פניני 'באר בשדה' על פרק ב' ממסכת אבות – לשבתות הקיץ ה'תשע"ט

Print Friendly, PDF & Email

פרקי אבות

פרק ב

 

(א) רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת. וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, ושְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ. וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה, דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין:

 

(ב) רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן. וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיְּעָתַן וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד. וְאַתֶּם, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם:

 

(ג) הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת, שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן, נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ:

 

(ד) הוּא הָיָה אוֹמֵר: עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ. בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. הִלֵּל אוֹמֵר: אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר. וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ. וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ. וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:

 

(ה) הוּא הָיָה אוֹמֵר: אֵין בּוֹר יְרֵא חֵטְא. וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד. וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד. וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד. וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים. ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ:

 

(ו) אַף הוּא רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם אָמַר (לָהּ): עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ. וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן:

 

(ז) הוּא הָיָה אוֹמֵר: מַרְבֶּה בָשָׂר מַרְבֶּה רִמָּה. מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה. מַרְבֶּה נָשִׁים, מַרְבֶּה כְשָׁפִים. מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת, מַרְבֶּה זִמָּה. מַרְבֶּה עֲבָדִים, מַרְבֶּה גָזֵל. מַרְבֶּה תוֹרָה, מַרְבֶּה חַיִּים. מַרְבֶּה יְשִׁיבָה, מַרְבֶּה חָכְמָה. מַרְבֶּה עֵצָה, מַרְבֶּה תְבוּנָה. מַרְבֶּה צְדָקָה, מַרְבֶּה שָׁלוֹם. קָנָה שֵׁם טוֹב, קָנָה לעַצְמוֹ. קָנָה לוֹ דִבְרֵי תוֹרָה, קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

 

(ח) רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי. הוּא הָיָה אוֹמֵר: אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ. חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. הוּא הָיָה מוֹנֶה שְׁבָחָן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, חָסִיד. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, יְרֵא חֵטְא. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר. הוּא הָיָה אוֹמֵר: אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם:

 

(ט) אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן טוֹבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חָבֵר טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁכֵן טוֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לֵב טוֹב. אָמַר לָהֶם: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם. אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן רָעָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חָבֵר רָע. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁכֵן רָע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם. אֶחָד הַלֹּוֶה מִן הָאָדָם, כְּלֹוֶה מִן הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים לז) לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם, וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לֵב רָע. אָמַר לָהֶם: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם:

 

(י) הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה (שְׁלשָׁה) דְבָרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יְהִי כְבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס. וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ. וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ:

 

(יא) רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עַיִן הָרָע, וְיֵצֶר הָרָע, וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:

 

(יב) רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יְהִי מָמוֹן חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ. וְהַתְקֵן עַצְמָךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ. וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם:

 

(יג) רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע (וּבִתְפִלָּה). וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב): כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמָךְ:

 

(יד) רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמוֹד תּוֹרָה. (וְדַע) מַה שֶּׁתָּשִׁיב לָאַפִּיקוֹרוֹס. וְדַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָמֵל, וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתָךְ:

 

(טו) רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: הַיּוֹם קָצֵר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה, וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים, וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה, וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק:

 

(טז) הוּא הָיָה אוֹמֵר: לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה. אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לָךְ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתָךְ. וְדַע, מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא:

 

 

 

פניני באר בשדה

על פרקי אבות פרק ב

 

במשנה א' פרק ב' אומר רבי:

 

'הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות'.

 

ומבואר במפרשי המשנה ההסבר על ה'זהירות' הזאת:

 

כי במצוות 'לא תעשה' ישנן מדרגות של חומרת העבירה, ואת זה אפשר לראות, לכאורה, גם מתוך העונשים הבאים בעקבות העבירות של מצוות ה'לא תעשה'. אבל ב'מצוות עשה' אי אפשר לדעת האם זה נחשב באמת למצווה קלה או למצווה חמורה, לכן מזהיר רבי: הוי זהיר גם במצווה שנראית בעיניך קלה.

 

על פי דברי רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב זי"ע (בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה רפ"ב) על הפסוק: 'אזמרה לאלוקי בעודי' – אפשר לפרש באופן אחר:

 

'הוי זהיר' – אתה צריך ל'הזהיר' ו'להאיר' את חשיבות כל מצווה בעיניך, גם כאשר המצווה נראית בעיניך קלה.

 

כי אם ברצונך, 'כל עוד שאתה חי', להיות במצב של: 'אזמרה לאלוקי', ולא לחיות רק באופן של 'מצוות אנשים מלומדה', רק במדרגת 'אזמרה', לזכות לכך תוכל רק על ידי הדרך של: 'בעודי', להאיר ולהזהיר, להוקיר ולכבד, להעריך ולשמוח עם כל נקודה טובה שיש אצלך, בין בעניינים של 'סור מרע' ובין בעניינים של 'עשה טוב'.

 

כי בדרך הטבע, כל אדם מוכן לשמוח רק בדברים גדולים, רוחניים וגשמיים. וזה נובע בין היתר מהרגשת הגאווה שיש לו. כי כאשר יש לו הרבה, ויותר מאחרים, אז גאוותו נותנת לו לשמוח. אבל השמחה האמיתית היא רק כאשר הוא יהיה מוכן לשמוח גם בדברים שיש לכולם, בדברים שנראים בעיניו כקטנים. ולכן: 'הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה'. תאיר לך ותזהיר את עצמך באור הזוהר, גם את כל המצוות שנראים בעיניך קלים וקטנים. ורק בכוח זה תזכה לצאת לגמרי מהרע.

 

כי רק בדרך של: 'עוד מעט ואין רשע' – (= ואגב, זה גם הר"ת של: עומ"ר. כי רק כך זוכים לצאת ממצרים ולהגיע למתן תורה). רק כאשר תמצא בעצמך ובכל הסובבים אותך את ה'עוד מעט ששם אינו רשע', על ידי זה יתקיים: 'והתבוננת על מקומו ואיננו', כי בכך אתה מעלה אותו ואת עצמך מכף חובה לכף זכות.

 

כי כל אדם אוהב לשמוע דברים חיוביים עליו, וכאשר תחפש ותמצא תדבר ותסתכל בעיקר על הנקודות טובות שמצאת בעצמך ובכל הסובבים אותך – אשתך, ילדיך, שכיניך, הוריך, שותפך – על ידי זה הוא ירצה לשמוע ממך עוד ועוד. כי הוא מרגיש שאתה רואה בו גם את הדברים החיוביים. ואז תגרום לו לרצות לעשות עוד ועוד. כי ההסתכלות של ה'בעודי' יגרום לו לרצות 'עוד' ו'עוד'. ודבר זה, הוא, כאמור, בין בעניינים של בין אדם לחברו ובין בעניינים של בין אדם למקום. לכן 'הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה'.

 

*  *  *

 

בפרק ב' משנה ד' כתוב בשם הלל:

 

'ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו' – דברי התנא הקדוש, הלל, מתבארים נפלא על פי דברי רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלבליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה א'):

 

שבאמת רק צדיקים גדולים יודעים לדון אנשים אחרים. כי רק צדיקים גדולים יש בכוחם לעשות 'ראש השנה', שהוא 'יום הדין', שדנים בו בני אדם. ולכן יש עניין גדול להיות אצל צדיקים בימי ראש השנה.

 

כי הצדיקים הגדולים הללו זכו להגיע לדרגת 'כסא הכבוד', ששם שורש נשמות ישראל. כי כאן אנחנו בעולם העשייה, נפש בגוף. ובעולם היצירה זה עולם המלאכים. אבל בעולם הבריאה זה עולם הנשמות, שכולם נמצאים שם תחת 'כסא הכבוד'. ואותם הצדיקים הגדולים, שזיככו עצמם כל כך מכל הבלי עולם העשייה, הם זכו להגיע לדרגה יותר גבוה ממלאך, ורק הם יודעים את השורש של כל נשמות ישראל, מתחילת יצירתם בעולם הבריאה, תחת 'כסא הכבוד', דרך ההשתלשלות של עולם היצירה והעשייה, ומתחילת הגלגול הראשון בתוך נשמת אדם הראשון לפני החטא ואחר החטא, וכל הגלגולים שעבר על כל נשמה.

 

ואותם הצדיקים שעליהם נאמר: 'כסא כבוד ינחילם' 'צדיק יסוד עולם', הם זכו להגיע לסוד: 'מקומו של עולם', וזאת מרוב היכללותם בבורא כל עולמים. ולכן, הם יכולים לעשות 'ראש השנה', ולדון את האדם, כי הם יודעים לדון את כולם לכף זכות. כי הם יודעים היטב את כל המקומות שעבר בהם כל נשמה ונשמה.

 

כי השי"ת, כביכול, מתחרט על שברא את היצר הרע, שהוא בסוד 'מיעוט הירח', שאמר לה: 'לכי ומעטי עצמך', אחרי שקטרגה. והשי"ת אומר על זה בכל ראש חודש: 'הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח'. כי מתוך המצב של סוד 'מיעוט הירח' נמשך ה'יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום'. ומתוך המצב של סוד הבקשה של השי"ת: 'הביאו עלי כפרה' נמשך כל כוח התשובה בעולם, בסוד מה שאמרו חכמים: 'אילולא הקב"ה עוזרו אין יכול לו'.

 

ולכן, השי"ת ברחמיו קבע את 'ימי הדין' של ימי 'ראש השנה' ב'ראש חודש', בכדי לתת פתחון פה לכל אחד לשוב בתשובה בימי הדין של ימי ראש השנה, כי הרי, כביכול, גם השם יתברך מבקש אז כפרה בראש השנה שחל בראש חודש על כך שמיעט את הירח.

