פניני ‘באר בשדה’ לקאת שבת פרשת במדבר, שבת האויפרוף של חג השבועות, ופרק ו’ של מסכת אבות, ומגילת רות לקראת חג השבועות

Print Friendly, PDF & Email

 

 

פניני
באר בשדה

 

פרשת
במדבר

 

פרקי
אבות פרק ו’

 

מגילת
רות

 

הכנה
לחג השבועות

ה’תשע”ב

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

© כל
הזכויות שמורות למכון ‘באר בשדה’

הוצאה
לאור של שיעורים, מאמרים וביאורים

בתורת
רבי נחמן מברסלב ותלמידיו

 

לחומר
נוסף ניתן לבקר באתר

www.Mota.breslev.org

להארות
והערות

עידו
הנביא 2/5 ירושלים

02/6283483
– 052/6608549

[email protected]

 

יום חמישי ג’ לחודש סיוון – מז’
למטמוני”ם – ה’תשע”ב

 

פנינים מתוך ‘באר בשדה’

פרשת במדבר ה’תשע”ב

 

הנה זה עתה מתכוננים אנחנו בכל לב
ונפש להיכנס לשבת האויפרוף של חג מתן תורתנו, באופן שנזכה שיכנס בנו בשלמות האור של
חג השבועות ה’תשע”ב.

 

עומדים אנחנו כעת בימים המסוגלים של: שלושת
ימי ההגבלה, אחר שזכינו כבר גם שיכנס בנו האור והסגולה של ערב ראש חודש
סיוון, ושל החודש השלישי ראש חודש סיוון, ושל היום המיוחס יום ב’
סיוון – יום שבו נאמר לכלל ישראל: “ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי
קדוש”, לקראת השבת הקרובה וימי החג הקרובים הבאים לקראתנו לשלום.

 

וידועים המה דברי חכמינו שיום מתן
תורה נמשל ליום החתונה בין ישראל לאביהם שבשמים!

 

*

 

שבת פרשת במדבר
יחול תמיד לפני חג השבועות? ולפעמים גם ממש צמוד לחג השבועות, כמו גם השנה…

 

חז”ל
אף מסרו לנו סימן על כך ואמרו:

 

‘מנו
ועצרו’.

 

‘מנו’,
תחילה קוראים על מניינם של ישראל בפרשת במדבר, ורק אחר כך מגיעים ל’עצרו’, לחג
העצרת.

 

למה?

 

כדרכה של תורה, שהרבה פנים יש לכל
מצווה ומנהג ועניין, הרי שגם לעניין זה אפשר למצוא כמה וכמה סיבות, שכל אחד מהם
יכול ללמדנו הרבה ולשמש בשבילנו הכנה ראויה לקראת חג השבועות – חג מתן תורתנו
המתקרב ובא.

 

א. המניין של בנ”י בפרשת השבוע פרשת במדבר, בא להורות:

 

לא מוותרים על אף אחד!

 

התורה באה ללמדנו שבכדי לקבל תורה בכל
שנה ושנה מחדש הרי שצריך לכך את כל יחיד ויחיד!

 

כי כל אחד ואחד בנפרד חשוב ונחשב! ואי
אפשר לוותר עליו… כי הוא בא במספר שמות – מקריאים את שמו בפרטיות! ואחרי
שמקריאים את שמו מקריאים גם את משפחתו ומכלילים אותו יחד עם כל שאר משפחותיו
לבית אבותיו. ומראים לפני כל עם ועדה איך שגם כל יחיד ויחיד בנפרד היה לו מקום
סביב מנגד לאהל מועד איש על מחנהו ואיש על דגלו באותות לבית אבותיו…

 

כי י’ש ש’ישים ר’יבוא
א’ותיות ל’תורה…

 

ותורת ד’, רק כאשר היא תמימה – עם כל האותיות והנשמות, רק אז
היא משיבת נפש… כפי שרבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב מגלה לנו
(בספר שיחות הר”ן סי’ צא’):

 

“סגולה
להתמדה, שיזכה להיות מתמיד בלימודו, הוא להיזהר לבלי לדבר על שום איש ישראלי!…

 

כי כמו
כשהכלה היא יפה אזי האהבה בשלמות. אבל כאשר הכלה יש בה איזה חסרון ומום – אזי
בוודאי אין האהבה בשלמות. כמו כן התורה הנקראת ‘כלה’, וכל אחד מישראל יש לו אות
בתורה, וכשיש חסרון באחד מישראל נמצא שיש חסרון בתורה, ועל כן בוודאי אי אפשר
לאהוב את התורה בשלמות!!!

 

אבל כשיזהר
מלדבר על שום אחד מישראל, ויזהר לבלי למצוא שום חסרון בשום ישראלי, נמצא שאין
בתורה שום חסרון ומום – אזי בוודאי יאהב את התורה מאוד! ואזי יתמיד בלימוד התורה
מגודל אהבתו את התורה!”

 

כי בכדי לקבל אהבת תורה, בכדי לזכות
שהתורה תהיה בדרגת ‘משיבת נפש’, לזאת צריך שהתורה תהיה תמימה – בכל
הששים ריבוא אותיות שבה… כי ספר תורה שחסר בה אפילו אות אחת הרי היא פסולה…

 

ולכן כאשר יש, חלילה, מחלוקת ופירוד
לבבות אפילו מאות אחת! מנשמה אחת של כלליות נשמת ישראל! הרי בזה כבר פסלנו את
התורה, ואין לה את הכוח הרוחני של משיבת נפש…

 

כי כל נשמה ונשמה יש לה שם! יש
לה אות בספר התורה!

