים בנשמות ישראל,
שהרי כולם נבראו ונוצרו ונעשו רק בשביל נשמות ישראל, ואם כן ודאי שכולם מוגדרים
רק בשם אפשרי המציאות, ולא, חלילה, כדעת האפיקורסים שהעולם הוא מחויב
המציאות. כי רק הוא יתברך לבד, שהוא הבורא היחיד והקדמון – רק הוא מחויב
המציאות!!!

 

וטעותם של כל האפיקורסים נמשך מזה, שאכן כהיום, אחרי
שרצונו יתברך היה, ועדיין הינו, להאציל ולברוא נשמות ישראל, ולכן הוא גם יצר
ועשה את כל העולמות בשבילם, רק בגלל שזה רצונו יתברך, ורק בגלל שרצון זה של השם
יתברך עדיין חיה וקיימת, רק בגלל הרצון הזה
– גם אנו, נשמות ישראל, נקראים בשם 'מחויבי המציאות'. וממילא, גם כל
העולמות התלויים בנו, גם הם נקראים 'מחויבי המציאות', כי הרי זהו עומק פנימיות
רצונו יתברך.

 

אבל כל זה רק כאשר אנו חפצים ומשתוקקים ומשתדלים בכל עת
לבטל מעצמינו את כל הדברים הגשמיים, וכמו כן כאשר אנו חפצים ומשתוקקים ומשתדלים
בכל עת לבטל את רצוננו העצמי בכדי לעשות רצון מלכינו, רק אז גם אנו נקראים בשם
'מחויבי המציאות', כי רק אז אנו נכללים ברצונו יתברך, שהוא רוצה בקיומנו.

 

וזהו עומק כוונת דברי ר' חנינא בר חכינאי: 'הרי זה
מתחייב בנפשו'. שיכול כל אדם לזכות להגיע לדרגה כזאת גבוהה, שנפשו, וכל
העולמות התלויים בנפשו, יוכללו שוב בשורשם, שהוא הבורא כל עולמים. ואז, בגלל שזכו
להיכלל שוב בשורשם, הרי גם הם מוגדרים אז בשם: 'מחויב המציאות'. כי בכוח זה
שזכו לבטל מהם את כל גשמיותם, ונכללו שוב בשורש בריאתם, בכוח זה הן נכללו בשלמות
ברצונו יתברך שמו, ולכן גם הם כעת בהגדרה של: 'מחויב המציאות'. כי הרי זהו
עומק כוונתו ורצונו של הבורא יתברך שמו בבריאתו נשמות ישראל ואת כל העולמות
התלויים בהם.

 

אבל כל זה, כאמור, רק כאשר אנחנו אכן מתנהגים כמו, בעל
המאמר, ר' חנינא בר חכינאי, שהתפשט לגמרי מכל הבלי העולם הזה, ולא היה בביתו
12-13 שנים, עד כדי כך שלא היה יודע כלל שיש לו בת שכבר עומדת להינשא.

 

כי ר' חנינא בר חכינאי היה מקיים בשלמות: 'הניעור בלילה'!
והיה מקיים בשלמות: 'המהלך בדרך יחידי'! ונזהר לא להיות, חלילה, במצב של: 'מפנה
לבו לבטלה'! רק אדרבה, הוא הצליח אז בשעת: 'הניעור בלילה' שלו, ובשעת: 'המהלך
בדרך יחידי' שלו, להכליל שוב את נפשו במחויב המציאות: 'הרי זה מתחייב
בנפשו'!!!

 

הוא זוכה להכליל את את נפשו
בשורשו שהוא ה'מחויב המציאות' של הבורא יתברך שמו, כי הרי גם הוא היה עוסק בשלמות
אז בלימוד התורה ועבודת ד' בשעת 'הניעור בלילה' שלו, ו'המהלך בדרך יחידי שלו'.

 

כי אם חלילה, יש בשעת ה'הניעור
בלילה' או 'המהלך בדרך יחידי' מצב של 'מפנה לבו לבטלה' ממש, שחושב בדברי הבאי ולא
בתורה ועבודת ד', הרי אז, רח"ל, מתקיים אצלו כפשוטו: 'הרי זה מתחייב בנפשו',
שחייב מיתה.

 

ומתוך כך יובן איך שהפשט
והדרש הולכים כאן שלובים יחדיו, כאמור, שזה אחד מהכללים בלימוד הספר הקדוש ליקוטי
מוהר"ן. כי רק כאשר מקיים את דברי המשנה באופן רוחני, של: 'הניעור בלילה'
ו:'המהלך בדרך יחידי', והוא מקיים באופן רוחני את: 'המפנה לבו לבטלה', רק אז
מתקיים אצלו באופן חיובי: 'הרי זה מתחייב בנפשו' – שנפשו נכללת שוב 'במחויב
המציאות'. אבל אם, חלילה, הוא אינו נזהר 'לפנות לבו לבטלה מכל הבלי העולם הזה'
בשעת ה'הניעור בלילה' או בשעת ה'הילוך בדרך יחידי', הרי אז מתקיים בו, חלילה, 'הרי
מתחייב בנפשו', באופן שלילי.

 

*  *  *

 

אבל מהו הדרך?

 

איך אפשר להגיע לכזה מדרגה
של 'מתחייב בנפשו'?

 

איך אפשר לזכות להגיע לכזה
ביטול המציאות עד שיזכה למדרגה של 'מתחייב בנפשו' באופן רוחני?

 

על זה בא רבנו ר' נחמן
זי"ע ומגלה, שזה בעצמו מרומז ונסתר בכוונת דברי התנא הקדוש ר' חנינא בר
חכינאי באומרו:

 

'הניעור בלילה'!!! ו'המהלך
בדרך יחידי'!!!

 

והיינו, שבזה ר' חנינא
מתכוון לומר, שלהגיע לביטול כל הגשמיות, זה רק על ידי שהאדם ירבה בהתבודדות
ושיחה בינו לבין קונו בשפיכת הלב והנפש. כי כל זה יביא אותו לביטול כל גשמיותו
ולהחזירו בשלמות אליו יתברך.

 

כי הדרך לזכות לצאת מכל
התאוות והמידות הרעות זה רק על ידי הדרך של תפלה ושיחה בינו לבין קונו!!!

 

כי רבינו הקדוש לא רצה
שיתנהגו בדרך של תעניות וסיגופים, רק בדרך של תפלה ושיחה בינו לבין קונו, מתוך
שפיכת הלב והנפש.

 

רבנו אמר לר' נתן בתחילת
התקרבותו:

 

און ווייטער איז זייער גוט
אז א מענטש רעד'ט זיך אויס די הארץ פאר דעם אייבערשטן אזיי ווי פאר א אמת'ער גוטער
פריינד
(אחרי
הכול, אחרי כל העצות, הרי שהעצה הטובה ביותר, זה לשוח את כל הלב לפני השם יתברך
כמו שמשוחחים ומדברים עם חבר טוב).

