לקראת יום השישי ערב שבת בהר ובחוקותי
יום כו' לחודש זיו הוא חודש אייר
מא' ימים למטמוני"ם
יסוד שביסוד
פנינים מתוך 'באר בשדה'
לקראת שבת פרשת 'בהר' ו'בחוקותי' ה'תשע"ב
ליושבי ארץ ישראל וחוץ לארץ
זכינו כולנו, בימי רביעי חמישי שישי של שבוע שעבר, יחד עם המוני
בני ישראל, מכל מקומות מושבותיהם, להתאסף ולהתקבץ בארצנו הקדושה, בכדי להסתופף
בצילא דמהימנותא, צילא דרעיא מהימנא, צילא דרשב"י… לקראת יומא
דהילולא רבא דרשב"י זי"ע, ורבבות אלפי ישראל פקדו את קברו ביום
ל"ג בעומר, מתוך בכיות ושירות… צעקות ומחולות… דמעות ותשבחות… יחד
עם שפיכת הלב בפרקי התהילים וסערת הריקודים…
לרגל יום שמחתו הגדולה!
ש מ ח ת ו ש ל ה ר ש ב " י ! . . .
והנה, היות שהחיים ממשיכים, והחיים נמשכים, ואם לא נעשה השתדלות
גם 'להפנים' היטב, בתוך לבנו ומחשבתינו, את האור הגדול והנפלא הזה, למען נחיה עם
זה גם לימים הבאים לקראתינו בשלום, הרי שיש חשש, שהיום הקדוש הזה 'כלעומת שבא כן
ילך ומאומה לא נישא' איתנו יחד, חלילה.
לכן יהיה זה בודאי לנחת רוח גדולה לנשמת הרשב"י כאשר
נצליח ללחזור ולהתבונן כעת בגדולת יום נפלא זה, בכדי שנוכל לקחת אתנו, גם
כהיום, מיום שמחתו, מלוא חופניים ברכה למשך כל ימות השנה כולה…
ועיקר הכלי בכדי לקבל בתוכו את ברכת הרשב"י, היא בכוח זה
שנזכה כל אחד מאתנו לקשר נשמתנו לנשמת הרשב"י, ולהמשיך לתוכנו את הכוח העצום
של אמונה וביטחון שהנחיל לנו הרשב"י בהנהגת חייו ובספריו הקדושים, בגילוי סודות נוראים ורזין טמירין
בהנהגת בורא כל עולמים את כל העולמות – הרוחניים והגשמיים גם יחד.
כי זה דבר מבואר בדברי חכמינו ז"ל, שרבי שמעון בר יוחאי
הוא זה שזכה להגיע למדרגות רמות ונשגבות של אמונה וביטחון בבורא כל עולמים,
ולכן אמרו חכמנו ז"ל:
"הרבה
עשו כרבי שמעון ולא עלתה בידם"…
גלגלה ההשגחה הפרטית, וכמעט בכל שנה יוצא שיומא דהילולא רבא
דרשב"י היא סמוך ונראה לפרשת בהר (וגם בדרך כלל בחוקותי).
ואכן, כאשר מתבוננים בפסוקי פרשת השבוע, שהוא גם פרשת 'בהר'
ליושבי חוץ לארץ, הרי מיד עולים ההרהורים והמחשבות שאחת מהסיבות הגדולות של כלל
כל עניין השמיטה והיובל – המסופר בהרחבה על כל פרטיו בפרשת בהר – היא בכדי לחזק את האמונה והביטחון בלב כל אחד
מישראל להאמין שבעצם (ועיין
באריכות בדבריו הנפלאים של ה'כלי יקר' על עניני שמיטה ויובל בפרשת השבוע):
'לי
כל הארץ' – ו'לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים'…
ולכן,
גם כאשר ישבית האדם את מלאכתו לשנה שלמה, וגם לשנתיים רצופות…
בכל זאת אין לו כלל מה לדאוג דאגות הפרנסה…
כי בוודאי שבורא כל עולמים יהיה בעזרו!