 

ולכן, בכל שנה ושנה, לפני ה’עצרו’,
לפני חג העצרת, חג השבועות, חג מתן תורתינו, מקריאים לכל בני ישראל בכל מקומות
מושבותיהם את גודל עוצם החביבות של כל נשמה ונשמה, ומקריאים את כל מספרם, שהמספר
הרי בנוי מכל הפרטים והיחידים ולכולם בשמות יקרא! ואז התורה מקבלת את כוחה
וזוכים להרגיש טעם מתיקות התורה שמשיבה את הנפש…

 

ולכן, גם בפרשת יתרו, כאשר התורה
מספרת לנו את כל פרטי מעמד הר סיני, הרי מיד בהכנתם לפני יום הגדול של מעמד
הר סיני התקיים בהם: ‘ויחן שם ישראל נגד ההר’ – ‘כאיש אחד בלב אחד’…

 

 

 

ב. בכל שנה ושנה כאשר מתקרבים לאותו יום נפלא ונעלה – יום
מעמד הר סיני! ונשפעים ומתגלים שוב האורות מחדש של קבלת התורה בהתחדשות מחודשת,
הרי זה לעומת זה, מתעורר ומתגבר נגד כל אחד מישראל הקטרוג הגדול של קנאת המלאכים,
שבו הם שואגים ומקטרגים: ‘תנה הודך על השמים’ – תשאיר את התורה בשמי מרום!
למה אתה רוצה להוריד תורה לבני אנוש, בני תמותה, שכולם שקרנים, רמאים, בעלי מחלוקת
וכו’ וכו’…

 

ואין דרך להינצל מאותו קנאת המלאכים
רק כאשר נשמות ישראל מתכללים יחדיו אחד בשני, ואוחזים עצמם יחד באהבת רעים
ודודים…

 

כי רק בכוח זה מתגלה הכוח של כל יחיד
ויחד בנפרד… כי רק בכוח ההתקשרות עם כל הנשמות יחד, ששורשם מתחת כסא הכבוד, אפשר
להינצל מקנאת המלאכים…

 

כפי שגילה לנו כל זה רבנו הקדוש רבי
נחמן מברסלב
(בליקו”מ ח”ב תורה א’) ותמצית דבריו הנפלאים שם:

 

“כי
איש הישראלי נברא שיהיה לו ממשלה על המלאכים… אבל המלאכים מתקנאים מאוד באדם כזה
שיש לו ממשלה עליהם… והעצה על זה, להינצל מקנאת המלאכים זה על ידי שמקשר עצמו עם
נשמות ישראל… כי על ידי ההתקשרות ניצול מהם!

 

כמו שמצאנו
אצל משה רבנו, כאשר עלה למרום לקבל את הלוחות, שנתקנאו בו המלאכים ושאלו: מה לילוד
אישה בינינו?… ואמר להם הקב”ה: לקבל תורה בא! אמרו: אשר תנה הודך על השמים!
אמר לו הקב”ה למשה: החזר להם תשובה! ואמר משה: מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל
פיהם… ואמר לו הקב”ה: החזק בכסא כבודי…

 

היינו,
שנתן לו השם יתברך עצה להינצל משרפת קנאת המלאכים לאחוז ולהתקשר עם שורשי נשמות ישראל,
שהם כולם מושרשים מתחת כסא הכבוד, ששם שורש כל הנשמות, אם כל חי, ובכך
תינצל”…

 

ולכן, בכל שנה ושנה, לפני בוא יום מתן
תורה, ומתעורר שוב ושוב הקטרוג הגדול:

 

‘מה לילוד אישה בינינו’? ‘אשר תנה
הודך על השמים’?…

 

ולכן צריך מחדש להחזיק בכסא הכבוד,
להתחזק יחד עם ה’מנו’… מניין של כלל ישראל… ורק אז נוכל להגיע שוב ל’ועצרו’
– נוכל שוב לקבל את התורה ולהינצל מקנאת המלאכים…

 

 

 

ג. אמרו חכמים: ‘לעולם יהא אדם’… ו’יש סדר למשנה’…
‘דרך ארץ קדמה לתורה’… ולכן, בכדי שתשרה שכינה ונוכל לקבל תורה, בהכרח שיהיה
לפני כן ‘דרך ארץ’… שכל אחד ואחד בא במניין ובמספר יחד עם שמו ושם בית אבותיו…
ויודע בדיוק את מקומו… ויודע להבחין בין מקום למקום… וממילא יודע להבחין גם
בין זמן לזמן… וממילא שייך קבלות מרות של עול תורה ומצוות, כי אחרת הרי זמן שבת
לא יהיה בדיוק זמן שבת… ומקום התפילין לא יהיה בדיוק מקום התפילין…

 

כי אם אין סדר, במקום ובזמן, הרי הכול
מתנהל רק על ‘בערך’… ו’כמו’… ו’חפיף’…

 

לכן בא בכל שנה ושנה קריאת פרשת במדבר
לפני חג שבועות, לפני ה’ועצרו’… כדי להורות לנו בכל פעם מחדש עד כמה
צריכים בראש וראשון לחזק עצמנו ב’ומנו’, לדעת במדויק את המניין… לדעת
במדויק את השייכות של כל אחד לאן הוא שייך? לאיזה שבט? לאיזה דגל? מי הם בית
אבותיו? היכן מקומו? היכן חנייתו?…