 

ור' נתן בשמעו דברים אלו אמר
אז: רק אז הבנתי שזהו זה! כאן רבנו גילה לי את העצה שעולה למעלה מכל העצות!!!

 

ר' נתן בשמעו זאת רצה לרוץ
לרחובות העיר ולצעוק ולזעוק ולקרב את כולם לאבינו שבשמים. ורבנו עצר בעדו ואמר לו:
שטיי! וועסט נישט פועל'ן
(עמוד! לא תפעול כלום).

 

*

 

כי הדרך לזיכוך כל התאוות
והמידות רעות זה בעיקר על ידי זה שירבה האדם בהתבודדויות ושפיכת הלב והנפש מתוך
מרירות הלב לפני מי שאמר והיה העולם.

 

הן אמת, שאפשר לעשות
התבודדות ולשפוך הלב והנפש לפני השם יברך בכל מקום ובכל זמן, כי השם יתברך הוא
הרי למעלה מן המקום ולמעלה מן הזמן. וממילא, מכל מקום ומכל זמן, אפשר לפתוח את
הפה ולשוח ולדבר בינו לבין קונו.

 

אבל בכל זאת, מגלה לנו ר'
חנינא בר חכינאי, במשנה הזאת, שמצד האדם, יהיה זה הרבה יותר טוב אם יקיים את
ההתבודדות הזאת ואת שפיכת הלב והנפש הזאת, דייקא כאשר הוא נמצא במקום שנקרא: 'דרך
יחידי'! ודייקא בזמן שנקרא: 'הניעור בלילה'!

 

והעניין בזה הוא, כי בלילה,
זה זמן ועת שאנשי העולם פחות טרודים בהבלי עולם הזה. כי ביום, רוב אנשי העולם
עדיין טרודים בהבלי עולם הזה, ולכן גם אם הוא בעצמו אינו טרוד, הרי הטרדות של אנשי
העולם גורמים גם לו הפרעה לבטל עצמו לפני השם יתברך.

 

וכאן המקום שאפשר להוסיף, על
אף שרבנו לא אומר זאת בפירוש, שגם בלילה יש הבדל גדול בין החצי הראשון של
הלילה לבין החצי השני של הלילה.

 

כי הרי כל אחד במקומו
ומדינתו, במיוחד לפי המצב של תרבות האנשים בדורנו, הרי גם בשעות הקטנות של
הלילה עדיין הרבה מאנשי העולם טרודים ורדופים אחרי תאוות העולם הזה והבליו, ואולי
אפילו עוד יותר מאשר שעות היום!! כי בשעות היום רוב אנשי העולם עסוקים וטרודים
ביותר רק בהבלי עולם הזה של ביזנ'ס ועסקים, אבל בשעות הלילה הרי רדופים גם אחרי
שאר תאוות העולם הזה והבליו.

 

ולכן, דייקא בשעות שלאחר
חצות לילה, ובוודאי בשעות של לפנות בוקר, של לפני עלות השחר, שאז רוב אנשי העולם
כבר ישנים את שנתם, ואז טוב ונוח יותר לעובדי ד', לקום ממיטתם ולעסוק בעבודת השם
יתברך. בפרט בדרך של 'הניעור בלילה' ו'המהלך בדרך יחידי', לצאת בין עצי היער
ולשפוך שיח לפני מי שאמר היה העולם. כי אז, בשעות הללו, אפשר להמליץ מה שאמרו
חז"ל: 'שינה של רשעים הנאה להם והנאה לעולם'.

 

כמו כן בנוגע למקום
ההתבודדות, הרי ודאי שמכל מקום בעולם אפשר לפנות להשי"ת ולשפוך שיחה בינו
לבין קונו, אבל בכל זאת יהיה זה יותר טוב לעבודת השם, שימצא האדם מקום כזה שאין
אנשים מסתובבים שם אפילו ביום.

 

כי במקום כזה, שאנשים
מסתובבים שם במשך היום בשעה שהם טרודים בעסקיהם ובתאוותיהם, הרי הם משאירים 'רשימו'
שלילית על המקום הזה, וזה יכול להפריע לעובד ד' לבטל עצמו מגשמיותו אליו יתברך.

 

לכן, עליו לחפש ולמצוא מקום
טוב מחוץ ליישוב, בין עצי היער והשדה, ושם ילך לקיים את: 'הניעור בלילה' ו'ילך
בדרך יחידי', וישפוך לבו ונפשו בשפיכת הלב והנפש לפני  השם יתברך על גודל ריחוקו, וירבה להתבודד ולפרש
שיחתו.

 

ואת ההתבוודות הזאת עליו
לקיים: שעות על גבי שעות! וימים על גבי ימים! ושבועות על גבי שבועות! וחדשים על
גבי חדשים! ושנים על גבי שנים!!! על תאווה מסוימת, עד שיזכה להיפטר ממנה.

 

וכך ילך מתאווה לתאווה,
וממידה רעה למידה רעה, עד שיבטל מעצמו כל התאוות והמידות הרעות, עד שיזכה גם לבטל
את כל הרגשת הגאווה והישות שבקרבו.

 

*

 

והכול רק בכוח ההתבודדות
והשיחה בינו לבין קונו ושפיכת הלב והנפש מתוך מרירות לבו לפני מי שאמר והיה העולם,
ואז יזכה בכוח ה'הניעור בלילה' ו'המהלך בדרך יחידי' שהוא אז 'מפנה לבו' לגמרי
מכל הבלי עולם הזה, ומבטל בביטול הגמור את כל גשמיותו, בכוח כל זה יזכה שיתקיים בו
'הרי זה מתחייב בנפשו', שנפשו תיכלל שוב עם כל העולמות התלויים בו 'במחוייב
המציאות'.

 

כך הוא אכן דרכם של חסידי
ברסלב, חסידי ר' נחמן, עד עצם היום הזה.

 

לילה לילה, הם מחפשים את
המקומות של 'הדרך היחידי' שלהם בשעת 'ה'הניעור בלילה' שלהם, הם יוצאים אז מחוץ
ליישוב, בין השדות והיערות, ושופכים מר לבם לפני מי שאמר והיה העולם!!!

 

אשרי להם!!! אשרי חלקם!!!

 

*

 

מעתה, כמה פלאי פלאות מתגלה, על פי דברי רבינו הקדוש הללו,
ביופי והדר דברי ר' חנינא בר חכינאי:

 

'הניעור בלילה' – כי החצי הראשון של הלילה, נקרא 'ליל', ואז זה זמן
שינה, אבל הוא קם בחצי השני של ה'לילה', בשעה שכולם כבר ישנים את שנתם, ואז
הוא 'הולך בדרך יחידי', במקום שאין אנשים מסתובבים שם אפילו ביום, בין עצי
היער והשדה, ושם הוא משתדל להרבות בשיחה ושפיכת הלב בינו לבין קונו על גודל ריחוקו,
והוא 'מפנה לבו לבטלה', שהוא מבטל את לבו בביטול גמור מכל הבלי עולם הזה,
כמו בעל המאמר הזה, ר' חנינא בר חכינאי, שהיה מופרש כל ימיו מכל הבלי העולם
הזה, אז הוא זוכה ש'מתחייב בנפשו', כי אז מתפרש 'מתחייב בנפשו' בדרך חיובית,
שהוא וכל העולמות התלויים בו נכללים שוב בהשם יתברך, שהוא 'מחויב המציאות'.