 

כי רק הקב"ה, שהוא מקומו של עולם, והצדיקים הגדולים שנכללו בו מרוב זיכוכם, וזכו להגיע למדרגת 'כסא הכבוד', הם יודעים מקומו של כל אחד ואחד, והם יודעים לדון את כל אחד לכף זכות, לכן 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו' – עד שתגיע לדרגת 'מקומו של עולם'!

 

*  *  *

 

בפרק ב' משנה יג' כתוב בשם רבי שמעון בן נתנאל:

 

'הוי זהיר בקריאת שמע ותפלה בעונתה. וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים' – הפירוש הפשוט להיזהר בתפלה בזמנה ובמניין, ובעיקר בקריאת שמע בזמנה, כי הרי קריאת שמע דאורייתא, וזמנה לכתחילה לפני הנץ החמה, והיא נמשכת רק עד השעה הרביעית של היום.

 

בדברי רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב זי"ע (בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה קצו') מתבאר באופן נפלא מהו 'אל תעש תפילתך קבע' – אל תהיה כמו גנב בשעת תפילתך.

 

כי תיבת 'קבע', הוא מלשון גניבה וגזילה בלשון הקדוש, מלשון הפסוק: 'וקבע את קובעיהם נפש'. ולכן, בשעת התפלה, אסור לך לעמוד בתפלה מתוך סוג של עקשנות, שהיא כעין מעשה גניבה, של לקיחה בכוח. אל תתפלל את תפילתך ואת מבוקשתך בכוח, בגניבה ובגזילה!!!

 

כי זה סוד הכאת הצור של משה רבנו. כי כשהאדם עומד בתפלה צריך הוא להיות רק בדרגת 'ואתחנן', כדל וכרש, ברחמים ותחנונים. אבל אל תכה, חלילה, במטה על הסלע. אל תנסה לבקש את תפילותיך בכוח ובעקשנות, באופן של: תן לי כעת, כרגע, מיידית, את כל מה שאני מבקש ממך. אלא הכול ברחמים ותחנונים.

 

לכאורה, צריך ביאור כי הרי בדברי רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב מבואר (בליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה מח') שצריך להיות עקשן גדול בעבודת השם?

 

ביאר בזה הרב החסיד רבי לוי יצחק בנדר ז"ל: שיש ב' סוגי עקשנות!

 

צריך להיות עקשן לאמור:

 

רבוש"ע! אני עומד עכשיו בתפלה לפניך, אבל יודע אני שלא מגיע לי כלום, ואם לא תיתן לי, חלילה, את מבוקשי, לא אבוא בטענות נגדך, כי הרי לפי האמת יודע אני שלא מגיע לי כלום. כי כל כוונת תפילתי לפניך היא רק לעורר את ה'מתנת חינם', ולכן, אם, חלילה, לא תיתן לי, לא אהרהר נגדך, חלילה, רק אמשיך לבוא שוב לפניך, ולהתפלל ולהתחנן שתרחם עלי לתת לי 'מתנת חנם ונידבת חסד'.

 

עקשנות כזאת, היא מותרת וחיובית בעבודת השם!!!

 

אבל להתעקש ולומר:

 

רבוש"ע! אני עומד עתה בתפלה נגדך, ואני מבקש ממך שתיתן לי עכשיו, מיד, בלי שום שהיה, כי הרי מגיע לי, לכן תן לי את כל מבוקשי, ואם לא תיתן לי, מיד, אעזבך, חלילה.

 

זאת היא עקשנות פסולה!!!

 

אל תעש תפילתך קבע! גזילה! – אלא רחמים ותחנונים

 

*  *  *

 

בפרק ב' משנה יד' כתוב:

 

ר' אלעזר אומר: הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורס, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך.

 

חמשה תלמידים היו לו לר' יוחנן בן זכאי, המוזכרים כאן כולם (בפרק ב' משנה ח'.

 

המפרשים מוסיפים, שלפי האמת: הרבה תלמידים נוספים היו לר' יוחנן בן זכאי, רק שהמובחרים שבהם – היו אלו חמשה התלמידים, המנויים כאן.

 

אחד מהמיוחדים, מתוך אותם החמשה המובחרים, היה ר' אלעזר בן ערך. ויש מפרשים שר' אלעזר זה הוא נקרא גם בשם: ר' נהוראי, או ר' נחמיה, או אפי' ר' מאיר.

 

ור' יוחנן בן זכאי מאד שיבח אותו, והיה מונה שבחו שהוא כמעיין המתגבר – מופלג וחרוץ!

 

עליו אמר אבא שאול בשם רבו ר' יוחנן בן זכאי, שגם כאשר יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים יחד עם ר' אליעזר בן הורקנוס – שהוא, הרי כ'בור סיד שאינו מאבד טיפה', ולכן הוא הרי מכריע את כל חכמי ישראל – ובכל זאת, ר' אלעזר בן ערך מכריע את כולם! גם כאשר הם נמצאים יחד בכף מאזניים עם ר' אליעזר בן הורקנוס!!!

 

וכפי שהמפרשים מסבירים, שאבא שאול לא בא לחלוק, אלא להוסיף, שאין הכי נמי שלגבי בקיאות הרי ר' אליעזר בן הורקנוס מכריע את כל חכמי ישראל, כי הוא כ'בור סיד שאינו מאבד טיפה', והוא היה מוגדר בהגדרת: 'סיני'. אבל לגבי פלפול, היה ר' אלעזר בן ערך כ'מעיין המתגבר', והוא הכריע את כולם, יחד עם ר' אליעזר בן הורקנוס, כי הוא היה מוגדר בהגדרת: 'עוקר הרים'.

 

*  *  *

 

וכאשר ר' יוחנן בן זכאי אמר להם לתלמידיו: צאו וראו איזה דרך שיבחר בו האדם, וכל אחד בחר לו מידה טובה אחת, הרי שר' אלעזר בן ערך אמר: לב טוב!

 

כמו כן, כאשר אמר להם רבם: צאו וראו איזהו דרך שיתרחק מזה האדם וכל אחד בחר לו מידה אחת, ושוב ר' אלעזר בן ערך אמר: לב רע!

 

ואמר על זה ר' יוחנן בן זכאי: רואה אני את דברי ר' אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם.

 

כי הלב, הוא השורש של הכול ואם השורש לא טוב – הרי הכול ילך לאיבוד.

 

*  *  *

 

המשנה מביאה אחר כך, שכל אחד מהחמשה תלמידים הללו, כל אחד מהם, אמר שלשה דברים.

 

ובמשנה יד' כתוב שאותו ר' אלעזר בן ערך, שאמר שהעיקר זה הלב טוב ולהתרחק מהלב רע, הוא היה רגיל לומר ג' דברים הללו:

 

הוי שקוד ללמוד תורה, בשקידה! בתמידות! במהירות ובזריזות! כמו אותו אילן של שקדים, שפירותיו ממהרים בבישולם – הוי שקוד ללמוד תורה!

 

ודע מה שתשיב לאפיקורס. דע! בבירור, מה לענות ואיך לענות לאפיקורסים!

 

ודע לפני מי אתה עמל, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך.

 

הפשט הפשוט, כפי שכתוב במפרשי המשנה: למד תורה הרבה, בכדי שתוכל לענות לכל אותם השאלות של האפיקורסים. אבל תלמד טוב, הוי שקוד ללמוד תרה, בכדי שתוכל לענות טוב לאפיקורסים.

 

"ודע – מה שתשיב", רק כאשר ברור לך הידיעה, רק אז תוכל לענות לאפיקורס, שלא יפתו את לבך, חלילה. כי הרי ר' אלעזר לשיטתו, שהעיקר זה לב טוב ולהתרחק מלב רע. והפסוק אומר: 'ולא תתורו אחרי לבבכם' – ודרשו חכמינו: 'זו מינות ואפיקורסות'!

 

ולכן, אתה אל תלך לאפיקורסים, אבל כאשר הם באים אליך, הוי זהיר שאל יתפתה לבך אליהם. 'ולא תתורו אחרי לבבכם' – זה המינות והאפיקורסות! כי אם אין לך את הברירות והוודאות, אם לא ברור לך מספיק ולא ודאי לפניך 'לפני מי אתה עמל', אם לא ברור לך בוודאות ש'נאמן הוא בעל מלאכתך לשלם לך שכר פעולתך' – איך תוכל לענות  לאפיקורסים על ספיקותיהם ושאלותיהם?!

 

אותו ר' אלעזר בן ערך שהכריע את כל חכמי ישראל באמרו: העיקר זה הלב טוב ולהתרחק מהלב הרע, הוא אומר לנו ששמירת הלב זה על ידי שקוד ללמוד תורה!

 

*  *  *

 

רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב מבאר בהרחבה (בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה ס"ב), שהאפיקורסות הזאת שהמשנה מדברת כאן זה לא רק כלפי האפיקורסים שברחובות שבאוניברסיטאות. על אף שצריך בוודאי גם אותם להחזיר בתשובה. אלא הכוונה הוא גם לאותו אפיקורס שמתחבא לו בלבו של כל אדם.

 

"כי אם היה יודע אדם ידיעה בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו, הרי ודאי היה כל אחד מתפלל בהתלהבות גדולה ובדקדוק גדול. כי הרי הקב"ה עומד עליו בשעת התפלה ושומע ומקשיב לכל מילה היוצאת מפיו".

 

רבנו מדייק בלשונו לומר: ידיעה בלב שלם. כי האמונה הברורה הזאת, היא כמו ידיעה אצל האדם המאמין. כי המאמין אינו יכול לומר לך טעם על אמונתו, כי הוא הרי רק מאמין. אבל אצל המאמין עצמו, האמונה כל כך ברורה, כאילו שהוא רואה ממש.