 

שלא יהיה מציאות של ערבוב תחומים…
אין מציאות של: ‘מה בכך שאני יעמוד כאן או כאן’… ומה זה בכלל משנה אם: ‘אני שייך
לבית אבות זו או לבית אבות אחרת’? – לא ולא מגלה לנו התורה, יש חשיבת גדולה
להיראות כמו מחולת המחניים… כמחנה שכינה… כך גם אתם תהיו מסודרים במחנות
ובדגלים… בדיוק כמו שאני מראה לכם מה קורה אצלי בשמים עם כל מחולת המחניים
שאני מוריד לכם כאן, ליד הר סיני, אלפי אלפים ורבי רבבות מחנות של מלאכים וכלום
מסודרים להפליא, איש על מחנהו ואיש על דגלו – כי כך זה כבוד מלכותי…

 

ולכן, כאשר לומדים את פסוקי הפרשה,
לומדים מכך לחזק את עניין המניין והמספר והחשיבות של הסדר של כל מחנות הדגלים
כמו מחולת המחניים… כי צריך להיות סדר ורווח בכדי להיות ראוי לקבל תורה, כי ‘זאת
התורה אדם’…

 

כי רק כאשר נכנס לתודעה הפנימית של כל
אחד על החשיבות הגדולה של ה’סדר’ וה’דרך ארץ’ – הרי רק בכך נבנה היסוד לכלל קיום
כל התורה על כל פרטיה ופרטי פרטיה…

 

כי רק אז ידע האדם שזמן תפלה הוא אכן
זמן תפלה… וזמן כניסת השבת היא אכן במדויק… וזמן יציאת השבת היא גם במדויק…

 

וכמו כן כל שאר פרטי כל ענייני המצוות
והמנהגים – כל אחד ואחד מהם מדויק להפליא וצריך לקיימם בפשטות ובתמימות – כי כך
גזרה רצונו יתברך ודווקא בכך מעלים נחת רוח לאבינו שבשמים…

 

 

 

א ליכטיגער שבת

 

הכנה ליום מתן תורה

 

מוטה

 

 

פרקי אבות

פרק ו

 

(א) רַבִּי
מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ. נִקְרָא: רֵעַ,
אָהוּב. אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת. מְשַׂמֵּחַ אֶת
הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת. וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה,
וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן. וּמְרַחַקְתּוֹ מִן
הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת. וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה
בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי
גְבוּרָה. וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין. וּמְגַלִּין לוֹ
רָזֵי תוֹרָה. וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר, וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ
פּוֹסֵק. וְהוֶֹה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ.
וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים:

 

(ב) אָמַר רַבִּי
יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב
וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת: אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה!
שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: נֶזֶם
זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם. וְאוֹמֵר: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה
אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת. אַל
תִּקְרָא: חָרוּת, אֶלָּא: חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי
שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה. וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הֲרֵי
זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת:

 

(ג) הַלוֹמֵד
מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד
אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת, צָרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד, שֶׁכֵּן מָצִינוּ
בְּדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים
בִּלְבָד, קְרָאוֹ: רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה אֱנוֹשׁ
כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחוֹמֶר, וּמַה דָּוִד
מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד,
קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ
הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת עַל
אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד. וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא
תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב.
וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם
תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ:

 

(ד) כַּךְ הִיא
דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה: פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל, וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה
תִּשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה
עָמֵל. אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ! אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם
הַזֶּה! וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא!:

 

(ה) אַל
תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמְךָ, וְאַל תַּחְמוֹד כָּבוֹד, יוֹתֵר מִלִּמּוּדֶךָ.
עֲשֵׂה, וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל שָׂרִים, שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָּדוֹל
מִשֻּׁלְחָנָם, וְכִתְרְךָ גָּדוֹל מִכִּתְרָם. וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל
מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ:

 

(ו) גְּדוֹלָה
תּוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהוּנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית
בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה
נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה דְבָרִים, וְאֵלוּ הֵן: בְּתַלְמוּד,
בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן, בַּעֲרִיכַת שְׂפָתָיִם, בְּבִינַת הַלֵּב, בְּאֵימָה,
בְּיִרְאָה, בַּעֲנָוָה, בְּשִׂמְחָה, בְּטָהֳרָה, בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים,
בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים, בְּפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים, בְּיִשּׁוּב, בְּמִקְרָא,
בְּמִשְׁנָה, בְּמִעוּט סְחוֹרָה, בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ, בְּמִעוּט תַּעֲנוּג,
בְּמִעוּט שֵׁנָה, בְּמִעוּט שִׂיחָה, בְּמִעוּט שְׂחוֹק, בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם,
בְּלֵב טוֹב, בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים, בְּקַבָּלַת הַיִּסּוֹרִין, הַמַּכִּיר אֶת
מְקוֹמוֹ, וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו, וְאֵינוֹ
מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת
הַבְּרִיּוֹת, אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת, אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים, אוֹהֵב אֶת
הַתּוֹכָחוֹת, וּמִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד, וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ, וְאֵינוֹ
שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה, נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, וּמַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת,
וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם, וּמִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ
בְּתַלְמוּדוֹ, שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף, הַלּוֹמֵד עַל מְנָת
לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ, וְהַמְכַוֵּן
אֶת שְׁמוּעָתוֹ, וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ. הָא לָמַדְתָּ: כָּל
הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר:
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדְּכָי:

