פניני באר בשדה פרקי אבות פרק ה'

פרקי אבות

פרק ה

 

(א) בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד
לוֹמַר? וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת? אֶלָּא, לְהִפָּרַע מִן
הָרְשָׁעִים שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת,
וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא
בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת:

 

(ב) עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נֹחַ. לְהוֹדִיעַ, כַּמָּה
אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו. שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד
שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל. עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד
אַבְרָהָם. לְהוֹדִיעַ, כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו. שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת
הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקִבֵּל (עָלָיו) שְׂכַר
כֻּלָּם:

 

(ג) עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו
הַשָּׁלוֹם, וְעָמַד בְּכֻלָּם. לְהוֹדִיעַ, כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם
אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם:

 

(ד) עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם.
וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם. (עֶשֶׂר מַכּוֹת הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל
הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם. וְעֶשֶׂר עַל הַיָּם). עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ
אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר
(במדבר יד):
וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי:

 

(ה) עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ.
לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ, וְלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר
הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם, וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבְּחַיִם, וְלֹא אֵרַע
קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְלֹא כִבּוּ גְשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל
עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה, וְלֹא נָצְחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן, וְלֹא נִמְצָא
פְסוּל בָּעֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים, עוֹמְדִים צְפוּפִים
וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים, וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם
מֵעוֹלָם, וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין
בִּירוּשָׁלַיִם:

 

(ו) עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין
הַשְּׁמָשׁוֹת. וְאֵלּו הֵן: פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן,
וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב,
וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּזִּיקִין, וקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה,
וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף צְבָת בִצְבָת
עֲשׂוּיָה:

 

(ז) שִׁבְעָה דְבָרִים בַּגֹּלֶם וְשִׁבְעָה בֶּחָכָם. חָכָם
אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן,
וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב, שׁוֹאֵל
כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה, וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן
אַחֲרוֹן, וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע אוֹמֵר לֹא שָׁמַעְתִּי, וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת.
וְחִלּוּפֵיהֶן בַּגֹּלֶם:

 

(ח)
שִׁבְעָה מִינֵי פֻרְעָנִיּוֹת בָּאִין לָעוֹלָם, עַל שִׁבְעָה גוּפֵי עֲבֵרָה.
מִקְצָתָן מְעַשְּׂרִין וּמִקְצָתָן אֵינָן מְעַשְּׂרִין, רָעָב שֶׁל בַּצֹּרֶת
בָּאָה, מִקְצָתָן רְעֵבִים וּמִקְצָתָן שְׂבֵעִים. גָּמְרוּ שֶׁלֹּא לְעַשֵּׂר,
רָעָב שֶׁל מְהוּמָה וְשֶׁל בַּצֹּרֶת בָּאָה. וְשֶׁלֹּא לִטּוֹל אֶת הַחַלָּה,
רָעָב שֶׁל כְּלָיָה בָּאָה. דֶּבֶר בָּא לָעוֹלָם, עַל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת
בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, וְעַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. חֶרֶב
בָּאָה לָעוֹלָם, עַל עִנּוּי הַדִּין, וְעַל עִוּוּת הַדִּין, וְעַל הַמּוֹרִים
בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה:

 

(ט) חַיָּה רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם, עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְעַל
חִלּוּל הַשֵּׁם. גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם, עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל
גִלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ.
בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הַדֶּבֶר מִתְרַבֶּה, בָּרְבִיעִית, וּבַשְׁבִיעִית
וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.
בָּרְבִיעִית, מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁית. בַּשְּׁבִיעִית,
מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשִּׁשִּׁית. וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי
פֵרוֹת שְׁבִיעִית. וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, מִפְּנֵי גֶזֶל
מַתְּנוֹת עֲנִיִּים:

 

(י) אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי
וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: זוֹ מִדַּת
סְדוֹם. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ
וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע:

 

(יא) אַרְבַּע מִדּוֹת בַּדֵּעוֹת. נוֹחַ לִכְעוֹס וְנוֹחַ
לִרְצוֹת, יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ. קָשֶׁה לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת, יָצָא
הֶפְסֵדוֹ בִּשְׂכָרוֹ. קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת, חָסִיד. נוֹחַ לִכְעוֹס
וְקָשֶׁה לִרְצוֹת, רָשָׁע:

 

(יב) אַרְבַּע מִדּוֹת בַּתַּלְמִידִים. מַהֵר לִשְׁמוֹעַ וּמַהֵר
לְאַבֵּד, יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ. קָשֶׁה לִשְׁמוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד,
יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִשְׂכָרוֹ. מַהֵר לִשְׁמוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד, חָכָם. קָשֶׁה
לִשְׁמוֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד, זֶה חֵלֶק רָע:

 

(יג) אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדְקָה. הָרוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן
וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים. יִתְּנוּ אֲחֵרִים
וְהוּא לֹא יִתֵּן, עֵינוֹ רָעָה בְשֶׁלּוֹ. יִתֵּן וְיִתְּנוּ אֲחֵרִים, חָסִיד.
לֹא יִתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, רָשָׁע:

 

(יד) אַרְבַּע מִדּוֹת בְּהוֹלְכֵי לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. הוֹלֵךְ
וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, שְׂכַר הֲלִיכָה בְיָדוֹ. עוֹשֶׂה וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ, שְׂכַר
מַעֲשֶׂה בְיָדוֹ. הוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה, חָסִיד. לֹא הוֹלֵךְ וְלֹא עוֹשֶׂה, רָשָׁע:

 

(טו)
אַרְבַּע מִדּוֹת בְּיוֹשְׁבִים לְפְנֵי חֲכָמִים. סְפוֹג, וּמַשְׁפֵּךְ,
מְשַׁמֶּרֶת, וְנָפָה. סְפוֹג, שֶׁהוּא סוֹפֵג אֶת הַכֹּל. מַשְׁפֵּךְ,
שֶׁמַּכְנִיס בָּזוֹ וּמוֹצִיא בָזוֹ. מְשַׁמֶּרֶת, שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַיַּיִן
וְקוֹלֶטֶת אֶת הַשְּׁמָרִים. וְנָפָה, שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַקֶּמַח וְקוֹלֶטֶת אֶת
הַסֹּלֶת:

 

(טז) כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר,
בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם.
אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר? זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר.
וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר? זוֹ אַהֲבַת דָּוִיד וִיהוֹנָתָן:

 

(יז) כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ
לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ
הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי.
וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:

 

(יח) כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ.
וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת
תְּשׁוּבָה. משֶׁה זָכָה וְזִכָּה אֶת הָרַבִּים, זְכוּת הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר
(דברים לג): צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל. יָרָבְעָם
חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים, חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר
(מלכים א טו):
עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם (בֶּן נְבָט) אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת
יִשְׂרָאֵל:

 

(יט)
כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל
אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם
הָרָשָׁע. עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו
שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה,
מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. מַה בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם
אָבִינוּ לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע? תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם
אָבִינוּ, אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר
(משלי ח):
לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ, וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל
בִּלְעָם הָרָשָׁע יוֹרְשִׁין גֵּיהִנָּם וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר
(תהלים נה): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי
דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ:

 

(כ) יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר: הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל
כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ
שֶׁבַּשָּׁמָיִם. הוּא הָיָה אוֹמֵר: עַז פָּנִים לְגֵיהִנָּם, ובשֶׁת פָּנִים
לְגַן עֵדֶן. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּבְנֶה עִירְךָ
בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ:

 

(כא) הוּא הָיָה אוֹמֵר: בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן
עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה
לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, בּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף, בֶּן
שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, בֶּן
שִׁשִּׁים לַזִקְנָה, בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה,
בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ, בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן
הָעוֹלָם:

 

(כב)
בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר: הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ, דְּכֹלָּא בָהּ. ובָהּ
תֶּחֱזֵי, וְסִיב וּבְלֵה בַהּ, וּמִנַּהּ לָא תְזוּעַ. שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה
טוֹבָה הֵימֶנָּה. בֶּן הֵא הֵא אוֹמֵר: לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא:

 

 

פניני באר בשדה

על פרקי אבות – פרק ה

 

בפרק ה' משנה א' כותבת המשנה:

 

"בעשרה
מאמרות נברא העולם, ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה
מאמרות".

 

בשש המשניות הראשונים של פרקנו – פרק ה' – מוזכרים 10
או 11 עניינים, שכל אחד מהם יש בו עשרה דברים. כל קבוצה של 10 10.

 

עשר כפול עשר. עשרה עניינים.

 

מעבר לתוכן העצום שיש בכל אחד מהעשרה דברים הללו, הרי שאפשר
להוסיף ולומר, שגם הצורה החיצונית של המשנית הללו מרמזים על עניינים נעלים.
ובכלליות, אפשר לומר, שהמשניות הללו רוצים להכניס אותנו להרגשה של עניין מספר
העשר, שכידוע גם בתורת הנגלה, ובודאי בתורת הנסתר, הרי שכל העולם כולו נברא בעשר
הספירות: מכתר ועד מלכות.

 

שלוש הראשונות הם: כתר חכמה בינה. או: חכמה בינה דעת.
כי דעת וכתר יש להם קשר יחד.

 

ואחר כך 7 מידות התחתונות: חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד
מלכות.

 

ה'אור האין סוף', הוציא מתוך עצמו, בצמצום אחר צמצום, עשר
ספירות: מכתר ועד מלכות.

 

ומתוך שורשי עשר הכוחות הללו, עשר הספירות הללו,
הוא האציל וברא יצר ועשה את כל החמשה פרצופים הרוחניים והעולמות העליונים, מאדם
הקדמון, דרך עולם האצילות ועולם הבריאה, עד עולם היצירה ועולם העשייה.

 

וכל אלו עשר הספירות, וכל אלו חמשה הפרצופים
והעולמות, באים גם לידי ביטוי בעשר כוחות הנפש שיש בכל אדם ואדם, המלובשים גם
הם בצמצום אחר צמצום, ממוחו ועד רגליו.

 

בדרך כלל כאשר לומדים פרק זה של מסכת אבות (במחזור הראשון שלה),
הרי זה יוצא באותם הימים שבהם עוסקים כולנו בקיום מצוות ספירות העומר, בימים
הללו עוסקים אנחנו לתקן, בזה אחר זה, את כל 7 המידות: מחסד ועד מלכות. שכל אחד
מהשבע כלול מכל השבע. ומתחילים מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות. ובכל לילה יש גם
כוונות מיוחדות המתייחסות לתיקון המוחין, שהם כנגד ג' הראשונות, שביחד הם באים
להיות במספר עשר הספירות, הבאים לידי ביטוי בכל סוגי כוחות הנפש, בכל אדם
ואדם, שאותם צריך לטהר מכל סיג ופגם, בכדי להיות כלי ראוי כהוגן לקראת קבלת מתן
התורה בחג השבועות.

 

*  *  *

 

בעשרה מאמרות נברא העולם. כל הבריאה כולה נבראה בעשרה
כוחות, עשרת הספירות. וכל הקיבול שכר – גם לעתיד לבוא, וגם בגן עדן, וגם
בעולם הזה עוד בחיים חיותו – הרי כל הקיבול שכר הוא, שהוא זוכה להתענג על ד',
על שהוא מקיים את העולם הפרטי שלו, שנברא בעשרה מאמרות, בעשרת כוחות הנפש, ששורשם
עשרת הספירות.

