פניני באר בשדה פרקי אבות פרק ד’ מחזור ב’

Print Friendly, PDF & Email

לקראת שבת פרשת
קורח ה’תשע”ג

לעילוי נשמת אבי מורי הכ”מ

ר’ חיים יהודה לייב בן ר’ נחום
יצחק שמעון ז”ל פראנק

 

פניני באר בשדה

פרקי אבות פרק
ד’ מחזור ב’

 

במשנה ה’ כותבת
המשנה:

 

“ר’ ישמעאל בנו של ר’ יוחנן בן ברוקה אומר: הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד
וללמד. והלומד על מנת
לעשות מספיקין
בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות”
.

 

כבר מבואר
במפרשי המשנה שאין
הכוונה בזה
שאמרו: ‘הלומד על מנת ללמד’,
שהוא לומד רק
בכדי ללמד, ולא בכדי לעשות. כי
אם לכתחילה מדובר
על אדם שלומד על מנת לא לעשות. הרי עליו נאמר: ‘ולרשע אמר אלוקים

מה לך לספר
חוקי’.

 

רק כוונת המשנה
על אדם שעיקר כוונת לימודו היא רק על מנת ללמד. דהיינו: עיקר כוונת לימודו

הוא רק לקיים
מצוות לימוד התורה, ללמוד לעצמו ובכדי שיוכל גם ללמד לאחרים.

 

והנה, על אף שכל
כוונתו הוא
רק לימוד, ואין מכניס בכוונתו גם להרבות
במצוות ומעשים טובים וגמילות חסדים, בכל

זאת מספיקין את
זה בידו. כי הרי סוף כל סוף גם לימוד התורה וגם ללמד את התורה – הוא

חלק ממצוות
התורה.

 

ו’מספיקין בידו’
הכוונה, שגם
לימודו עולה יפה. וגם לימודו לאחרים
יצליח.

 

רבינו עובדיה
מברטנורא
מציין עוד, שמדובר על אדם שאין בכוונתו
להרבות בימי חייו גם במצוות מעשיות של גמילות

חסדים. וכפי
שהגמרא מספרת על אביי שהיה עוסק הרבה גם בגמילות חסדים, ולעומת זאת

רבא היה עוסק
בעיקר רק בלימוד התורה.

 

זאת אומרת, שיש
אנשים
שאין בדעתם ללכת לחפש מצוות ומעשים טובים
וגמילות חסדים. כי כל כוונתם ורצונם היא

אך ורק לשבת
במנוחה והשקט ולעסוק בלימוד התורה.

לכן מספיקים
בידו ללמוד
וללמד.

 

אבל הלומד על
מנת לעסוק גם
בגמילות חסדים טובים, אזי הוא זוכה
שמספיקים בידו גם ללמוד וללמד. וגם לשמור

ולעשות הרבה
מצוות ומעשים טובים וגמילות חסדים טובים. כי זה שיעסוק גם הרבה בגמילות

חסדים זה לא
יפסיד ממנו את לימוד התורה
.

 

הרע”ב כבר מציין, שיש
גם
גירסא אחרת שגורסת: ‘אין מספיקין בידו
ללמוד וללמד’.

 

וכוונת גירסה
זאת
לומר: שאם הוא לומד רק בכדי להיקרא רבי
וראש ישיבה, הרי זה פגם, ואזי אין

מספיקין בידו
אפילו ללמוד וללמד.

 

אבל התוי”ט
מציין את דברי
ה’כסף משנה’, שגם כאשר לומד
על מנת להתקרא רבי ולהיות ראש ישיבה או להרוויח

כסף. הרי ודאי
שמצד אחד אין זה חשוב כל כך. ואין זה ה’לכתחילה’ של לימוד התורה. אבל

בכל זאת מספיקין
בידו ללמוד על מנת ללמד.
אבל ודאי
שה’לכתחילה’ של הלימוד צריכה
להיות כדי ללמוד
וללמד לשמור ולעשות.