 

(ז) גְּדוֹלָה
תוֹרָה, שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא,
שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא.
וְאוֹמֵר: רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ. וְאוֹמֵר: עֵץ
חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתוֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר. וְאוֹמֵר: כִּי
לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ. וְאוֹמֵר: תִּתֵּן
לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ. וְאוֹמֵר: כִּי בִי
יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. וְאוֹמֵר: אֹרֶךְ יָמִים
בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאוֹלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. וְאוֹמֵר: כִּי אֹרֶךְ יָמִים
וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ. וְאוֹמֵר: דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי
נוֹעַם וְכָל נְתִבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם:

 

(ח) רַבִּי
שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי אוֹמֵר:
הַנּוֹי, וְהַכֹּחַ, וְהָעוֹשֶׁר, וְהַכָּבוֹד, וְהַחָכְמָה וְהַזִּקְנָה,
וְהַשֵּׂיבָה וְהַבָּנִים, נָאֶה לַצַּדִּיקִים וְנָאֶה לָעוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר:
עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא. וְאוֹמֵר: עֲטֶרֶת זְקֵנִים
בְּנֵי בָּנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם. וְאוֹמֵר: תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים
כּוֹחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה. וְאוֹמֵר: וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה
הַחַמָּה כִּי מָלַךְ יְהֹוָה צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם וְנֶגֶד
זְקֵנָיו כָּבוֹד:

 

(ט) רַבִּי
שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: אֵלּוּ שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁמָּנוּ חֲכָמִים
לַצַּדִּיקִים, כֻּלָּם נִתְקַיְּמוּ בְּרַבִּי וּבְבָנָיו:

 

(י) אָמַר רַבִּי
יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָּגַע בִּי
אָדָם אֶחָד, וְנָתַן לִי שָׁלוֹם, וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם. אָמַר לִי: רַבִּי
מֵאֵיזֶה מָקוֹם אָתָּה? אָמַרְתִּי לוֹ: מֵעִיר גְּדוֹלָה שֶׁל חֲכָמִים וְשֶׁל
סוֹפְרִים אָנִי! אָמַר לִי: רַבִּי רְצוֹנְךָ שֶׁתָּדוּר עִמָּנוּ בִּמְקוֹמֵנוּ,
וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶלֶף אֲלָפִים דִּנְרֵי זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת
וּמַרְגָּלִיּוֹת! אָמַרְתִּי לוֹ: אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי כָּל כֶּסֶף וְזָהָב
וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינִי דָר אֶלָּא בִּמְקוֹם
תּוֹרָה! וְכֵן כָּתוּב בְּסֵפֶר תְּהִלִּים עַל יְדֵי דָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל:
טוֹב לִי תּוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא
שֶׁבִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם, אֵין מְלַוִין לוֹ לְאָדָם לֹא כֶסֶף וְלֹא
זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים
טוֹבִים בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ
תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה
אֹתָךְ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ, בַּקָּבֶר.
וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ, לָעוֹלָם הַבָּא. וְאוֹמֵר: לִי הַכֶּסֶף וְלִי
הַזָּהָב נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת:

 

(יא) חֲמִשָׁה
קִנְיָנִים קָנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, וְאֵלּוּ הֵן:
תּוֹרָה קִנְיָן אֶחָד. שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד. אַבְרָהָם קִנְיָן אֶחָד.
יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד. תּוֹרָה מִנַּיִן?
דִּכְתִיב: יְהֹוָה קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז. שָׁמַיִם
וָאָרֶץ מִנַּיִן? דִּכְתִיב: כֹּה אָמַר יְהֹוָה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ
הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי.
וְאוֹמֵר: מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה
הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. אַבְרָהָם מִנַּיִן? דִּכְתִיב: וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר
בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קוֹנֶה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן?
דִּכְתִיב: עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהֹוָה עַד יַעֲבוֹר עַם זוּ קָנִיתָ. וְאוֹמֵר:
לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם. בֵּית
הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן? דִּכְתִיב: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהֹוָה
מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. וְאוֹמֵר: וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ
הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ:

 

(יב) כָּל מַה
שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, לֹא בְרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף
עֲשִׂיתִיו. וְאוֹמֵר: יְהֹוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד:

 

 

 

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ
בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה
וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: יְהֹוָה חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה
וְיַאְדִּיר:

 

פניני באר בשדה

פרקי אבות – פרק ו

 

 

בברייתא זו מופיע 11 חלקים. 11 פסקי משניות. שבהתבוננות קלה
שמים לב מיד איך שכל ה-11 פסקי משניות הללו, הם משמשים כהכנה ראויה לחג מתן
תורה, חג קבלת התורה.