 

כי על אף "ששכר מצווה בהאי עלמא ליכא", אבל דוד המלך
כבר אמר: 'ואני קירבת אלוקים לי טוב'. הקירבת אלוקים הזאת, להיות מרכבה
לשכינה, שהרמ"ח והשס"ה שלו יהיו מרכבה לעשרת הספירות, ממוחו
שבחכמה בינה דעת שלו, ועד כל השבע מידות הבאים לידי ביטוי בכוחות נפשו, מחסד ועד
מלכות, כל אלו העשר מידות שבנפש האדם, שכלולים, כאמור, מכל הרמ"ח
והשס"ה בבניין צורת האדם, הרי הוא זוכה בהם להתענג על ד', בהשראת השכינה
דרך אלו העשר צינורות. ואז יש לו גם שכר טוב בעולם הזה, כי הוא מקיים את העולם
כולו, ואת העולם הפרטי שלו, בהארת עשרת המאמרות, עשרת הספירות.

והרשעים, בעוונותיהם גורמים פירוד בין קוב"ה ושכינתיה. כי
הם מאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות. הם מאבדים ומכריתים את העולם קטן
שלהם, מכל הארה והארה של החיות הרוחנית, של עשרת המאמרות, המאירים בנפשו של
כל אחד. כי הרי אם זוכה האדם, הרי הוא נכלל בכתר מלכות, והרשעים נהפך להם הכתר
לכרת, ומכריתים נפשם מהארת עשרת המאמרות.

 

כל העשרה עניינים המפורטים במשניות הללו, באים, אם כן,
להכריז בפני כל מי שרוצה להקשיב ולשמוע: דע לך! שכל הבריאה כולה, סובב הולך
מסביב לכלל העניין של עשרת הספירות.

 

והלמעשה מכל זה: תיכלל גם אתה להיות בין אותם הצדיקים
הנכללים בשלמות בכל העשר כוחות הנפש שלהם, שזה העשר ספירות שבהם נברא העולם.
ואיך הם זוכים לכך? בזה שהם משתדלים לדבק עצמם בלימוד התורה ובקיום המצוות, בכל
רגע ורגע שבכל דקה ודקה שבכל שעה ושעה שבכל יום יום, ושבכל שבוע ושבוע שבכל חודש
וחודש שבכל שנה ושנה. ובזה, הם זוכים לכלל האורות של עשרת הספירות, עשרת
המאמרות.

 

*  *  *

 

ר' אליהו לופיאן
היה רגיל לומר שאין כוונת המשנה לומר שתכלית הבריאה בעשרה מאמרות היה בכדי להיפרע
מהרשעים שמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות. וכי לכך היה תכלית הבריאה? 'רק'
בשביל שיוכלו להיפרע מהרשעים? בשלמא 'ליתן שכר טוב לצדיקים' מובן, אבל מה הוא
העניין של 'להיפרע מהרשעים'?!

 

אלא אדרבה, היה מסביר ר' אליהו, שכל זה בא בעצם ליתן תקווה
גם לרשעים!!! כדי שלא יפגמו בכל מכל כל!!! כי אם היה העולם נברא רק במאמר אחד,
הרי בעוונותיהם היו גורמים פגם בכל, ולא היה אפשר כלל לתקן… כי לא היה נשאר שום
נקודה בלי פגם. אבל עכשיו שנברא בעשרה מאמרות, הרי אפשר כבר להיפרע מהם, כי
עדיין ודאי נשאר גם אצל הרשעים דברים אחרים שלא נפגמו, כי הרי בעשרה מאמרות נברא
העולם.

 

*

 

והאמת, שלעניין פגם הברית, הרי כבר מבואר בזוהר הקדוש שזה
פגם שפוגם בכל העשרה מאמרות, בכל העשר ספירות, בכל הקומה שלימה, מכתר ועד מלכות.
וכמובא גם בשולחן ערוך: שפגם זה כלול מכלל כל הכוחות של כל הגוף, כי הוא
נלקח מהמוח, ועובר דרך חוט השדרה בכל הקומה שלימה, ולכן הוא פוגם בכל העשרה
מאמרות, בכל העשר ספירות, ולא נשאר שום נקודה שלימה בלי פגם!!! וזה אחת מההסברים
על כך שבספר הזוהר כותב שבפשטות לא מועיל על זה תשובה.

 

ובכל זאת שלחו לנו משמיא באחרית הימים, את האיש אשר הכריז: שלא
כילה ולא יכלה לדבר עד אשר יתקן את כל העולם כולו בשלמות, הלוא הוא רבנו הקדוש
ר' נחמן בן שמחה ופייגא, ומגלה לנו דרך חדשה לתקן גם את הפגם העצום והנורא הזה,
וזאת: באמצעות אמירת עשרת מזמורי התהלים, שבהם כלולים כל העשרה מיני נגינה:

 

טז,   לב,   מא,
מב,   נט,   עז,
צ,   קה,   קלז,
קנ

 

כי הצדיקים הקדמונים עמלו קשות לגלות תיקונים עבור הפגם הזה,
ונתנו תיקונים קשים ביותר לתקן את הפגם, כדוגמת: תעניות של פ"ד תעניות על כל
פגם ופגם בנפרד!!!

 

רבנו רבי נחמן
גם המשיך לגלות אוזנינו, שהיו הרבה צדיקים שרצו להמשיך תיקון לזה אבל לא ידעו כלל
בעניין זה, והיו צדיקים שהתחילו למצוא קצת תיקון לפגם זה. ורבנו הקדוש ר' נחמן
מסר נפשו, ונפש אשתו וילדיו, וגילה שהוא זכה למצוא תיקון גמור לפגם זה, שהוא
התיקון הנפלא הזה, לומר את עשרת המזמורים הללו, ובזה הוא מתקן בודאי את הפגם הזה!!!

 

ובפרט למי שזוכה לקיים רצונו של צדיק, לבוא ליד קברו אשר
בעיר אומאן, ושם לומר את עשרת המזמורים הללו, וליתן פרוטה לצדקה בעבור טובת נשמתו,
ובכך קיבל עליו רבנו רבי נחמן, בהבטחה מול 2 עדים, להושיע ולתקן את האדם הזה,  אפילו אם גדלו ועצמו חטאיו ועוונותיו מאד מאוד…
והעיקר, שיקבל על עצמו לא לשוב עוד לאיוולתו!!! ועד כדי כך, שרבנו רבי נחמן
אמר: שאת השגגות הוא לוקח על עצמו!!! והעיקר לקבל על עצמו לא לחזור לחטאיו במזיד!!!

 

פלא פלאים!!!

 

כי כל זה הרי כלול בפירוש המשנה בהמשך, שאברהם אבינו עמד
בכל העשר ניסיונות, וזה גרם לעורר את הארך אפיים לפניו יתברך, שגם אם
כל עשרת הדורות היו מכעיסים לפניו כל כך, מנוח ועד אברהם, אבל בא אברהם
ונטל שכר כולם.

 

כי אותם הצדיקים לוקחים על עצמם להציל את כל העולם כולו, הם
באים להציל את השכר כולם,

כי הם באים לגלות רחמנותו של הקב"ה בכדי שנשמות ישראל יוכלו לחזור בתשובה גם
על חטאים קשים כפגם הברית.

 

כי זה עיקר מטרתם של אותם הצדיקים הגדולים, במיוחד רבנו ר'
נחמן מברסלב שצועק ואומר:

 

יהודים!
אני מסרתי נפשי בעבורכם! ותדעו שכל אלו העשר קפיטל תהילים יש בהם כוח לתקן ולנקות
ולשטוף את נשמתו של אדם, ובמיוחד כאשר הוא בא לומר אותם ליד הציון הקדוש שבאומן!

 

ועל
אחת כמה וכמה, למי שזוכה  לבוא ליד קברו
בימי ערב ראש השנה, ולהתפלל ליד ציונו הקדוש בימי ראש השנה,
שר' נחמן אמר: אז, בימי ראש השנה, יש לי כוחות רוחניים
לתקן, מה שבכל השנה גם אני לא יכול לתקן!!!

 

אשרינו מה טוב חלקנו! אשרינו שזכה דורנו לצדיקים קדושים רחמנים
כאלו.

 

כי אלו העשר קפיטל תהלים, זה כנגד שיר פשוט כפול
משולש מרובע, שהם י יה יהו יהוה, שהם כנגד כלל כל העשרה מיני נגינה, כלל כל העשרה
מאמרות, כלל כל הארבעה עולמות, כלל כל הפרצופים העליונים, שבכוח הניגון והשמחה
שיוצא מתוך כלל העשרה מיני נגינה הללו, שהם, כאמור, כנגד עשרת
המאמרות, שבהם נברא העולם, בכוחם אפשר לתקן ולבטל את קליפת לילי"ת, שהיא
בגימטרייא תפ"ה, כנגד תהלי"ם, כי בכוח התהלי"ם מכניעים את
התפ"ה!!!

 

כי בכוח השמחה ניצולים מפגם הברית. כי כלל כל פגמי הברית באים
רק על ידי קליפת הלילי"ת, שהיא הילל"ה והעצבות והמרה שחורה. כי כשאדם
נופל למרה שחורה ודאגות, זה גורם לו לנסות להנעים את עצמו, חלילה, בפגמי הברית, כי
חושב, שבכך ינעים לעצמו, לפחות, לפי שעה. אבל בעצם ובאמת הרי שבכך הוא נופל יותר
למרה שחורה ודאגות, עצבות רוח ומרירות, כידוע היטב לכל מי שנכשל בזה, רח"ל,
לכן העצה היעוצה, היא רק: שמחה וחדווה!!! שהשמחה הזאת יוצאת מתוך העשרה מיני
נגינה, בכוח אותו צדיק ורחמן, שגילה אותם, ר' נחמן בן שמחה – כי כל תכליתו הוא
לנחם! ולשמח! כל נשמה ונשמה.

 

וכמובא בדברי רבנו רבי נחמן (בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה קסט) על הפסוק: 'והיה עקב תשמעון ושמר ד' אלוקיך לך את הברית'.
כי כאשר יש לאדם את השמחה, 'והיה' לשון שמחה, והשמחה בא עד העקביים,
בריקודים. אזי השי"ת בעצמו ישמור לו את בריתו!!!

 

ואיך אפשר להגיע לשמחה כזאת? – בכוח העשרה מזמורי התהילים,
עשרת מיני הנגינה, שאומרים אותם בכל יום, וכ"ש וכ"ש כאשר זוכה האדם לבוא
ליד קברו, ולומר שם את העשרת המזמורים הללו. ובודאי כאשר בא האדם לקיים בפשיטות
רצון צדיק, וזוכה לומר אותם בערב ראש השנה ליד קברו, אזי בכוח זה הוא נכלל בהבטחה
של הצדיק, והוא שוב מקיים את העולם שנברא בעשרת המאמרות.

 

כי כל זה סוד המשנה שאברהם אבינו קיבל על עצמו לקחת שכר
כולם, לתקן את כלל כל הדורות, שעברו את כל כלל הפגמים, מאדם הראשון ועד דור המבול,
ומדור המבול עד דורו של אברהם, שעל אף שהיו אלו
דורות שהיו מכעיסין ובאים, אבל בכוח אברהם אבינו אפשר להמשיך שוב את
האריכות אפיים, ולהמשיך שוב את העשרה ניסים שנעשו לאבותינו במצריים,
ועל הים, ולהכות שוב את הסטרא אחרא בעשרת המכות במצריים, ועל הים, ולהמשיך
שוב את העשרה ניסים שבבית המקדש. כי הכול בכוחם אותם צדיקים כאברהם אבינו –
כמו שפירש כל זה רש"י על המשנה באבות.

 

*

 

וכל זה מרומז גם במשנה על העניין של עשרה ניסים שנעשו
בבית המקדש, שהמשנה מונה שם שתי ניסים אחד ליד השני, שהם: שלא נראה זבוב בבית
המטבחיים, וגם שלא ארע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים.