 

הכלל היוצא מדברינו שצריך להפוך את כל העניינים השליליים
לחיוביים, את 'המתחייב בנפשו' למצב של להיות נכלל 'במחויב המציאות'.

 

*

 

ואפשר להוסיף פרפרת נאה לעניין זה, הקשור בעיקר לימי האבל
שכלל ישראל נוהג בהם הרבה מנהגי אבלות על זכר חורבן בית המקדש וגלות ישראל
(שבדרך כלל לומדים פרק זה
בימים הללו במחזור השלישי),
שהם הימים של בין המצרים ותשעת הימים שמראש חודש אב, ימי ערב תשעה באב.

 

כי זה הרי ידוע, שלעתיד לבוא יקויים:

 

'צום הרביעי וצום החמישי
יתהפכו להיות ימי ששון ושמחה'
.

 

כי מובא בספרים:

 

שלעתיד יהיה לכלל ישראל חג
אחד גדול ועצום, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב.

 

כאשר שבעה עשר בתמוז יהיה יו"ט ראשון, ותשעה באב יהיה
יו"ט אחרון, ובאמצע יהיו כל הימים ימי חול המועד.

 

כי על העתיד נאמר:

 

'לא יאמר עוד חי ד' אשר
הוציאנו מארץ מצרים אלא חי ד' אשר קיבצנו
מכל הארצות האל'
.

 

ולכן יהיה לכלל ישראל יו"ט כפול שלוש, כנגד כל
שבעת ימי חג הפסח ושבעת ימי חג השבועות
(כי גם אז יש 7 ימי תשלומי הקרבנות) ושבעת ימי חג הסוכות, ויחד
עם שמיני עצרת זה 22 יום, כנגד עשרים ושתיים הימים שיש משבעה עשר בתמוז יחד עם
תשעה באב.

 

וזה גם כנגד כל הימים שיש מראש השנה עד יום שמיני עצרת.

 

הכלל, שימים אלו, שכעת הם עדיין משמשים ימי אבל, יתהפכו
להיות לימי ששון ושמחה.

 

ומטעם זה לבד, זה גם סיבה למה הימים הללו הם ימי אבל, כי
אנחנו נזכרים שהנה הנה יבוא היום והימים הללו יהיו ימי ששון ושמחה, ולכן עכשיו
מבכים מרה:

 

מתי כבר יהיה האות הזה? מתי
כבר יבוא משיח בן דוד?! מתי כבר נזכה להודות ולהלל ולהתקרב להשם יתברך מתוך שמחה
וששון דייקא בימים אלו?!!!

 

כי הקינו"ת יתהפכו לתיקו"ן! ואז
מחזירים את הנו"ן שנעלמה עד שזוכים
ומהפכים את הספ"ק והתיק"ו למצב של תיקו"ן!

 

כי האדם כאשר הוא במצב של ספק, ויש לו חלוקת העצה בכל
העניינים זה עניין חורבן הבית המקדש וגלות ישראל, כי אז נעלמו הנון שערי בינה,
העצה השלמה לכל העניינים. אבל בכוח הבכייה והקינו"ת מהפכים את הנו"ן
כפופה להיות שוב נו"ן פשוטה, וחוזר להיות מקינו"ת
תיקו"ן
(כמבוא בליקו"מ ח"א תורה רמ"ז).

 

כי בכוח הבכייה של הימים הללו מתקיים בנו הכתוב:

 

'שישו אתה משוש כל המתאבלים
עליה' – שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה
.

 

כי בכוח המתאב"ל, שהוא  הר"ת של:

 

ל'א ת'בערו א'ש ב'כל
מ'ושבותיכם!

 

שזה עניין האש שאחז בבית המקדש שנהפכו המאורי אור
להיות למאורי האש, ובמקום פא"ר נעשה אפ"ר, ועל ידי
הבכייה וההתאבלות זוכים להפוך שוב את המאורי אש למאורי אור
(עיין היטב ליקוטי
מוהר"ן ח"ב תורה ס"ז).

 

כי כל זה נכלל בפירוש דברי המשנה של רבי חנינא בר חכינאי, שמהפכים
את ה'מתחייב בנפשו' להיות חוזר שוב נכלל ב'מחוייב המציאות'.

 

*  *  *

 

בפרק ג' משנה טז' כתוב לאמור:

 

'הוא היה אומר' – וזה סובב הולך על ר' עקיבא, המוזכר בתחילת משנה יג'.

 

וכבר ציינו כמה פעמים על גודל הזכות להזכיר מימרא מאותם עשרה
הרוגי  מלכות, שבראשם היה ר' עקיבא, שנהרג
על קידוש ד' במסרקות של ברזל בערב יום הכיפורים.

 

וכבר הבאנו את דברי האר"י הקדוש, שעיקר כוחם של כל
ישראל בימי גלותם, הוא בכוח וזכות הצדיקים הקדושים אשר נהרגו על קידוש השם, שלכן
תיקנו לנו חכמים להזכיר בכל יום בתפלת שחרית: 'אל נקמות ד' אל נקמות הופיע
הינשא שופט הארץ השב גמול על גאים', שבזה מעוררים כוחם של אותם הרוגי מלכות, שרק
בזכותם וכוחם יכולים להגיע אחר כך לפסוקים של: ד' מלך ד' מלך ד' ימלוך לעולם
ועד.

 

וכל זה הרי תמצית העניין של קבלת עול מלכות שמים מתוך אהבה
ושמחה, ובמיוחד בימי הדין, ימי ראש השנה,
(שבדרך כלל נוהגים ללמוד משנה זאת גם בימים אלו, במחזור
הרביעי שבו),
כי
בימי הדין הללו נצטווינו לתקוע בקול שופר, ולומר פסוקי מלכויות זיכרונות
שופרות, כדי להמליך עלינו ב:ד' מלך ד' מלך ד' ימלוך לעולם ועד את מלך
מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, עד שידע כל פעול כי אתה  פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר
נשמה באפו ד' אלוקי מלך ומלכותו בכל משלה.

 

*  *  *

"הכול נתון בעירבון".

 

כל אדם ואדם נמצא בכל עת בידיו של השם יתברך.

 

והגם, כי נותנים לו להסתובב חופשי בעולם הזה, ולעשות,
לכאורה, ככל העולה על רוחו ורצונו, בכל זאת ידע ויבין המתבונן, שכל ימי חייו הוא
נתון בעירבון.