 

ולכן, אם היה יודע האדם ידיעה בלב שלם, באמונה זכה וברורה, שהקב"ה עומד על גביו, כי הרי 'מלא כל הארץ כבודו', ואם כן, הרי הקב"ה עומד לידי בשעת התפלה, ושומע כל מילה של התפלה, הרי ודאי היה זה מביא התעוררות גדולה והתלהבות גדולה לאדם בשעת תפילתו.

 

ולמה, א"כ, אין לנו כל כך התלהבות והתעוררות בתפלה?! – כי אין לנו את האמונה הברורה הזאת שהשי"ת עומד על גבינו בשעת התפלה.

 

כי הידיעה שבלב – זה היצר הטוב שבלב והסתרת הידיעה שבלב – זה היצר הרע שבלב.

 

הסתרת הידיעה הזאת, זה שאין לו את הידיעה הברורה והאמונה החזקה, את ה'לפני מי אתה עמל', שאין לו באופן ברור את ה'נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך', אי הידיעה הברורה הזאת, זה בגלל שאינו שקוד ללמוד תורה, והתוצאה היא בודאי שאינו יודע להשיב לאפיקורסות שבלבו.

 

יכול להיות מצב, שבו האדם נראה חיצונית, כאחד החרדים לדבר ד', ובכל זאת, עדיין יכול להיות, שבלבו פנימה, מסתתר לו אפיקורס'ל קטן! או אפילו גדול!!!

 

אם תאמר לו: אתה אפיקורס! הוא הרי ודאי יפגע מאוד. מה, אני אפיקורס?! אנחנו הרי כולנו שרים בהתלהבות: "אנחנו מאמינים בני מאמינים".

 

רבי נחמן מברסלב זי"ע אמר פעם: אצל העולם אמונה זה מהדברים הקטנים, אבל אצלי האמונה זה מהדברים הגדולים.

 

והסביר ר' לוי יצחק בנדר ז"ל: כי אצל העולם זה נראה כאילו אמונה זה מהדברים הפשוטים, כי הרי לכאורה לכולנו יש אמונה, אנחנו הרי מאמינים בני מאמינים, ולכן לא כל כך עובדים על זה להשיג עוד אמונה ועוד אמונה. אבל רבנו רבי נחמן בא ואומר: דע לך שאמונה זה מהדברים הגדולים מאוד, וצריך הרבה לחפש עצמו כל הזמן האם אכן יש לי אמונה?

 

היה זה בראש השנה של שנת תק"ע, ואצל רבנו ישבו אז גם מגדולי תלמידיו, כמו ר' יודל ור' שמואל אייזיק. ורבנו אמר לכל אחד: "וצריך כל אחד ואחד לחפש עצמו איך הוא אוחז באמונה – ווי האלט איך ביי די אמונה" (עיין היטב ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ה').

 

כי צריך כל אחד לחפש עצמו, בלבו פנימה, האם אכן יש לי בלבי פנימה אמונה ברורה ש'נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך'?! האם ברור לי באמונה ברורה 'לפני מי אתה עמל?!

 

לכן, דבר ראשון זה לחפש עצמו, ולבדוק עצמו טוב, האם יש לי כוחות להתגבר על האפיקורסות שבלבי פנימה? והיכן אני יכול להשיג את הכוחות הללו על מנת להתגבר על האפיקורסות שבלב פנימה, איך אוכל להגיע ללב טוב, ואיך אוכל להתרחק לגמרי מהלב רע.

 

ר' נתן מברסלב, בספרו ליקוטי תפילות, מבקש הרבה: רבוש"ע! תן לי אמונה. והמתנגדים היו אומרים: הנה, הוא עצמו מודה בכך שאין לו אמונה, כי הרי מבקש: תן לי אמונה.

 

אבל האמת היא, שר' נתן ידע בעומק הלב כמה מדרגות רבות יש באמונה! ועל זה היה מבקש ומתחנן: רבוש"ע! תן לי אמונה! האר לי את האמונה!

 

*  *  *

 

רבנו ר' נחמן מברסלב זי"ע מבאר שם (בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה ס"ב) ששורש היניקה של כוחות הרע, של היצר הרע, נובע בין היתר גם מתוך המחלוקת שיש בתוך התורה שבעל פה, בין התנאים והאמוראים בענייני הלכה.

 

כי היצר הרע יונק משם כוחות, לומר: הנה, גם בין הצדיקים יש מחלוקת. ולכן האפיקורסים, בדרך כלל, תולים עצמם באותם המחלוקת שבין הצדיקים, ואומרים: מה, רק להם מותר לחלוק אחד על השני? גם אנחנו יש לנו דעה, גם לנו מותר לחשוב אחרת מהם. ומזה יונק היצר הרע כוחותיו, ומכניס ספיקות בלב האדם, ונתקיים באדם 'חלק לבם' – כי לבו נחלק פנימה, לצד הרע של חלל השמאלי שבלב, ששם מדור היצר הרע.

 

והרי חז"ל אומרים: 'בכל לבבך' – בשני יצרך. שצריך לעבוד את השם יתברך גם עם היצר הרע שבלב. אבל איך אפשר להכניע את האפיקורסות שבלב? את היצר הרע שבלב? אומר לנו רבנו הקדוש שם: שעל ידי לימוד ההלכה הפסוקה, שזה ההכרעה של המחלוקת שבין התנאים והאמוראים, בזה מכניעים את כוח היניקה של היצר הרע.

 

כי לכל מחלוקת של התנאים והאמוראים יש מקום בשורש למעלה, כי 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים'. אבל למעשה, יש הכרעת ההלכה, כפי כללי ההלכה המסורים לחכמי ישראל, ויש שלום בין התנאים, כי השלום זה הסוד של הכרעת ההלכה.

 

לכן, רק כאשר מגיעים להכרעת ההלכה, שהיא השלום בין החכמים, רק אז מתחזקת האמונה שיש לנו בעניין אמונת חכמים, כי מתברר שגם אחרי כל המחלוקת והסברות לכאן ולכאן, בכל זאת יודעים לפי המסורת איך להתנהג על פי כללי ההלכה, וכל זה גורם לחזק גם את האמונה בהשם יתברך.

 

כי האמונת חכמים מאיר גם את האמונה בהשם יתברך, שזה סוד הכתוב: 'ויאמינו בד' ובמשה עבדו' – שכל האמונה בהשם תלוי באמונה במשה עבדו, בצדיקים שבכל דור ודור. כי 'גם בך יאמינו לעולם'. כי 'בא חבקוק והעמידתו על אחת – וצדיק באמונתו יחיה'. כי בכוח הצדיקים מחיים ומאירים את  האמונה.

 

לכן צריך להשתדל מאוד ללמוד הרבה פסק הלכה, שהוא הכרעת השלום בין המחלוקת של התנאים והאמוראים.

 

במיוחד כאשר לומדים בגמרא ובמשניות מחלוקת בין התנאים והאמוראים, צריך לעיין גם בקיצור העניינים של פסק ההלכה. כפי שאכן זכינו וגם רבני זמננו מחזקים מאוד את העניין של לצרף יחד עם לימוד ה'דף היומי' גם את הלימוד של פסק ההלכה, לבדוק ולעיין בהכרעה של ההלכה. כי כאשר יש פסק הלכה, כאשר יש הכרע לשלום, הכרעה של המחלוקת, זה גורם גם לבטל את המחלוקת של היצר הרע שבלבו.

 

כי ה'ודע מה שתשיב לאפיקורס' נובע גם מהתוצאות של השלום שבין התנאים והאמוראים, שזהו ההכרעה של ההלכה, הפסק הלכה. לכן הר"ת של ו'דע מ'ה ש'תשיב ל'אפיקורס הוא: שלו"ם.

 

כי על ידי השלום של פסק הלכה, זה מביא כוח לדעת איך להשיב לאפיקורסות שבלבו פנימה.

 

וזה גם סוד הפסוק: 'אודך ביושר לבב בלמדי משפטי צדקך'. כי רק כאשר יש לאדם את ה'משפטי צדקך', את ההכרעה של המחלוקת, את הפסק הלכה, שהוא, כאמור, השלום שבין התנאים, על ידי זה מתקיים בו: 'אודך ביושר לבב'.

 

כי לפני זה, כאשר היה לו רק את הלימוד של מחלוקת התנאים והאמוראים, עדיין היה לו חלוקת הלב, עדיין היה מקום לאפיקורסות שבלבו, 'חלק לבם', ולא היה לו את ה'בכל לבבך' – בשני יצריך, לא היה לו עדיין את הכוח של 'אודך ביושר לבב', לא היה לו עדיין את ה'לב טוב', כי היה עדיין אחיזה ליצר הרע שיהיה לו גם את ה'לב רע', והרי העיקר זה לב טוב ולהינצל מלב רע, להינצל מהיצר הרע שבחלל השמאלי שבלב.

 

ואיך מגיעים לזה? איך מגיעים ל'אודך ביושר לבב' – זה על ידי 'בלמדי משפטי צדקך'.

 

לכן רבנו, ר' נחמן מברסלב, החשיב מאוד את לימוד ההלכה ושמירת ההלכה.

 

רבנו אמר פעם: אתם יכולים ללמוד את ספרי ולפרשו איך שאתם רוצים, אבל בתנאי אחד: שלא מקמטים, שלא משנים, אפילו סעיף קטן של ההלכה.

 

כמי שאומר: אני נותן לך רשות לומר בספרי כל פשט שתרצה, כל פירוש שרק יעלה על לבך, אבל דבר אחד הנך צריך להיזהר: שכל פשט שרק תאמר, וכל פירוש שרק תפרש, צריך שזה לא יסתור, חלילה, אפילו סעיף קטן בשולחן ערוך.