 

המנהג הקדום של לימוד מסכת אבות בשבתות הקיץ היה נהוג בעיקר
בשבתות שבין פסח לשבועות, וזאת בכדי שלימוד זה ישמש כהכנה למתן תורה.
ומתחילים בכל שבת את המשנה של: ‘כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא’, ומסיימים
עם המשנה: ‘ר’ חנניה בן עקשיא אומר רצה הקב”ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה
להם תורה ומצוות’. הכול בכדי לעורר את כל אחד ואחד מישראל, על ההכנה הראויה,
לקבל מחדש בכל שנה, את התורה ביום מתן תורה.

 

ולכן, באותם השנים שבהם יש רק 5 שבתות בין פסח לשבועות, היו
מחברים בשבת שלפני חג השבועות ללמוד בו גם פרק ה’ וגם פרק ו’. והיו מסיימים בשבת
זו, במחזור הראשון, את כל מסכת אבות.

 

פרק זה, כאמור, היא פרק שכולו בנוי על גודל מעלתו
וחשיבותו של לימוד התורה, וזה ודאי יכול לשמש לנו כהכנה הראויה ליום מתן תורה, שיחול,
כאמור, באחד מימי השבוע שלאחר יום השבת, שבו לומדים פרק זה של מסכת אבות
(במחזור הראשון שבו).

 

*
*  *

 

במשנה א’ של פרק זה אומרת המשנה:

 

“ר’ מאיר אומר כל הלומד תורה לשמה זוכה
לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו”.

 

ניגון מפורסם יש אצל כלל ישראל על אותו משנה מופלאה, ניגון
שכולו ערגה, כיסופים וגעגועים.

 

סבי מורי הרב הצדיק ר’ שמואל שפירא זצ”ל, היה
אוהב מאוד את הניגון הזה, והיה מנגן אותו הרבה הרבה בימי חייו.

 

גם ביומו האחרון עלי אדמות, ביום שביעי של פסח ה’תשמ”ט,
כאשר היה שוכב כבר בלי הכרה בבית החולים שערי צדק, ואחד מנכדיו שיחי’ שמר עליו,
והתחיל לפזם לידו את הניגון הקדוש הזה: “ר’ מאיר אומר… כל העוסק בתורה,
בתורה לשמה… זוכה זוכה זוכה, לדברים, לדברים, לדברים הרבה…” ומיד,
ראה הנכד איך שהסבא ר’ שמואל מזיז את עפעפי עיניו…

 

ומתוך משנה זאת ממשיכה המשנה במשנה ב’ לומר:

 

“ר’ יהושע בן לוי אומר: בכל יום ויום בת
קולו יצאת מהר חורב, ומכרזת ואומרת: אוי להם לבנים מעלבונה של תורה!”

 

גיוואלד! כמה הכנה ראויה לקראת יום מתן תורה יש בדברי ר’
מאיר הללו, ובדברי ר’ יהושע בן לוי הללו.

 

מצד אחד: כל העולם כולו כדאי הוא לו על זה שלומד תורה
לשמה. ומצד שני: בת קול יוצאת ומכרזת אוי להם לבנים מעלבונה של תורה!

 

*
*  *

 

ידוע הפירוש של הבעש”ט הקדוש: אם איננו שומעים
את הבת-קול מה מטרתו שהוא יוצא בכל יום ויום מהר חורב? אולי הצדיקים שומעים זאת, אבל
אלו, המתרשלים מלימוד התורה, הם הרי אינם שומעים את הבת-קול? והבת-קול, לכאורה,
מופנה בעיקר להם?!

 

אלא היה מסביר הבעש”ט: כל הרהורי התשובה המשתלשלים לכל
אחד ואחד בכל יום, ערב בוקר וצהריים, כל המחשבות שנכנסות פתאום ללבו של כל אחד,
וחושב אז: רגע! מה התכלית שלי? מה יהיה איתי? מה קורה איתי? זה זה הבת-קול
שיוצא מהר חורב, שמכרזת: אוי להם לבנים! הבת-קול הזה משפיע את הרהורי המחשבות
בלבות כל בני אדם.

 

*
*  *

 

ובמשנה ג’ ממשיכה המשנה ללמד אותנו:

 

“הלומד מחברו פרק אחד, או הלכה אחת, או
משנה  אחת, או דיבור אחד, ואפי’ אות אחת –
צריך לנהוג בו כבוד”.

 

בכך ממשיכים פרקי משניות אלו להחדיר את ההרגשה בלבו של
כל לומד, על גודל מעלת לימוד התורה!

 

כי הלומד מחברו פרק אחד, משנה אחת, הלכה אחת, דיבור אחד,
ואפילו רק אות אחת – צריך כבר לנהוג בו כבוד.

 

ולומדים זאת ק”ו מדוד ואחיתופל. כי אחיתופל הרי היה
רשע, ובכל זאת דוד המלך קוראו: ‘רבו ואלופו’. כל שכן אדם פשוט, שלומד מאדם שאינו
רשע, אפילו רק אות אחת, הרי ודאי צריך לנהוג בו כבוד – כי אין טוב אלא תורה.

 

לכאורה, מה עניין של ‘אות אחת’? וכי מה יש כבר באות
אחת?!

 

אלא גם בזה יש אמרה מפורסמת של הבעש”ט:

 

שכל אות ואות מהתורה הקדושה היא הרי בדרגת ‘פרה
ורבה’…  כי בכל אות ואות, ואפילו בכל תג
ותג שבכל אות, יש תילי תילים של הלכות!!!

 

וכמו שמצאנו על ר’ עקיבא, שהיה דורש על קוץ וקוץ תילי תילים
של הלכות.