 

יש על כל אדם ערבים, וכפי שחז"ל מלמדים (במסכת סוכה נג.): שגם רגליו של כל אדם ערבים
בעדו, להוליכו לכל מקום שנגזרה עליו מלמעלה ללכת לשם, בכדי לקבל שם שכר או עונש,
חלילה.

 

"ומצודה פרוסה על כל
החיים".

 

אף אחד לא יכול לחמוק 'ממצודתו' של השם יתברך.

 

'המצודה' של השם יתברך, הייסורים והמיתה, הם הולכים יחד עם
כל אדם לכל מקום ששם ילך.

 

'מצודתו' של השם יתברך, שהם הייסורים והמיתה, פרוסים על כל
מציאות החיים, בכל מקום ובכל זמן.

 

"החנות פתוחה".

 

כן, יש חנויות פתוחות, אפשר להיכנס ולקנות כל מה שרוצים,
אפילו בהקפה.

 

"החנווני מקיף".

 

אפשר לעשות, חלילה, פשעים, עוונות, חטאים. והשם יתברך – בעל
החנות, ממתין – עד שפורע.

 

"והפנקס פתוח".

 

הכול נרשם. כפי שאכן אומרים בתפלה הנוראה של: "ונתנה
תוקף קדושת היום", שאומרים אותו בדחילו ורחימו בתפילת המוסף של ראש השנה
ויום הכיפורים:

 

ובו תינשא מלכותך, ותשב עליו
באמת וכותב, וחותם, וסופר ומונה, וזוכר כל הנשכחות.

 

ותפתח את ספר הזיכרונות,
ומאליו יקרא, וחותם יד כל אדם בו.

 

"והיד כותבת".

 

החנווני הזה אינו טרוד בעניינים אחרים, אינו שוכח לרשום,
הכול נרשם, הכול נכתב.

 

"וכל הרוצה ללוות יבוא
וילווה".

 

אבל:

 

"הגבאים מחזירים תדיר
בכל יום"
.

 

רח"ל, ייסורים, מיתה – הם מסתובבים תדיר, בכל יום,
לעשות שפטים!

 

"ונפרעין מן האדם מדעתו
ושלא מדעתו".

 

לפעמים, האדם זוכר את מעשיו הלא טובים, ואז הוא מודה
על  האמת, על הצער והייסורים הבאים עליו,
וחוזר בתשובה. ולפעמים, הוא כבר שכח את חטאיו, ואז, כאשר באים עליו ייסורים, הוא
בא בטענה וטרוניא על בורא כל עולמים: למה הוא מעניש אותו כל כך?

 

הגבאים הללו, הייסורים הללו, יש להם על מה שיסמוכו.
כי הרי 'זוכר כל הנשכחות אתה הוא', 'ומעשה איש ופקודתו' הכול בא לפניו יתברך, "והדין
הוא דין אמת, והכול מתוקן לסעודה".

 

כי אחרי כל הצער והייסורים, הרי גם לרשעים יש מקום בסעודת
העולם הבא.

 

כפי שמובא בספרים על זה הסבר נאה ויאה, על שהמשיל את עניין
השכר בעולם הבא כעניין הסעודה.

 

כי לסעודה כולם נכנסים מתוך שער אחד של אולם
הנכנסים, אבל בפנים יש מקום קבוע לכל אחד, את המכובד מושיבים ליד המכובדים
ואת הפשוט מושיבים ליד הפשוטים.

 

כך גם עניין המיתה, שהוא השער לעולם הבא, השער לאולם הסעודה,
שכולם עוברים את אותו השער, כולם מתים באותה צורת מיתה, אבל בתוך אולם
הסעודה, בתוך העולם הבא, 'שם' לא חוטפים מקומות! 'שם' יש לכל אחד את
מקומו כפי אשר הכין אותו 'כאן' בעולם הזה, לפי מעשיו הטובים.

 

מילים כדרבונות! כל דברי ר' עקיבא במשנה זאת הם מסמרי שיער
לכל המתבונן בהם, וראויים הדברים להילמד תמיד בכדי להתעורר לחזור בתשובה שלמה
לפניו יתברך שמו, ובמיוחד בימי הרחמים והסליחות של ימי חודש אלול, בימי ההכנה
לתחילת ימי הסליחות,
(כפי שאכן לומדים משנה זו בדרך כלל במחזור הרביעי שבו, בתקופה זו של השנה), בכדי לעורר את עצמנו לתשובה
אמיתית לפני מי שאמר והיה העולם.

 

*  *  *

 

אפשר להתבונן מעט, ברובד הפנימי של חלק מהדברים הנאמר כאן, מפיו
של התנא הגדול רבי עקיבא וזה אמור לשמש אותנו גם כעצה טובה קא משמע לן,
בכל עת ובכל שעה.

 

במיוחד נאמרים הדברים, כאשר יש, חלילה, דין על האדם בגבהי
מרומים, ובפרט כאשר מדובר, כאמור, בימי הדין של תחילת השנה החדשה ימי אלול וחודש
תשרי.

 

עצה טובה איך לזכות לצאת זכאי ביום הדין!

 

עצה טובה איך להצליח להיכתב ולהיחתם לאלתר לחיים טובים!

 

ומי מאתנו אינו רוצה לחפש עצה טובה, לצאת תמיד זכאי, בשעת
הדיונים של בית דין של מעלה, המתקיימים תמידים כסדרם?!

 

הסכת ושמע!

 

הרי חז"ל כבר גילו לנו במסכת ראש השנה, שהן אמת שדנים
את האדם כמה פעמים בשנה, ולשיטת ר' יוסי אדם נידון בכל יום ובכל שעה!
אבל לכולא עלמא בראש השנה הוא יום הדין הכללי לכלל כל האנושות כולה.

 

ולכן, היות שהאדם אינו יודע מתי זה הזמן והעת שדנים אותו
בשמים ממעל, אשר על כן, צריך בכל עת, זהירות יתירה, להתעסק בדברים הגורמים המתקת
הדינים, בכדי שאם, חלילה, עכשיו בשמים עובר על האדם זמן ועת של משפט ודין,
יוכל להמתיק את הדין, בכוח מעשיו הטובים והעצות הטובות המועילות, הגורמות המתקת
הדין מעל האדם.

 

*  *  *

 

אבל ודאי שהדברים נאמרו, כאמור, בכפליים, לימי ערב הדין
הכללי, ימי עשרת ימי תשובה, שבראשם שני ימי ראש השנה, ובסופם יום הכיפורים, שלשיטת
כולם, הרי:

 

כולם עוברים אז לפניו כבני
מרון!

 

וכולם נסקרים אז בסקירה אחת!

 

כי בראש השנה נידונים על כל ימי השנה כולה!!!

 

וכפי הנוסח המצמרר שאומרים בתפלת 'ונתנה תוקף קדושת
היום':

 

בראש השנה יכתבון! וביום צום
כיפור יחתמון!