ועניין זה של גילוי האמונה והביטחון והתלות המוחלטת בבורא כל
עולמים זה הרי קשור ומהודק לסוד העצום המגולם ביום ל"ג בעומר…
* * *
כי השמחה הגדולה המתגלה בארץ ולדרים אשר עליה ביום זה, זה לא
רק בגלל:
שזה,
כנראה, יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי…
וגם לא רק בגלל:
שכנראה,
ביום זה פסקה, סוף סוף, המוות והמגיפה, באותם עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא…
וגם לא רק בגלל ש:
ביום
זה, כנראה, הסמיך רבי עקיבא את חמשת התלמידים החדשים שלו…
ומתוך
חמשה התלמידים הללו הרי נמשך מחדש כל המשך מסורת הדורות של האמונה היהודית…
כי הרי מעבר לכל זה, מתגלה בספרים הקדושים, שהסוד הגדול של
ל"ג בעומר, הוא גם כפי מה שגילה רבנו החתם סופר, ותמצית דבריו הם:
בני ישראל, כאשר יצאו ממצרים, לקחו איתם את העוגות והמצות, שגם
זכו וטעמו בהם טעם מן… אבל כל זה היה איתם רק עד חודש ימים, מיום היציאה, עד
שהגיע יום י"ד באייר (שמטעם זה גם קבעו יום זה לפסח שני כדברי הבעל-הטורים
והיעב"ץ), שבו כל העוגות והמצות הללו נגמרו…
מיום זה והלאה, נוצר מצב איום ונורא:
למעלה
מ- 2 וחצי מיליון אנשים התחילו ללכת רעבים… יום יומיים ושלוש עד ל"ג
בעומר… ואין מה לאכול, וכל זה במדבר צייה, והולכים למות מרעב…
"וילונו
עדת בני ישראל על משה ועל אהרן"… כי כשהבטן ריק, רחמנא ליצלן איך שאז
נראים… ובפרט כאשר מדובר במיליוני אנשים..
אבל כלל ישראל, ברובו הגדול, בכל זאת הצליח להתגבר ולהחזיק מעמד באמונה וביטחון
בד' ובמשה עבדו… ועל זה הקב"ה משבח אותם:
"זכרתי
לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"…
ואז, כשהגיע יום ל"ג בעומר, התרחש הנס, והמן התחיל לרדת
בו ביום… ומכאן השורש הגדול של שמחת ל"ג בעומר…
ולכן, מידי שנה בשנה, כאשר מגיע יום נפלא זה, כמה יהיה זה טוב, ללמוד מיום נפלא
ומסוגל זה, ולהתחזק גם אנחנו, יחד עם השמחה הגדולה הזאת שזכינו ליטול חלק בו, ובכך
להמשיך גם עלינו את הכוח העצום של אמונה וביטחון ותלות מוחלטת בבורא כל עולמים…
כי כל עניין זה של גילוי מידת האמונה והביטחון קשור הדק היטב –
על פי תורת הקבלה – לכל עניין השמחה הגדולה שנהוג בכלל ישראל המכונה בשם: שמחת
הרשב"י…
כי הרי כל כוח הורדת המן, זה רק בזכות כוח הכלי של האמונה
והביטחון… ולאמונה ולביטחון זה יכול כל אדם להגיע רק בכוח זכות הצדיקים, ובמיוחד
הרשב"י, כי הוא זה שגילה את שורשי עניין האמונה והביטחון בתכלית השלמות…
וכפי שהגמרא מרמזת ואומרת: הרבה עשו כר' שמעון – בענייני
ההנהגה של אמונה ביטחון – ולא עלתה בידם… כי רק הוא זכה לזה בשלמות…
ובעמקות, מתברר הדבר בכפליים, על פי תורת הסוד והקבלה, כי ביום
זה, יום ל"ג בעומר, יש כוח גדול על פי תורת הקבלה להפוך את שם האלוקים
שהוא מרמז על דינים והסתר פנים… לשם קדוש ונורא של: אכדט"ם, שהוא
ההמתקה של שם אלוקי"ם…
כי האותיות הפנימיות של אלוקים שהם האותיות לה"י
מתחלף לאותיות כד"ט… (כי
כ' זה לפני ל' וד' זה לפני ה' וט' זה לפני י'… ובחירת האותיות הקודמות מראה על
עניין ההמתקה של האותיות המאוחרות. ואת
האות א' הרי אי אפשר להחליף עם אות שקדמה לו, כי אין אות הקודמת לא'. ואת האות ם'
הסופית מחליפים עם אות מ', ונשאר א"כ אות מ'. ויוצא מכך, שרק האותיות
הפנימיות של אלקי"ם מתחלפים להם באותיות הקודמות להם).
ואז, כאשר מתחלפים האותיות הפנימיות הללו יוצא הגימטרייא שלו:
ל"ג!
וביחד עם הא' והמ', זה א"ם ג"ל, שזה גימטריא ע"ד!
וכל זה בסוד הפסוק:
ויעקב קרא לו ג"ל ע"ד!
כי על ידי הג"ל נעשה ע"ד…
שהע"ד הזה הוא בסוד הפסוק:
בטחו בד' עדי ע"ד…
ולכן, בכל שנה, ביום ל"ג בעומר, יורד אור גדול של: בטחו
בד' עדי עד!
כי בכוח הל"ג נעשה שם אלהים בסוד שם ע"ד!