 

וזה גם כוונת
המשך המשנה:

 

“ר’ צדוק אומר אל תעש אותו עטרה
להתגדל בה וכקרדום לחפור בה”.

 

ויש בעניין זה
אריכות
דברים בראשונים ומפרשי המשנה ופוסקי
ההלכה האם מותר
ללמוד על מנת להרוויח
כסף. ובאיזה
אופן אסור לעשות כך. אבל ודאי שה’לכתחילה’ של כל לימוד צריכה להיות אך ורק למטרה
אחת ויחידה, והיא: על מנת לשמור ולעשות. ואז מספיקין בידו גם ללמוד וגם ללמד וגם
לשמור
ולעשות

 

*
*  *

 

הגר”א מציין ששורש
דברי ר’ ישמעאל בנוי על דברי הגמרא במסכת מכות:

 

“בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו”.

 

כי הכול תלוי
לפי גדול מעלת
הרצון שלו. כי
אם רצונו רק ללמוד וללמד, אזי זוכה רק לזה. אבל אם רצונו גם לשמור

ולעשות, אזי
בכוח רצונו יזכה גם להגיע ל’לשמור ולעשות’ מעבר למה שיזכה גם ‘ללמוד

וללמד’.

 

בספרי רבנו רבי
נחמן מברסלב מבואר הרבה בכמה

וכמה מקומות על
גדול מעלת הרצון דקדושה. ובשיחות הר”ן נא’ מבואר שרבנו אמר

פעם:

 

“לעבוד את ד’ איני יודע מי יכול
לקום ולהתפאר לומר שהוא יכול לעבוד את ד’. כי

אפילו מלאך
ואפילו שרף אינו יכול להעיד על עצמו שיכול לעבוד את ד’ מגודל גדולת השם
יתברך. רק העיקר הוא הרצון. שצריך לחזק את רצונו ברצון חזק,
שהוא כוח עד אין
סוף. לרצות
לעבוד את ד’, ובתוך כך לומדים, ובתוך כך מתפללים, ובתוך כך חוטפים
מצוות ומעשים טובים. כי העיקר הוא  הרצון, שהוא כוח
פנימי בנפשו של אדם שעולה על

הכל”.

 

*
*  *

 

בספרי קבלה
מבואר שיש בכל אדם
חמשה חלקים, כנגד חמשה
חלקי הנשמה, שהוא: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. וכל אחד מהחמשה הללו

בא לידי ביטוי
בכל אדם, בחמשה חלקים שמורכב בו כל אדם, שהם: מעשה, דיבור, כוונה, ומחשבה,
ורצון.

 

כי מעשה
זה נגד הנפש, ורוח

זה נגד הדיבור,
וכוונה זה נגד הנשמה, ומחשבה זה נגד החיה, ורצון
זה נגד
היחידה.

 

לכן הרצון זה
שורש נשמתו של
כל אדם. ולכן
הרצון יש לו כוח אדיר להפוך את האדם לגמרי. כי הרצון הוא השורש של

הנפש שלו. ולכן
כאשר מחזק בנפשו את הרצון, והוא מעורר בכך את כוח היחידה שבו, זה
יגרום גם לכל שאר החלקים שלו של

החיה ונשמה ורוח
ונפש.
וזה ישפיע כבר
ממילא גם על המחשבה והכוונה הדיבור

והמעשה.

 

כי הכול הולך
אחר
הרצון.

 

וזה גם סוד
המובא בספרי קבלה
על עניין הטנת”א
שהוא טעמים, נקודות, תגין, אותיות. שהוא גם נגד כל אלו החלקים

בנפשו של אדם.
כי גם האותיות מחולקות לשורש ושורש לשורש. ואם מחזיקים בשורש

השורשים, שזה הטעמים
שהוא נגד הרצון. כי הוא מרמז על עולם הנגינה. כי הכול נמשך

אחר הניגון. וזה
משפיע כבר ממילא גם על כל שאר הפרטים.

