פניני באר בשדה פרשת בא – שורש חג הפסח ויציאת מצרים – ה’תשע”ג

Print Friendly, PDF & Email

שובבי”ם –
לקראת שבת פרשת
בא ה’תשע”ג

 

פנינים
מתוך ‘באר בשדה’

פרשת
בא

                                         

 

השבוע, אנחנו
נמצאים כבר בסוף השבוע השלישי של שבועות השובבי”ם – וואו, כמעט חצי כבר מאחורינו…
ועוד כמעט חצי לפנינו… בואו נקבל על עצמנו בשבועות ובימים מסוגלים אלו להתעורר
ולהתחזק כל אחד בכל תחום, שבו כל אחד יודע בנפשו ששם צריך שינוי!… אם זה
בעניינים הנוגעים ‘בין אדם לחברו’ ואם זה בעניינים הנוגעים ‘בין אדם למקום’.

 

השינוי
לא צריך להיות דווקא כבד, גדול, ענק!…
מספיק
להתחיל עם כל דבר קטן – עוד שינוי קטן, ועוד שינוי קטן, ובסופו של דבר כל שינוי
ושינוי מצטרף להיות שינוי אחד גדול!…

 

גם מתוך
הרעיונות של פרשת השבוע אפשר ללמוד חיזוק עצום וגדול על גודל כוחו של כל דבר
קטן…

 

התורה
מספרת לנו בפרשת השבוע, כפי המתבאר במדרשי חז”ל על פסוקי פרשת השבוע, שכאשר
בני ישראל היו צריכים לצאת ממצרים ובשמים התעוררו קטרוגים גדולים נגד שחרורם… כי
הם לא היו ראויים לכך… והם גם היו דבוקים עדיין בערות הארץ תועבת מצרים, כי הם
היו נמשכים אחרי אמונת העבודה זרה של מצרים. ועל זה בעצם מרמז הפסוק ביחזקאל
(טז’
ו’-ז’):

 

“ואעבור
עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמייך חיי … ואת ערום
ועריה”…

 

כי בני
ישראל היו אז במצב של ערום מן המצוות… לא היה להם מספיק מצוות וזכויות שיגנו
עליהם מן הקטרוג הגדול נגדם. ואז, ברחמי שמים, נתן להם הקב”ה 2 מצוות של  דם. שזה הדם של מצוות ברית מילה, שמלו
כל אחד את עצמו בכדי שיוכלו לעשות את קרבן הפסח במצרים, כי הרי ‘כל ערל לא היה
יכול לאכול מן הקרבן’, כפי שמספרת לנו פרשת השבוע. כמו כן הם קיבלו את מצות דם
הפסח, לקחת מדם הקרבן ולשים על המשקוף ועל שתי המזוזות… ובכוח 2
מצוות הללו התעורר עליהם הזכות של ההצלה – ואומר לך: בדמייך חיי בדמייך חיי!…

 

הרי לך
כמה גדול כוחו של כל מצווה ומצווה… כוחם של 2 המצוות הללו גרם לכך שגם אלו
שהיו ‘ערום ועריה’ נצלו משעבוד מצרים… ללמדך לדורות עד כמה צריכים להתאמץ
לחתוך מאתנו קצת הנאות… למסור קצת את הנפש על דברים שבקדושה… על עזרה לחבר על
עזרה לזולת, על התגברות היצר… כי בכוח הדם שנשפך – דם המילה ודם הפסח – בכוח
זה גם ה’ערום והעריה’ זכו להינצל ממות לחיים – ‘ואומר לך בדמייך חיי בדמייך
חיי’!…

 

והנה,
בואו ונתבונן קצת במצוות הדם של קרבן הפסח כפי שהתורה מספרת לנו בפרשת השבוע
(יב’
כב’):

 

‘ולקחתם
אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות’

 

ועיין במדרש
שמות רבה
(יז’ א’ ב’), שלקיחת ה’אזוב’ בא לרמז
על עניין הפסוק
(משלי טז’): ‘כל פועל ד’ למענהו’:

 

‘כי
גם מן האילנות ביקש לעשות עימהם מצוות, ולכן גם במצרים ציווה להגיע הדם אל המשקוף
ואל שתי המזוזות באזוב… כי גם בדברים שהם נראים, לכאורה, שפלים, ציווה
הקב”ה לעשות עימהן כמה מצוות… כי האזוב נראה לאדם שאינו כלום… אבל כוחו
גדול לפני האלוקים… ללמדך שהקטן והגדול שווים לפני הקב”ה… ובדברים קטנים
הוא עושה ניסים… ועל ידי האזוב, שהוא שפל שבאילנות… גאל את ישראל’!…