 

ר' נתן מברסלב אמר פעם: יש לנו ג' דברים ברורים, שהם כפסק הלכה ברור, בענייני ההשארה של רבנו רבי נחמן מברסלב, שזה משמש לכל אחד כהוראה ברורה לכל אחד מהמתקרבים לרבנו, והם: א לימוד פסק הלכה כל יום. ב התבודדות ושפיכת הלב והנפש לפני השם יתברך כל יום. ג בראש השנה צריך להתאסף באומן ליד קברו של רבנו ולהתפלל שם.

 

כי לימוד ההלכה וקיום ההלכה זה כלול במה שאומר ר' אלעזר: הוי שקוד ללמוד תורה!

 

שקוד ללמוד פירושו: תלמד בשקדנות, בזריזות, בהתמדה, תשקוד על לימודך עד שתברר בבירור היטב את כל פסקי ההלכה שבתורה

 

ועל ידי זה תזכה לדעת איך להשיב לאפיקורוס

 

אבל לא רק לאפיקורס שברחובות לא רק לאפיקורס שבאוניברסיטאות לא! אלא גם, ואולי בעיקר, לאפיקורוס שבלבך פנימה

 

כי בכוח הבירור שיהיה לך בלימוד פסק ההלכה, שזה, כאמור, השלום שבין התנאים, מזה יהיה לך כוח לענות לאפיקורסות שבלב האדם כי יהיה לך ידיעה ואמונה ברורה של:

 

דע! לפני מי אתה עומד

 

דע! לפני מי אתה עמל

 

ויהיה לך ברור כשמש בצהריים ש'נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך'

 

*  *  *

 

במשנה ד' פרק ב' מתחילה המשנה:

 

"הוא היה אומר"

 

ובהתבוננות קל, מיד מבינים, שהכוונה על ר' גמליאל – שהוא היה בנו של ר' יהודה הנשיא שהוא בעל המימרא במשניות הקודמים, כמפורש במשנה ב'

 

והנה, כאשר מתבוננים בסדר הדברים ממשנה יב' בפרק א' עד משנה ד' כאן בפרק ב', הרי נמצינו למדים, ששמעיה ואבטליון הם העבירו את מסורת התורה לשמאי והלל, ושמאי והלל העבירו את מסורת התורה גם דרך צאצאיהם, ובמיוחד נזכרים שושלת הלל שהם שושלת הנשיאים, שהם מוזכרים ממשנה טז' פרק א' עד משנה ד' פרק ב', ר' גמליאל ור' שמעון בן גמליאל ר' יהודה הנשיא ור' גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא, וגם דרך תלמידם ר' יוחנן בן זכאי שהוא מוזכר במשנה ט' פרק ב'

 

מה שמעניין כאן במשנה ד', שבאמצע המשנה אחרי ה'הוא היה אומר' שזה כאמור סובב הולך על ר' גמליאל בתחילת המשנה, שהוא היה, כאמור, בנו של ר' יהודה הנשיא, חוזרת המשנה להביא שוב את מאמריו של הלל הזקן ומאמריו נמשכים מאמצע משנה ד' (ויש גרסאות ששם כבר מתחיל משנה ה') עד משנה ט', ושם מתחילים כבר להביא את אמרותיו של רבן יוחנן בן זכאי ודבר זה צריך עיון רב למה לא סידרו את הדברים במקומו, בפרק א' בתוך שאר המימרות של הלל הזקן?

 

ואפשר, וכך משמע מכמה מפרשי המשנה, שמסדר המשנה רצה להדגיש שרבן יוחנן בן זכאי המוזכר מיד במשנה ט' גם הוא היה המשך השושלת של הלל הזקן, וזאת מעבר להמשך השושלת של הלל דרך צאצאיו המוזכרים כולם בזה אחר זה ממשנה טז' פרק א' ועד משנה ד' כאן בפרק ב'

 

*  *  *

 

כלל הדברים, המשנה כאן, משנה ד' בפרק ב' – וכאמור שיש גרסאות שדברי הלל, זה כבר משנה חדשה, משנה ה' – חוזרת ומביאה לנו שוב עוד מאמרים מהלל הזקן, ובתוך דבריו אמר:

 

"אל תאמין בעצמך עד יום מותך"

 

ודאי שאין הכוונה לומר שהאדם צריך לזלזל, חלילה, בגדולת כוח נשמתו

 

אדרבה ואדרבה, חייב כל אדם להאמין בכוחו הגדול של נשמתו הטמונה בקרבו

 

רבנו הקדוש ר' נחמן מברסלב אמר פעם:

 

"אל תתנו לקטנות שלכם להסתיר את הגדלות שלכם"

 

כי כאשר עובר על האדם מעברים וירידות רוחניות וכאשר נכשל האדם חלילה, בדברים שליליים, הרי אז יכול להיכנס לו מחשבות כאילו והוא נשמה פחותה נשמה ירודה נשמה חלשה ואז הרי יכול ליפול לגמרי כי אז יש אפשרות שיתגנב לו ללבו מחשבה שהוא איש לא יוצלח והוא לא יוכל אף פעם להגיע למדרגות רוחניות

 

על זה בא רבנו הקדוש לחזק את מהלך הפסוק של:

 

"ויגבה לבו בדרכי הוי"ה"

 

כי בדרכי ד', ונגד היצר הרע צריך להיות במצב של 'ויגבה לבו'

 

כי צריך כל אדם, בכל זמן ובכל מצב, להאמין באמונה שלימה וברורה שיש להשי"ת נחת ממנו ויש בו נשמה טהורה וגדולה אפי' כאשר נדמה לו בחיצוניות שעוברים עליו כאלו קשיים רוחניים אין זה אומר כלום על מצב הנשמה הפנימית שבקרבו

 

כפי שהרב ר' לוי יצחק בנדר ז"ל (שיום פטירתו חל ביום כב' תמוז) היה רגיל לומר על הפסוק:

 

"גדול וקטן שם הוא" שם, בעולם האמת, רק שם, יודעים מי הוא הגדול ומי הוא הקטן

 

כי שם בעולם האמת מתברר פתאום שעליונים למטה ותחתונים למעלה כל מי שהיה גדול כאן – שם הוא דווקא קטן מאוד וכל מי שהיה נחשב קטן בעולם הזה – שם הוא דווקא גדול ולמעלה

 

ולכן צריך כל אדם לברר לעצמו את האמונה הברורה על גודל מעלת נשמתו וילך בדרך של 'ויגבה לבו בדרכי ד' שיחדד למוחו ולבו, שיחשוב וירגיש כל פעם מחדש, שיש לו כוחות רוחניות, והוא יכול להיות גם בעל מדרגה גדולה ויש לו כוח להתקרב מאוד להשם יתברך וגם הוא עדיין יכול להיות פעם מגדולי העולם

 

כל זה לא נועד, חלילה, שייכשל במחשבות של גאווה ופניות אלא צריך לחשוב את המחשבות הללו בכדי שיוכל כל אדם להגיע לכל מעלותיו כפי מדרגת שורש נשמתו

 

כי אסור לו לשום אדם לזלזל, חלילה, בגודל מעלת נשמתו

 

*  *  *

 

יש אמרה ידועה מבעלי המוסר:

 

"אכן יש רחמנות גדולה למי שאינו מכיר חסרונותיו אבל יש רחמנות עוד יותר גדולה למי שאינו מכיר במעלותיו"

 

כי צריך תחילה לדעת ש'חביב האדם שנברא בצלם' וחיבה יתירה לישראל שנקראו בנים למקום

 

ורק אחרי שהוא יודע ומכיר את גודל מעלת נשמתו אז, ורק אז, צריך לעבוד על עצמו לא ליפול חלילה לגאווה ופניות

 

כי דווקא כאשר יודע שיש לו פוטנציאל להיות כל כך גדול, דווקא בגלל זה הרי אפשר לדרוש ממנו עוד ועוד ואשר על כן ידיעת מעלתו רק יחזק בו את הרגשת השפלות האמיתית

 

ומכל זה ברור שה'אל תאמין בעצמך עד יום מותך' זה לא לומר שהאדם צריך לא להכיר במעלותיו הרוחניות, חלילה מלחשוב כך

 

רק אדרבה כאשר היצר הרע רוצה להפילו לעוונות חטאים ופשעים, הרי אז צריך לברר לעצמו הדק היטב ולומר לו: לא! אינני מתפתה ממך כי יש לי נשמה גדולה וטהורה ואני יכול להגיע למדרגות רוחניות גדולות ולא אוותר על המדרגות הנפלאות שגם אני יכול לזכות להם

 

כי לכל אחד יש 'מטה עוז' כפי שרבנו רבי נחמן כותב (בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה כ'), שעל זה נאמר 'מטה עוזך ישלח ד' מציון רדה בקרב אויבך' כי כל אחד יש לו את ה'מטה עוז' של הנקודות טובות שלו ועם המטה והמקל הזה הוא צריך להילחם עם היצר הרע שבא להפילו ולהחלישו כאילו הוא אינו חשוב כלל

 

וכנגד יצר  הרע הזה, צריך כל אדם לעמוד כנגדו, ולהרים עליו את ה'מטה עוז' של הנקודות טובות שבו, ולהילחם בחירוף נפש נגד היצר הרע המחליש דעתו ולומר לו: לא אתפתה בשום פנים ואופן אליך כי אני נשמה טהורה וגדולה ואני שייך לאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב אני נשמה ששייך לכל כלל ישראל

 

*  *  *

 

רבנו הקדוש רבי נחמן מביא (בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה י"ז), שיש נשמות שנאבדו ונפלו לתוך הסטרא אחרא, ואז הטוב נטמע כל כך בתוך הטומאה, עד שהם נקראים כבושים תחת יד הטומאה

 

ובכל זאת, כותב רבנו הקדוש שם, שאפי' את אותם הנשמות צריך לעורר אותם ולגלות להם שגם הם נשמות טהורות ומיוחדות ובכך לעזור להם לצאת מטומאתם

 