 

בליקוטי מוהר"ן (תורה סא' ותורה רי"א): כותב רבנו ר' נחמן
מברסלב את הלשון:

 

"כי ראש השנה הוא יומא
דדינא של כל השנה כולה".

 

הרב החסיד ר' אליעזר ברלנד שליט"א, מחשובי
המנהיגים שבחסידי ברסלב, רגיל לומר הברקה יפה:

 

בראש השנה מצלמים בשמים, את
כל אחד ואחד מאתנו, עם 365 תמונות!! וכל יום מימי השנה זה פיתוח הפילים
מתוך אותם התמונות שצילמו אותו בראש השנה!

 

על רבנו ר' נחמן מברסלב זי"ע, שהוא כל כך הזהיר
את כל מקורביו לבוא ולהתאסף יחד לידו בימי ראש השנה הקדושים, מסופר עליו, שבכל ליל
ראש השנה, בלילה הראשון של ראש השנה, היה נוהג להאריך מאוד מאוד בתפילת שמונה עשרה
של תפלת הערבית!

 

הש"ץ כבר ידע שהוא לא ממתין שר' נחמן יסיים את תפילתו
בלחש של תפלת הערבית, והציבור היו מתחילים את אמירת המזמור של: 'לדוד מזמור לד'
הארץ ומלואה'. ור' נחמן היה ממשיך להיות דבוק בשרעפי מחשבותיו בעולמות אחרים.

 

וגם כאשר כולם כבר סיימו את תפלתם, והלכו כולם לביתם לקדש
על היין ולאכול סעודת יו"ט, וכאשר חזרו שוב לבית הכנסת, אחר הסעודה, עדיין
מצאו את ר' נחמן אחוז בשרעפי מחשבותיו בתפילת שמונה עשרה של ערבית!!!

 

רבנו הקדוש ר' נחמן התבטא פעם:

 

מה שכל העולם כולו עושה
תיקונים בתפילותיו מראש השנה עד שמיני עצרת, הוא עושה כל זה כבר בלילה הראשון של
ליל ראש השנה!

 

כאומר, שאחר כך, בימים שלאחר זה, הוא הולך מדרגה לדרגה גבוה
מעל גבוה.

 

כי הרי ידוע על פי תורת הקבלה, שמיום הראשון של עשרת ימי
התשובה ועד שמיני עצרת נעשה בעולמות העליונים יחוד אחד גדול, תיקון אחד גדול, יש
תיקון שלם הנעשה באותם עשרים ושניים יום! והצהיר ר' נחמן על עצמו, שהוא עושה כל זה
כבר בלילה הראשון של ליל ראש השנה!!!

 

רבנו הקדוש ר' נחמן הצהיר פעם:

 

שכל אלו שבאים להתפלל אצלו
בימי ראש השנה, הוא משתדל להעבירם בדין כבר בלילה הראשון של ליל ראש השנה!!!

 

בכתבי האר"י נאמר, שכאשר מתעורר בכייה על האדם,
בפתאומיות, בימי הדין של ימי ראש השנה, ידע ויאמין, שבאותו שעה, כנראה, מעיינים
בדינו בשמים ממעל, ונשמתו מרגשת בכך וזה מעורר אותו לבכייה!

 

ואז, באותו רגע שנסקר האדם ומעיינים בדינו, הרי נגזר עליו
כל מה שיהיה אתו במהלך כל השנה החדשה שבפתח, הן על עניינים רוחניים והן על
עניינים גשמיים.

 

כי האר"י הקדוש מגלה, שכאשר מתפללים את תפלת: 'זכרנו
לחיים מלך חפץ בחיים', צריך לכוון אז על חיים רוחניים, חיים של לימוד
התורה, חיים של אהבת תורה, חיים של יראת שמים.

 

ולכן זה נכלל ב'וזכרנו', כי 'זכרנו' מרמז על
דברים רוחניים, שתלויים בעניין של 'זיכרון', שהוא ב'מוח'.
ולכן גם אומרים אז: 'מלך חפץ בחיים', כי בוודאי מלכו של עולם חפץ ביותר
שיהיה לאדם חיים רוחניים.

 

וכאשר אומרים: 'וכתבנו בספר החיים', אז צריך האדם
לכוון לבקש על החיים הגשמיים, חיים של רפואה שלמה, חיים של ישועה במציאת
הזיווג, חיים של ישועה בשלום בית, חיים של ישועה בפרנסה בכבוד, חיים של עושר וכבוד
דקדושה.

 

כי 'כתיבה' זה כבר עניין יותר גשמי מ'זיכרון',
לכן ב'וכתבנו' צריך להתפלל על העניינים הגשמיים.

                                                              

אבל צריך לזכור, שגם אז מוסיפים: 'למענך אלוקים חיים'.
שאנו פונים להקב"ה ואומרים לו: נכון, אנחנו מתפללים כעת על 'וכתבנו',
על עניינים גשמיים, אבל אנא ממך, שגם את הדברים הגשמיים, נכוון בהם גם, שזה
יהיה למענך, לכבודך, למען שנוכל לשבת במנוחה על התורה והעבודה וגמילות חסדים
בסור מרע ועשה טוב.

 

הכלל, שבראש השנה דנים את האדם על כל השנה החדשה, גם על
העניינים הרוחניים שבמהלך כל השנה החדשה, איזה רב יהיה לו? איזה ספרים הוא ימצא
השנה? איזה חברים יהיו לו? איזה תפלות יזכה להתפלל? איזה אהבת תורה? איזה חשק
בתורה יהיה לו? איזה ניסיונות הוא יצטרך לעבור?

 

כי הרי כל תכלית הדין בראש השנה היא לאפשר לאדם בחירה
מחודשת להתקרב להשם יתברך בשנה החדשה, ולכן, מעיינים בדינו, מה עבר עליו בשנה
שעברה, ומה צריך לעשות אתו בכדי לתת לו מקום להתעוררות מחודשת לקראת השנה
החדשה שבפתח.

 

כי על אף שבוודאי הבחירה נשארת ביד האדם, אבל משמים דנים
אותו האם יש מקום לקראת השנה החדשה לשנות אתו עניינים, לטוב או לרע, חלילה,
בכדי שיוכל לבחור בטוב.

 

וזה כלול בטעם העניין שבאים לצדיקים על ימי ראש השנה. כי יש
מאבק בשמים על כל נשמה ונשמה, באיזה דרך ללכת איתה לקראת השנה החדשה, לטוב או לרע,
חלילה? מה יהיה יותר טוב למען הבחירה שלו? האם כאשר ניטב עמו, או, חלילה,
כאשר נרע עמו? ואנו באים ליד הצדיקים, בכדי שהם יעוררו רחמי שמים, שידונו אותנו
לטובה, שיתנו לנו צ'אנס חדש ברוחניות ובגשמיות, ולא כפי טענת המקטרגים
שמבקשים להחמיר עלינו את העבודה של השנה חדשה.