ומתגלה הע"ד, ג"ל ע"ד… שזה הסוד של הגל שעשה יעקב אבינו,
כאשר ביקש מכל אחיו ובניו, שילקטו אבנים ויבנו גל לחצוץ בינם לבין לבן הארמי…
* * *
ולכן, עד עצם היום הזה, יש כוח ביד כל יהודי להתחזק, בכוח
הרשב"י, באמונה וביטחון… ועל ידי זה להמשיך את המ"ן…
כי ביום ההסתלקות של כל צדיק, יש כוח ביד כל אחד לזכות כמו מן
ההפקר מאותם מדרגות הגדולים של הצדיק הזה, כמובא בשם היערות דבש.
ולכן, ביום ההילולא של הרשב"י, יש כוח ביד כל נשמה ונשמה
שבאה להשתתף ולקחת חלק ביום שמחתו, לקבל מלוא חופניים מעוצמתו של מדרגת הצדיק
הזה…
ומכאן, גם מובן, לפחות אחת מההסברים, לשמחה הגדולה והעצומה
שאופפת את כל מי ומי שבא להשתתף בהילולא דרשב"י, כי בכוח האמונה והביטחון
נכנס בלב הארה גדולה של שמחת הלב…
כי כל המחשבות וההרגשות של עצבות ומרה שחורה נכנסים בלבו של
אדם רק בגלל ספקותיו בענייני אמונה וביטחון… כי כאשר המוח והלב מתמלא עם
השקפת האמונה והביטחון הרי זה משרה אווירה של רוגע ושלוות הנפש ושמחת החיים…
כי כאשר מתמלא הלב בביטחון חזק ותלות מוחלטת בבורא כל עולמים
הרי זה בעצמו גורם לו שיושפע עליו שפע רב וכל טוב וכל רצונותיו מתמלאים בשלמות…
ומכאן השמחה הגדולה שאופפת את לב המאמין והבוטח…
* * *
כמה נפלא יהיה, אם כן, לציין את דבריו המאלפים והנפלאים של ר'
אלימלך מליז'ענסק בספרו נועם אלימלך בפרשת השבוע – פרשת בהר – בשם אחיו
החסיד המפורסם ר' זושא מהאניפולי, בכל הקשור לכוח של אמונה וביטחון, כשבא
לפרשת הפסוק (ויקרא כה' כ') :
'וכי
תאמרו מה נאכל, הן לא נזרע ולא נאסוף תבואתינו… וציויתי את ברכתי'
"התורה יצאה בכאן מדרכה, כי דרך התורה לקצר מאוד בדבריה,
ולכתוב רק איזה אות מיותר, ועל ידי זה מתורץ ממילא כמה וכמה קושיות. וכאן התורה
האריכה כל כך בדבריה ונכתבה גם הקושיא של האדם: 'וכי תאמרו מה נאכל'?
ונראה: כי כשהבורא כל עולמים ברא את עולמו, הוא השפיע מטובו
צינורות מושכים שפע לכל צרכי בני אדם, ודרך הטבע היא שאותם צינורות השפע לא יפסיקו
כלל…
אבל כאשר האדם נופל ממדרגתו, ואין לו ביטחון בבורא כל עולמים,
המשגיח האמיתי הזן ומפרנס ברווח בלי הפסק, אזי האדם הזה עושה במחשבתו הזאת פגם
וקלקול בצינורות השפע, ומתיש, כביכול, את כוח פמליא של מעלה… ואז הוא גורם
שחלילה נפסק השפע! ואז צריך בורא כל עולמים לצוות מחדש את השפעת השפע, שהיא תמשיך
בכל זאת ללכת כמו בתחילת הבריאה.
וזה כוונת התורה בפסוקים הללו – במצוות השבתת השדות בשביעית –
היא באה לומר לאדם: שימשיך תמיד להיות שלם בביטחונו על הבורא כל עולמים, ולא יאמר
כלל 'מה נאכל', כי כאשר חלילה ייפול מן הביטחון, וישאל 'מה נאכל' – הוא עושה
בזה פגם וקלקול בצינורות השפע! והוא גורם כביכול טרחא מיותרת כלפי שמיא, לצוות
מחדש על השפע שתזרום אליו…
ולכן, למה לו לגרום, כביכול, טרחא מיותרת, אלא ימשיך להאמין ולבטוח
בכל לבבו, ואז תלך השפע בלי שום הפסק כלל תמיד, ולא יחסר כל בה".
ויהי רצון מלפני אבינו אב הרחמן, שבזכות זה שזכינו ליטול חלק
חבל ונחלה ביומא דהילולא רבה של בעל האמונה והביטחון,
ה'וא ר'בי ש'מעון ב'ר י'וחאי – י'ושפע ש'פע ר'ב ב'כל ה'עולמות,
ונתחזק תמיד עם מחשבות והרגשות של אמונה וביטחון ובזכות זה
נזכה להיוושע בגוף ונפש וממון – בכל מכל כל!