כי על אף שזה בודאי שיהיה קשה מאוד להוציא אותם משם כי הוא כבר כבוש תחת ידם בפרט כאשר מדובר על נשמה של ישראל שנפל בין אומות העולם ונולד בין אומות העולם וגדל כל ימיו בין אומות העולם וכאשר הוא צריך לחזור להיות בין ישראל הרי הוא צריך להתגייר, כי הוא הרי נולד ממש בין אומות העולם והוא צריך להפוך עצמו להיות גר

 

או שמדובר לפעמים בנשמה של ישראל שנפלה ונכבשה בין אומות העולם והוא יומם ולילה נמצא ביניהם עד שאין רואים שום הבדל בינו לבין כל שאר כל אומות העולם אשר סביבותיו ואז, כאשר הוא מתעורר לפעמים והוא רוצה לצאת משם אזי הסטרא אחרא ודאי נלחמת בחירוף נפש לא לתת להם לצאת משם

 

כי אז, הרי בודאי שקשה להם מאוד להיפרד מכל ההרגלים שכבר הרגיל את עצמו בהיותו כל כך הרבה שנים בין תרבות אומות העולם

 

בכל זאת בא רבנו הקדוש לחזק ברכיים כושלות גם לאותם הנשמות הנפולות ומגלה סודות נפלאים בכל זה על פי דברי רב ספרא משתעי:

 

"שראה פעם אחת דג גדול, דג ענק, שהוציא ראשו מהמים, והיה לו קרניים ועל זה היה חקוק: 'אני בריה קלה שבים ואני הולך לפה של הלווייתן'"

 

'אני מהדגים הקטנים של הים' וזאת לזכור שמדובר בדג שהיה גדול כשלוש מאות פרסה זה דג ענק שבענקים אורכו כ- 1200 קילומטר 'ואני הולך להיכנס לפה של הלוויתן'

 

ודאי שבכל דברי חז"ל הללו יש הרבה סודות התורה כפי הידועה בשם הגר"א:

 

"שבאגדות חז"ל שם הסתירו חכמינו את כל סודות התורה והקבלה"

 

ובא רבנו רבי נחמן להסביר את דברי רב ספרא, שיש כאן לימוד עצום של התעוררות והתחזקות

 

כי יש לפעמים שבגלל עכירות המעשים וכסילות השכל, בגלל תאוותיו של האדם, ואז נחשך אצלו לגמרי היראה והאהבה וגם כאשר הוא נעמד ללמוד ולהתפלל ולעשות מצוות אבל נחשך אצלו לגמרי היראה והאהבה כי זה חושך גדול אצלו והוא אינו מרגיש כלום, כי נחשך אצלו לגמרי היראה והאהבה

 

כפי שמצאנו שהיה אצל מערת המכפלה, שאברהם אבינו היה מרגיש שם אור גדול אור של שער השמים שמשם הנשמות עולים לגן עדן ואצל עפרון היה זה חושך עצום כי הוא רצה להיפטר מהמערה הזאת

 

כך גם עובר לפעמים על נשמה ישראלית שנפלה בין הסטרא אחרא, והטוב שלה כבוש בין העכו"ם ולפעמים, גם אם בפתע פתאום, הנשמה הכבושה הזאת, הטוב הכבוש הזה, נזכר מאין הוא מגיע כי הוא הרי מגיע ממקום קדוש וטהור אבל אז דייקא מתגברים ביתר שאת כל כוחות הטומאה, והם כובשים אז שוב את הטוב הזה תחת ידה והיא קושרת את הטוב הזה יותר בעמקי הטומאה עד כדי מצב שלפעמים גם הנשמה כבר שוכחת לגמרי מאין היא נלקחה, והיא שוכחת את מעלתה וגדלותה

 

ולכן, צריכים הצדיקים לגלות גם אז לכל אותם הנשמות שידעו, שבכל זאת, גם עכשיו, עדיין היא כן חשובה וגדולה

 

כי הרי את כל זה אנחנו מסבירים גם לגבי המשנה הנלמדת עתה, 'ואל תאמין בעצמך עד יום מותך' שאין הכוונה לא להאמין לכוחות נשמתו אדרבה, צריך בכל עת להזכיר לגופו שיש בתוכו נשמה קדושה וטהורה שנמשכת ממקום עליון גבוה ונורא

 

וזה סוד הנאמר אצל מרדכי הצדיק: 'ושמעו הולך בכל המדינות' שדברי הצדיקים צריכים להישמע בכל המדינות, עד שיתקיים 'ורבים מעמי הארץ מתייהדים' כי הטוב נזכר במעלתו וגדולתו ואז הוא חוזר שוב לקדמותו

 

כי צריך שהטוב ייזכר שוב איך שהוא נלקח ממקום עליון מאוד כי הוא הרי חלק מנשמות ישראל שכל העולמות נברא בשבילם

 

וחז"ל מגלים לנו על הפסוק: 'והמה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו'שהשי"ת נמלך בנשמות ישראל לפני שברא את העולם וממילא הרי יוצא מכאן שנשמות ישראל קדמו לעולם כי הרי השי"ת נתייעץ אתם על בריאת העולם

 

ואת זה צריך להזכיר כל אחד לעצמו, שנשמתו מגבהי מרומים שנשמתו קדמה לבריאת העולם ונשמתו גם היה בתוך מחשבתו של השי"ת לפני בריאת העולם

 

ולכן, במיוחד כאשר הנשמה מתעוררת, והיא רוצה לצאת מתחת יד הטומאה, ואז הרי בודאי שאיננה יכולה להתנתק משם בקלות וכאשר רצונה בכל זאת להתגבר, הרי צריכה הנשמה לדעת שבכוח ההתעוררות שלה היא מצליחה לעורר יחד אתה עוד הרבה נשמות נוספות שהסתובבו סביבה במקומות הטמאים והשפלים

 

כי הרי עד עכשיו, בכל אותם השנים שעברו עליו בחושך, ובאותם הזמנים שהיה כל כך מרוחק מהשי"ת, הרי שבאותם הזמנים הסתובב הרבה בין אומות העולם ובין אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, ואז הרי התווספו לו חברים חדשים ידידים חדשים וגם הם כולם הרי שייכים לעת עתה לאותם מקומות השפלים והנבזים כי הרי משם הוא מכירם וכאשר הוא מתחיל להתעורר בתשובה, והוא מצליח להתנתק ממקומות הטמאים, אזי הוא מושך יחד אתו את כל אלו הנשמות של החברים החדשים והידידים החדשים שאותם הוא הכיר כל ימי שבתו בחושך

 

וכשהטוב הזה נזכר מהיכן הוא נלקח, כשהנשמה הזאת נזכרת מהיכן שורשה, אז הוא מתחיל לרחם על עצמו: לאן נפלתי איך זה שבאתי ממקום עליון וגבוה כזה ועכשיו אני נפלתי למקום נמוך כזה

 

וזה הפירוש בדברי רב ספרא משתעי: 'אני בריה קלה שבים' – אני נשמה גבוהה מאוד, שהיא יותר גבוה מכל הד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשייה, כי הרי נשמתי קדמה לעולם ואני הייתי במחשבתו של השי"ת לפני בריאת כל העולמות וזהו 'בריה קלה שבים', כי דבר קל צף ועולה למעלה כן גם הנשמה היא למעלה מכל הד' עולמות המרומז במ"ם, והיא הייתה במחשבתו של השי"ת המרומז ביוד, י"ם, 'בריה קלה שבי"ם' כי הרי 'ישראל עלה במחשבה תחילה' ובכל זאת אני הולך עכשיו לכיליון והפסד, כי הטוב שלי נכבש בין תרבות אומות העולם אני הולך לכיליון והפסד בפיו של הלוויתן

 

כי הנשמה נזכרת שהיא הייתה בתוך מחשבתו של השם יתברך בעת שהתייעץ אתם לפני בריאת העולם וזה מרומז בדברי רב ספרא שאותו הדג היה גודלו ש' פרסה כי שלוש מאות מרמז על עניין המחשבה שמחולק לג' חלקים: חכמה בינה דעת ו'פרסה' מרמז על עניין העצות כי על הפסוק: 'כל העם אשר ברגלך' אומרים חז"ל: 'ההולכים אחר עצתך' הרי לפי זה 'פרסה', רגליים' מרמז על עניין העצה וזה מה שרב ספרא מרמז, שהדג, שהוא הנשמה הישראלית, נזכרת, שהיא כל כך גדולה, שהיא הרי הייתה במחשבתו של השם יתברך בעת שהתייעץ אתם על בריאת העולם ועכשיו אני נופלת לתוך פיו של הלוויתן?!