 

כי קליפת זבו"ב – הוא קליפת עמלק, שמחטיא את ישראל
בפגם הברית, וכלשון הפסוק: 'אשר קרך בדרך', לשון טומאת קרי, וכמובא בדברי
חז"ל: שעמלק היה חותך מילות וזורקן כלפי מעלה. כי רצה להפיל אותם באש פגם
הברית, ובקרירות גדולה בעבודת השי"ת.

 

ומובא בספרים שזבו"ב זה מרומז בסוד הכתוב: 'כתוב זאת
זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק'. כי ז'כרון
ב'ספר ו'שים ב'אוזני, זה ר"ת זבו"ב. שהוא
היצר הרע, שדומה לזבוב. שאינו עוזב את האדם, ומשגע את האדם שוב ושוב, כאותו זבוב.
והעיקר, בניסיונות של כל סוגי פגם הברית.

 

אבל בכוח אברהם אבינו ממשיכים את הנס הגדול, שלא נראה זבוב
בבית המטבחיים, שמבטלים קליפת זבוב.

 

כמו שאמרו רבותינו ז"ל על הפסוק: 'ברצות ד' דרכי איש
גם אויביו ישלים אתו' – 'אויביו' זה אשתו שבבית, 'אויביו' אלו
זבובים שבבית. וכידוע הרבה מעשיות, שראו אצל הצדיקים הגדולים, שהזבובים ברחו
מהם. וכפי אשר סיפר הרבה פעמים ר' שלום שבדרון, על מה שעיניו ראו ולא
זר, על רבו ר' אליהו לופיאן, שבכל מקום שהיה שם, גם אם מסביב היו הרבה
זבובים, שהפריעו מאוד את כל הלומדים, אבל ליד ר' אליהו הם לא ניגשו.

 

וכמובא בחז"ל על אלישע, שראתה השונמית: 'איש קדוש עובר
עלינו תמיד' – ומניין ידעה זאת שהוא איש קדוש? כי לא ראתה קרי על סדינו, ולא ראתה
זבוב על שולחנו!

 

וכל זה מרומז כאן במשנה: שלא היו זבובים בבית המטבחיים, ולא
אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים.

 

כי דייקא ביום הגדול של השנה, ובמקום הכי חשוב, ועל האדם השלם,
ככהן הגדול, יש ניסיונות קשים ביותר. ועל כן היה זה נס גדול, שלא אירע קרי לכהן
גדול ביום הכיפורים.

 

וכל זה בכוחם ובזכותם של אותם הצדיקים, כאברהם אבינו, שמסרו
נפשם, ועמדו בשלמות בכל עשרת הניסיונות, ובכוח זה זכו להמשיך עליהם בשלמות
את כל העשרת המאמרות, עשרת הספירות, ובכוחם ממשיכים שוב ושוב את עשרת
הניסים שבבית המקדש.

 

כי בכוחם מקבלים כל העולם כולו שוב את שכרם, כי הם גילו את העשרה
מיני נגינה, שזה הרפואה לבת המלכה!

 

וכמובא באריכות בסיפורי מעשיות (מעשה יג' מהשבע בעטלירס) שהבת מלכה ברחה מהמלך אכזר, והוא זרק עליה עשרת החיצים,
המשוחים בעשרה מיני סמים, והיא נפלה חלשות!

 

והבעטליר
שבלי הידיים אומר: ואני רופא אותה! און איך הייל זיא!

 

כי הוא יש לו את כל הכוח של עשרה מיני דפיקין שדופק
בידיים. כי הוא יודע לנגן לה את כל עשרת מיני הנגינה, שבזה רפואתה.

 

כי
כל כוח הרפואות של נפשות ישראל היא אמונת חכמים, להתבטל לבעטליר בלי הידיים שצועק
וזועק:

 

און איך הייל זיא! (= ואני מרפא אותה)

 

לקיים
בתמימות ובפשיטות את רצון צדיק, ובכוח זה נזכה לתקן שוב את העולם כולו שנברא בעשרה
מאמרות.

 

*  *  *

 

בששת המשניות הראשונים של הפרק מובאים, כאמור, כעשרה עניינים
שכל אחד מהעניינים הללו כלול גם הוא מעשרה עשרה עניינים, כדוגמת: 'בעשרה
מאמרות נברא העולם'.  'עשרה דורות מאדם ועד
נח'.

 

לאחר מכן יש קבוצת עניינים של שבעה ושבעה, כדוגמת: 'שבעה
דברים בחכם'.

 

ולאחר מכן יש קבוצת עניינים שכל אחד מהם כלול מארבעה ארבעה
עניינים, כדוגמת: 'ארבע מדות באדם'.

 

בודאי, שגם מעבר לפשט הפשוט, הרי יש בכל זה, כאמור, גם עניינים
רוחניים השייכים לתורת הקבלה… וכפי שמבואר במפרשי המשנה, שמספר העשרה מאמרות,
למשל, מרמז על כל עניין עשר הספירות. ולכן גם הצורה החיצונית של הסדר הזה,
ודאי שכלול בהם עניין העשרה ספירות. ושבעת המידות. וארבע העולמות.

                                             

נכון, שכל זה שייך, כאמור, לענייני תורת הקבלה… אבל גם כאשר
אין לנו את הכלים הראויים להבין לעומק ואל נכון את הקשר הרוחני הקבלי הזה, אבל בכל
זאת, הרי יש בכל אחד מאתנו נשמה אלוקית, והיא ודאי כן מבינה ומשיגה גם את העניינים
הרוחניים הללו…

 

ולכן, חשוב מאוד, שכאשר לומדים כל מה שלומדים, גם אם זה ענייני
נגלה הלכה, מוסר, מידות. צריך להשתדל, כל אחד כפי מדרגתו, להכניס במחשבתו גם
מחשבות והרגשים השייכים לענייני הקבלה הללו…

 

ואז, כאשר נשים לב לזה, ודאי שזה ישפיע אור כוח רוחני לנשמתנו,
ומשם גם, לפחות במשהו, לגופנו, שזה ייתן לנו כוח להתקרב יותר למי שאמר והיה העולם.

 

*  *  *

 

במשנה ו' המשנה מגלה לנו:

 

שבערב
שבת בין השמשות נבראו עשרה דברים.

 

הרי ידוע, שכל הבריאה כולה נבראה, מאין ליש, בששת הימים
הראשונים של הבריאה, וכפי שנאמר ומפורט בתורה, בתחילת פרשת בראשית, מה נברא בכל
יום ויום של ששת ימי המעשה.

 

זה גם ידוע, שאדם הראשון נברא ביום השישי של הבריאה, כמסופר
בתורה, ומבואר ביתר אריכות וביתר פירוט במסכת סנהדרין
(לח:) ובעוד
מדרשי חז"ל
(אבות דר' נתן א ח, פרקי דר' אליעזר י,
ועוד),
בדיוק באיזה שעה נברא האדם, ובאיזה שעה
נבראו גם חוה וקין והבל.

 

חכמנו גם אמרו (שם): שהאדם נברא באחרונה, בכדי שיכנס האדם מוכן ומזומן
לסעודה…

 

ובכל זאת מתגלה לנו כאן במשנתנו, שגם אחרי בריאת אדם הראשון
ויצירת חוה, וגם אחרי החטא הגדול של אכילת עץ הדעת, וגם אחרי הולדת קין והבל,
ואחרי רציחת הבל על ידי קין, סמוך ונראה ליום השבת… בבין השמשות של השבת הראשונה
של הבריאה, גם אז, הוסיף הקב"ה לברוא עוד עשרה דברים נוספים!

 

והנה, בפשטות להבין את משמעות הדברים הללו, הם בוודאי קשים
מאוד להסבר והבנה.

 

וכי מה היה חשוב כל כך לברוא את כל עשרת הדברים הללו בבין
השמשות של ערב שבת?! וכי לא  היה מספיק
שעות ביום שישי הגדול בכדי לסיים ולברוא אותם במהלך היום?! למה היו צריכים להמתין
בבריאתם עד סמוך ונראה ליום השבת?! ועוד בבין השמשות של יום השבת?!

 

בדרך הלצה אפשר לומר:

 

שכבר ביום השישי הראשון של ששת ימי בראשית, נקבעה לדורות,
המציאות הידועה, הנהוגה ברוב בתי ישראל… של יצירת ובריאת דברים רבים בערב שבת
סמוך לחשיכה…  בבין השמשות וכמעט בבין השמשות…
מסיימים את כל הבישולים, והרחיצות והמקוואות… צחצוח הנעליים והשפונגו'ת. ניקיון
הבית, והמקווה. רצים, אצים, ממהרים, צועקים, מזדרזים להספיק, לגמור, לסיים…

 

כן כן, יהודי יקר, זכור! כבר בתחילת הבריאה נבראו עשרה דברים
נוספים בערב שבת בבין השמשות!

 

כמו בכל בית יהודי במהלך כל ההיסטוריה!

 

לכן, יהודי יקר, אם בביתך אתה רואה הנהגה זו, אל נא תיפול
לכעס, חלילה, כי הרי גם, כביכול, הבורא כל עולמים בעצמו, התנהג כך בבריאת עולמו…

 

כבר רימזו לנו על כך חכמנו, ומבואר הרבה בספרים על זה, שבכל
ערב שבת, מיום שישי אחר הצהריים עד סמוך לחשיכה, סמוך לבין השמשות, צריך זהירות
יתירה בכל בית של כל אדם להינצל מהכעס והמחלוקת…

 

כי הרי גם המזיקים נבראו בערב שבת בין השמשות!!!

 

וגם חטא עץ הדעת על ידי חוה היה בערב שבת!!!

 

ומכאן משתלשל ניסיונות קשים בכל בית יהודי, בכל ערב שבת סמוך
לחשיכה, ניסיונות של כעס, ולחץ
(=
פרעשער…)
צעקות ושאגות. הבעל על האישה והאישה על
הבעל… האימא על הילדים והילדים על האימא…

 

נו! סיימת כבר להתרחץ לכבוד שבת?!…

 

נו! צא כבר…

 

מהר… אין זמן…

ובתוך כל זה יש גם לפעמים את הלחץ מהאורחים…

 

ובתווך, צריך עוד לסיים ולהספיק, לייצר ולברוא, את כל צרכי
השבת…

 

ומכאן, הזהירות הגדולה שצריך בעניין של ה'ניחותא' שרימזו
חז"ל, לדבר אז רק 'בניחותא'!!! ולהיות חכם עיניו בראשו, בכדי להכין כמה שיותר
דברים מראש. על מנת למעט את הלחץ, ולהרבות שמחה ונחת בבית לקראת שבת מלכתא.

 

*  *  *

 

עשרה  דברים נברא בערב
שבת בין השמשות:

 

פי הארץ, פי הבאר, פי האתון.

                

שלוש הפיות הראשונים הם:

 

בליעת קורח
על ידי פתיחת פי הארץ.

 

אבל יש בזה גם עניין של הקול והשאגה שיצאה מפי הארץ בעת
שנבלעו קורח ועדתו, שהארץ צעקה שהם נבלעו בשאול תחתית.

 

ופי הבאר,
שזה הבאר שהתגלגל אתם. הסלע העגלגל. בכל ימי שהייתם במדבר ונתן מימיו.

 

ויש מפרשים שזה גם מרמז על פתיחת פי הבאר בעת שאמרה שירה.
כפי שנאמר: 'עלי באר ענו לה'.

 

ופי האתון,
שזה סובב על פתיחת פי האתון בדברו את תוכחתו לבלעם.

 

והקשת…

 

כפי המבואר במפרשים, הרי בזה כלול גם כל הניסים של זמן
המבול…

 

אבל גם הקשת בעצמו יש בו נס, כי על פי הטבע היה צריך שהקשת
ייראה רק מעל העננים, כלפי השמים העליונים, וזה שאנו רואים אותו בצד הרקיע שלנו,
מתחת לעננים, זה בדרך נס. ותכליתו, בכדי להראות לנו רוב טובו ורחמיו יתברך, שלא
יביא עלינו שוב את המבול…

 

והמן, והמטה…

 

בירידת המן כלול גם כל אותם הניסים שהיו במשך ארבעים
שנה במדבר צייה ובכל זאת התפרנסו מלחם מן השמים.