 

ועיי”ש
היטב בדברי ה’יפת תואר’, שבא המדרש בכאן לבאר את הטעם שבחר הקב”ה
להגיע את הדם דייקא על ידי האזוב שהוא השפל שבמינים… לומר לנו שגם בעת אשר חשף
ד’ את ידו הגדולה ועשה נפלאות וגבורות נוראות במצרים… בכל זאת אותנו ציווה
לקחת את האזוב הקטן מאוד… כי גם האזוב, השפל שביצורים, ייתן כבוד לד’ כמו הגדול
שביצורים…

 

ובמדרש ‘חזית’,
וכן הוא גם במדרש שיר השירים
(על הפסוק ‘כתפוח בעצי היער’),
הוסיפו לומר:

 

‘אמר
להם משה לישראל, אתם מבקשים להיגאל?! – בדבר קל אתם נגאלים!… משל לאדם שלקה על
רגליו וחזר על כל הרופאים להתרפאות ולא נתרפא! בא אחד ואמר לו: אם אתה מבקש
להתרפאות – בדבר קל אתה מתרפא! טפול לך גללי בהמה’…

 

ועיין
היטב בדבריו המאלפים של ה’יפת תואר’ שם, כי כל זה להוציא מידי הטועים ובכדי
ללמדנו בינה, שלא מצד הכמות והאיכות של המצוות אנו ניגאל… כי גם אם המצוות
נראים בעינינו כקלים… קטנים בכמות ובאיכות… כאותו ‘אזוב’ אשר גם האדם אינו
נצרך לו כמעט… לומר לך שגם בדברים קלים, שקל לעשותם בלי טורח, אפשר להתקרב אל
האלוקים… 

 

כי ברגע
שהאדם יודע כל זאת ידיעה ברורה… זה יציל אותו מאותו טעות נושנה, שכבר ביארנו
אותו בפניני ‘באר בשדה’ בפרשת השבוע הקודם על הפסוק
(שמות
ו’ ט’ – עיין שם היטב):
‘ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה
קשה’… שהיה בלבות בני האדם בארץ מצרים, שבכדי להיגאל משם צריך עבודות
קשות… תעניות וסיגופים… ומפני זה לא שמעו אל משה – הם קיבלו ‘קוצר רוח’ בגלל
המחשבה שצריך דייקא ‘עבודה קשה’… כי הקוצר רוח בא בעקבות המחשבה שצריך דייקא
עבודה קשה בכדי להיגאל…

 

אבל לא
כן ‘עבדי משה’, שעליו העיד הכתוב: ‘בכל ביתי נאמן הוא’… כי הוא בא
לגלות לעם סגולה, שב’אגודת אזוב’ – בדבר הקל ביותר… אפשר לצאת מטומאת
מצרים…

 

בא נא
ידידי, ועשה נא אזנך כאפרכסת, הסכת ושמע לדברים אשר ברור מיללו, דברי רבנו הקדוש,
קודש קודשים, ר’ נחמן בן שמחה ופייגא, רעיא מהימנא, אשר בא להקל את המשא
הכבד מעל נשמות ישראל, למען הביאם אל גאולתם ופדות נפשם, והא לך דבריו המתוקים,
המשמשים כמים קרים על נפש עייפה, כפי שהועתקו, קצת בשינוי לשון, מספר חיי
מוהר”ן
(חלק עבודת השם אות מט’):

 

היה
זה בשנת ה’תקס”ו, בין כסה לעשור, כאשר רביז”ל יצא מהמקווה ענה ואמר:

 

נתגלה
לו בעת הזאת מן השמים איך יתנהגו אנשיו בענייני תעניות כל ימי חייהם… כמה תעניות
צריך כל אחד ואחד מאנשיו להתענות בכל שנה ושנה ואיך ומתי יתענו…

 

לאחר
הימים-טובים נכנסו אליו כל אחד ואחד בייחוד ומסר לכל אחד ואחד פתק מתי יתענה…

 

וציוה
עלינו:

 

שבראש
השנה, קודם שהוא אומר תורה, בעת שהוא מכין עצמו לומר תורה, אזי נקבל על עצמינו
התעניות שציוה עלינו…

 

ומי
שלא יהיה על ראש השנה לא יתענה כלל…

 

והיינו
מבינים מדבריו: שאלו התעניות, הם דברים יקרים והנהגות עליונות מאוד מאוד…  כי זה העניין הוא בודאי דבר גדול והשגה עצומה
מאוד, שלא נשמע מימים קדמונים שזכה אדם לגלות לכל אחד ואחד בפרוטרוט הנהגת התעניות
לכל ימי חייו…   