 

ובכוח הרחמים שהנשמה מרחמת על עצמה כי היא נזכרת בגדלותה ובכוחה הגדול ובכוח זה היא מצליחה להתנתק מהטומאה, וחוזרת לשורשה ואז היא חוטפת ומושכת יחד איתה את כל אלו הנשמות שהתחבר אתם בתוך שבתו בימי הטומאה שעברו עליו

 

וזהו חיזוק גדול לכל אלו שעובר עליהם ימים קשים ברוחניות והרבה פעמים נופל האדם למקומות שפלים ונבזים ושם הוא מחבר עצמו לחברים לא טובים לאידישקייט שלו ואז כאשר בכוח דברי הצדיקים הוא מתחיל להתעורר, הרי יכול ליפול לייאוש על גודל עוצם ריחוקו ועל גודל עוצם העבודה הקשה שיש לו כעת להתנתק מהטומאה אבל עליו לדעת, שכנראה יש לו שליחות גדולה מהשמים לנתק יחד אתו את כל אלו הנשמות שהסתובבו איתו יחד כל ימי שבתו בתוך החושך כי רק בגלל זה שלחו אותו משמים למקום שפל זה בכדי שיתקן ויעלה אתו יחד עכשיו את כל אותם הנשמות שנמצאים גם הם באותם המקומות הטמאים והשפלים

 

כמו כן באופן רוחני, שכאשר האדם נמצא במקום שפל ונבזה, הרי בכוח הרהורי תשובתו שמהרהר שם בתוך ימי שבתו בתוך הטומאה, בכוח זה הוא מאיר אור גדול במקום חושך זה ואז הוא מעלה משם בירור הניצוצות שנמצאים באותם מקומות שפלים ונבזים שזה מרומז על העניין מה שאמרו חז"ל: 'לא הלכו ישראל בגולה אלא בכדי שיתווספו עליהם גרים' כי הניצוצות הקדושים שהוא מצליח לבררם מבין המקומות השפלים הללו, כאשר הוא מתעורר לעשות שם תשובה אחרי שנפל לשם, אותם הניצוצות נקראים גרים ובעלי תשובה

 

*  *  *

 

ולכן, כאשר לומדים את המשנה הזאת 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך' הרי ודאי שהלל הזקן – שהוא כידוע היה מגדולי המחזירים בתשובה והמגייר את הגרים – ודאי שהלל זה לא בא, חס וחלילה, להחליש את גודל מעלת הנשמה של כל אחד מישראל, חלילה, כי בודאי שהלל הזקן ידע להעריך ביותר גודל מעלת כל נשמה ונשמה, כפי שמצאנו הרבה בספרי חז"ל על הגרים ובעלי התשובה שהלל היה מקרב

 

אלא כל כוונת הלל הזקן היה אל תאמין בעצמך, אל תאמין בגוף שלך, עד יום מותך כי גם כאשר אתה רואה שיש לך נשמה טהורה וקדושה, ואז אולי יתגנב מחשבה אצלך שאתה כבר לא צריך לפחד מהיצר הרע וחיילותיו אולי תחשוב לעצמך שאינך צריך כבר לפחד מהתאוות של הגוף שלך אולי תחשוב לעצמך: אני כבר יכול ללכת בלי פחד בעולם הזה על זה אומרים לו: לא! אין לך שום ביטוח

 

'אל תאמין בעצמך', כפי שרבנו רבי נחמן כותב (בספר שיחות הר"ן): אם אתה ב'עצמך', אם אתה לבד, אם אתה לא מחובר לצדיקים, לחברים טובים, אזי 'אל תאמין בעצמך'

 

כי גם אם אתה עובד ד', וגם אם אתה לומד ומתפלל, ואתה חושב לעצמך שהינך כבר יכול להסתכל, חלילה, גם על דברים טמאים ואסורים, כי זה כבר לא יזיק לך על זה אומרים לו: לא!

 

אדרבה ואדרבה, דע לך שאותם הנשמות הגבוהות יכולים ליפול יותר לפיו של הלוייתן כי היצר הרע מתלבש עצמו הרבה פעמים ביותר על הנשמות הגבוהות

 

כי צריך כל אחד לדעת שיש לכל אחד גוף שהוא כמו בהמה גוף שהוא מלא תאוות ומידות רעות ומושחתות כי הגוף מושך לכלל כל התאוות, תאווה, גאווה, קמצנות, כעס וקנאה ואין לאף אחד ביטוח, כי מצד הגוף 'אל תאמין בעצמך' תפחד תמיד מהיצר הרע כי הגוף יש לו כוחות עצומים וגם אם אני נשמה גבוהה אבל גם הגוף חזק

 

מספרים: שתלמידיו של האר"י הקדוש עמדו ליד חברם הגוסס וכששאלוהו האם עדיין גם עתה יש יצר הרע? ענה ואמר להם: האמינו לי שהיצר הרע רוצה עכשיו שאקרא קריאת שמע בקולות ובתנועות כדי להתגאות ולהתפאר לפני יציאת נשמתי

 

לכן עד זיבולא בתרייתא צריך להיזהר מהגוף כי הרי יוחנן כהן גדול היה שמונים שנה כהן גדול ובסוף ימיו נמשך למינות

 

יש אמרה  של רבנו הקדוש: גם מת יכול שיהיה לו עדיין גאווה מהלוויה יפה

 

לכן, 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך' כי הגוף יכול לסחוב את האדם לנוקבא דתהומא רבה

 

כפי שהספרים נותנים על כך משל נאה:

 

הגוף של האדם נדמה ונמשל לסוס המנהיג את העגלה, שבו יושבים לפעמים גם אנשים מכבודים מאוד ועשירים גדולים ופעמים אפילו המלך בעצמו יושב בעגלה אבל צריך לזכור טוב שהסוס נשאר סוס וכאשר הוא יראה מול עיניו איזה דבר שמפחיד אותו מאוד, אזי הוא ירד מהדרך והוא יכול לסכן את כל יושבי העגלה

 

כך גם הדבר לגבי הגוף, שהוא לפעמים מנהיג את העגלה של נשמה גדולה מאוד אבל הגוף נשאר גוף ואם לא משגיחים ולא נזהרים, אזי הגוף יכול להתבלבל מכל מיני תאוות ומידות רעות ומושחתות, כמו הסוס שמתבלבל בדרך ואינו שם לבו מי יושב לו כעת בעגלה עני ואביון או שר ומושל

 

אל תאמין בעצמך אל תאמין בסוס שלך

 

*  *  *

 

אבל כל זה רק מצד הגוף אבל מצד הנשמה, אדרבה, תאמין מאוד בגודל מעלת נשמתך

 

וגם כאשר עובר זמנים קשים – תחזק עצמך שסוף כל סוף יש עניין ששם נתהפך הכול לטובה

 

הדברים נאמרים במיוחד כאשר נמצאים בתקופת השנה בימי בין-המצרים, (כאשר בדרך כלל לומדים פרק ג' זה של מסכת אבות בימים אלו במחזור הב'), ימים אשר בהם בוכים ומבכים את החורבן הרי אנחנו מזכירים לעצמנו שצריך לעורר את הרחמים עלינו כי מצד אחד יש לנו כזה נשמה גבוהה ומצד שני יש לנו כזה חורבן עם הגוף ותאוותיו

 

כמו כן בכלליות, כפי שכתוב בספרים, שלעתיד לבוא ימי בין המצרים יתהפכו להיות ימי ששון ושמחה כמו שכתוב: 'צום הרביעי וצום החמישי יתהפכו לימי ששון ושמחה'

 

וכתוב בספרים שלעתיד לבוא יהיה שבעה עשר בתמוז יו"ט ראשון ותשעה באב יו"ט אחרון ובאמצע יהיו ימי חול המועד

 

אם כן יוצא, שימי בין המצרים יש בהם, ב'בכוח' שלהם, בפוטנציאל שלהם, להיות ימי חג אבל כעת, צריך עדיין לעורר את הרחמים עלינו ולבכות ולקונן בחצות ובקינות, על החורבן הגדול ואז דייקא נזכה שיתהפכו הימים לימי ששון ושמחה

 

כמו כן בפרטיות, כל אחד ואחד צריך לדעת, שמצד אחד הגוף הוא אכן עז בתאוות עולם הזה חורבן גדול רוצה הגוף להפיל על הנשמה ויש אכן סכנה גדולה ממנו ומצד שני על כל אחד מאתנו גם לדעת, בכל עת, את גודל מעלת הנשמה שבקרבו ואיך שהנשמה שבקרבו יש בכוחה להפוך גם את הגוף למרכבה רוחנית לצד הקדושה

 

ודייקא בכוח מחשבות אלו יתגלה אור הנשמה על הגוף באופן שהגוף יהיה בטל ומבוטל לאור הנשמה

 

*  *  *

 

בפרק ב' משנה טו מובא: ר' טרפון אומר היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק

 

המפרשים מסבירים שר' טרפון, כידוע, היה עשיר גדול הרבה עבדים; הרבה משרתים; הרבה כוח עבודה היו צריכים אצלו על מנת להספיק לסיים את כל המלאכה המרובה והמציאות היא, שגם כאשר היום קצר, ויש גם שכר הרבה לתגמול העבודה, כי השכר היה בהתאם שכר הרבה בכל זאת עדיין הפועלים עצלים ועם כל זאת הבעל הבית היה דוחק

 

ר' טרפון לקח את כל זה למשל על מציאות החיים של כל חיי העולם הזה היום קצר כל היום כל ימי חיי העולם הזה קצרים הם קצרים המה מאוד

 

כל אחד ואחד, גם אלו אשר אכן זוכים לאריכות ימים ושנים, בכל זאת כל זה נחשב ל'היום קצר' והרי על כך מצאנו כתוב כמה פעמים בתנ"ך את לשון הפסוק:

 

'ימינו כצל'

 

והמדרש מביא על כך:

 

'לא כצילו של אילן ולא כצילו של עוף הפורח אלא כצילו של דבורה שיש לה כנפיים ואינה עושה צל'

 

כך חייו של כל ואחד פורחים ונעלמים להם כאילו לא היו

 

היום קצר כל ימי חייו של כל אדם, קצרים הם נעלמים מהר עוברים מהר

 

ומצד שני, המלאכה מרובה יש הרבה מה לעשות במשך כל ימי חיינו הקצרים והמהירים הן בענייני 'סור מרע' והן בענייני 'עשה טוב'

 

ובכל זאת, עדיין הפועלים עצלים

 

הגוף של כל אחד הרמ"ח אברים והשס"ה גידים הטבעים של כל אחד ואחד כולם מונחים במצב של עצלות הרוח בתוך מלאכה מרובה כזאת ובמציאות של מהירות החיים הללו

 

ובכדי לעורר את האדם מתרדמתו, בא ר' טרפון לעורר את כל אחד ואחד מאתנו בשתי אופנים

 

מצד אחד הוא מעורר אותנו בידיעה שהשכר הרבה הרי יודע הינך כמה שכר הרבה ממתין לכל אחד ואחד שמצליח להרבות פעולות טובות