 

ובמטה זה הרי כלול גם כל אותם הניסים של יציאת מצרים
וקריעת ים סוף על ידי המטה שביד משה.

 

ויש מפרשים שזה מרמז גם על מטה אהרן שיציץ ציץ ופרח
ושקדים.

 

והשמיר…

 

כפי המבואר במפרשים שזה סוג של תולעת, שדרכו הצליחו לבקוע
את אבני האפוד ולכתוב עליהם אותיות שמות השבטים… ושלמה המלך השתמש בזה גם לבקוע
את האבנים  בבניית המקדש…

 

והכתב והמכתב והלוחות…

 

ה'כתב' זה צורת האותיות. כי גם זה נס גדול שבורא כל
עולמים קבע שיוכלו להעלות על הכתב דברים שבמחשבה…

 

במיוחד כאן, שמדובר לגבי האותיות של הלוחות, שהם הרי היו בדרגה
גבוהה מאוד, ניסית…

 

ו'מכתב' זה העט שבו כותבים את האותיות.

ויש מפרשים שה'מכתב' זה מרמז על הנס הגדול שראו את
האותיות של הלוחות מכל ארבע צדדיו!

 

המשנה מוסיפה שיש אומרים שגם המזיקים נבראו בערב שבת
בין השמשות. וכפי המבואר במדרשים ובזוהר, שכביכול לא הספיקו לברוא להם גופים עד
שקידש עליהם היום. ואז נשארו רוחות בלא גופים.
(עיין בדברי ר' עובדיה מברטנורא ועיין בליקוטי מוהר"ן
ח"א תורה נ"ד).

 

ויש אומרים אף קברו של משה. כי הרי לכאורה מקום קברו
היה ידוע! ואיך זה שבכל זאת זה נעלם מעין כל חי?! רק הכוח הזה של העלמת קברו כבר
נברא בערב שבת בין השמשות!

 

ויש אומרים אף אילו של אברהם בשעת העקידה, שבדיוק באותו
רגע נזדמן לו האיל, והיה מסובך בסבך בקרניו, בכדי להעלותו לקרבן לרצון למען יחשב
כאילו נקרב יצחק ואפרו צבור על גבי המזבח, ובכך יזכרו כלל לישראל לדורות עולם
לטובה!

 

ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה, כי הרי מי הוא זה שהצליח
לעשות את הצבת הראשון?
(ובגמרא פסחים דוחים
עניין זה האחרון ועיי"ש. גם הובא שם סדר שונה מזו שבגרסתנו. והובאו גם הדברים
במכילתא, ובמדרש תנחומא, ובפרקי דר' אליעזר, בשינויי לשונות).

 

*  *  *

מעניין לציין כאן, שבבדרך כלל נלמדת משנה זו (במחזור הג' של לימוד פרקי אבות בשבתות הקיץ) גם כאשר לומדים בשבתות אלו את פסוקי פרשת השבוע – פרשת עקב – ושם
גםהפרשה מספרת על הרבה עניינים, מכלל כל אלו העשרה דברים שנבראו בערב שבת בין
השמשות.

 

פי הארץ בבליעת קורח, כמסופר בפרשת עקב כאשר משה רבנו מזכיר בדברי דרשתו ותוכחתו
שלא לחזור שוב על אותם חטאים שחטאו בהליכתם במדבר. ובתוך דבריו מזכיר להם משה
רבנו:

 

"וידעתם
היום כי לא בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר ד' אלוקיכם את גדלו את ידו
החזקה וזרועו הנטויה …. ואשר עשה לדתן ולאבירם בני אליאב בן ראובן אשר פצתה הארץ
את פיה ותבלעם ואת בתיהם ואת אהליהם ואת כל היקום אשר ברגליהם בקרב כל ישראל, כי
עיניכם הרואות את כל מעשה ד' הגדול אשר עשה, ושמרתם את כל המצוה אשר אנוכי מצוך
היום למען תחזקו ובאתם וירישתם את הארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה, ולמען תאריכון
ימים על האדמה אשר נשבע ד' לאבותיכם לתת להם ולזרעם ארץ זבת חלב ודבש".

 

פי הבאר והמן,
כפי המסופר בפרשת עקב באריכות על הניסים והנפלאות שהיה להם בהליכתם במדבר הגדול
והנורא אשר אין שם מים. ובתוך כך הוא מזכיר להם את הניסים והנפלאות שהיה להם במדבר
בהורדת המן ובנתינת המים על ידי הבאר, וכלשון הפסוק:

 

"וזכרת
את כל הדרך אשר הוליכך ד' אלוקיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענותך לנסותך לדעת אשר
בלבבך, התשמור מצוותיו אם לא, ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון
אבותיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ד' יחיה האדם,
שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה … המוליכך במדבר הגדול והנורא,
נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים, המוציא לך מים מצור החלמיש המאכילך מן במדבר
אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך".

 

כתב מכתב לוחות,
כפי המסופר באריכות גדולה בפרשת עקב, שמשה רבנו בתוך דברי דרשתו-תוכחתו מזכיר לכל
בני ישראל, לפני עברם את הירדן בערבות מואב, את כל מה שעבר על בני ישראל מיד אחרי
מעמד הר סיני, ובתוך דבריו מזכיר להם הרעיא מהימנא:

 

"ובחורב
הקצפתם את ד' ויתאנף ד' בכם להשמיד אתכם, בעלותי ההרה לקחת לוחת האבנים לוחת הברית
אשר כרת ד' עמכם ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי,
ויתן ד' אלי את שני לוחת האבנים כתובים באצבע אלוקים ועליהם ככל הדברים אשר דיבר
ד' עמכם מתוך האש ביום הקהל, ויהי מקץ ארבעים יום וארבעים הלילה נתן ד' אלי את שני
לחת האבנים לחות הברית".

 

הכלל, שיש גם בלימוד הפרשה וגם בלימוד הפרק של מסכת אבות
בשבתות הללו, לימוד בכפליים על אותם הניסים שנברא עוד בערב שבת בין השמשות של
תחילת הבריאה. והכול בכדי לזכות להפנים את הדברים היטב במוחנו לבנו, למען נלמד מהם
על ההנהגה של עכשיו כדלהלן.

 

*  *  *

 

כאשר מתבוננים היטב, הרי ודאי אפשר לעשות 'דרשה' שלימה,
ולהאריך מאוד, על כל אחד מאותם עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות… אבל ננסה
קצת, להתבונן יותר באופן כללי, על מהו המשמעות והלימוד הכללי שהמשנה רוצה ללמד
אותנו מכל העניין הנפלא הזה של 'עשרה דברים שנברא בערב שבת בין השמשות'?!

הרי זה ודאי שהמשנה איננה רוצה לספר לנו רק דברים כהווייתם,
למען נדע רק את האמת ההיסטורית שאלו הדברים נבראו בערב שבת בין השמשות.

 

כי בראש וראשון, גם זה צריך להבין, האם באמת כל אלו הדברים אכן
נבראו, כפשוטו, כבר בערב שבת הראשון של הבריאה?

 

וכי נאמר, למשל, שאילו של אברהם היה חי למעלה מאלפיים שנה, עד
זמן אברהם אבינו?! במפרשים מובן שזה כלל לא מחייב, והדברים רק נכתבו בלשון זה כאשר
האמת היא שזה מרמז על עניינים הרבה יותר עמוקים.

 

אלא פשט המשנה, כפי אשר מתבאר בהרבה ממפרשי המשנה היא, שכאשר
הקב"ה ברא את כל הבריאה כולה באותן ששת ימי המעשה, הרי הכניס כבר 'אז',
בתחילת הבריאה, שכאשר יבוא זמן לדורות עולם, שבמצבים מסוימים יצטרכו לעשות דברים
מסוימים שלא על פי דרך הטבע, הרי שיוכלו גם את זה לעשות!

 

כי הרי לכאורה הכתוב אומר: 'אין כל חדש תחת השמש'… ואם כן,
איך יתכן כלל שיתרחש נס בעולם שלא על פי דרך הטבע? אלא שגם הנס הזה כבר הושם
כוחו, בפוטנציאל, בתחילת הבריאה. וכבר 'אז' ברא הקב"ה את הכוח הזה בבריאה,
שכאשר יצטרכו – יוכלו להמשיך גם הנהגה של נס!

הגאון מוילנא
ז"ל מציין שגם בתורה יש רמז נפלא על כך:

 

כי הרי הכתוב אומר מצד אחד: 'וישבות ביום השביעי',
לומר, שביום השביעי כבר שבת, ולא ברא אז שום בריאה. ומצד שני יש פסוק: 'ויכל
אלוקים ביום השביעי'?

 

ועל זה אמרו במדרש: כי הקב"ה יודע שעותיו ורגעיו, לא כבשר
ודם… לכן היה יכול לברוא דברים גם בבין השמשות עצמו.

 

והמשך הפסוק היא: 'כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים
לעשות' – דהיינו, שגם בבין השמשות הוא עדיין ברא את כל אותם העשרה דברים,
בכדי שהם ייעשו ויצאו מכוח מאל הפועל במהלך הדורות הבאים…

 

כביכול, אותם הניסים, הוא ברא אותם כבר 'אז', אבל רק בכוח,
בפוטנציאל… בכדי שיצאו מכוח אל הפועל, כל דבר בעתו בזמנו, 'אשר ברא
אלוקים – לעשות'…

 

הרמב"ם
בפירוש המשניות מדייק, שבעצם כל הניסים כולם נבראו כבר 'בכוח' בתחילת הבריאה, כל
נס בזמן מסוים של תחילת הבריאה.

 

כמו שחז"ל מציינים, למשל, על קריעת ים סוף, על הפסוק:
'וישב הים לפנות בוקר לאיתנו' – אל תקרי 'לאיתנו' אלא 'לתנאו', שתנאי התנה
הקב"ה עם הים עוד בתחילת בריאתו שיבקע לפי בני ישראל.

 

א"כ, הרי מכאן ראיה, שבעצם כל הניסים כולם כבר נבראו
בכוח, בפוטנציה, בתחילת הבריאה, אבל אלו העשרה ניסים נבראו רק בבין השמשות של ערב
שבת הראשון.

 

דברי הרמב"ם הללו ודאי שצריכים הסבר גדול. האם כוונתו
שאין מושג של נס בבריאה, כי הרי הכול כבר נברא מראש בתחילת הבריאה?

 

המהר"ל מפראג מבאר את הדברים כך: שהנס נברא, כאמור, רק
'בכוח', 'בפוטנציה', ולכן רק אם יהיה האדם, בשעה שהוא צריך לנס, ראוי לנס, שירבה
בצדקה ותפלה ותשובה… הרי אז הנס יצא מכוח אל הפועל! כי זה בעצם הסדר וההנהגה
של עניין הנס. אבל ודאי שיש עניין של ניסים, ודאי שאפשר לפעול דברים בעולם בדרך נס
ופלא. אבל צריך לכך גם הנהגה ראויה וזכות אבות בכדי לעורר את כוח הנס בשעה שצריכים
אליו. וכנראה שגם הרמב"ם זה כוונתו.

 

*  *  *

 

יש רעיון נוסף במשנה זאת, שבעצם כאשר מתבוננים היטב מתברר לנו,
שבמשך כל ששת ימי המעשה, ששת הימים הראשונים של הבריאה, הייתה הבריאה אז במצב כזאת
של התחדשות תמידית, כי במשך כל זמן הבריאה באותם ששת הימים, הרי שהמצב היה של
שינוי תמידי… כי הרי בכל רגע ורגע נבראו אז חלקים נוספים של כל הבריאה כולה. ורק
כאשר הגיע השבת הראשונה, אז 'וישבות ביום השביעי'!