 

כשנכנסו
אצלו כל אחד ואחד, היה יושב ליד השולחן, ובידו הקדושה היה פתק, שלא נתן לראות מה
כתוב בתוך הפתק שלפניו… והיה יושב ומחשב ומעיין הרבה באותו הפתק… והיה מייגע
עצמו הרבה קודם שיצא הדבר מפיו… קודם שגילה באיזה ימים צריך כל אחד ואחד
להתענות, ורק אחר כך גילה את הימים שצריך להתענות…

 

אשרינו!
שזכינו לקבלם…

 

ונמשך
הנהגה זאת בערך שתי שנים, כי אחר שחזר מלמברג ענה ואמר:

 

הלא
מי שאינו זוכה להיות אצלי על ראש השנה הוא אין לו להתענות כלל… ומי שזוכה להיות
אצלי על ראש השנה הוא בודאי אינו צריך להתענות כלל… מאחר שזכה להיות אצלי על ראש
השנה…

 

ומי
שיש לו מח בקודקודו, יכול להבין מזה מעט, מעוצם גדולתו של רבינו הקדוש, ומגודל
מעלת הזוכים להתאסף אצלו בימי ראש השנה הקדושים…

 

והנה,
בעת שאחד מאנשי שלומינו, קיבל את הפתק מרביז”ל, ובו היו, כאמור, מפורטים
הימים שעליו להתענות, ענה ואמר לרביז”ל:

 

לא
עלה על דעתנו כך, כי היינו סבורים שתצוו לנו להתענות הרבה ימים בשנה… ועכשיו אנו
רואים שאינם רק ימים מועטים בשנה?!…

 

השיב
לו רביז”ל:

 

הלא
אלישע אמר לנעמן
(מלכים ב’ ה’ יג’):
‘רחץ וטהר’!… ולא רצה תחילה נעמן להאמין שבדבר הקל הזה יהיה לו רפואה?!… ואמר:
‘הלא טוב אמנה ופרפר, נהרות דמשק, הלוא רחצתי בהם וטהרתי’?!… עד אשר אמרו עבדיו:
‘אבי, דבר גדול דיבר אליך הלא תעשה, ואף כי אמר אליך רחץ וטהר’… ואז שמע לעבדיו
ורחץ בירדן שבע פעמים, וישב בשרו ויטהר…

 

כן
אתם, המשיך רביז”ל בדבריו, נדמה לכם, שצריכים דווקא לומר לרפואתכם דברים
כבדים… ואין אתם מאמינים שבדבר קל שאני מצווה לכם לעשות יהיה לכם רפואה שלמה…
רפואת הנפש באמת…

 

ומוסיף
על כך מוהרנ”ת:

 

ודבר
זה נצרך מאוד כמה פעמים, כי לפעמים אדם מונע את עצמו מלעשות איזה דבר שבקדושה מחמת
כבדותו, מחמת ריבוי המניעות שמונעים אותו מלעשותו, והוא אינו מתגבר לשברם. ולפעמים
להיפוך, שהוא נמנע מדבר שבקדושה מעוצם קלותו… שהדבר הזה קל בעיניו מאוד
לעשותו… ומחמת זה אינו מאמין שחיי נפשו יהיו תלויים בדבר קל כזה…

 

ובאמת
צריכים ‘להיזהר במצווה קלה כבחמורה’… ‘ואורח חיים פן תפלס’… ‘וכל אשר תמצא ידך
לעשות בכוחך – עשה’…

 

כי
עיקר ההסתות ומניעות הבעל דבר הוא רק מניעות המח…

 

כי
לפעמים מכניס במח האדם שכבד עליו מאוד לעשות הדבר ומחמת זה רוצה למונעו…

 

ולפעמים
להיפך, שמקל עליו ומקטין בעיניו אותו הדבר מאוד… עד שאינו עולה על לב האדם שחיי
נפשו תלויים בזה…

 

אבל
הולך בתום ילך בטח – וכל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך – עשה!…

 

נשמה
טהורה! עמוד על רגלך! תכריז בכל כוחך לעצמך:

 

להיות
‘קל כנשר ורץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים’… כי ‘לא בשמים היא, ולא רחוקה היא
ממך’… כי רק ‘בפיך ובלבבך לעשותו’…

 

 

א ליכטיגער שבת –
א פריילאכער יציאת מצרים…

 

מוטה

 

כתיבת תגובה