 

ומצד שני מעורר ר' טרפון את כל אחד ואחד מאתנו, בידיעה שהבעל הבית דוחק הבורא כל עולמים אינו מוותר הבורא כל עולמים יכול גם לדחוק את האדם

 

והגית בו יומם ולילה תורה ותפלה מצוות ומעשים טובים סור מרע ועשה טוב

 

יסוד ההתעוררות היא מהירות ופריחות הזמן שצריך כל אחד ואחד להתבונן היטב במשך כל ימי חייו, איך שימי חייו פורחים מהר היום קצר ובמהירות עצומה עוברים על האדם רגע אחרי רגע דקה אחרי דקה שעה אחרי שעה יום אחרי יום שבוע אחרי שבוע חודש אחרי חודש שנה אחרי שנה

 

כן, כן, הכול פורח מהר מהר היום קצר ובתוך היום קצר הזה יש עבודה מרובה אבל דע לך, שעל העבודה המרובה הזאת יש מצד אחד שכר הרבה אבל מצד שני יש גם בעל הבית שדוחק להשלים את המלאכה

 

*  *  *

 

בליקוטי מוהר"ן (ח"א תורה מ"ט) מדבר רבנו ר' נחמן מברסלב הרבה מעניין גדולת ומעלת התשובה הדברים נאמרים גם לכל ימות השנה ובמיוחד כאשר נמצאים בחודש אלול, חודש התשובה (ובמחזור הרביעי של לימוד מסכת אבות הרי לומדים פרק זה בחודש אלול) שם במאמר, מביא רבנו את המאמר חז"ל: 'גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד' רבנו הקדוש מדבר שם הרבה על גדולת הכוח של התשובה שבכוחה להפוך הכול לטובה

 

המאמר שם בנוי על הפסוק: 'והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגיבור לרוץ אורח' שבעל התשובה הרי הוא כשמש, שיוצא אחרי הלילה הארוך

 

והוא יוצא כגיבור על הארץ מתוך חשכת הלילה 'כגיבור לרוץ אורח' על אף כל הלילה הארוך שעבר עליו עד עכשיו בחושך

 

אבל נשאלת השאלה: מה באמת עושים עם כל הזמנים הללו שהיו בחושך? הרי גם את הזמן הזה צריך לתקן? ואיך מתקנים זמן שהלך לאיבוד?

 

ודאי, שעצם זה שהוא מתעורר לעשות תשובה זה חשוב מאוד חשוב ביותר כי הוא מציל את חייו שמיום זה ואילך אבל מה עושים עם כל הימים שכבר עברו עליו בחושך מה עושים עם כל אותם הימים והזמנים שלא למד בהם, ולא התפלל בהם, ולא עשה בהם מצוות, ואף גם זאת, שעשה בהם דברים נגד רצונו יתברך, איך מתקנים את כל אותם הימים והזמנים שהלכו, לכאורה, לאיבוד?!

 

מגלה לנו שם רבנו הקדוש, שאכן בעל התשובה צריך מאוד מאוד להזדרז בעבודתו ולהיות 'זריז ונשכר' כי הוא צריך לחטוף הרבה במהירות גדולה כדי שיספיק לחטוף עוד ועוד שישלים את החסר שישלים את מה שהחסיר

 

'איהר דארפט זיך זייער יאגן איהר זאלט נאך קענען עפעס חאפין' – כלשונו של רבנו הקדוש שם

 

*  *  *

 

וההסבר בעניין המהירות שצריך למהר ולהזדרז, שמעתי מסבי מורי הרה"צ ר' שמואל שפירא זצ"ל וממו"ר הרה"ח ר' לוי יצחק בנדר זצ"ל, שניהם כאחד פירשו את דברי רבנו הקדוש, על פי דבריו שהוא מגלה בליקוטי מוהר"ן (ח"ב תורה נ"ט) על מאמר חז"ל: 'יש זריז ונשכר ויש זריז ונפסד', ותמצית הדברים שם:

 

כי מי שהוא עובד ד' מנעוריו, כאברהם אבינו, שמגיל 3 הכיר את בוראו, והוא הולך מיום ליום ממדרגה למדרגה, 'ואברהם זקן בא בימים' הרי ודאי, שהוא אינו צריך למהר ולהזדרז לחטוף מצווה אחר מצווה כי הוא במדרגה כזאת שהוא יכול להשיג גם את ההשגות אלוקות שיש בין המצוות

 

כי הרי 'מצווה גוררת מצווה' ואם כן, יש בודאי מה שמקשר בין מצווה למצווה יש עבודה והשגה ששייך למקום של 'בין המצוות' שזה סוד: כל דיבורי התורה שיש בין מצווה למצווה (וכמבואר גם בארוכה בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה כ"ב) ועל כן, אותם הצדיקים צריכים להתבונן בין מצווה למצווה, על מנת להשיג את אותם ההשגות הרוחניות כי הזריזות אצלם זה בחינת 'זריז ונפסד'

 

אבל מי שהוא בעל תשובה, שעברו עליו ימים ושנים בחושך הוא צריך להזדרז מאוד, ולחטוף, מהר, מיד, בזריזות, מצווה אחר מצווה ולא להתעכב בין מצווה למצווה כי עליו נאמר 'יש זריז ונשכר' כי הוא צריך לחטוף ולהשלים את כל מה שהחסיר עד היום להחזיר את כל הימים שעברו עליו בחושך

 

*  *  *

 

כל זה נכלל בדברי ההתעוררות של ר' טרפון, שמתאימים בודאי לכל ימות השנה ובמיוחד למי התשובה, ימי חודש אלול:

 

היום קצר והמלאכה מרובה

 

כל שכן וכל שכן, כאשר חטאנו עוינו ופשענו, ואנו מתעוררים עתה בימי אלול הללו לעשות תשובה הרי ודאי שצריך לצאת מהמצב של הפועלים עצלים כי צריך להזדרז מאוד מאוד לחטוף כמה שיותר מתוך המלאכה המרובה באותם הימים הקצרים שעוד נשאר לנו אחרי שכבר עברנו כל כך הרבה ימים ושנים בחושך

 

המשנה הזאת של אמרת רבי טרפון, תפקידה לעורר את האדם: דע לך, שצריך אתה להתעורר כי היום קצר והמלאכה מרובה ותראה איך שבכל זאת הפועלים עצלים

 

עד מתי עצל תשכב?

 

מתי כבר תחטוף איזה התעוררות לעשות תשובה?

 

מתי כבר תקום משנתך?

 

מתי כבר תתקרב שוב להשי"ת?

 

צועקים לכל אדם:

 

קום כבר משנתך!

 

תפסיק לישון את ימי חייך!

 

עד מתי יהיה מצב אצלך של ה'פועלים עצלים'

 

ומעוררים את האדם בשני אופנים:

 

מצד אחד מגלים לו שיש שכר הרבה הרי יש כל כך הרבה שכר גם בעולם הזה

 

כן, גם בגשמיות, כאשר תצליח לעורר את העת-רצון, הרי יכול אתה לזכות שיהיה לך ב' שולחנות במקום אחד תורה וגדולה במקום אחד 'שכר הרבה'

 

אבל העיקר ברוחניות, לא רק בעולם הבא, אלא גם בעולם הזה, לחיי הנפש רוח ונשמה שלך של הרגשת קרבת אלוקים שעל זה ודאי 'נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך'

 

ומצד שני מעוררין אותו גם ביראת העונש של 'בעל הבית דוחק'

 

השי"ת יכול לדחוק, להכות, להעניש ולא רק בגיהנום, לעתיד לבוא, אלא, רח"ל, גם בעולם הזה

 

וגם אם מאיזה שהיא סיבה, הוא בכל זאת לא יכה אותך בגשמיות, ותצליח להרוויח כסף כבוד קריירה, אבל הוא יכה אותך, חלילה, בנפש הוא יכול לקחת ממך את כל הרגשת החירות את כל הרגשת שלוות הנפש את שמחת הנפש

 

כי ר' טרפון בא לעורר את כל אדם, ובמיוחד את הבעל תשובה, בשני אופנים גם ביראת העונש וגם ביראת הרוממות

 

כי מצד אחד הוא מגלה לו שידע בידיעה ברורה שיש 'שכר הרבה'

 

כי 'שכר הרבה' ודאי שאין הכוונה שכר רק בעולם הזה כי הכלל הוא 'שכר מצווה בהאי עלמא ליכא'

 

ו'שכר הרבה' עיקר הכוונה על השכר של העולם הבא שכר של קרבת אלוקים שעל זה אומר ר' טרפון במשנה הבאה: נאמן הוא בעל מלאכתך שישלך לך שכר פעולתך ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא

 

כי עיקר תשלום שכר לנפש זה ה'קרבת אלוקים' שזוכה האדם בכוח עשיית הטוב והבריחה מן הרע כי גם בעולם הזה הוא זוכה בכוח זה לטעום, מעט מן המעט, של ה'קרבת אלוקים' שיזכה לזה בשלמות לעתיד לכן גם כשהוא עדיין בעולם הזה, בלבוש הגשמי, נותנים לו לטעום טעם מעין  עולם הבא כי עיקר מתן שכרן של צדיקים הוא לטעום את הטעם שלעתיד לבוא טעם של חיי הנשמה

 

כי 'שכר מצווה בהאי עלמא ליכא' נאמר בעיקר על עניינים גשמיים שלא כל אחד זוכה בעולם הזה לשתי שולחנות של תורה וגדולה במקום אחד ולכן, יש הרבה פעמים, והאדם עדיין לא זכה שייוושע גם בענייני הגוף כי הרבה פעמים גם אחרי עשיית הטוב, עדיין לא זכה האדם להיוושע בענייני הגשמיות כדוגמת: כסף ועשירות זיווגים ושלום בית רפואת הגוף ושלוות הנפש על אף שלפעמים יוכל האדם, בעידן עת-רצון, לפעול ישועה שלמה גם בענייני הגוף, אבל הרבה פעמים עדיין מתקיים בו 'שכר מצווה בהאי עלמא ליכא'