 

לכן מבואר
באריכות גדול
בספרי רבנו רבי נחמן שהכול תלוי
ברצון. כי זה משפיע אחר כך גם על כל שאר כוחות הנפש

שבאדם.

 

*
*  *

 

בליקוטי
מוהר”ן
(ח”א תורה
לא’)
מבאר
רבנו רבי
נחמן, שזה הוא גם בכלליות העניין של נקודות ואותיות.

 

כי אותיות
הוא כמו גוף
והנקודות
הוא כמו הנפש. כי כמו שהגוף אין לו שום תנועה בלי הנפש, כך גם האותיות אין

להם שום תנועה
בלי הנקודות. כי הנקודות הם גורמים את התנועה של

האות.

 

והנקודות נוצרים
ונעשים בכוח
הכיסופים והגעגועים של האדם. וזה מרומז
בפסוק: ‘תורי זהב נעשה לך עם נקודות

הכסף’, הנקודות של
האותיות נוצרים ונעשים על ידי הכיסופים.

רק בכוח ה’נכספה
וגם כלתה נפשי
לחצרות ד’. רק זה גורם לגלות את הנקודות טובות לאותיות. ואם, חלילה, יש לאדם
רצונות רעים, זה גורם לברוא ולייצר נקודות רעות

לאותיות.

 

ושם מאריך רבנו רבי
נחמן לבאר ולגלות שאין זה
מספיק רק לרצות
בלב, כי צריך גם להוציא מכוח אל הפועל את הרצונות. וזה על ידי

שמוציא בפיו את
הרצונות. שעל יסוד זה בנוי כל תכלית כוונת התפלה. שהיא בכדי

להוציא מכוח אל
הפועל את רצונותינו וכיסופינו.

 

כי בזה שיש לו
רצון בלב
פנימה, הוא בונה בכך את הנפש בכוח, את
הנקודות בכוח. אבל בכדי להוציא את הנפש ואת

הנקודות מכוח אל
הפועל, זה כבר תלוי עד כמה הוא יוציא בפיו את רצונותיו. וזה סוד

הפסוק: ‘נפשי
יצאה בדברו’ – כי רק  ‘בדברו’ אז יוצא הנפש מכוח אל

הפועל.

 

ר’ נתן בספרו ליקוטי
הלכות
מאריך הרבה לבאר על פי דברים אלו את
גודל יקר העניין
של הרצונות והגעגועים.
ובפרט כאשר
מוציא את רצונותיו בכוח הדיבור, כי אז כאשר מתקיים: ‘רצון יראיו יעשה’ אז

יתקיים ‘ואת
שוועתם ישמע ויושיעם
.

 

*
*  *

 

ר’ נתן מאריך לבאר
בליקוטי הלכות (הלכות אומנין
ה”ד)
שדבר זה נאמר
גם לגבי ענייני סור מרע
.

 

כי יש זמנים
שעובר על
האדם מצבים שמוחו ולבו אינם על מקומם
הטוב. ואין לו אז במחשבותיו ורצונותיו את

הדברים שבקדושה.
הוא אינו רוצה
ללמוד, ואינו רוצה כעת להתפלל. ואדרבה, במחשבותיו יש עכשיו הרבה מחשבות זימה
וזממה.
ודייקא באותם הזמנים צריך האדם להיות
נזהר מאוד, לא להוציא את מחשבותיו ורצונותיו הללו בפיו. כי אז הרי כבר נגמר הרצון
והנפש מכוח
אל הפועל.

 

ולכן, כל עוד
שלא הוציא
מחשבותיו ורצונותיו הללו בפיו, יש תקווה
עדיין לשנות את הרצון והמחשבה. וזה סוד מה

שדוד המלך אומר:
‘זמותי בל יעבור פי פעולות אדם בדבר שפתיך’ – אפילו כשאהיה חס

ושלום במצב של ‘זמותי’.
מחשבות של זממה, ורצונות רעים. אבל אשתדל ש’בל יעבור

פי’. אני יהיה נזהר
לא להוציא מחשבותיי הרעים הללו בפי, כי אני יודע ש’פעולות
אדם’ תלוי ועומד ב’דבר שפתיך.