א ליכטיגער שבת
מיט גוטע השפעות מתוך ההילולא הגדולה שהיה ביי דעם הייליגן רבי
שמעון זי"ע
מוטה
פנינים
מתוך 'באר בשדה'
לקראת פרשת בחוקותי – ה'תשע"ב
לעולם יש הפסק בין פרשת בחוקותי לבין חג השבועות
על ידי פרשת במדבר.
חכמינו ז"ל (מגילה
לא: ובתוס' שם): מסבירים, שדבר זה נעשה על פי תקנת עזרא
הסופר, שתיקן שלעולם יש לקרוא את פרשת התוכחה והקללות שבפרשת בחוקותי לפני זמן חג
העצרת, שבו נידונין על פירות האילן. וכמו כן לעולם יש לקרוא את התוכחה והקללות
שבפרשת כי תבוא לפני זמן יום הדין של ראש השנה.
ולכן בשני פרשיות אלו, עושים הפסק פרשה, בין קריאתם לבין חג
השבועות ולבין ראש השנה, בכדי לקיים בכך:
'תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה'.
וכפי שהוסבר שם בדברי התוס', כי הקריאה של התוכחה והקללה שבשני
הפרשיות הללו, מעוררים צער ועגמת נפש… ואי אפשר להיכנס לחג השבועות וליום חגנו
של ראש השנה אחרי קריאה של צער ועגמת נפש, ולכן עושים הפסק פרשה ביניהם.
הפסק זה גם זכה לכינוי ולסימן (מחזור ויטרי והובא בשו"ע או"ח תכח'): 'מנו ועצרו'. שצריך לחבר את ה'מנו', שזה מרמז על מנין
בני ישראל שבפרשת במדבר, לו'עצרו', לחג השבועות שנקרא גם חג העצרת.
וכל זה, כאמור, בכדי לקיים:
'תכלה שנה וקללותיה' לפני הגיע יום החג…
והעניין, כי אי אפשר להיכנס לחג מתוך תחושת שמחה וטוב לבב
ובהרגשה רגועה ומנוחת הנפש, אחרי ה'שפאכטיל' הזה… של תוכחות! ו'קללות', גם של 'בחוקותי'
וגם של 'כי תבוא'…
צריך הפסק פרשה בכדי לקבל את החג כראוי…
אבל האמת ייאמר, שכל מטרת פרשת התוכחה והקללה, שאת תוכנה נקרא
בפרשת השבוע – פרשת בחוקותי – שהם בוודאי קללות קשות מנשוא:
מחלות.
בצורת ורעב.
חיות
רעות. מלחמות ומגפות.
שונאים
קשים ואכזריים. גלות וטלטלה.
הרי כל זה היא 'אך' ו'רק' בכדי להביא את התוצאה של הפסוק הנאמר
בפרשת השבוע (כו מא):
או
אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עוונם.
וכפי המובא על פסוק זה בספרא:
לצד
התשובה הדברים אמורים. שמיד שהם מכניעים לבם לתשובה – מיד אני חוזר ומרחם עליהם!!!
ואז מיד מתקיים המשך הפסוקים:
וזכרתי
את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור. ואף גם
זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ד'
אלוקיהם. וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות
להם לאלוקים אני ד'.
כי כל מטרת התוכחה היא אך ורק לטובותינו הנצחית, בכדי להכניע
את לבנו לאבינו שבשמים… וכפי המשתמע מכל הלשונות שבתוך פסוקי התוכחה עצמם,
שהפסוקים חוזרים ומזכירים כמה וכמה פעמים (כו
יד-כז):
'ואם
לא תשמעו לי'. 'ואם עד אלה לא תשמעו לי'. 'ואם תלכו עמי בקרי ולא תאבו לשמוע לי'.
'ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי בקרי'. 'ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי'.
הרי לנו מכל זה, שכל מטרתם של הקללות והתוכחות ומידת הדין
המתוחה היא אך ורק לגרום לעורר את האדם שיבין שעליו להיכנע… ומיד כאשר לבבו יבין
ושב להיכנע לפני מי שאמר והיה העולם הרי תיכף ומיד הדין מתבטל, וישוב וירחמהו, כי
רחום וחנון הוא, ומרבה לסלוח.
זכורני ימים מקדם, בעת שהיינו יושבים רכונים וספונים בשעת
השיעורים הנעימים שהיה מוסר ברבים הרב רבי לוי יצחק בנדר ז"ל, במיוחד
כאשר היה מוסר שיעוריו על רמזי הסיפורים, בספר הקדוש סיפורי מעשיות, בכל
שבת בשעת עריכת הקידוש אחרי תפלת המוסף. וכאשר היו לומדים את הסיפור של מעשה
ה-יב', מעשה מהבעל תפלה, בקטע של הסיפור:
"ויהי
היום והיה גיבור, שנתקבצו אליו כמה גיבורים, והיה הגיבור עם גיבוריו הולך וכובש
מדינות. ולא היה רוצה כי אם הכנעה. וכשהיו בני המדינה מכניעים עצמן תחתיו היה
מניחם, ואם לאו היה מחריבם. והיה הולך וכובש, ולא היה רוצה שום ממון, רק הכנעה,
שיהיו תחתיו".