 

לכן צריך לחדד שוב ושוב את דברי ר' טרפון:

 

'נאמן הוא בעל מלאכתך שישלך לך שכר פעולתך'

 

כי השי"ת ודאי נאמן הוא לשלם לך כל מה שהינך צריך וזה שעוד לא נושעת, אין זה, חלילה, כי הוא אינו יכול או שאינו רוצה חלילה 'כי נאמן הוא בעל מלאכתך שישלך לך שכר פעולתך' אבל 'דע, שמתן שכרן של צדיקים זה לעתיד לבוא' כי עיקר מתן שכר לנפש רוח ונשמה שלך, זה כאשר תזכה להרגיש מהטעם של לעתיד לבוא מהטעם של 'קרבת אלוקים'

 

כי על זה אמר דוד המלך:

 

'ואני קרבת אלוקים לי טוב'

 

שהשכר הזה של 'קרבת אלוקים', זה יש גם בהאי עלמא וזה נותן כוח ועז ותעצומות לעבדי ד' לעבור את ייסורי העולם הזה כי הם מרגישים בפנימיות נפשם הארה של לעתיד לבוא הארה של 'ואני קרבת אלוקים לי טוב'

 

*  *  *

 

כי בעומק דברי ר' טרפון מסתתרים סוד כוונות אלול שרבנו הקדוש מאריך לגלותם ולבארם (בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה ו' ובליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה פ"ב עיי"ש באריכות) ותמצית הדברים שם בנויים על הפסוקים:

 

'אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הינך' 'בקי ברצוא' 'בקי בשוב' 'אני לדודי ודודי לי'

 

כי כל זה נכלל גם במשנה הנוספת של ר' טרפון:

 

'הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה רשאי ובן חורין להיבטל ממנה'

 

כי אותו ר' טרפון, שבא במשנה הראשונה לעורר את האדם בכאלה דברי התעוררות, גם יראת העונש וגם יראת הרוממות, אותו ר' טרפון, הוא עצמו, היה אומר, דע לך! שגם הקב"ה יודע את כל הקשיים שעוברים עליך בהאי עלמא

 

ולכן , דע לך! לא עליך המלאכה לגמור!!! לא עליך המלאכה לגמור!!!

 

זכור תזכור: שלא עליך מבקשים לגמור, לסיים, להשלים רק הקב"ה יסיים, ויגמור וזהו דבר חיזוק עצום ביותר

 

ר' נתן הרי אמר פעם: על כל כף של התעוררות צריך קערה שלמה של חיזוק

 

לכן בא ר' טרפון בעצמו, שעל אף שהיה איש חריף מאוד מתלמידי שמאי שהיו קפדנים ביותר ומצאנו בהרבה מקומות בחז"ל שר' טרפון היה משתמש במילים בוטות וקיצוניות כדוגמת: אקפח את בני (ויש אמרה ידועה שאומרים שגם שמו של ר' טרפון מרמז על כך: כי שמו כאילו בא להטריף הכול) ובכל זאת, אותו ר' טרפון, שכל כך מעורר את האדם במשנה הראשונה שלו, אותו ר' טרפון עצמו, בא מיד ומחזק את האדם: דע לך שלא עליך המלאכה לגמור לא עליך מוטלת החובה לסיים, להשלים, לנצח

 

אל תיתן ליצר הרע להפיל אותך למחשבות של ייאוש כאילו, ממילא הרי לא תוכל לעשות תשובה בשלמות ולכן, לכאורה, חבל על כל העבודה חבל אפילו להתחיל כי הרי ממילא לא אצליח ממילא לא אצליח ללמוד הכול ולשמור על העיניים בשלמות אז למה לך להתחיל כלל? לכן בא ר' טרפון ואומר לו לכל אחד: לא! אל תאמר כך! כי הרי לא עליך המלאכה לגמור

 

אבל בו בעת צריך אתה שוב לדעת שאי אתה בן חורין להיבטל ממנה תעשה כמה שיותר כמה שיותר להיות 'סור מרע' וכמה שיותר להיות 'עשה טוב'

 

עוד קצת תנ"ך עד קצת משניות עוד קצת גמרא עוד קצת ספרי קבלה, ספרי מוסר, ספרי חסידות

 

עוד קצת תפלת שחרית, מנחה, ערבית, תהלים, חצות, והתבודדות

 

עוד קצת שמירת עיניים עוד קצת שבירת הכעס, והגאווה והתאווה

 

עוד קצת מצוות מעשיות

 

גם כאשר אינך יכול לסיים, לגמור, להצליח, להשלים

 

זכור תזכור, שוב ושוב, שמצד אחד 'לא עליך המלאכה לגמור' ומצד שני 'אי אתה רשאי להיבטל ממנה'

 

כי זכור תזכור שחז"ל כבר גילו:

 

'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין לבו לשמים'

 

כי הרי מאמר זה נאמר על הקרבן מנחה של העני, והוא אינו יכול להביא אלא מנחת סולת, ובכל זאת גם עליו נאמר 'אשה ריח ניחוח לד' ו'נפש כי תקריב' כי אצל הקב"ה יכול להיות חשוב לפעמים המנחת סולת של  העני יותר מהבהמה של העשיר כי העשיר אולי היה יכול להביא עוד יותר, והעני הביא בקושי את המנחת סולת לכן נאמר עליו: 'נפש כי תקריב' – 'כאילו הקריב נפשו'

 

ולכן, ודאי כאשר הינך יכול לעשות יותר, הרי יש עליך דרישה משמים לעשות יותר בעל הבית דוחק ואי אתה רשאי להיבטל ממנה אבל מצד שני, דע לך שגם כאשר הינך מצליח לעשות רק מעט מן המעט הרי לא עליך המלאכה לגמור וגם על זה נאמר 'אשה ריח ניחוח לד'

 

*  *  *

 

כל דברי ר' טרפון הללו בלולים, כאמור, יחד עם ההשגות הנפלאות שרבנו הקדוש ר' נחמן מברסלב גילה לנו על עומק דרכי התשובה, להיות בקי בהם גם בעלייה וגם בירידה בקי ברצוא בקי בשוב

 

כי הדרך של החיזוק של רבנו לשמח עצמו בנקודות טובות אינו בא, חלילה, להחליש את האדם מלהרבות עוד ועוד במצוות ומעשים טובים הן בסור מרע והן בעשה טוב, חלילה וחס מלהעלות מחשבה זרה כזאת על לבנו, אדרבה ואדרבה, בו בעת שמתברר לו לאדם כמה גדול וחשוב כל נקודה טובה ואיך שהוא, ואיך שיהיה, יש לו תקווה עדיין דווקא בגלל זה, יתגבר בכל כוחותיו, גם עתה, לחטוף עוד ועוד מצוות ומעשים טובים בעניינים של סור ומרע ובעניינים של עשה טוב

 

כי בכל עת ברור לו לאדם שאם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה ולכן ודאי שצריך לראות לחטוף עוד ועוד, תורה ותפלה, מצוות ומעשים טובים, כדי להרבות את השכר הרבה ברוחניות ובגשמיות

 

כי מצד אחד על כל אחד לדעת ולהאמין שד' אתו, עמו, אצלו וגם כאשר המצב הוא של 'אציעה שאול' בכל זאת 'הינך' כי כל נקודה טובה חשובה מאוד וצריך להיות מאוד 'בקי בשוב' וצריך לזכור היטב ש'דודי לי'

 

אבל מצד שני צריך שידע נאמנה גם את ה'אם אסק שמים שם אתה' את ה'בקי ברצוא' את ה'אני לדודי' שעדיין לא התחלתי כלל ו'בעל הבית דוחק'

 

כי באלו המילים, הפשוטות לכאורה, כלולים כלל כל הכוונות שהאר"י הקדוש נתן לתלמידיו לכוון בשמות הקדושים ואנחנו, לפי מחשבתנו, בשעת הירידות ובשעת העליות, גם מעוררים את כוח השמות הקדושים, להמשיך עלינו רוח קדושה מאותם השמות השייכים לכוונות אלול

 

ולכן עלינו מוטל בכל עת להרבות אצלנו מצד אחד את המחשבות של ההתעוררות שבעל הבית דוחק ואי אתה רשאי להיבטל ממנה ואם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה שכל זה הוא בסוד בקי ברצוא אני לדודי אם אסק שמים – שם אתה

 

ומצד שני נזכור היטב שלא עליך המלאכה לגמור ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך שכל זה הוא בסוד בקי בשוב ודודי לי אציעה שאול – הנך

 

כי כל זה הוא סוד הפעמיים בקי ובקי שבדרך רמז הם מרמזים על דברים גבוהים ונעלמים (בק"י גימטריא הוי"ה אלוקי"ם בק"י זה ר"ת י'חוד ב'רכה ק'דושה ובדרך רמז אפשר להוסיף שהדרך לאומן {במיוחד בימי התשובה לקראת הימים הנוראים} עוברת בדרך כלל דרך קי"ב גם בהלוך וגם בשוב כי זה בא להזכיר לנו לזכור היטב את הפעמיים בק"י פעמיים קי"ב)

 

ובכוח זה שאנחנו נצליח לחשוב על המחשבות הפשוטות הללו: לא ליפול לגאווה ולא ליפול לייאוש בכוח זה נזכה להאיר את אור הדר"ך, שהוא הגימטריא של פעמיים בק"י שהוא דר"ך התשובה באופן שנזכה להתחיל ללכת בדרכי התשובה ולהיות חזקים להמשיך בכל דרכי התשובה עדי נזכה להתקרב בשלמות לבורא כל עולמים

 

*  *  *

 

כתיבת תגובה