 

כי דרך האדם,
כאשר יום מסוים
הוא קם ואין לו
רצון לתורה ותפלה למצוות ומעשים טובים, אזי הוא מדבר את מה שיש לו

בלבו פנימה. ואז
הוא בסכנה גדולה. כי בכוח דיבורו הוא מוציא, חלילה, מכוח אל

הפועל את
רצונותיו הרעים הללו. על כן עצתו בעת כזאת, לא להוציא בדבר שפתיו את

הרצונות והזממה
הזו. רק אדרבה, יאמר לעצמו: ‘אני עכשיו רוצה ללמוד. אני עכשיו

רוצה להתפלל’.
ואז בכוח דיבור זה הוא יעורר את הרצונות הטובים החבויים בלבו

פנימה. והם יצאו
מכוח אל הפועל נגד המחשבות הרעות.

 

*
*  *

 

כמו כן מאריך ר’
נתן באריכות
גדולה (בהלכות ערב
ה”ג)
לבאר גודל מעלת
הרצון דקדושה. ומבאר שם ר’ נתן שתכלית כל התורה

והמצוות היא
לזכות לרצון דקדושה.

 

ר’ לוי יצחק
בנדר
ז”ל היה
רגיל לציין את
המובא בזוהר הקדוש בשם אליהו הנביא: שהלבושים שזוכה להם האדם בעולם

העליון דרך
התורה והמצוות ומעשים טובים שעשה בעולם הזה, הרי שיש לבושים שנוצרים

ונעשים על ידי
הרצונות, ולבושים הללו הם עוד יותר גדולים מהלבושים של התורה והמצוות

בעצמם.

 

ור’ לוי יצחק
בנדר ז”ל היה
מסביר שיש 2
מדרגות ברצון, יש רצון שבכוחו זוכה האדם לחטוף הרבה תורה ומצוות, ורצון

זה ודאי מדרגתו
פחותה מהתורה והמצוות בעצמם. ויש רצון שהאדם זוכה לזה דייקא על

ידי התורה
והמצוות שעשה, ורצון זה הינו במדרגה יותר גבוהה מהתורה והמצוות  עצמם. לכן
הלבושים של הרצון הזה, הם עוד יותר גדולים וחשובים מהלבושים שנעשים על ידי

התורה והמצוות
בעצמם.

 

כי הכול תלוי
ברצונות
וגעגועים. כי על ידם זוכים לתורה ומצוות,
ואז זוכים להגיע למדרגה עוד יותר גבוה

של רצון, שהוא
פנימיות הנשמה.

 

ולכן מבואר
בספרים, ורבנו
רבי נחמן מביא זה (בליקוטי מוהר”ן
ח”א תורה לו’),
שמש”ה רבינ”ו בגימטריא תרי”ג. כי הוא כלליות
כל התרי”ג
מצוות. והנה, משה רבנו נסתלק בשבת קודש בשעת מנחה בעת ‘רעווא דרעווין’,

רצון שברצונות.
כי כל זה בא לומר ולגלות שתכלית התורה והמצוות הוא לזכות להגיע

למדרגת הרצון
ורצון שברצונות.

 

כי הרצון נלקח
ממקום גבוה
כזה, שורש השורשים, ולכן יש בכוחו לזכות
את האדם לתורה ומצוות, ובכוחו גם לזכות את

האדם להגיע
למדרגות רמות ונשגבות שזה פנימיות הרצון שזה עוד יותר גבוה מהתורה

והמצוות בעצמם.

 

וכל זה מרומז
בדברי ר’
ישמעאל שבמשנה זאת, הלומד על מנת
ללמד. כי הכול תלוי ועומד ב’על מנת’, שהוא עניין

הרצונות.

 

כי אם רצונו רק
ללמוד וללמד
אזי מספיקין בידו רק ללמוד וללמד, אבל אם
הוא יזכה שלימודו יהיה על מנת להרבות

בהרבה מצוות
ומעשים טובים, אזי יזכה לזה. כי הכול תלוי ועומד בגודל יקר מעלת

ומדרגת הרצון.

