חי’ למטמוני”ם – ג’ אייר ה’תשע”ט

יארצייט ר’ ישעיה’לה מקרסטיר זי”ע

לקראת שבת פרשת אמור

לתושבי ארץ ישראל

 

פנינים מתוך ‘באר בשדה’

לקראת שבת פרשת אמור

 

 

השבת הקרובה יקראו בתורה את כל סדר מועדי השנה… ומתוך 124 פסוקי הפרשה אנחנו נלמד 44 פסוקים, שבהם כל החגים והמועדים מתאספים להם יחד… וקוראים אותם בקריאת הפרשה על פי סדר ימות השנה.

מתחילים עם יום השבת, ועוברים לקרבן חג הפסח ביום יד’ ניסן ומשם לחג הפסח בטו’ ניסן, ומשם למצוות ספירת העומר שמקשרת את חג הפסח עד חג השבועות… ומשם לראש השנה יום הכיפורים וחג הסוכות…

ננסה להיכנס קצת יחד, לביאור אחת מחלקי פרשת השבוע, והיא ביאור מצוות ספירת העומר, שבו אנחנו נמצאים בימים אלו בעיצומו של קיום מצווה זו… כי הרי בשבוע זה מסיימים אנחנו את ספירת השבוע השלישי של שבעת השבועות, שבהם מקיימים לילה אחרי לילה את מצוות הספירה…

כאשר נתבונן היטב נצליח להבין ולהשכיל, שלכאורה, כל עניין הקרבת קרבן עומר השעורים שהיו מקריבים ביום ט”ז לחודש ניסן, ממחרת השבת של יום טוב פסח, וכמו כן כל עניין הקרבת קרבן 2 הלחם שהיו מקריבים ביום חג השבועות, וכמו כן כל עניין מצוות ספירת העומר – שהיא בעצם המקשרת בין שני המנחות והקרבנות הללו – הרי שעל פי נגלה וטעם הפשט הפשוט, כל זה בא להורות לנו, שאנו מכוונים בקיום מצוות הללו להביע את:

הרגשת התודה וההודאה להקב”ה על כל החסד אשר עושה עם כל אחד ואחד בכך ש’ארץ נתנה יבולה’, וכולם עסוקים בימים אלו בקציר החיטים והשעורים של השנה החדשה…

ובמילים אחרות, הרי שמצוות ספירת העומר באה להנחיל בתוך לב כל אחד את ה:

השבח וההודאה להקב”ה על כל השפעת המזון והפרנסה של השנה החדשה… וכלשון חז”ל: “בפסח נידונים על התבואה”… וזה הרי כולל כל פרטי מזון האדם, כי עיקר המזון והסעודה היא מן החיטים והשעורים…

ובכדי שכל השפעת השפע החדשה של השנה החדשה יהיה על הצד הטוב, ובכדי שנזכה להשתמש בהם כראוי וכיאות, צריך תחילה לתת תרומה לד’ מתוך התבואה החדשה – כמו בכל שאר מצוות של ‘תרומות’ ו’מעשרות’ ו’חלה’ ו’ברכת הנהנין’ – ולכן עלינו להקריב מנחת עומר שעורים ביום הראשון לספירה.

ולכן מצאנו ראינו שיום הקרבת העומר שעורים מוגדרת בתורה בשם: “ממחרת השבת”, שהכוונה בעצם למחרת חג הפסח יום היציאה ממצרים, ולמה היא נקראת “מחרת השבת”? (שמתוך כך אכן טעו והטעו הצדוקים שהכוונה ל’שבת’ כפשוטו…) אלא העניין הוא, שעד יום חג הפסח היה אסור לאכול, ואולי גם לקצור, את התבואה החדשה… ולכן ‘ממחרת הפסח’ היא בעצם כעין גמר ו’מחרת’ ‘השבת’ שהכוונה ל’שבת הארץ’… שהיא כעין שמיטה לתבואה החדשה של גידולי הארץ… כי הרי היה אסור עד אז לאכול, ואולי אפי’ לקצור, את התבואה החדשה עד הקרבת מנחת וקרבן העומר, והבן היטב (עיין היטב בדברי הרש”ר הירש בפירוש ‘מחרת השבת’).