 

כאשר מתבוננים בכל זה, הרי אימה ופחד ייפול על האדם, כי הרי
כל השנה החדשה שבפתח, ברוחניות ובגשמיות, תלוי ועומד כפי ההכרעה שייפול בימי דין
הללו!!

 

וכלשון ר' כרוספדאי:

 

ספרי חיים וספרי מתים פתוחים.
ושלושה ספרים נפתחים, לצדיקים לבינונים ולרשעים.

 

ויש כאלו שתולים להם עד יום
הכיפורים.

 

כמה יעברון וכמה יבראון? מי
יחיה ומי ימות? מי במים, מי באש, מי ברעש, מי במגיפה?

 

מי בנפילת מניות בוול סטריט?
ומי בנפילת שוקי הנדל"ן?

 

מי ברעש האדמה ביפן ובסין?
ומי בטביעה בנהרות? ובהתרסקות מטוסים?

 

מי ינוח מי ישלו? מי ירוויח
בעסקיו ומי יצליח בכל ענייניו?

 

מלאכים בו יחפזון! וחיל
ורעדה  יאחזון! ויאמרו: הנה יום הדין!!!

 

מספיק שכל אחד מאתנו יסגור את עיניו לכמה רגעים ויתבונן
טוב, בכמה דקות של שקט:

 

איך עברה השנה שחלפה עד עתה?!

 

שיתבונן טוב אצל כל הקרובים אליו ביותר.

 

אצל הוריו, אצל בניו ובנותיו, נכדיו ניניו, אצל אחיו
ואחיותיו, אצל שכניו חבריו ושותפיו!!

 

כמה הצליחו במהלך השנה שחלפה?

 

כמה התארסו והתחתנו?

 

כמה הצליחו בעסקיהם?

 

כמה נושעו בזרע של קיימא?

 

כמה התעשרו?

 

ומצד שני:

 

כמה מידידיו הקרובים, שהוא מכיר, איבדו את כל פרנסתם?

 

כמה איבדו את בריאותם ונפלו למיטת חוליים?

 

כמה איבדו את השלום בית והתגרשו?

 

כמה איבדו את שלוות נפשם והתמוטטו עצביהם?

 

וכמו כן ברוחניות:

 

כמה זכו והתעוררו לתשובה ועשו שינוי גדול בחייהם?

 

וכמה, להיפך, נפלו לגמרי מהאידישקייט והפסיקו לגמרי ללמוד,
ולהתפלל, ולקיים מצוות, ולשמור שבת, ולשמור עיניים וקדושת הברית?

 

כמה נפלו לסמים ולהתמכרות אלכוהולית?

 

ולחשוב טוב שכל זה
הרי
כבר נגזר בראש השנה של השנה שעברה.

 

והנה, הזמן פורח מהר, ושוב עומד הוא עכשיו קרוב מאוד לימים
הקרובים לימי ראש השנה!! והולכים להכריע שוב בימים הקרובים בכל הקשור לחיים
הגשמיים שלי ולחיים הרוחניים שלי של השנה החדשה, הרי שאלת השאלות שכולנו
צריכים לשאול את עצמינו:

 

אולי יש לי איזה דרך, לגרום
שינוי לטובה, שינוי להכרעה טובה, בשביל חיי הגשמים והרוחניים גם יחד?!

 

*  *  *

 

ודאי, אם כן, שצריך תמיד, בכל עת ובכל שעה, להתעסק ביתר שאת
וביתר עוז בכל דבר שיכול לגרום להמתיק הדינים, בכדי שנצא זכאים  תמיד בדין המתקיים בבית דין של מעלה, אם זה בימי
הדין של תחילת השנה החדשה, ואם זה בימי הדין המתקיימים תמיד כסדרן, במהלך כל ימות
השנה.

 

ומכאן, הקריאה בדרך של עצה טובה קא משמע לן, היוצא
מתוך לימוד אמרתו של ר' עקיבא:

 

"ונפרעים מן האדם מדעתו
ושלא מדעתו"!

 

כי רבנו הקדוש ר' נחמן מביא בספרו ליקוטי מוהר"ן (ח"א תורה קי"ג):

 

כי שמעתי בשם הבעל שם טוב,
כי קודם כל גזר דין שבעולם, חס ושלום, מאספין את כל העולם ושואלים אותם אם הם
מסכימים לגזר דין? וגם את אותו האדם בעצמו שעליו רוצים לגזור את הגזר דין, גם אותו
שואלים אם הוא מסכים לגזר דין שייגזר עליו, ורק אז, כאשר הוא מסכים, רק אז נגמר
הדין.

 

והעניין בזה, כי הרי בודאי
כאשר ישאלו את האדם שרוצים לגזור עליו איזה גזר דין, האם הוא מסכים שיגזרו עליו את
הדין, הוא בודאי יגיד שהוא לא מסכים?! ואיך אפשר, אם כן, לשאול אותו באופן שהוא
יגיד שהוא מסכים לגזר דין?!

 

אך משמים מטעים אותו ושואלין
אותו, בדרך חכמה, על מישהו אחר מה הוא אומר, ומה דעתו, כאשר פלוני אלמוני עשה כך
וכך מה דינו? מה צריך לגזור עליו? וכאשר הוא עונה, ומחווה דעתו, ופוסק על פלוני
אלמוני את הדין, אזי נגמר גם עליו אותו דין.

 

וכעניין שמצאנו אצל דוד המלך
עליו השלום, כאשר היה החטא עם בת שבע, ובא אליו נתן הנביא, ושאל אותו עם דרך משל
של האורח עם כבשת האלמנה
(שמואל
ב' י"ב),
ורק כאשר דוד ענה: חי ד' רק אז נפסק עליו הדין.

 

וזה הפירוש של המשנה:
'ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו'. כן, מצד אחד זה 'מדעתו', זאת אומרת: ששואלים
את דעתו, אבל בכל זאת זה נשאר גם בגדר 'שלא מדעתו'. כי הוא הרי אינו יודע ואינו
מבין ואינו קולט באותו רגע – ששואלין אותו על עצמו.

 

כי בכל הדיבורים ובכל
הסיפורים שאדם רואה ואדם שומע, צריך לדעת, שנמצאים, בתוך כל מה שרואה ובתוך כל מה
ששומע, דברים גבוהים, נעלמים, וסודיים!!

 

וצריך להיות זהיר בזה מאוד
מאוד, שלא יעיז האדם לגמור, לחתוך, לפסוק את הדין, במהירות, עד שישנה וישלש ויחזור
ללמד זכות על פלוני אלמוני, אולי הוא בכל זאת לא אשם, אולי הוא לא ידע כל כך, לא
מגיע לו עונש, כי אם, חלילה, הוא ידון אותו מייד, אם הוא יהיה, חלילה, דן יחידי,
הרי זה סכנת נפשות!!! כי יכול להיות שאת עצמו הוא דן עכשיו!!!