 

*
*  *

 

ר’ נתן גם מאריך בעניין
זה בעוד מקומות
נוספים בליקוטי
הלכות,
(כמו למשל בהלכות
ברכת הפירות),
ומתבאר שם שעיקר
דין וחשבון של האדם יהיה
  לעתיד על עניין
הרצונות והכיסופים.

 

כי הן אמת שיש
לפעמים מצבים
שהאדם אינו יכול בכוחו להוציא אז מכוח אל
הפועל את הרצונות והכיסופים בענייני עבודת

השי”ת, כי
יש קשיים שעובר על האדם, מצבים קשים בענייני כסף, בריאות, ושלום בית.

והאדם טרוד אז
מאוד באותם הזמנים. ואז באותם הזמנים אמת הדבר שאין לו לאדם את

האפשרות להרבות
בלימוד התורה ולהרבות במצוות, אבל מן השמים לא יוותרו לו על

הרצונות.

 

מן השמים יאמרו
לו: האם
לפחות רצית?! למה  פסקת לרצות?! מי
הפריע לך לרצות?! הרי אף אחד לא לקח

ממך את כוח
הרצון
!!!

 

וזה הרי גם כל
עניין התפלה, להוציא מכוח אל הפועל את רצונותיו, לעמוד מול השי”ת ולומר:
נכון, יש לי עכשיו
מניעות, יש לי
עכשיו קשיים. אבל האם בגלל זה אשנה את רצונותיי, חלילה, לא! אני

אמשיך לרצות.
ואני אמשיך להשתוקק. כי הרי הכול הולך אחר הרצון. ואם יש את

הרצון הוא יזכה
להוציא מכוח אל הפועל את רצונותיו, אם לא היום אז למחר או לאחר

זמן.

 

ולכן עיקר
בחירתו של כל אדם
זה לא לעזוב את
הרצון. גם כאשר אינו יכול עדיין לבצע את

רצונותיו..

 

*  *  *

 

זכורני את
המצבים של סבי
מורי
הרב ר’ שמואל
שפירא זצ”ל, בשנותיו האחרונות, ועקב מחלתו הקשה, לא היה

יכול בשום אופן
ללכת לטבול במקווה. זה גרם לו הרבה עגמת נפש, והיה רוצה מאוד ללכת אבל זה לא היה אפשרי.
הוא ביטא את רצונו הגדול לטבילה במקווה גם באמצעות זה שהיה רגיל לבקש ממני ומאנשים
נוספים, שבשעת טבילתם
יעשו טבילה גם
בשבילו!

 

היה פעם שהתבטא
ואמר: נו, אני רוצה ללכת למקווה…

 

ואנשי הבית כאשר
שמעו זאת
מפיו, עשו את כל ההכנות ללכת אתו למקווה.

 

ואז נענה ואמר:
מה אתם
חושבים שאני יכול ללכת למקווה?! הרי
בקושי אני מסתובב בבית.

 

וכאשר שאלו
אותו: הרי אתה
אמרת שאתה רוצה
ללכת למקווה?!

 

ענה ואמר: נכון,
אמת הדבר
שאמרתי שאני רוצה ללכת למקווה.
וכי אין אני
רוצה, חלילה, ללכת למקווה?! ודאי

שאני רוצה!!! כי
גם אם אני לא יכול עכשיו להוציא את רצונותיי מכוח אל הפועל – האם

בשביל זה אפסיק
לרצות ללכת למקווה?!

 

כל זה כלול
בדברי ר’ ישמעאל בנו של ר’ יוחנן בן ברוקה, שכל הלימוד שלנו צריך שיהיה עם ‘על
מנת’ גדול!!! בכדי
שנוכל, בבוא
העת, להוציא את כל רצונותינו הטובים מכוח אל

הפועל!


<![if !supportLineBreakNewLine]>
<![endif]>

כתיבת תגובה