 

וממילא, מאותו רגע של השבת הראשונה, נכנס, כביכול, הקב"ה
למצב של שבת ארוכה עד עצם היום הזה. כי כעת, הרי אין בריאה חדשה. וכל מה שנברא
בששת ימי המעשה הראשונים זה בעצם נשאר קבוע עד היום הזה.

 

כי כל זה הוא סוד של: 'בראשית ברא אלוקים'. שאלוקי"ם
בגימטריא הטב"ע… שהקב"ה בששת ימי המעשה קבע כללים ברורים של דרכי
הטבע, שכך צריכה העולם להיות מונהגת כל ששת האלפים שנה של זמן הבריאה.

 

ולכן, היום, כאשר אנחנו נמצאים, כביכול, בתוך השבת של
הקב"ה… כי ה'וישבות ביום השביעי' הרי נמשך עד עצם היום הזה, ואם כן, כל
הנהגה של נס, הנהגה של שינוי הטבע שכבר נקבע בששת ימי המעשה, זה כאילו חילול
שבת… חילול של השבת של השם יתברך… כי הוא הרי כבר קבע הנהגה של טבע בהנהגת
הבריאה, ומאז הוא שובת ממלאכתו… ולכן הנהגה של נס נחשבת כחילול שבת!

                 

אבל, אין הכי נמי, שעל פי הלכה הרי מותר לחלל שבת כאשר יש מצב
של פיקוח נפש… ולכן, בשעת ההכרח, כאשר אין דרך אחרת על פי דרך הטבע, הרי אז
מתגלה ויוצא מכוח אל הפועל ההנהגה של ה'בין השמשות של ערב שבת'… שבו קבע
הקב"ה שיש הנהגה של ניסים! שיש כביכול הנהגה של חילול שבת גם בתוך המצב
שהוא כבר שובת ממלאכתו…

 

כי בכוח האמונה שהשבת מכניסה באדם, בכוח זה באים לידי הכרה של
אמונה ברורה שהקב"ה ברא את כל העולם כולו יש מאין המוחלט, והוא שבת בשבת,
ולכן בכוחו גם לשנות את הטבע כפי אשר ברא את כל כללי הטבע.

 

ולכן דייקא בזמן בין השמשות של ערב שבת הראשונה של הבריאה, שהוא
זמן של בין נס לטבע, כי הרי יום השבת הוא יום שכולו הנהגה של למעלה מהטבע, כולו
קודש. וששת ימי החול זה הנהגה של מעשה בראשית… וה'בין-השמשות' זה בין קודש
לחול… זה זמן שאינו לא שבת ולא חול. לא הנהגה של טבע ולא הנהגה של נס. זהו עולם
של נס בתוך עולם הטבע…

 

לכן, דייקא בזמן זה, קבע הקב"ה עשרה דברים שיבראו אז,
בכוח, בפוטנציה… שבהם כלולים כלל כל הניסים לדורות עולם… להודיע ולגלות,
שגם כל העשרה כוחות של הבריאה כולה, שהם כלל כל העשר הספירות שבהם ברא השי"ת
את כלל הבריאה כולה, שגם הם, כל אותם עשרת הכוחות, יהיה גם להם, בכוח, במהלך כלל
שנות שיתא אלפי שנין, להתנהג באופן של ניסים!!!

 

לכן עשרה דברים הללו, העשרת הכוחות, עשרת הספירות, כפי
המרומז במפרשי המשנה, כל אלו נבראו דייקא בערב שבת בין השמשות, כאשר נפסק
ההנהגה של ששת ימי המעשה, ועוד לפני שנכנס ההנהגה של שבת קודש שהוא כולו רוחני.
ובין לבין נברא בעולם הכוח של עשרת הניסים שיתרחשו עם כלל ישראל לדורות עולם, שהם
בעצם שורש עניין הניסים לכלל ולפרט. להודיע ולפרסם: שהקב"ה לפעמים מתערב
בטבע!!! ומחלל, כביכול, את השבת שלו… בכדי לעשות רצון יראיו.

 

*  *  *

 

כל זה צריך לשמש לנו כלימוד של חיזוק עצום בעניין האמונה
והביטחון בבורא כל עולמים. וממילא, כתוצאה מכך, להגיע לשלוות הנפש.

 

צריך כל אדם להבין ולהשכיל, שמצד אחד הרי זה אמת ויציב ונכון,
שבכל העניינים הכלליים של העולם, כמו כן בכל הדברים בפרטיות שעובר על כל אחד, עם
הוריו ואשתו, בניו ובנותיו ומשפחתו… וכמו כן בכל העניינים בפרטי פרטיות. כל מה
שעובר עם כל אחד בגופו ונפשו רוחו ונשמתו. הכול כאשר לכול כבר נקבע מראש, על ידי
הבורא כל עולמים, בעת שברא את כל העולם בששת ימי המעשה…

 

כי כל מה שיהיה בששת אלפי השנה של הבריאה, ואת כל מה שיצטרכו בכלליות
ובפרטיות ובפרטי פרטיות, הוא כבר הכניס את כל הפרטים הללו באותם ששת ימי המעשה.

 

הקב"ה קבע, מצד אחד, כללים ברורים של הנהגת הטבע לכלל כל
ששת  האלפים שנה של הבריאה, על כל המצטרך,
בכלליות ובפרטיות ובפרטי פרטיות!!!

 

אבל בדיוק כמו כן, הקב"ה גם כבר קבע, מצד שני, בערב שבת
בין השמשות, גם כל המצטרך בהנהגה של ניסים לכלל כל ששת אלפי השנה!!!

 

ידיעה זאת אמורה להכניס כוח של אמונה בכל אחד ואחד: לא להישבר,
חלילה, כאשר עוברים מצבים קשים במהלך החיים.

 

כי בודאי יש מצבים של שעות קשות שעובר על כל אחד. ולפעמים
רואים שעל פי דרך הטבע המצב, לכאורה, אבוד!

 

יש מצבים שהאדם עומד מול מצב רפואי קשה מנשוא. ובמחשבתו פחד
ורעדה: מה יהיה עם מצב רפואתי?!

 

ולפעמים הפחד והרעדה היא בענייני הפרנסה – הוא לא רואה שום אור
בקצה המנהרה בכל הקשור לענייני מזונות וכלכלה ופרנסה.

 

ולפעמים סיבוך חייו נתקע בכל הקשור למציאת השידוך והזיווג
ההגון. ובפיו רעדה ופחד: מאין יבוא עזרו?

 

ולפעמים כל דאגתו וטרדתו היא בכל הקשור לתסבוכת השלום-בית…
שאינו מוצא מנוח לנפשו.

 

ולפעמים כאשר הכול על מקומו בשלום, ויש פרנסה ויש גם שלום בית,
אבל מה יהיה עם זרעא חייא וקיימא… ומידי יום ביום, שבוע ושבוע, וחודש בחודשו
הבעל והאישה מרימים עיניים לשותף השלישי. הבורא כל עולמים. ועדיין אין ישועה באופק.

 

ובתוך כל זה, יש את גם את כלל כל ייסורי הנפש הנוראים…
הניסיונות הקשים של כלל כל התאוות והיצר הרע!!!

 

לכן, ידידי היקר, דע והאמן! הכול כבר נקבע בששת ימי המעשה. ויש
מנהיג לבירה שחשב ממך וחושב ממך.

 

דע לך, ש'מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה'…

 

ובראש וראשונה עליך לדעת שמי אומר שישועתך איננה קרובה? מי
אומר שישועתך איננה באופק גם על פי דרכי הטבע?! כי הרי יכול להיות בהחלט שהנה הנה,
אוטוטו, הזמן עובר, ואתה כבר רואה בעיניך את
ישועתך.

 

רק אפילו אם, חלילה, אתה באמת נמצא במצב שעל פי דרך הטבע אין
שום תקווה… הרי הנה לפניך תכלית מטרת המשנה כאן – של עשרת הדברים שנבראו בערב
שבת בין  השמשות – להודיע ולפרסם:

 

שהקב"ה
גם הכניס בערב שבת בין השמשות את הכוח שהוא, כביכול, גם יחלל את השבת שלו
בשבילך… הוא יבוא לעזרך!!! כי הרי מותר לחלל השבת לצורך פיקוח נפש… כי הוא ברא
את עשרת הניסים בבין-השמשות בכדי שיוכלו להמשיך כוחות של ניסים ונפלאות!!!

 

*  *  *

 

אכן
מבואר בספרים שאותו הזמן של ערב שבת בין השמשות הוא זמן קדוש ורוחני מאוד. זמן
של שורש הניסים בעולם.

 

ולכן,
היצר הרע רוצה בכל מחיר לקלקל את העת רצון של הזמן היקר הזה. ולכן, כפי שאמרנו
כבר, צריך זהירות גדולה לא להיסחף למריבות וקלקולי שלום-בית באותם השעות של יום
שישי אחר הצהריים…

 

כי
בדרך כלל, כאמור, זה שעות של לחץ
(=
פרעשער…)
על כל ההצטרכויות שיש בכל  בית יהודי בערב  שבת. ובמיוחד כאשר יש גם אורחים בבית…

 

וכפי
שהנחש החטיא את חוה ואת האדם ביום שישי אחר הצהריים, כל זה חוזר ומתעורר שוב ושוב
בכל ערב שבת… וכמו אז כן עתה נתעורר שוב ה'והיא נתנה לי מן העץ'… כפי
שאומר ה'בעל-הטורים' שאדם הראשון טען לפני השי"ת: מה עלי לעשות? – אשתי, חוה,
נתנה לי מכות עם העץ… בכדי שאוכל מעץ הדעת. וכמו כן, בכל ערב שבת, יכול להתעורר
שוב, שהאישה תכה… ואם לא עם העץ… אבל היא תכה עם הפה… בצעקות… ומי יודע
איזה תוצאות הרות אסון יכול לצאת מזה…

 

כן,
ידידי, היצר הרע יעשה כל מאמץ להרבות בבית צעקות, שאגות ומריבות… וצריך הרבה
סייעתא דשמיא והרבה מחשבה איך להציל עצמו מליפול בידיו של היצר הרע. רק אדרבה,
צריך להשתדל לנצל את העת-רצון של הערב שבת, על מנת להמשיך את הכוח של העשר ניסים
שנבראו אז בערב שבת בין השמשות. וזה על ידי שיעשו הרבה מאמץ להכין כמה שיותר
דברים של ההכנה לשבת מיום חמישי אחר הצהריים וביום שישי בבוקר.

 

לכן,
כאמור, כבר אמרו ורמזו חז"ל שכל הדיבורים בבית בערב שבת בבית יהיה בלשון ניחותא!!!
בלשון פיוס ושלום!!!

 

*  *  *

 

ומכאן גם נבין את מה שתיקן הבעש"ט לומר בכל ערב שבת בתפלת
המנחה את מזמור ק"ז בתהלים: הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו.

 

כי כל מזמור זה סובב הולך על כלל הניסים והנפלאות שנעשו עם
האדם במהלך כל ששת ימי המעשה ברוחנית ובגשמיות. שזה כעניין 'ברכת הגומל' על הנהגה
הניסית, של כל אלו שהיו יורדי הים ויורדי מדבריות וחולה שנתרפא וחבוש בבית
האסורים, צריכים לפצוח פיהם בשיר ותודה הלל וזמרה: 'הגומל לחייבים טובת שגמלנו כל
טוב'…

 

ודוד המלך מורה לנו דרך ישרה, בפרק זה בתהילים, שגם כאשר
המציאות מרה כלענה, ועובר על האדם לפעמים ייסורי הגוף והנפש – מה היא העצה? רק:

 

ויצעקו
אל ד' בצר להם… ויזעקו אל ד' בצר להם…

 

כי כאשר העובר על האדם מצב קשה, ברוחניות ובגשמיות, הרי צריך
האדם לברר לעצמו את הידיעה הברורה, ובמיוחד כאשר הוא עומד בערב שבת בין
השמשות… בין ששת ימי המעשה לבין כניסתו להנהגה הניסית… שיזכור היטב שהבורא
כל עולמים ברא את כל העולם כולו בששת ימי המעשה.