 

הכלל היוצא למעשה מתוך כל זה, כאשר הינך רואה ושומע על
מישהו שעשה עוולה, אל תהיה, חלילה, דן יחידי, ספונטאני, אל תחטוף מתוך פיך מיד,
במהירות, איזה פסק עליו, כי, חלילה, יכול להיות שאת עצמך אתה דן כעת!!!

 

הקומארנער, בספרו נוצר חסד, מביא מעשה שהיה בזמן
הבעש"ט, על אחד מהחסידים שראה את חברו מרים באמצע תפלתו קופסת הטבק שנפל לו
באמצע התפלה, והחבר הזה מיד דן אותו לכף חובה: איך הוא לא מתבייש להתנהג כך? באמצע
התפלה להרים קופסת טבק?! ומן השמים נגזרה על איש זה גזר דין, עקב זה שדן מיד,
יחידי, את חברו על הרימו קופסת הטבק באמצע התפלה.

 

הבעש"ט ראה כל זה ברוח קדשו, וניסה להתווכח בבית דין
של מעלה שיקלו את הגזר דין מעל תלמידו, אבל ללא הועיל, עד שהוא פעל שרק כאשר
התלמיד הזה ישוב לדון לכף זכות את חברו, או אז יומתק ממנו הדין.

 

הבעש"ט גרם בדרכיו שתלמידו זה התחיל להרהר בעניין זה
של הרחת הטבק, מה זה ועל מה זה שהאנשים צריכים לכך בכלל? עד שהגיע אליו מחשבה,
שיכול להיות שלפי מיעוט השכל והמדרגה בדורות הללו, הרי שיש אנשים שצריכים סיוע,
כמו הרחת טבק, בשביל להתרכז בתפלה. ואז עלה על מחשבתו, מחשבת זכות על חברו, שאולי
רק בגלל שרצה להתרכז בתפלתו הוא הרים את קופסת הטבק באמצע התפלה.

 

כאשר בא התלמיד לפני הבעש"ט, וסיפר לו את מחשבתו, על
מה ולמה צריכים היום אנשים כל מיני אמצעים בשביל עבודת השם יתברך, האיץ בו
הבעש"ט שיוציא בפיו גם את כל מחשבותיו בעניין זה. ואז הוא סיפר לבעש"ט
שהיה לו מחשבה רעה על חברו, ואח"כ הוא דן אותו לכף זכות, ורק אז, גילה לו
הבעש"ט איזה גזר דין הוא גזר על עצמו, בזה שתחלה דן אותו לכף חובה, ורק כאשר
שוב דן אותו לכף זכות ירד ממנו הגזר דין.

 

מכאן יוצאת הקריאה, התחינה,
הבקשה, והאזהרה:

 

אל תהי דן יחידי! אל תפסוק,
חלילה, בעניינו של חברך! כי צריך להיזהר בזה מאוד, לבלי לגמור הדין עד שישנה וישלש,
כי יש בזה סכנת נפשות!!!

 

ועניין זה אינו רק בדברים
גדולים ורחוקים. אלא כל אחד ואחד, בארבע אמותיו, עוברים עליו כאלה ניסיונות.

 

כי כל אחד מאתנו צריך שידע
ויאמין, שכל מה שהוא שומע ורואה, גם בתוך ד' אמותיו של ביתו, זה הכול שליחים משמים,
לראות אם אתה תפסוק מיד את הדין לכף חובה, ואז, חלילה, פסקת זאת על עצמך!

 

כי כל מה שהאישה עושה, וכל
מה שהבעל עושה.

 

כל מה שהילדים עושים, וכל מה
שההורים עושים.

 

כל מה שהשכנים עושים, וכל מה
שהשותפים והעובדים עושים.

 

כל הדברים והטעויות שהם עשו
– שהם הרי ודאי מוציאים אותך מדעתך, וזה מכניס אותך מיד לכלל כעס, ואז, כטבע
האדם, אתה מיד פותח את הפה,  ופוסק את הדין,
ומחמיר עליהם, ואינו דן אותם לכף זכות, רח"ל, יכול להיות שאת עצמך דנת עכשיו!!!

 

ולכן, שמור על עצמך! אל תפסוק מיד!

 

אין אתה יודע מה עבר עליהם, לכן, עדיף שתדון אותם לכף זכות,
עד שישנה וישלש, תחשוב עוד פעם ועוד פעם, אולי בכל זאת השני צודק, אולי בכל זאת
השני כרגע לא כל כך אשם, וכל כמה שאתה מכניס לעצמך מחשבות מזכות על כל הסובבים
אותך, הרי את נפשך הצלת!! כי הרי מן השמים סיבבו שאתה תשמע ואתה תראה איזה
טעות שהם עשו, וזה בכדי לשאול אותך מה צריך להיות הדין עליהם, ובכך רצו 'לשלוף'
ממך את הפסק על עצמך!!! אבל ברגע שאתה תהיה חכם, ותדון אותם לכף זכות, ותהפוך
תמיד בזכותם, הרי גם מן השמים יתנהגו כך אתך.

 

ולפי זה יוצא מכאן פירוש שונה לגמרי בדברי המשנה, כי הרי
בפשטות משמע מהמשנה 'שנפרעים מן האדם מדעתו ושלא מדעתו' זאת אומרת שבעצם
בכלל לא שואלים אותו על הגזר דין שלו. ואם, חלילה, משמים רוצים להביא גזר דין – זה
מגיע, אם זה מדעתו ואם זה שלא מדעתו, ואין שליטה כלל על הגזר דין. אבל לפי
הפירוש של הבעש"ט יוצא, שבכל זאת מרמזת לנו המשנה דרך ועצה טובה, איך
אפשר בכל זאת להפוך את הקערה על פיה, ואיך בכל זאת אפשר להינצל מכל גזר דין.

 

כי המשנה הזאת באה להציע לאדם דרך הצלה, איך להציל עצמו, וזה
על ידי שכאשר הוא שומע וכאשר הוא רואה כל מיני דברים שמרגיזים אותו שמעצבנים אותו
בחיי היום יום – עם אשתו, וילדיו, הוריו, וחבריו ושותפיו, והוא בכל כוחו ישתוק
וידום, ולא יפסק עליהם את הדין, לא במחשבה ולא בדיבור ולא במעשה, הרי בכך הציל
את עצמו! כי הוא הרי לא הלך כפי טבע האדם להיות דן יחידי, רק אדרבה,
הוא הולך עם דבריו של ר' עקיבא, להיות דן לכף זכות, לחשוב פעם ופעמיים לפני
שהוא מוציא משפט מפיו, והוא ישנה וישלש, זה גורם שהוא מציל את עצמו!

 

כי בהתנהגותו זו, הוא מעורר עליו, מידה כנגד מידה,
שגם משמים אומרים עליו: הנה, הרי זה האדם היה יכול עכשיו מיד לכעוס, כי הרי עשו לו
עוולה כזה וכזה, והוא היה יכול בהחלט לומר מיד דברים שליליים על חבריו וידידיו
וקרוביו, אבל הוא מאפק את עצמו, הוא דן אותם לכף זכות, הרי גם אנחנו צריכים כך
להתנהג אתו!