והעניין שאנחנו מקדימים תחילה להקריב את מנחת השעורים לפני מנחת 2 הלחם מהחיטים? כי השעורים הרי מקדימים, בבישולם, (עיין היטב בדברי הספורנו). ולכן היו מקריבים תחילה את מנחת העומר שעורים בכדי להתיר את התבואה החדשה בכל ערי ישראל… ולאחר מכן, ביום החמישים, כאשר הצליחו גם לקצור את רוב החיטים של השנה החדשה, אז היו מקריבים מנחה חדשה, של שתי הלחם  מהחיטים, יחד עם שבעה כבשים… וזה כבר היה מתיר גם את התבואה החדשה להקרבת המנחות בבית המקדש.

ובכל ימי הקציר שבאמצע, באה התורה ומצווה עלינו: “מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות” – אחרי עבודת היום, כשמגיע שעות הערב, ורואים את תוצאות העבודה של קציר החיטים והשעורים… ובעל-הבית מרגיש טוב ורענן יחד עם הרגשת השמחה הגדולה של השפע החדש, שרואה כעת מול עיניו, איך שנערם לו בשדהו אחרי יום עבודתו של קציר החיטים והשעורים… אז, הגיע הזמן שהוא צריך לעמוד בצד שדהו, כבועז בשעתו שירד הגורן הלילה לשמור על הקציר חיטים והשעורים… ובדחילו ורחימו עליו לפתוח פיו בשיר תודה והלל, להודות ולהלל על כל החסד אשר עשית עמדי, ומברכים על ספירת העומר, כי רק העומר התיר לנו להשתמש בתבואה החדשה…

ובכך, בספירה זו, נזכרים אנחנו כל זמן הקציר בהקרבת מנחת העומר ממחרת השבת… ובכך בעצם מגלים כי לד’ המלוכה, וכל שפע השדה רק מאתו יתברך, ‘כי לי כל הארץ’… כמו שאכן מתגלה כאשר משביתים את כל מלאכת עבודה של חריש וקציר בשנות השמיטה והיובל….

*  *  *

חברים וידידים,  במיוחד כעת, כאשר עומדים אנחנו כבר קרובים מאד לפני יום ההילולא רבא של רבי שמעון בר יוחאי, שהוא זה שגילה בעולם את האורות הגדולים של תורת הסוד והקבלה ופנימיות התורה, בואו יחד ונתבונן גם אנחנו בהסתכלות פנימית יותר על עניין מצוות ספירת העומר שאנו עתה בעיצומה… בואו יחד וננסה, בשורות הבאות, כשנעיין ונלמד בהם, להתרומם קצת לעניינים הפנימיים המרומזים בכל עניין הספירה הזאת, בכדי לדעת איך לקיים את המצווה מתוך הרגשת הלב וחמימות אמיתית…

כי עלינו להבין, שאם אנחנו רוצים לזכות לברר לצד הטוב והחיובי את הכסף שלנו, את הפרנסה שלנו, שהם בעצם מרומזים בכל העניין של התבואה החדשה של השנה החדשה, הרי שבכדי לזכות לברר לצד הקדושה והטוב את השפע החדש, הכסף החדש, הפרנסה החדשה, של השנה החדשה… צריך הרבה לבקש ולהתחנן: ‘תתיר צרורה’… ‘טהרנו שגבנו’… כי הרי ‘אתה ציוויתנו על ידי משה עבדך לספור ספירת העומר בכדי לטהרנו מטומאתנו ומקליפותינו’…