 

והיה אם ישאל השואל: נו, אדרבה, אולי אני נבראתי להיות, חלילה,
חולה כל ימי… בלי שידוך… בלי שלום בית… חבוש בבית האסורים… חס ושלום…
הרי ראשית לכל: מי יאמר לך דבר זה?! למה אתה חושב שאם עכשיו מר לך וצר לך הרי זה
מה שיהיה, חלילה, כל ימי חייך?! למה לך לחשוב כלל מחשבות כאלו?! מניין לך שכך נגזר
עליך בששת ימי המעשה?!

 

ועוד, והוא העיקר: גם לו יהי כדבריך, לו יהי כאשר הינך חושב
שאתה נבראת במזל רע. אבל הנה לך ידידי, משנה ו' בפרק ה' של מסכת אבות, שכאן מתגלה
לך שגם אחרי שכבר נברא האדם הראשון ביום השישי של הבריאה. וגם אחרי שכבר נוצרה
חוה. וגם אחרי חטא עץ הדעת. וגם אחרי לידת קין והבל ורציחת הבל. אחרי כל זה
כשהגיע ערב שבת בין השמשות, הכניס הקב"ה בעולם את עשרת הדברים, שהם כלל כל
הניסים… להורות לדורות עולם, שיש דרך של הנהגה למעלה מדרך הטבע!!! יש דרך הנהגה
שהיא עומדת בין ששת ימי המעשה לקדושת השבת… יש זמן שנוגע מצד אחד בקדושת השבת
ומצד שני בששת ימי החול. זמן בין השמשות. ושם בזמן הזה הכניס, בפוטנציה, את כלל כל
הניסים…

 

ולכן, קום קרא אל אלוקיך… ויצעקו… ויזעקו… וישאגו…
כמו יורדי הים באניות… כמו החולה שמרגיש שאינו יכול להתרפא… גם אתה צעק!
שאג! אל תתייאש בשום אופן!!!

 

כי כל אלו הצרות והייסורים, המנויים בפרק ק"ז שבתהלים,
סובב הולך גם על כל סוגי צרות הנפש שעובר על כל נשמה ונשמה
(כמבואר בארוכה בליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה קסג
עיי"ש היטב).

 

כי גם כאשר קר לך בגשמיות… וגם כאשר קר לך ברוחניות… 'נפשם
בהם תתעטף'…

 

וגם כאשר המצב שלך הוא במצב של 'יעלו שמים ירדו תהומות'…
העליות שלך אינן כסדר… והירידות שלך גם הם אינם כסדר… יום אחד אתה מצליח ללמוד
ולהתפלל ולקיים מצוות… ולמחרת אתה כבר שוב בשאול תחתיות…

וגם כאשר הנפש שלך היא נע ונד… עייף וצמא… כמו הולכי המדבריות…
וייסורי הנפש שלך גדולים וכבדים מנשוא… ממש חולי הנפש…

 

וגם כאשר הינך במצב של 'כל אוכל תתעב נפשם', בגשמיות
וברוחניות… 'כל אוכל', כל שחרית… כל מנחה… כל מעריב… כל דף גמרא…
כל פרק משניות… כל ספר מוסר… כל ספר חסידות… כל ספר קבלה… הכל הכל אתה
מרגיש שזה במצב של 'תתעב נפשם'…

 

וגם כאשר הינך חבוש בבית האסורים… בגשמיות, חלילה, או
ברוחניות… שהינך מרגיש שאתה מסור, לכאורה, לגמרי בידי היצר הרע באופן שלא
נראה לך באופק שיש לך איזה אפשרות להתגבר עליו…

 

עם כל זה… ובכל זאת… על כל אלו: 'ויצעקו אל ד'…
ויזעקו אל ד'…

 

ואת כל זה תיקן הבעש"ט לומר אותו בכל ערב שבת בין השמשות.
וכמבואר בספרי קבלה, שאז הוא הזמן שהעולמות צריכים לעלות מעולם לעולם. והרע
רוצה להתגבר. ואז במשך יום השישי עוסקים הרבה בעצות איך להכניע את הרע על מנת
שהטוב יוכל להתברר. ולכן אומרים שניים מקרא ואחד תרגום, וגוזזים הציפורניים
ורוחצים במים חמים ובהליכה למקווה. הכול בכדי להכניע את הרע, שהטוב יוכל לעלות.

 

וכמו כן מובא בספרים שבכל ערב שבת יש עלייה גדולה גם לכל נשמות
המתים… ולכן היה הבעש"ט נוהג להתפלל אז תפילת המנחה באריכות גדולה בכדי
לתקן ולהעלות כל אלו הנשמות!

 

וכמו כן, כל אחד ואחד, בזמן כניסת השבת, יש לו עלייה מעולם
לעולם, ממדרגה לדרגה, ואז מתעוררים גם… המזיקים! שהמשנה מרמזת, שגם הם
הרי נבראו בערב שבת בין השמשות… כי המזיקים רוצים להתגבר נגד עלייה זו של
הטוב ושל העולמות!

 

אבל, אז, מגלה לנו המשנה באבות, הקב"ה ברא את כלל העשרת
הדברים בבין השמשות. כלל כל הניסים. בכדי לתת תקווה לכל אחד ואחד… להמשיך בכל
ערב שבת כוח הניסים… בכדי להמשיך נס בתוך הטבע!!!

 

*  *  *

 

והנה היות, שבדרך כלל, נוהגים ללמוד משנה זו (במחזור הג' של לימוד פרקי אבות בשבתות הקיץ) גם בתוך הארבעים יום קודם ראש השנה, אחרי ט"ו
באב,
(חמש"ה עש"ר בא"ב =
כתיב"ה וחתימ"ה טוב"ה),
ולכן,
כהכנה ראויה לימי ראש השנה, נוסיף פרפרת נאה ששמעתי בשם סבי מורי הרה"צ
ר' שמאל שפירא זצ"ל.

 

המשנה באה ומגלה:

 

"יש
אומרים שאף המזיקים נבראו בערב שבת בין השמשות".

 

"ויש
אומרים אף קבורתו של משה"…

 

הרי בפשטות זה מרמז, כאמור, על הרוחות והשדים שנבראו אז. וכמו
כן גם קברו של משה שאיננו יודעים היכן הוא קבור.

 

אבל בדרך רמז יש כאן סוד נפלא במשנה זו:

 

שגם כאשר המזיקים והשדים מתגברים כפי שמתגברים… והם הם
המחטיאים את האדם ומזיקים לו בגשמיות וברוחניות… כמבואר בארוכה בספר הזוהר,
ובמיוחד על ידי החטאים של פגם הברית וזרע לבטלה… שבזה נותנים כוח עצום למזיקים.
ומזה הם נבראים. הרי בכל זאת, גם באותו רגע של בין השמשות של ערב שבת הראשונה של
הבריאה, כבר נברא כנגד זה, קבורתו של משה!!! שזה מרמז על כלליות קברי כל
הצדיקים!!! שכולם כלולים בנשמת משה רבנו כידוע מספר הזוהר.

ובפרט קברו של רבנו הקדוש, ר' נחמן בן שמחה ופייגא, שקבורתו
בעיר אומן, ששם בחר את מקומו להסתלק שם, ולהיות קבור שם, על מנת לעסוק בתיקון
נשמות ישראל לדורות עולם, ועשה עסק גדול מעניין לבוא על קברו בכל ימות השנה,
ובמיוחד בעת שהייתם אצלם בימי ראש השנה הקדושים, כפי שהתבטא ואמר:

 

וואס זאל איך אייך זאגין קיין גרעסער דערפון איז נישטא!!!

 

ומי אנו שנבוא בסוד הדברים… ומרחוק אפשר לומר ולרמז, על
קברו של רבנו הקדוש שקבור בין הגויים השפלים שם באוקראיינא… ששקועים עמוק
עמוק בתוך פגם הברית… ולכן יש שם גם ניסיונות קשים בעיר אומן, כנראה בחוש, וצריך
זהירות גדולה בעת השהייה שם… כי גם המזיקים נמצאים שם זה לעומת זה!!!
כקברו של משה שנקבר מול בית פעור!

 

ובכל זאת, קברו של משה הוא, כאמור, מול בית פעור, על מנת
להכניע את כל כוחות החטא והעוון והפגם. כפי שרבנו הקדוש הבטיח שכל מי שיבוא על
קברו הקדוש ויאמר שם העשרה מזמורי תהלים הרי יעסוק בתיקון נפשו רוחו ונשמתו.
ובמיוחד כאשר נבוא לשם לשהות ליד ציונו בימי ראש השנה.

 

אשרינו שזכינו להתקרב לרבנו… אשרינו שזכינו להיות מאלו
שמתאספים ומסתופפים להיות סמוך ונראה ליד ציונו הקדוש בימי ראש השנה, על מנת
שיעסוק לכלות ולשבר ולהכניע ולמגר את כל המזיקים והרוחין והשדים בכדי לגלות מהרה
את מלכות שמים על כל העולם כולו.

 

ויהי רצון, שנזכה להכניס אמונה זו ותקווה זו בתוך המוח והלב.
ולעשות כל מה שצריך בגשמיות וברוחניות. ואז, גם כאשר נעמוד מול הרגעים הקשים של
החיים, ברוחניות ובגשמיות, הרי נזכור ונאמין תמיד:

 

יש
גם עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות על מנת להמשיך כוח הנס גם בתוך גדרי
הטבע!!!

 

*  *  *

 

בפרק ה' משנה ח' ומשנה ט' אומרת המשנה:

 

"שבעה
מיני פורעניות באים לעולם על שבעה גופי עבירה".

 

במסכת שבת (לב) מבארים את כל הפורעניות הבאים על גופי העבירה הללו על
פי פסוקים שדורשים מהם את כל אלו.

כי כאשר יש מצב של עבירות הנוגעים למניעת תרומות ומעשרות,
ויש שמעשרים ויש שאינן מעשרים, זה מביא תוצאה של פורענות של רעב של בצורת,
שכפי מפרשי המשנה, זה עניין של מדה כנגד מדה, היות שיש המעשרים ויש שאינם
מעשרים, הרי גם הרעב של הבצורת מביא מצב שיש קצת תבואה, ולא לכולם יש מה
לאכול.

 

וכשחלילה כבר גמרו כולם לעכב את המעשרות, הרי אז, מדה
כנגד מדה, מגיע רעב של מהומה, ולא רק של בצורת, שזה גורם מצב שאי
אפשר להוריד את התבואה והפירות מהשדות בגלל מהומת המלחמה. וזה מונע מכולם את
המאכל.

 

וכשחלילה מחליטים גם להפסיק להוריד חלה מן העיסה, זה
מביא תוצאה של רעב של כליה, ואין בכלל את האפשרות להשיג תבואה ופירות.

 

וכאשר יש, חלילה, מצב של פגם בקדושת פירות שביעית, אם
זה על ידי שלא מבערים אותם בזמן שצריך ביעור, ואם זה על ידי שלא מפקירים
אותם לכולם, כדין פירות שביעית, הרי זה מביא, מדה כנגד מדה, גם מגיפה של
'דבר', שנעשים מופקרים לכוחות הדין והמקטרג.

 

המגיפה של ה'דבר'
הזה מגיע גם כעונש על עבירות שעברו בעלי עבירה ואין בית הדין דן את העוברים
עליהם. כמו למשל, אם בעל העבירה ברח מידי בית הדין. או בזמן הזה כאשר אין בית
הדין דן בדיני נפשות. הרי משמים מגלגלים ומגיע עונש של 'דבר' על האיש ההוא.