 

כי האותיות של אלף בית, של לשון הקודש, הרי בו נברא העולם.

 

ולכן, גם בלימוד אות אחת, יש תילי תילים. כי הרי כמה וכמה
הלכות יש רק לגבי כתיבת כל אות ואות של לשון הקודש.

 

כי הרי ‘אורייתא קודשא בריך הוא וישראל כולו חד’.

 

*
*  *

 

ובזה נבין גם את העניין המובא בפרק נפלא זה, במשנה האחרונה
של הפרק:

 

“חמשה קניינים קנה הקב”ה: תורה, ישראל, שמים
וארץ, אברהם אבינו, ובית המקדש”.

 

כי כל תכלית בריאת שמים וארץ היה על מנת שבני ישראל
יקבלו את התורה במעמד הר סיני, ורק בגלל זה בחר הקב”ה את אברהם אבינו, בכדי שעם
בני ישראל, שיצאו מזרעו של אברהם אבינו עליו השלום, יקיימו את התורה בבית המקדש.
כי כל העולם כולו היה תלוי ועומד עד שישה בסיוון, כידוע דרשת חז”ל על
עניין של ‘יום השישי’, שאות הה’ של ‘השישי’ גדולה, לומר שהיה
כל העולם תלוי ועומד עד שישי בסיוון.

 

ובודאי שכל החמשה קניינים הללו מרמזים, במובן הפנימי
והקבלי שבהם, על 5 פרצופים העליונים, של כלל כל העולמות, שהם מרומזים בשם
הוי”ה ברוך הוא.

 

כי הקוץ של האות י’ מרמז על אדם הקדמון, שהוא
כנגד ספירת הכתר, שהוא הנקרא ‘סבא’, שהוא השורש של כל העולמות. ומשם
נמשך אות י’, שהוא כנגד ספירת החכמה, שנקרא ‘אבא’, שהוא כנגד
עולם האצילות. ומשם לאות ה’ ראשונה, שהוא כנגד ספירת הבינה,
שנקראת ‘אימא’, שהיא כנגד עולם הבריאה. ומשם לאות ו’, שהוא
עולם היצירה, כנגד ספירת התפארת, שנקרא ‘קודשא בריך הוא’,
שהוא נקרא גם בשמות: הבן, החתן, והבעל. והאות ה’
אחרונה, היא כנגד עולם העשייה, שהיא כנגד ‘שכינתיה’, ספירת ‘המלכות’,
שהיא נקראת גם בשמות: הבת, האישה, והכלה.

 

והחמשה קניינים הללו, ודאי מרמזים על סודות עליונים
רוחניים, כמו שמרומז מיד במשנה שלאחריו: כל מה שברא הקב”ה לא בראו אלא
לכבודו ‘לשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו’, שבזה מרומז כל החמשה
פרצופים.

 

הכלל היוצא מזה, שישראל והתורה הם קניינם של הקב”ה, כי
‘אורייתא קוב”ה וישראל כולא חד’.

 

ולכן, כל אות בתורה, היא כמו נפש מישראל. וכמו שצריך לנהוג
כבוד בכל נפש, כי כל נפש הוא עולם מלא. כך גם הלומד מחברו אפי’ אות אחת, צריך
לנהוג בו כבוד, כי כל אות ואות היא כמו נפש שלם, עולם מלא.

 

*
*   *

 

ישרא”ל ר”ת: י’ש ש’ישים ר’יבוא א’ותיות ל’תורה!

 

כי כל אות ואות בתורה היא, כאמור, כנגד נשמה מישראל. ולכן,
צריך להיזהר מאוד לא לדבר לשון הרע כנגד שום בר ישראל. כי אם, חלילה, יש פסול באות
אחת בתורה – הספר תורה פסול!

 

ולכן גילה לנו רבנו רבי נחמן מברסלב בשיחות
הר”ן
(סי’ צא’), שסגולה לאהבת תורה היא לא
לדבר על שום בר ישראל. ולכן לפני מתן תורה היה: ‘ויחן שם ישראל נגד ההר’, ודרשו
חז”ל:  כאיש אחד בלב אחד!

כי רק כאשר יש לו חביבות לכל השישים ריבוא נשמות ישראל, רק
אז יש לו ספר תורה כשר על כל אותיותיו, ואז יכול להתקיים בו: ‘תורת ד’ תמימה
משיבת נפש’ – מתי התורה תהיה בדרגת ‘משיבת נפש’? – רק בזכות זה שהתורה אצלו
‘תמימה’, עם כל האותיות.

 

ולכן רואים גם, שבתוך הארבעים ושמונה קניינים שבהם נקנית
התורה, המפורשים גם הם בפרק זה של מסכת אבות, הרי הרבה קניינים הם דווקא
בעניינים שבין אדם לחברו!

 

כי כל אלו הארבעים ושמונה קניינים, מובא בספרים, שהם כנגד כלל
כל המ”ט ימי ספירת העומר! שבכל יום מתכוננים למעמד קבלת התורה בהר סיני בחג
השבועות, עם קניין אחד! ובערב שבועות חוזרים לכלל כל הקניינים כולם!!!

 

*
*  *

 

ולכן, גם בפרק אחד ומשנה אחת, הלכה אחת ודבר אחד, ואפילו
רק באות אחת, יש את כלל כל החמשה פרצופים העליונים! כי בכל אות ואות יש עולמות.
ולכן צריך לכבד את כל מי שמלמד אותך אפי’ רק אות אחת. כי כל אות ואות זה כנגד נפש,
כנגד עולם מלא.