והיה רבי לוי יצחק ז"ל חוזר ומשנן במתק לשונו, בשם רבו ר'
אברהם בן רבי נחמן חזן מטולטשין, שה'גיבור' כאן בסיפורי מעשיות, בא לרמז על כלל
כל עניין פרשת הקללות והתוכחה, שבפרשת השבוע – כי כל זה בסוד הקול רעש גדול של
הגבורות הנוראות שיוצאים כברקים ורעמים, הכל רק בכדי לפשט עקמימויות שבלב… כי כל
מטרת התוכחה והקללה, זה 'אך' ו'רק' בכדי להביא למצב של הכנעה!!!
הבורא
ברוך הוא לא צריך לא את הכסף שלנו! ולא את ההצלחה שלנו! ולא את המדינות שלנו! אלא
אך ורק הכנעה!!!
נאר
הכנעה!!!
און
דער גיבור וויל נאר הכנעה!!! נאר הכנעה!!! (= הגיבור רוצה רק הכנעה!!! רק הכנעה!!!…)
ומיד כאשר האדם מכניע עצמו, באמת, לקול הקריאה של הגבורות
הנוראות המתפשטות בעולם, הרי בכך הוא גורם, מיד, להמתיק את הדין מעליו…
כי כל תכלית הדין והייסורים זה אך ורק לטובותינו הנצחית.
וכפי שרבנו הקדוש מאריך לבאר בליקוטי מוהר"ן (חלק א' תורה רעז'):
שכל תכלית המחלוקת והדינים שהשם יתברך וצדיקיו מתנהגים עם האדם,
צריכים אנחנו כולנו, בכל עת, לחזק את מחשבותינו, באמונת אומן, לידע ולהאמין, שבוודאי
שכל כוונתם 'אך' ו'רק' לטובה ולברכה, וחלילה לחשוב אפילו לא לרגע אחד, שהם שונאים
אותנו, כי אדרבה, אחים ורעים הם לנו! כי כוונתם וודאי רק לטובתנו הנצחית.
מתוך דברי רבנו שם מתגלה במתק לשונו:
שמחשבת
האדם בעניין זה היא קריטית וחשובה ביותר, כי כאשר, חלילה, מדמה האדם בדעתו שהדינים
הקשים שעוברים עליו זה מחלוקת של שנאה נגדו, הרי בכך הוא נותן, חלילה, יניקה לידי
כוחות הטומאה והסטרא אחרא, שיוכלו לינוק מהמחלוקת דקדושה הזאת, והם, חלילה, יהפכו
אותו למחלוקת דסטרא אחרא, ואז רחמנא ליצלן אנחנו נמצאים בסכנה גדולה ועצומה.
רבנו מגלה לנו שם שזה היה כוונת דוד המלך עליו השלום
בבקשתו (תהלים צב):
"בקמים
עלי מרעים תשמענה אזני צדיק כתמר יפרח" – שכאשר יש על האדם מחלוקת של הצדיקים
והשם יתברך, 'בקמים עלי', וזה נדמה לו, כאילו הם 'מרעים', אויבים ושונאים, חלילה…
מתחנן
על כך דוד:
רבוש"ע!
עזור נא לי שאזכה מיד לשמוע להבין ולהשכיל, 'תשמענה אזני', שחלילה לי מלחשוב כך,
רק אתמיד לחשוב ולהתבונן, שכל המחלוקת והדינים הללו הם אחים ורעים אלי, 'מרעים'
טובים, הם מגיעים אלי ממקום שנקרא: אבא ואמא! ממקום שנקרא: חכמה ובינה! מהאחים אהובים
שהם תרין רעין דלא מתפרשין!
כי כל המחלוקת והייסורים שעוברים על האדם מהשם יתברך וצדיקיו
האמיתיים, הם רק בסוד 'צדיק כתמר יפרח', כי כל המטרה של כל הצער והייסורים
הם רק בכדי שאני יצליח לברר את הסוד של רפ"ח הניצוצות שיש בעולם, בגלל
שבירת הכלים, וכל החטאים שהשתלשלו בעולם אחרי שבירת הכלים.
וכל כוונתם של הצער והייסורים היא רק בכדי שאזכה לברר את הש"ך
דינים מתוך הסטרא אחרא לתוך הקדושה.