כי בכל לילה ולילה מלילות ספירת העומר, כאשר נעמדים לקיים מצוות הספירה, ומשתדלים לקיים את מצוות הספירה מתוך הרגשת השתוקקות וגעגועים, הרי בכך אנו מצליחים שמכל דיבור ודיבור של מצוות הספירה, מתבררים לצד הטוב והקדושה עוד ועוד טיפות הדם שבנפשנו… כי הדיבור שיוצא מתוך הגעגועים נובע מתוך כל טיפות הדם שבקרבנו כידוע על פי הפסוקים: ‘נפשי יצאה בדברו’‘כי הדם הוא בנפש’… (וכמבואר בארוכה בדברי רבנו רבי נחמן מברסלב בליקו”מ ח”א תורה עה’). ובכוח הדיבורים והגעגועים ההשתוקקות והספירה וההתרחקות ממאכל הבהמה של השעורים…  גורמים לברר את השפע, את הכסף, את הפרנסה,  מתוך כל הבור מוץ ותבן… באופן שנזכה להתקרב בשלמות להקב”ה על ידי השפע החדש, ולא, חלילה, שהשפע החדש, הכסף החדש, ישפיע עלי להתרחק מהקב”ה…

כי גם אחרי שכבר יצאנו ממצרים וקיבלנו כבר את הדמים החדשים, את התבואה החדשה, את השפע החדש, את הכסף החדש, את הפרנסה החדשה, שזה סוד ה’חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים בכל דור ודור’… ואז, אחרי היציאה מהמצרים, מתוך רחמי ה’איתערותא דלעילא’ (= ההתעוררות מצד העליון…), עדיין צריך את ה’איתערותא דלתתא’ (= ההתעוררות מצידנו, מצד התחתון…), בכדי שאכן כל המאכלים, וכל השפעת השפע של הכסף החדש, והפרנסה החדשה, יתבררו להם ממצב של מאכל בהמה למצב של מאכל אדם… שבשפת המקובלים זה נקרא: שצריך להפוך את השעורים, את הדינים, ואת המוחין דקטנות, לחיטים, ולחסדים, ולמוחין דגדלות…

כי גם אחרי היציאה ממצרים ומכל סוג המצרים והגלויות, הרי שצריך עדיין להמתין שבעה נקיים… שבעה כפול שבעה… בכדי לברר את כל הדמים העכורים… כי כל סוד יציאת מצרים – על פי תורת הקבלה – הוא הפסק טהרה ובירור הדמים של כל 5 מיני מראות דמים המטמאים בטומאת הנידה… בסוד הפסוק: “ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך”… “ואומר לך בדמייך חיי בדמייך חיי”… כי ביציאת מצרים ובמצוות ספירת העומר אנחנו גורמים שמתהפכים דם הנידה לדם טוהר לידה… דם מילה ודם פסח…

לכן, מתחילים לספור את השבעה נקיים מיד ביציאה ממצרים והפסק הטהרה, בכדי לברר את החמשה מיני דמים הכפולים הללו העולים כמניין עשר… (כי הדמים הללו הם בסוד 5 חסדים ו 5 גבורות) שהם בסוד העשר פעמים אהי”ה באחוריים (א אה אהי אהיה…) שעולים כמספר ד”ם… וזוכים להפוך את האהי”ה להוי”ה (כי אהי”ה יחד עם 4 אותיותיו והכולל הוא כמניין הוי”ה), ומעלים בקודש להפוך את ההוי”ה לא”ל (כי הוי”ה יחד עם 4 אותיותיו והכולל הוא כמניין א”ל) ועשר פעמים א”ל עולה כמניין: עמ”ר! כמניין: קר”י!… כי כל זה בא בכדי לטהרנו מכל קליפותינו וזוהמתינו…

ואז בגמר השבעה כפול שבעה נקיים, טובלים בליל החמישים, יחד עם השכינה, במקווה של שער החמישים… ומקבלים כל האורות הנפלאים של מנחת החטים והדעת העליון של קדושת היובל, שהוא שלמות יציאת מצרים, ואז הבת קול יוצאת שוב ומכרזת ואומרת: “אנוכי ד’ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים”…. 