 

וכמו שמצאנו אצל ר’ עקיבא, שניצול כשנכנס לפרדס, ונכנס
בשלום ויצא בשלום, וזה הכול היה בגלל שדרש ק”ו, כמסופר בגמרא, שאלישע בן
אבויה, המכונה בשם: אחר, כאשר ראה את מלאך מט”ט יושב, והוא ידע שהמלאכים
נקראים: ‘עומדים’. כי רק הקב”ה יושב על כסא. ואז נכנס בו מחשבה זרה: שמא,
ח”ו, שתי רשויות הן… ויצא לתרבות רעה!

 

ור’ עקיבא, הרי גם הוא ראה כל זה, ואיך הוא ניצל? – אלא, כי
הוא דרש ק”ו: אם מלאך מט”ט כך, מה כבר כביכול הקב”ה בעצמו?!…

 

ודרש את תיבת: צבאו”ת – או”ת הוא בצב”א
דיליה!

 

ר’ עקיבא הציל את עצמו במחשבה אחת, באות אחת, או”ת
הוא בצב”א דיליה! האות אחת הציל את ר’ עקיבא… ודרכו הצילו את כל התורה
כולה!!!

 

כל זה משמש לנו הכנה עצומה לחג מתן תורה!

 

אל תזלזל בשום אות, בשום קוץ של אות. כי התורה כל כך גבוה,
כל כך קדושה, כי אפילו בכל אות שלה יש עולמות. כי אות אחת הציל את ר’ עקיבא ואת כל
ישראל.

 

ולכן, לפני מתן תורה, מחזקת המשנה את כל אחד מישראל: גם
כאשר אין לך את האפשרות ללמוד פרק אחת, משנה אחת, הלכה אחת, דבר אחד – בכל זאת, דע
לך, שגם אות אחת יקרה וחביבה כל כך, ולכן עורר עצמך לחטוף כמה שיותר!

 

כי הרי: “גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה בעולם הזה
ובעולם הבא”.

 

ובכוח התורה גם תזכה שלא יחסר לך דבר, כי התורה נותנת גם:
“נוי וכוח. עושר וכבוד. חכמה שיבה ובנים”. הכול תקבל דרך התורה.

 

והרי הינך יודע כבר: “שאין מלווים לו לאדם לא כסף
ולא זהב, ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומצוות ומעשים טובים בלבד”.
ולכן אמר ר’ יוסי בן קיסמא: “איני דר אלא במקום תורה בלבד”. כל
אלו פרקי המשניות הם הרי הכנה נוראה ועצומה – של התחזקות ושל התעוררות גם יחד –
לכבוד מתן תורה!

 

*
*  *

 

במשנה ד’ וה’ מלמדים אותנו חז”ל עוד יסוד חזק
ואיתן על דרכה של תורה.

 

“כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל,
ומים במשורה תשתה, וחיי צער תחיה. אם אתה עושה כן: אשריך בעולם הזה! וטוב לך לעולם
הבא”!

 

ומיד במשנה הבאה:

 

“אל תבקש גדולה לעצמך. אל תחפוץ כבוד.
יותר מלימודך עשה. נאמן הוא בעל מלאכתך לשלם לך פעולתך”.

 

לכאורה, מה הפירוש בעניין של: פת במלח תאכל? האם רק כך הוא
דרכה של תורה? האם אכן זהו ה’לכתחילה’?

 

לא ולא! כך מפורש בדברי רש”י והרע”ב, כי המשנה
הזאת לא מדברת על מי שהקב”ה נותן לו בהרחבה את כל הצטרכויותיו, איש כזה,
מותר לו ודאי לחיות חיי רווחה, ואין בכך שום פגם, חלילה, אדרבה, כאשר ילמד מתוך
חיי צער ועניות יזכה גם הוא בסופו של דבר ללמוד מתוך רווח ועשירות!

 

אלא עיקר כוונת המשנה לומר:

 

שצריך כל אדם להחליט החלטה פנימית, חזקה ואיתנה, שהוא
תמיד נשאר בעמל התורה, גם כאשר, חלילה, יעבור עליו מצבים של: ‘מן המצר’. של: ‘פת
במלח תאכל ומים במשורה תשתה’. וגם כאשר המצב שלו יהיה, חלילה, של: ‘חיי צער תחיה’.
בכל זאת, אמשיך להיות דבוק בלימוד התורה, גם מתוך עמל ויגיעה, עניות ואביונות, ואז:
‘אשריך וטוב לך’!

 

ר’ נתן מברסלב מאריך
מאוד בשיחה האחרונה של ספר שיחות הר”ן על עניין הביאור של המשנה הזאת,
ר’ נתן מסביר שם בשם רבנו רבי נחמן מברסלב, שאם אין לו לאדם את הכוח של
ההחלטה הפנימית הזאת של ‘בתורה אתה עמל’ בכל עת ובכל מצב, אזי אי אפשר לומר
עליו ‘אשריך וטוב לך’.