כי זה היה גם כוונת דוד המלך עליו השלום כאשר התפלל (תהלים קכ):
"אויה לי כי גרתי משך שכנתי באהלי קדר". כי נדמה לו לאדם שהש"ך
דינין הם אויבים ושונאים, אויה לי כי גרתי מש"ך… אבל צריכים לדעת
ולהאמין שכל אלו הש"ך דינים, שהם יוצאים מתוך 5 אותיות אלקים, מתוך חמש פעמים
די"ן, שאז זה יוצא בגימטריא ש"ך, ונדמה להאדם שהם אויבים ושונאים,
חלילה, ועל האדם לחזק עצמו בכל עת עם מחשבות טובות על כל המצב הקשה שעובר עליו,
לידע ולהאמין, שלפי האמת האמיתית הם רק אחים ורעים אליו.
ועל ידי מחשבתו זו, הוא זוכה באמת להפוך ולהמתיק את כל הש"ך
דינים לש"ך דינים דקדושה, שזה בסוד תמ"ר שיוצא בגימטריא פעמיים ש"ך!
'תשמענה אזני – צדיק כתמר יפרח'… שישמעו נא אזני, שכל המחלוקת זה רק בסוד: 'צדיק
כתמר יפרח'.
וכל זה מתבאר בארוכה גם מתוך דברי רבנו ר' נחמן מברסלב
בספרו ליקוטי מוהר"ן (ח"א
תורה עד'):
כי בעת שעובר על האדם מצב של הסתרת פנים, זה נקרא בשפת
המקובלים: 'אלה תולדות יצחק'… כי יצחק מרמז כל פעם על עניין מידת הדין…
שזה בסוד התוכחות והקללות שבפרשת השבוע.
ולכן, כאשר עובר על האדם מצב שמדת הדין מתוחה עליו, ופחד
הגבורות של יצחק סובבים אותו, ושומעים קול הקריאה הקשה של פרשת התוכחה והקללות,
הרי אז האדם בסכנה גדולה ש'ליצני הדור' יתגרו בו להפילו באומרם: עזב
אלוקים את הארץ, ונחש הטיל זוהמה בו.
כי אז, במצב של דינים וייסורים, רוצים כוחות הטומאה להרחיקו
לגמרי חלילה, לאמור: אלוקים עזבו רידפוהו ותיפשוהו כי אין מציל לעזור ולהושיע
בעת הזאת, ולמה לך להתפלל ולהתחנן על מצבך אחרי אשר אין אלוקים בארץ, חלילה…
כי אז, בשעת הצרה, המחשבות מבלבלות את האדם, לבלי לתת לו
להאמין שגם בעת הזאת עדיין אברהם אתו, שהוא בסוד מדת הרחמים, כי אברהם הוא איש
החסד. כי בשעת הצרה מחשבות האדם מבלבלות אותו כאילו שהמצב של 'יצחק'
שעובר עליו, המצב של הדינים והצרות העוברים עליו, כאילו כל זה 'מאבימלך נתעברה
שרה'… כאילו, חלילה, כל הייסורים והדינים אין להם שום קשר להנהגת הרחמים
והחסד העליון של אברהם איש החסד.
ואז, כשנמצא האדם במצב זה, יש סכנה גדולה שיתגברו על מחשבותיו עשו
האדמוני, המבזה את התפלה והבכורה ליפול, חלילה, באין סומך, מרוב צער הירידות
והסתרת הפנים…
אבל האדם השלם, המחזק עצמו ועומד בניסיון לאמור: לא, אין זה
אלא ניסיון, וברוך ד' אשר לא עזב חסדו ותפלתו ממני, ונזהר מאוד לבל יהיו אלו
ייסורים של עשיו, הגורמים לבזות ולבטל, חלילה, את התפלה, רק אדרבה מחזק את עצמו שבודאי
'חסדו גבר עלינו' ו'בגבורות ישע ימינו' – כי כל כוונתם של הגבורות
והדינים והייסורים, התוכחות והקללות, זה רק בכדי להביא את האדם למצב של: 'או אז יכנע
לבבו הערל'…
כי גם כל הגבורות הדינים והייסורים נולדים מתוך החסד וישועת
הימין… כי הוא מאמין שתכלית הדינים והייסורים הם בוודאי לטובתו… ולכן הוא מחזק
עצמו להאמין ש'אברהם הוליד את יצחק' כי הוא מאמין שכל הייסורים שעוברים
עליו הוא בסוד הפסוק: 'את אשר יאהב ד' יוכיח'… אז בכוח כל זה הוא זוכה
שמתוך תוקף מידת הדין של יצחק מתגלה אליו סוד 'יעקב איש תם יושב אהלים'… כי
תיכף ומיד כאשר האדם מכניע את עצמו למידת הגבורה של הגיבור, הרי שמיד אין הגיבור
פוגע בו מאומה!