*  *  *

והנה היות, שכאמור, השבת המתקרבת היא שבת מיוחדת במינה, שבת שבו מתאחדים גם אורות הספירה של מצוות ספירת העומר יחד עם הקריאה של מצוות הספירה מתוך פרשת השבוע… יחד עם הימים המסוגלים המתקרבים ובאים לקראתנו: פסח שני ימי ול”ג בעומר

ואכן חיזוק עצום לדורות אפשר ללמוד מטענת בני ישראל לפני משה רבנו, אשר בכוח טענתם הצליחו להמשיך עליהם את הדבר הפלאי הזה שנקרא: פסח שני!

למה נגרע?! למה נגרע?!… – כך צעקו ושאגו אחינו בני ישראל אשר היו טמאים לנפש אדם ואשר היו רחוקים מלהתקרב לעשות את קרבן הפסח במועדו…

נו, מה הם רוצים? הרי הם בעצמם אומרים: “אנחנו טמאים לנפש אדם”? אז מה זה בכלל הטענה שלהם: “למה נגרע”? הרי אתה בעצמך מודה ועוזב שאתה “טמא לנפש אדם”… ואתה היית “בדרך רחוקה”… אז מה אתה רוצה?!… הרי הכלל הידוע הוא: “עבר זמנו בטל קרבנו”…

אלא סוד עצום מתגלה כאן, שבו יש מזור ותקווה לכל נפש ונפש באשר הוא שם:

כי גם כאשר הנני יודע שאני טמאוגם כאשר הנני יודע שהנני בדרך רחוקהאבל בכל זאת, בורא כל עולמים: איך בין דאך פארט א איד!… (אני בכל זאת נשמה יהודית?!…) ולכן, למה  נגרע?!…

ובכוח הצעקה והזעקה הפנימית הזאת, מתגלה נס נפלא של פסח שני… יש תקווה! “יש עניין ששם נתהפך הכול לטובה”! והכלל והעיקר לא להתייאש מן הצעקה והרחמים לעולם” כך צעק קודש הקדשים רבנו רבי נחמן מברסלב זי”ע.

ידידי, יום קדוש זה, יום פסח שני, המתקרב ובא, יש בו ללמד אותנו, שגם כאשר טמאים אנחנו לנפש אדם, גם כאשר רחוקים אנחנו בדרך רחוקה… גם כאשר אבדנו מה שאיבדנו… גם כאשר איבדנו את הפסח הראשון… גם כאשר איבדנו את הנחמן = פסח איבדנו את הצדיק… ולכאורה הרי זהו זה…

לכאורה אין כבר שום פתח תקווה… כי הרי אפילו את ה-נחמן = פסח כבר איבדתי… ובכל זאת, כאשר מתחזקים ולא שואלים שאלות, רק צועקים ושואגים כארי ביער:

למה נגרע?!… למה נגרע?!… למה נגרע מהקריב קרבן ד‘?!…

נכון, אני יודע, אני טמא לנפש… אני בדרך רחוקה… אבל בכל זאת, למה נגרע?! מה יהיה איתי – טאטע אין הימל?!… איך בין דאך פארט א אידישע נשמה?!… וואס איז גיווען איז גיווען… (אבי שבשמים?!… אני הרי בכל זאת נשמה יהודית!… מה שהיה היה…) אבל מה יהיה  מעתה… למה יגרע חלקי?!… וכי אין בי גם עתה א שטיקל אידישע נשמה?!… (איזשהו משהו מתוך הנשמה היהודית שבי?!…) אם כן, עזור נא לי!… הושיע נא אותי!…

ואז בתוך שלל הצעקות והשוועות הללו, מתגלה הנס הגדול והנפלא… מתגלה שיש מושג שנקרא פסח שני!… נחמן שני!

יש תקווה לאחריתך… יש ניסים ונפלאות בכוח הצעקות והשוועות…

א ליכטיגער שבת…

ליכטיגע ימי הספירה יחד עם יום פסח שני… ול”ג בעומר…