 

הרי לנו כאן עצה טובה, איך להציל עצמנו תמיד, בכל עת
ובכל שעה, כאשר מתעורר, חלילה, עלינו איזה שהוא דין בגבהי מרומים, ובמיוחד בימי
הדין של הימים הנוראים. אין ספק שצריך תמיד להרבות גם בתשובה ותפלה וצדקה
שמבטלים רוע הגזרה, אבל המשנה הזאת נותנת לנו גם עצה טובה ונפלאה, איך לצאת תמיד
זכאי בדין, וזאת באמצעות לדון לכף זכות ולא לכף חובה – את כל הסובבים אותו.

 

*  *  *

 

יום ה' ח' אייר ה'תשע"ד – לקראת יום פסח שני

 

פנינים מתוך 'באר בשדה'

לקראת יום המסוגל – 'פסח
שני' ה'תשע"ד

 

חבר וידיד הי"ו

 

בשבוע הבא, יום רביעי, יום י"ד אייר, שבו אחרי הצהריים מתחיל להאיר
הארת פסח שני, ובלילה שלאחריו, ליל חמישי – ליל ט"ו באייר!! היא הלילה
שבהם קבלו בני ישראל מתנה גנוזה! מתנה נפלאה! אשר יקרא בשם:

 

פסח שני! – דבר פלאי כשלעצמה!!

 

כי גם כאשר היו כאלה מבני ישראל שהיו טמאים לנפש אדם!! והיו נמצאים בדרך
רחוקה!! ונמנע מהם לעשות את קרבן הפסח בזמנו ובמועדו בי"ד ניסן!! בכל זאת
התברר ברחמי המאציל, שגם להם יש תקווה!!! גם להם יש השלמה!!! גם להם ניתנת שוב
האפשרות של הקרבת קרבן הפסח גם מעבר לגבולות הזמן האמיתיים שלה!!

 

פסח שני!

 

ואכן, חיזוק עצום לדורות אפשר ללמוד מטענת בני ישראל לפני משה רבנו, אשר
בכוח טענתם הצליחו להמשיך עליהם את הדבר הפלאי הזה שנקרא:

 

פסח שני!

 

למה נגרע?! למה נגרע?!!! –
כך צעקו ושאגו אחינו בני ישראל אשר היו טמאים לנפש אדם ואשר היו רחוקים מלהתקרב
לעשות את קרבן הפסח במועדו!!

 

נו, מה הם רוצים? הרי הם בעצמם אומרים: "אנחנו טמאים לנפש
אדם"? אז מה זה בכלל הטענה שלהם: "למה נגרע"?

 

הרי אתה בעצמך מודה ועוזב שאתה "טמא לנפש אדם"!! ואתה
היית "בדרך רחוקה"!! אז מה אתה רוצה?!!!

 

הרי הכלל הידוע הוא: "עבר זמנו בטל קרבנו"!!

 

אלא סוד עצום מתגלה כאן, שבו יש מזור ותקווה לכל נפש ונפש באשר הוא שם:

 

כי גם כאשר הנני יודע שאני
טמא!! וגם כאשר הנני יודע שהנני בדרך רחוקה!! אבל בכל זאת, בורא כל עולמים: איך
בין דאך פארט א איד!!!
(אני בכל זאת נשמה יהודית?!!!) ולכן, למה  נגרע?!!!

 

ובכוח הצעקה והזעקה הפנימית הזאת, מתגלה נס נפלא של פסח שני!! יש תקווה!

 

"יש עניין ששם נתהפך הכול לטובה"! והכלל והעיקר לא להתייאש מן
הצעקה והרחמים לעולם"!!
כך צעק קודש הקדשים רבנו רבי
נחמן מברסלב זי"ע.

 

ידידי, יום קדוש זה, יום פסח שני, יש בו ללמד אותנו, שגם כאשר טמאים אנחנו
לנפש אדם, גם כאשר רחוקים אנחנו בדרך רחוקה!! גם כאשר אבדנו מה שאיבדנו!! גם כאשר
איבדנו את הפסח הראשון!! גם כאשר איבדנו את הנחמ"ן = פס"ח!!
איבדנו את הצדיק!! ולכאורה הרי זהו זה!!

 

לכאורה אין כבר שום פתח תקווה!! כי הרי אפילו את הנחמ"ן = פס"ח
כבר איבדתי!! ובכל זאת, כאשר מתחזקים ולא שואלים שאלות, רק צועקים ושואגים כארי
ביער:

 

למה נגרע?!!! למה נגרע?!!!
למה נגרע מהקריב קרבן ד'?!!!

 

נכון, אני יודע, אני טמא לנפש!! אני בדרך רחוקה!! אבל בכל זאת, למה נגרע?!

 

מה יהיה איתי – טאטע אין הימל?!!! איך בין דאך פארט א אידישע נשמה?!!! וואס
איז גיווען איז גיווען!!
(אבי שבשמים?!!! אני הרי בכל זאת נשמה יהודית!!! מה שהיה היה!!) אבל מה יהיה  מעתה!! למה יגרע חלקי?!!! וכי אין בי גם עתה א
שטיקל אידישע נשמה?!!!
(איזשהו משהו מתוך הנשמה היהודית שבי?!!!) אם כן, עזור נא לי!!! הושיע
נא אותי!!!

 

ואז בתוך שלל הצעקות והשוועות הללו, מתגלה הנס הגדול והנפלא!! מתגלה שיש
מושג שנקרא פס"ח שני!!! נחמ"ן שני!!!

 

בספרים הקדושים מתבאר, שגם בענייני פרנסה יש סגולה מיוחדת ביום זה –
כי בו ביום התחיל להתעורר האור העצום של ירידת המן במדבר!!

 

ואשר על כן, גם תיבת פס"ח מרמז בתוכו את העניין של קמ"ח
שזה בסוד הפרנסה!!

 

ופס"ח שנ"י מרמז על עניין של קמ"ח
שנ"י, לחם משנה!! כפל ומכופל!!

 

ולכן יש ביום סגולה זה כוח לעורר את סוד השפע כפולה!! את הקמח שני!! בכוח
הצעקה של למה נגרע?!!! ובכוח האמונה הפשוטה והברורה שבוודאי יהיה אלוקינו
בעזרנו!!!

 

יש תקווה לאחריתך!! יש ניסים ונפלאות בכוח הצעקות והשוועות!!

 

ויהי רצון מלפני אבינו אב הרחמן, שבזכות יום קדוש ונפלא ומסוגל זה,  יימשך עלינו ועל כל עמו בית ישראל רפואות
וישועות, פרנסות ונחמות, ברוחניות ובגשמיות.

 

א ליכטיגער פסח שני

 

מוטה

כתיבת תגובה