והנה, בכוח העמידה בניסיון הזה, זוכה האדם להינצל ממצב עשיו
וזוכה להגיע למדרגת יעקב. שבשפת המקובלים כל זה אומר: שהוא זוכה לצאת מכל המוחין
דקטנות וזוכה להגיע למוחין דגדלות… והוא זוכה להמיר ולהחליף את הש"ך דינים
דסטרא אחרא לש"ך דינים דקדושה, כי הוא מצליח להמתיק את כל הגבורות הקשות
המרומזים בסוד: שאור בככותבת. (כי
הכותבת היא בסוד התמ"ר, שיש בו פעמיים ש"ך. וזה מרמז על
כלליות כל תוקף הדינים, כי שא"ר היא בסוד אלוקים במילוי יודי"ן
שזה בגימטרייא ש' של שאור, ואלוקים באחוריים שזה בגימטריא ר'
שאו"ר, ואות א' זה הסוד של א מאלוקים) שכוונת הדברים למעשה היא: שהוא זוכה לצאת מאפילת החושך והלילה
לאור יום של חכמת התורה בהבנה נפלאה יתירה…
כי זאת על האדם לדעת, שבהכרח שיעבור על האדם מצב של 'הושענא
רבה' לפני הגיעו למצב של 'שמחת תורה'… כי 'הושענא רבה' הוא
הרי, כידוע על פי דרכי סודות תורת הקבלה, הסוד של יומא רבה דפחד יצחק וגמר
חתימת הדין של הימים הנוראים.
וכל זה גם בסוד של כל עניין חפירות הבארות, אשר הסטרא אחרא
סותמת… כי כל זה בא לרמז על עניין הבקשות על המים שמבקשים הרבה ביום הושענא
רבא… כי 2 הבארות הראשונים שרבו עליהם זה בסוד 2 בתי המקדשות שרבו עליה
ונחרבו… ועל הבית המקדש השלישי נאמר (כו'
כב'): 'ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות כי
עתה הרחיב ד' לנו ופרינו בארץ'…
כי יש מצבים בו האדם חופר בורות שיחין ומערות – מרבה בתפלות,
מרבה בצדקות, מרבה בעסקים, אבל אינו רואה תוצאות נגד עיניו… הוא רואה רק 'עשק'
ו'שיטנה' – עושקים אותו, שוטנים אותו, צועקים עליו: 'לך מעמנו'…
מסתירים פניו ממנו!
מה עליו לעשות במצב זה?
ביום זה ובמצב זה צריך, שוב ושוב, רק לחזק עצמו לא ליפול לעשיו
המבזה את התפלה והאמונה!
רק אדרבה, דווקא אז צריך לחזק עצמו בכל כוחו לידע ולהאמין שגם
כאשר שפתותיו רוחשות כמו עלי ערבות… בלא טעם וריח… הרי בכל זאת מגלה על
כך בספר הזוהר:
קוב"ה
חדי בכל מלה ומלה ונטע ליה סחרנין דההוא נחלא ואיתעבידו אילנין רברבין דאיקרון
ערבי נחל… (= הקב"ה שמח
בכל מילה ומילה, ונוטע כל מילה סביב הנחל העליון ונעשה מכל מילה אילנות גדולים
שנקראים ערבי נחל…).
כי גם כאשר המוחין סתומים וחתומים 'ויסתמום פלישתים',
ימשיך לזעוק ולצעוק אל המלך מלכי המלכים:
הושענא
הושענא! אנא הושיעה נא! אנא הצליחה נא!
כי גם כאשר נסתמו כל המילים, ואינו יודע כלל מה לומר, הרי במצב
זה צריך להרבות סביב עצמו עם הרבה 'מגינים'… שישאר לפחות במצב של 'מגן'
– שכל זה בסוד הפסוק: 'כי שמש ומגן ד' אלוקים'…
כי כאשר מאיר על האדם שם הוי"ה של רחמים זה מרמז על אור
השמש… אבל כאשר עובר על האדם מצב של שם אלוקים – חושך, דינים וייסורים, אז צריך
להוציא את המגן… שיגן עליו מפני דיני האלוקי"ם והסתרת הטב"ע, ויאמר: הושענא,
אומרי הושענא, הושענא!…
כן, בורא כל עולמים, אבי אב הרחמן, אין לי עכשיו אלא אפשרות
אחת ויחידה והיא לצעוק ולזעוק אליך: הושענא הושענא!
ובכך הוא מרבה סביבו מגינים שיגנו עליו מפני הזוהמה של הנחש,
וזה יציל אותו מליפול לידי עשיו…
ואין ספק, שבכוח ההתחזקות הזו, יכנס האדם ליום 'שמחת תורה'
– במוחין דגדלות של שמחת יעקב אבינו בחכמת התורה, ואז השמש יאיר לו באור
הוי"ה של חסדי אברהם, ויתברר למפרע איך שהכול חסד עליון, ואלה תולדות יצחק
– יעקב! כי אברהם איש החסד הוא אשר הוליד את פחד יצחק!