 

וכאשר, חלילה, יש מצב של עבירות של עינוי הדין, שאין
פוסקים את הדינים מהר.. מיד… כאשר כבר יודעים את פסק הדין… או כאשר יש
מצב של עבירות של עיוות הדין, שמעוותים, חלילה, את הדין הנכון… וכמו כן
כאשר יש, חלילה, מצב של מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, כל זה גורם להביא
פורענות של חרב בעולם.

 

וכאשר, חלילה, יש מצב של שבועת שווא וחילול השם, זה
גורם שחיות רעות ממיתים בני אדם.

 

וכאשר, חלילה, יש מצב של פגם עבודה זרה, גילוי עריות,
ושפיכות דמים. וכמו כן, השמטת הארץ. שבני אדם חורשים וזורעים בשנת
השמיטה, שנת השביעית, זה גורם, מידה כנגד מידה, עונש של גלות.

 

כמו כן מוסיפה המשנה, שבארבעה זמנים בשנה מתרבה מכת ומגיפת
ה'דבר' בעולם. וזה כאשר יש פגם של גזל מתנות עניים. שזה בשנת הרביעית,
ובשנת השביעית, ובמוצאי שנת השביעית, ובמוצאי כל חג וחג. כי בכל אותן הזמנים,
שהתורה חייבה בהם לנהוג במתנות עניים, ובני אדם אינם מורידים כהלכה וכראוי מתנות
עניים, זה גורם להרבות 'דבר' בעולם.

הנה לנו, אם כן, מתוך משנה זאת, הדרכה ישרה, בכדי לגרום
באמצעותם, להמתקת הדינים מעל כל בני האדם, בכלל ובפרט, בכל עת ובכל זמן, ובמיוחד
כאשר מתקרבים לקראת הימים הנוראים ימי הדין של הימים היוראים ימי חודש תשרי. המשנה
הזאת מלמדת אותנו ממה צריך להיזהר ולהישמר, בכדי להינצל ממכות נוראות של כל
סוגי רעב, וממכת ה'דבר', והחרב, חיה רעה, וגלות…

 

ולעומת זאת, אפשר ללמוד בינה ודעת, מתוך המשנה בפרק ו' משנה
ז', אשר שם מודיעה לנו המשנה, במה כן צריך להתעסק הרבה, בכדי להוסיף לנו:
חיים, ורפואה, חן וכבוד, שלום ועשירות… וזה תוכן לשון המשנה שם: גדולה תורה
שהיא נותנת חיים לעושיה…

 

כי ברגע שלומד על מנת לעשות, לכן מדייקים 'לעושיה'…
והוא לומד על מנת לדעת מה לעשות. הרי תורה כזאת נותנת חיים לעושיה. בעולם
הזה ובעולם הבא. שזה הרי עניין הרוחניות והגשמיות.

 

בכל עת ובמיוחד לקראת ימי הדין של חודש תשרי, כולנו הרי מרבים
לבקש חיים…

 

זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים… וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים
חיים…    

 

וכבר דיברנו על כך, שהאר"י הקדוש מסביר, שבקשת
החיים כאן היא גם על החיים הרוחניים, שזה מרומז בתפלת 'זכרנו לחיים', כי הזכירה
מרמז על עניינים רוחניים. וה'וכתבנו בספר החיים', מרמז על העניינים
הגשמיים. כי הכתיבה היא עניין יותר מגושם מזיכרון.

 

כי כל הפסוקים שהמשנה מציינת, הרי מבואר בפרשי המשנה, שפסוקים
הללו מרמזים בתוכם גם על הצלחות רוחניות וגם על הצלחות גשמיות.

 

כי
חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא… רפאות תהא לשריך ושיקוי לעצמותיך… עץ חיים
היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר… לווית חן הם על ראשיך… תיתן לראשך לווית חן
עטרת תפארת תמגנך…

 

כי
בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים… אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד…
אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך… דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום…

 

הרי לנו שבכוח לימוד תורה על מנת לעשות, יזכה האדם בעולם הזה
ובעולם הבא, שזה כלל העניינים הרוחניים והגשמיים גם יחד, תורה וגדולה במקום אחד!!!

 

בכוח התורה יזכה גם לכל אותם עשרת הדברים המנויים במשנה הזאת
והם:

 

חיים
מאושרים, רפואה, חילוץ עצמות, חן, ועטרת תפארת של כבוד, אורך ימים, ושנות חיים,
עושר, שלום ונעימות.

 

מי לא ירצה להיוושע תמיד בכל אותן הברכות והישועות, ובמיוחד לקראת
ימי הדין אשר בחודש תשרי, שבהם דנים את האדם על כלל כל ימות השנה. ומי לא ירצה
להינצל תמיד מכל סוגי הפורעניות של: רעב, דבר, וחרב, חיה רעה, וגלות?!

 

*  *  *

 

והנה, כאשר נתבונן היטב, נראה מיד, ששבעת הפורעניות על שבעה
גופי העבירה הנ"ל, הם הרי בעיקר סובבים הולכים על גופי עבירה התלויים בעניינים
של בין אדם לחברו…

 

גזל
מתנות עניים… עינוי הדין…. עיוות הדין… שבועת שווא… גילוי עריות ושפיכות
דמים… מניעת תרומות ומעשרות וחלה ופירות שביעית…

 

כל אלו הרי הם נוגעים בעיקר בעבירות שבין אדם לחברו.

המסקנא מכל זה היא: שעל אף שזה ודאי, שתמיד, בכל עת ובכל יום,
ובמיוחד בימי הרחמים והסליחות, צריכים להתעורר בתשובה ולחזור להשם יתברך על כל
העניינים… גם על כל אלו העניינים הנוגעים לענייני בין אדם למקום.

 

ואין הכי נמי, שצריך להתחבר תמיד, בכל עת ובכל שעה, במחשבה
דיבור ומעשה, ביתר שאת וביתר עוז, בהחלטה נחושה, להרבות מכאן והלאה בלימוד
התורה על מנת לעשות כל מצוותיה… בכדי לזכות לכלל כל עשרת המתנות
שהמשנה שם מפרטת לנו…

 

אבל, אם רוצים אנחנו להינצל מכל רע… אזי על אחת כמה וכמה,
אנחנו צריכים בכל עת ובכל שעה, ובמיוחד לקראת ימי הדין אשר בחודש תשרי, להתגבר על
עצמנו, ביתר שאת וביתר עוז, להיות חזקים מאוד וזהירים מאוד, בכל העניינים
הנוגעים בין אדם לחברו!!!

 

כי כל זה יכול לשמש לנו, כעצה טובה וכסגולה נפלאה, בכל עת שמתעורר,
חלילה, איזה גזר דין עלינו, בשמים ממעל, ובמיוחד כאשר נמצאים בתוך ימי הדין שבחודש
תשרי… לקבל על עצמנו כבר מעכשיו, כבר מהיום, להרבות ביותר לתקן עצמנו
בכל העניינים הנוגעים לענייני בין אדם לחברו!!!

 

*  *  *

 

והנה, בדרך כלל כאשר מדברים על חיזוק בעניינים שבין אדם לחברו,
הרי בדרך כלל, מיד עולה על מחשבת האדם, להתחזק בעניין זה עם כל אלו האנשים שאין
הוא בא אתם במגע יום-יומית.

 

אבל, טעות גדולה בידם. כי עיקר הכוונה על הזהירות שצריך להרבות
באהבה ואחווה ושלום ורעות, הוא דווקא עם כל אלו האנשים שאתה בא במגע אתם יום-יום…
שעה-שעה…

 

האישה והבעל. האבא והאימא. הבנים והבנות. האחים והאחיות.
החברים והשכנים. השותפים ואלו שעובדים בשבילך.

 

כן כן, דייקא אתם צריך להרבות הרבה בעבודה של ישמע בזיונו
ידום וישתוק.

 

גם כאשר אלו עשו טעויות רבות… וגרמו לך הרבה כאב ראש…
והרבה עגמת נפש… אתה בכל זאת, קבל על עצמך, להיות שומע חרפתו ידום וישתוק!

 

כמו שהגמרא מביאה בהרבה מקומות (ראש השנה בבא מציעא):

 

"המעביר
על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו"…

 

אתה מבין מה כתוב פה?!…

עובר על האדם בזיון מהקרובים אליו ביותר, והוא עושה 'שווייג'
אחד גדול! 'שתיקה' אחת גדולה! ובכך הרי בוודאי שמנע כעת מחלוקת ומריבה!!!

 

כי בדרך כלל, אתה, כמו כל אחד אחר, ודאי חושב לעצמך, בשעה
שנכשלים, חלילה, במחלוקת בתוך הד' אמות הקרובים אליך:

 

נו,
מה זה כבר?!… הרי אף אחד לא יודע מזה… זה רק אצלי בבית… זה רק בין השכנים…
זה רק בעבודה… אז מה קרה שכעסתי על אשתי… על הוריי… על השותף…

 

אז
מה קרה שהרביתי קצת מחלוקת ברשות היחיד שלי?…

 

ולהיפך, חושב לו האדם:

 

והיה
אם אני יצליח להתגבר ולא אכעס על אשתי… על הוריי… על צאצאי… על שותפי
בעבודה… אז מה? יש בזה בכלל איזה עניין גדול?…

 

וכי
יש לזה כוח לכפר עוונותיי?… וכי יש לזה כוח לזכות אותי ביום הדין?…

 

אז הנה לך מה שחז"ל מגלים לך:

 

כן,
יעבירו לך על כל פשעיך בכוח זה שאתה כרגע מעביר על מידותיך…

 

כפי שמצאנו ראינו גם בשפיכת הלב והנפש באמירת ה'סליחות', שבו
חוזרים שוב ושוב לומר:

 

"אולי
ירחם כבושי פנים השומעים חרפתם ואינם משיבים ועונים"…

 

כי בכוח שבירת המידות זוכים להמשיך על עצמו רחמי שמים!

 

ולכן, בכל עת שרוצים להמתיק ולבטל את הדינים מעלינו, ובמיוחד
כאשר מתקרבים לימי הדין של חודש תשרי, יש עניין מיוחד להרבות בתיקון שבירת המידות.

 

בספרים הקדושים מובא, שעל כן יש סגולה מיוחדת לעסוק הרבה בספר 'תומר
דבורה' להרמ"ק, שבו מדבר הרבה על איך להידבק בדרכיו של השי"ת, איך
להידבק לכלל כל הי"ג מידות של רחמים, באופן שבכך נזכה גם להמשיך עלינו
את כלל כל הי"ג מידות של רחמים.

 

רבנו יונה
מציין על עניין זה שגילו לנו חז"ל, שבתיקון המידות בכוחו להעביר לאדם על כל
פשעיו, שדבר זה הוא "פתח נכבד מאוד"!!!

 

החיד"א
מביא בעניין זה בספרו מורה באצבע בשם האר"י הקדוש, שהאריך לדבר
הרבה בגודל מעלת השומע בזיונו ידום וישתוק. כי בזה מתכפרים פשעיו. ודבר זה טוב לו
הרבה יותר מכל הסיגופים ותעניות!!!

 

כמו כן מצאנו ראינו בספרו הנפלא של ר' חנוך חיים קרלשטיין
– 'עצות וסגולות לימים הנוראים'. שבו מציין על מה שמצאנו בסליחות 'זכור
ברית' שאומרים בערב ראש השנה, ובו מתחננים: 'תחוקקנו לחיים טובים ותיטיב
לנו הכתיבה והחתימה תולה ארץ על בלימה'. ולכאורה, מה עניין לכאן 'תולה ארץ
על בלימה'?. רק כידוע דרשת חז"ל
(מסכת
חולין)
על כך: שהעולם עומד על מי שבולם פיו
בשעת מריבה. 'בלי – מה'… כשהאדם מרגיש עצמו מה… בטל ומבוטל. ושומע חרפתו
ושותק. עליו עומד העולם!!!