כי ה'שמחת תורה' הוא יוצא בפועל מיום 'הושענא רבה'…
ואז יתברר 'כי שמש ומגן ד' אלוקים' – כי במצב של אלוקים,
של הנהגת מידת הדין, מרבים להתעסק באמירת השפתיים, גם כאשר הם במצב של דיבור בלא
דעה, בלי טעם וריח… וזה מעורר את כוח המגינים, לשמור ולהציל. ובכוח זה זוכים
להגיע ל'ויזרח לו השמש' בחסדי הוי"ה ו'תורת ד' תמימה משיבת נפש' ו'רומה על
שמים אלוקים על כל הארץ כבודך'… (עיין
כל זה היטב בארוכה שם בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה עד' – ויונעם לך לעד).
כמה נפלא יהיה לחבר כל זה לימים המסוגלים, ימי ספירת העומר בו
אנו נמצאים, ובמיוחד אחרי שזכינו, כאמור, ליטול חבל ונחלה וחלק בשמחת היום המסוגל שנכנס
בתוכינו… הוא יום ההילולא רבא דרבי שמעון בר יוחאי ויום שמחתו, כי ביום
הזה מתבאר ומתגלה בכתבי הקבלה זכינו להמתיק בשלמות את הדינים והקטרוגים שנמצאים
בימי העומר.
כי ביום הזה מתקנים את יניקת הדינים הקשים, שזה גרם את המחלוקות
בין כד' אלף תלמידי רבי עקיבא. כי גם רבי עקיבא היה נשמתו מתוך שורשי הגבורות
והדינים, ולכן היה מצטער כל ימיו למות על קידוש השם, וסרקו את בשרו במסרקות של ברזל.
אבל אצל תלמידיו התגברו כל כך תוקף הדינים עד שנגרם פגם. ורבי שמעון בר יוחאי יחד
עם כל חמש התלמידים של רבי עקיבא הצליחו להמתיק בשלמות את כל תוקף הדינים
של חמש הגבורות, שהם כנגד חמש אותיות אלקי"ם, וחמש
אותיות מנצפ"ך, שיוצא בגימטריא: פ"ר. וחמש פעמים די"ן
שיוצא בגימטריא: ש"ך.
כי ביום ל"ג בעומר נעשה המתקה גדולה, כי בעצם היום הזה,
לפי פנימיות תורת הקבלה, כבר השלמנו את כל ענייני המשכת חמשה החסדים שבדעת
וחמשה הגבורות שבדעת, שהם שורשי המידות, מחסד ועד הוד. כי יסוד ומלכות הם ספירות
שחוזרים וכוללים את כל כלל התיקונים כולם.
ולכן, ביום ל"ג בעומר, שהוא היום החמישי של השבוע
החמישי, שזה הוד שבהוד, כבר הצליחו להמשיך ולתקן את כלל כל החמשה חסדים
והחמשה גבורות שבדעת, שבכוח זה הצליחו כבר להמתיק את כלל כל המוחין דקטנות, כי
ביום ל"ג בעומר האותיות הפנימיות של אלהים, שהם האותיות לה"י
מתחלף לאותיות כד"ט… (וזה
מראה על המתקה של הדינים המרומזים, בדרך כלל, בשם הקדוש אלהי"ם. כי האותיות
המתחלפות הקודמות מרמזות תמיד על עניין של המתקה. וכאן האותיות הרי התחלפו לאותיות
הקודמות להם, כי כ' זה לפני ל' וד' זה לפני ה' וט' זה לפני י'… והאות א' הרי אין
אות לפניה לכן היא נשארת א'. כמו כן האות ם' סופית נהפכת לאות מ' פתוחה ולכן גם
היא נשארת אות מ'), והאותיות המתחלפות
הללו יוצא בגימטריא: ל"ג! וביחד עם הא' והמ', זה נהיה
כשתי מילים: א"ם ג"ל, שזה גימטריא ע"ד! שזה בסוד:
בטחו בד' עדי ע"ד!
ויהי רצון מלפני אבינו אב הרחמן, שנזכה בזכות הימים המסוגלים
הללו, להמשיך על כולנו מוח ודעת, לדעת ולהאמין באמונה שלמה זכה וברורה, שכל מה
דעביד רחמנא ודאי לטב עביד, וכל כוונת התוכחה והייסורים העוברים על כל אחד ואחד
כוונתם אחת ויחידה: לחזור ולהביא אותנו למצב של הכנעה לפני מי שאמר והיה העולם.
ובכוח הידיעה הזאת והמחשבה הזאת נזכה להמשיך עלינו תמיד את ההמתקה של כלל כל
הגבורות והדינים, ונזכה מעתה לחזות בנועם ד' ולבקר תמיד בהיכלו מתוך שמחה ונחת.
א ליכטיגער שבת
מוטה