 

בפרט כאשר יש את נפשו רצון לענות. והוא מתאפק בכל כוחו.
ובולם עצמו בכוח בלמיו, לא לענות, לא להשיב כלום… לא נגד האישה… ולא
נגד הבעל… לא נגד אביו ואמו… ולא נגד צאצאיו… ולא נגד שכניו, חבריו, שותפיו,
פועליו…

 

הרי בכך הוא מעורר עליו רחמי שמים מרובים של כפרת עוונות,
ושל חוקקנו לחיים טובים!!!

 

כי בכך הוא מחשיב עצמו כשיריים. ובכוח זה מתעורר מידה כנגד
מידה, שגם משמים כך יעשו אתו, וימחלו עוונותיו.

 

הסטייפלר
מביא בספרו ברכת פרץ
(פרשת
משפטים)
את הגמרא בערכין (יא):
אם תמצה עומק הדין מי יצדק לפניך בדין – אמר ר' אלעזר הגדול אלמלא בא הקב"ה
בדין, אפילו אברהם יצחק ויעקב אינם יכולים לעמוד מפני התוכחה. וכל תקוותנו הוא רק
כאשר אנחנו מתנהגים כשיריים. ואינם משיבים על הביזיונות שעובר עלינו. ובכך מתעורר
עלינו רחמי שמים לרחם גם עלינו. כי בכוח הייסורים ועגמת הנפש שלו, שמעביר על
מידותיו, זה מעורר עליו רחמי שמים לרחם עליו ולכפר עוונותיו…

 

כמו כן מובא בספרים, על מה שמצאנו שיש עניין גדול בראש השנה לתקוע
בשופר של איל בכדי לעורר זכות עקידת יצחק שנזדמן לו איל, ובכך עקידת יצחק
לזרעו היום ברחמים תזכור. ובכל זאת מובא בהלכה, שיש עניין עוד יותר חשוב, לתקוע
בשופר כפוף. כי כל כמה שכייף מעלי טפי…
(כמובא בגמרא ראש השנה).

 

ואשר על כן יוצא מכאן, שלהיות כפוף… ולקבל ביזיונות באהבה…
ולהיות מעביר על מידותיו… מעורר על האדם זכויות כאלו גדולים, שהן חשובים עוד
יותר מזכות אבות של עקידת יצחק!!!

 

כפי שאכן אומרת הגמרא (בתענית) שירד ר' אליעזר לתפלה ולא נענה, וירד ר' עקיבא ונענה…
ולמה? בגלל שהוא היה ביותר מקפיד להיות מעביר על מידותיו!

 

*  *  *

 

כמו כן מובא בספרים על עניין להרבות בעשיית חסד עם הבריות, שאין
לתאר כמה זכויות מרבה לו האדם בכוח זה.

 

לא רק להיות מעביר על מידותיו. לא רק להיות שומע בזיונו ידום
וישתוק. אלא גם להרבות טוב עם הבריות… וגם להרבות מעשים טובים עם אלו שמבזים
אותו…

 

כמו שרבנו הקדוש ר' נחמן מברסלב מביא (בליקוטי מוהר"ן תורה י"ח ח"א) שצריך להפוך כעס ברחמנות… שלא יפעול בכעסו שום
אכזריות… ואדרבה, עוד ירבה ברחמנות על אותו האדם שרצה לכעוס עליו!!!

 

כי כל זה כלול במה שאמרו במסכת שבת (קנא)
כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן שמים.

ובבא מציעא (פה) הביאו את הפסוק: 'ורחמיו על כל מעשיו' לרחם גם על בעלי
חיים. כפי שהיה מנהג של הרבה צדיקים, במיוחד בימי הדין, לרחם גם על בעלי חיים
שהסתובבו סביבם…

 

הרמב"ם
(בהלכות עבדים) מאריך מאוד בעניין לא להתאכזר אפילו כלפי עבדיו. והוא
מביא שם על כך: כל המרחם – מרחמים עליו, כי זה מידה כנגד מידה, כמו שכתוב: 'ונתן
לך רחמים ורחמך'.

 

כמו כן כותב בעל מסילת ישרים (פרק יט)
על עניין זה של כל המרחם מרחמין עליו. כי כל מי שמרחם ועושה חסד עם הבריות גם
הוא בדינו ירחמוהו וימחלו עוונותיו בחסד… ומחילה זו בדין הוא זוכה בהם
כיון שהוא כנגד מידתו… כי גם הוא עשה חסד עם הבריות. ומי הוא זה ואיזהו
שיוכל לעמוד עם הקב"ה כשיבוא עמו בשורת הדין? הרי אפילו דוד המלך אמר: 'ואל
תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי'. וכל מי שמרבה יותר בענייני חסד,
מרבה על עצמו ביותר ענייני מחילה, סליחה, וכפרה.

 

*  *  *

 

הרי רואים אנו, שכלל ישראל נוהג להרבות תמיד, ובמיוחד בימי
הרחמים והסליחות שלקראת ימי הדין של חודש תשרי, לומר פעם אחר פעם את הי"ג
מידות של רחמים. ומקורו בגמרא ראש השנה
(יז): אמר ר' יוחנן אלמלא מקרא אומרו אין אנו יכולים לאומרם. מלמד
שנתעטף הקב"ה בטלית כשליח ציבור. והראה למשה סדר תפלה. ואמר לו: כל זמן
שישראל חוטאים – יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם!

 

ודאי שיש כוח עצום בעצם אמירת הי"ג מידות הללו לעורר
רחמים באופן שלא ישובו רחמיו ריקם… אבל הרי רמזו לנו כאן חז"ל באומרם: 'שיעשו
לפני כסדר הזה'… שצריך גם לעסוק ולעשות ולהידבק בדרכיו. מה הוא רחום
וחנון אף אתה כן! בכדי שבכך יתעורר, מידה כנגד מידה, רחמיו על כל מעשיו.

 

*

 

וכפי שמבואר בספרי הקבלה, הרי שבכל ארבעים ימים שמתחילת
חודש אלו ועד יום הכיפורים, מאירים בשמים ממעל, באופן מיוחד, כוחם של שלוש עשרה
מידות של רחמים… ולכן הא'ני ל'דודי ו'דודי ל'י, שהר"ת זה אלו"ל,
והס"ת זה ד' פעמים י', כנגד הארבעים ימי אלול ועשרת ימי תשובה.

 

והמשך הפסוק: הרועה בשושנים. שבזוהר מבואר שזה מרמז על השושנה
העליונה. שיש בה י"ג עלין… כנגד שלוש עשרה מידות של רחמים. שמאירים
לארץ ולדרים עליה ברחמים במיוחד בימים אלו של הרחמים… וכאשר אנחנו עושים כסדר
הזה, ומתנהגים במידת הרחמים על כל הבריות, בכך מעוררים עלינו את כוחם והדרתם
של כל הי"ג מידות של רחמים.

 

*

 

גם בספר קדושת לוי (פרשת בשלח)
מביא שלכן צריך האדם להתנהג בכל ענייני הרחמים וטובות, ובכל המידות הטובות, ולהיות
שמח בחלקו, כי אז גם מלמעלה יגיע לו כך. כך גם מן השמים יעשו אתו כך. וכפי
שאמרו חז"ל על הפסוק: 'השם צלך' – כשם שהצל עושה את כל מה שהאדם עושה. כך
גם הקב"ה מתנהג עם האדם. שכפי התנהגות האדם כך מתנהגים אתו משמים.

 

סיפור מפורסם מספרים על ר' חיים קרייזווירט שהיה חולה
מאוד. ובא לקבל ברכה ועצה מהסטייפלר, והוא אמר לו: קבל על עצמך להתעסק
בעניין מצוות הכנסת כלה… כי הרי המשנה עושה הפסק בין ביקור חולים להלוויית
המת עם המצווה של הכנסת כלה… וכך הווה, שקיבל על עצמו, והאריך
ימים ושנים.

 

כי ברגע שמקבלים על עצמם להתעסק בלרחם על הבריות בכוח זה
מתעורר שמרחמים עליו מן השמים.

 

*

 

אומרים בשם ה'חפץ חיים' שאמר פעם לעשיר אחד, שהחפץ-חיים
עסק להתרים אותו לענייני צדקה וחסד. ושאל אותו החפץ-חיים, שלכאורה צריך להבין מה
פשר בקשתו של דוד המלך עליו השלום באומרו: 'אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי'.
למה הוא מבקש שהצדקה וחסד ירדפו אותו?… וכי הם נחשבים לרודפים?…

 

אלא אמר לו החפץ-חיים, דע לך, שבבוא האדם לעולם הזה הרי נגזר
עליו 'אדם לעמל יולד'. ולכן יש לו לכל אדם הרבה סוגי רודפים שרודפים
אחריו בימי חייו וממררים לו את החיים… ועל זה ביקש דוד המלך: שלפחות
יזכה, שהרודפים אחריו יהיו אנשים שיבואו אליו לבקש ממנו צדקה וחסד… אך טוב וחסד
ירדפוני כל ימי חיי…

 

כי בכך שהאדם משעבד עצמו לעשות טוב לאחרים, ואז הרי בדרך הטבע
הרבה אנשים רודפים אחריו לבקש ממנו כסף ועצה טובה… ואז בכוח זה יזכה שצרות אחרות
לא ירדפו אחריו…

 

*

 

על זה אמרו במדרש שכל גאולתם של ישראל במצרים היה בכוח זה
שבני ישראל עשו חסד אחד עם השני… ואמר לו אחד לחברו הנה בוא ואעזור גם לך
בעבודתך מיד כאשר אגמור את עבודתי…

 

כמו כן אמרו בתנא דבי אליהו (פרק כג')
שבני ישראל במצרים התאספו תמיד לעסוק בחסד אחד עם חברו… ויש ספרים שמבארים שלכן
אומרים בכל ליל פסח 'כל דכפין ייתי ויכול'. לעורר בכך את הזכות שהיה לישראל, גם
בגלותם הנורא של מצרים, שהתעסקו גם אז במעשה צדקה וחסד אחד עם השני… שזה
עורר עליהם מידת הרחמים לגאלם.

 

*  *  *

 

לכן, אחי לדעה, צריך כל אחד להשתדל, שמתוך לימוד משנה הזאת, ובמיוחד
כאשר בדרך כלל יוצא שלומדים אותו
(במחזור
הד' שבו בימי הרחמים של חודש אלול)

בשבת האחרונה של השנה… השבת שלפני ראש השנה… שזה יעורר אותנו כולנו להתרחק
כמטחווי קשת מכל עניין של גופי העבירה הנוגעים בעניינים שבין אדם לחברו…

 

כי הרי בכך נעורר עלינו רחמי שמים מרובים, שירחמו גם עלינו מן
השמים, להצילנו מכל מיני פורענות קשים ומרים… ואדרבה, בכוח המרחם על
הבריות ירחמו עלינו מן השמים, לכתבנו ולחתמנו לחיים טובים…

 

ויהי רצון שיקויים בנו במהרה מאמר חז"ל (סנהדרין צח):
מה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח? יעסוק בתורה ובגמילות חסדים!

 

כי הרי המשנה בפרק ו' בא ללמד אותנו לעסוק הרבה בתורה על
מנת לעשות אותה… ובכך היא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא… והמשנה
ח' בפרק ה' באה לעורר אותנו להתעסק הרבה בעניינים שבין אדם לחברו… יעסוק
בגמילות חסדים… ובכך נזכה להינצל מכל רע…

 

ולכן, נקבל על עצמנו, מיד, כבר מעכשיו, כל אחד בביתו הפרטי…
עם האישה ועם הבעל… עם ההורים… עם הילדים… עם השותפים… השכנים…
החברים… להיות בכל עת שומע בזיונו ידום וישתוק! ולהתרחק ממחלוקת! ומידה טובה
מרובה, לעסוק הרבה בלרחם על הבריות… ובאהבה וחיבה צדקה וחסד… ובכוח זה יתעורר
חיים טובים על כל אחד בפרטיות.

 

*  *  *

 

 

כתיבת תגובה