 

כי כל מי שיש לו קצת מוח בקדקודו יודה על האמת שרק מי
שמסכים להיות נשאר דבוק אצל הקב”ה גם כאשר עוברים עליו מצבים קשים, רק עליו
נאמר ‘אשריך וטוב לך’. כי הרי על כל אדם ואדם, ובכל זמן וזמן, עובר בכל ימי
חייו העניין של: ‘פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וחיי צער תחיה’. כי כל אחד
יש לו, בהרבה מאוד אופנים, צער ועגמת נפש וייסורים.

 

וכידוע האמרה מרבנו רבי נחמן מברסלב:

 

“עולם הבא – אני מאמין שיש! אבל עולם הזה? מה זה
בכלל? אולי יש מקום מסוים ששם זה עולם הזה… אבל כנראה שבכאן הוא הגיהנום”.

 

כי על כל אחד עובר כאן סוג אחר של ייסורים וקשיים, אם זה
מהוריו ואם זה מקרוביו, אם זה מהיצר הרע ואם זה מתוך טבעי נפשו. אם זה לפני הנישואין
ואם זה לאחר שכבר זכה לנישואין. אם זה לפני שזכה לילדים ואם זה דווקא לאחר שכבר
זכה לילדים. אם זה לפני שהצליח להשיג את הכסף ואם זה דווקא לאחרי שכבר הצליח להשיג
את הכסף… על כל אחד ואחד עובר ‘חיי צער תחיה’. ולכן, אם אינו יכול לחזק עצמו,
כאשר עובר עליו המצב של: ‘פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה’, הוא הרי אף פעם לא יוכל
להיות במצב של: ‘בתורה אתה עמל’. כי הרי בכל מצב יש על כל אדם קשיים וייסורים,
בלבול הדעת וחוסר מנוחת הנפש. ולכן, רק מי שבכל פעם יש לו החלטה פנימית, של:
‘בתורה אתה עמל’, בכל מחיר, רק עליו אפשר לומר ‘אשריך וטוב לך’.

 

וזה גם העניין של ‘כפה עליהם הר כגיגית גם בשעת מתן
תורה’. וזאת, על אף שהיו בני ישראל אז במעמד מרומם ומנושא של: ‘נעשה ונשמע’.
כי הקב”ה רצה להכניס בלבות ישראל, שגם כאשר יעבור עליהם מצבים שאין מוח ואין
לב… ויש, חלילה, ייסורים וקשיים, ואין שום כוח ומוח לומר אז ‘נעשה ונשמע’, בכל
זאת: גם אז, הנני מקבל עלי עול תורה ומצוות! גם כאשר זה כעין: ‘כפה עליהם הרי
כגיגית’! כי התורה היא תורת אמת. וכל העולם כולו כדאי הוא לו לאותו הלומד תורה
לשמה. ולכן, הנני מקבל עול תורה, גם כאשר, חלילה, יהיה מצב של: ‘פת במלח תאכל ומים
במשורה תשתה’ – כי רק ‘כך היא דרכה של תורה’, לקבל עול תורה גם כאשר קשה, ואז
יתקיים אצלו: ‘כל המקיים את התורה מעוני סופה לקיימה מעושר’.

 

*  *  *

 

בדרך כלל יוצא שלומדים פרק זה של מסכת אבות (במחזור הג’ שבה) גם בשבת שמברכים ומכריזים בו
חודש אלול…

 

בעלי המוסר היו רגילים לציין, שתיכף
ומיד, בכל עת שהיו מזכירים ומכריזים את חודש אלול, בשבת שלפני חודש אלול, היו
מקבלים רעד ופחד מאימת יום הדין…

                                                          

נודה על האמת, שלצערנו, לרובנו כהיום, אין את המדרגה הזאת
לקבל חיל ורעדה מאימת יום הדין. אין לנו את המוח והלב כפי שהיה רגיל להית אצל בעלי
היראה בדורות הקודמים.

 

אבל בכל אופן יום הדין הרי בכל זאת מגיע! ולכן מוטל גם
עלינו, לכל הפחות במשהו, להתכונן תמיד לקראת אותו יום הדין כאשר זה מתקרב ובא. להכניס
את היום הדין גם למחשבתנו והרגשתנו.

 

הרב ר’ לוי יצחק בנדר ז”ל היה רגיל לציין, באותם
הימים שלפני חודש אלול: שכל עניין ההכנה שצריך להכין עצמינו בימים הללו לקראת יום
הדין של ראש השנה ועשרת ימי התשובה ויום הכיפורים, כל עניינו הוא, שמבקשים מכל
אדם, שיעשה מעשה מסוימת בכדי שלפחות ירגישו בו, במשהו, לפחות בחיצוניות, בכל מעשיו
דיבוריו ומחשבותיו, שהוא בכל זאת שם לב. לוקח ללב במשהו! שהנה הנה מתקרב ובא מחדש
יום הדין של השנה החדשה!!!

 

כי הרי גם בגשמיות, כאשר יש לאדם איזה משפט, או איזה
דין-תורה, הוא הרי ודאי מכין עצמו לזה כל אחד כפי עניינו. אם זה בלקיחת עורך
דין. אם זה בלקיחת טוען-רבני. אם זה בלימוד החומר שעליו הוא נשפט ונידון. הוא מראה
איזה שהוא שינוי חיצוני לקראת המשפט והדין שעליו.

 

כמו כן, משמים רוצים לראות על האדם לקראת יום הדין המתקרב
ובא, שהוא מכין את עצמו, לפחות, במשהו לזה, שהוא מתכונן. שהוא משנה עצמו. שהוא
לוקח לו איזה עורך דין לקראת המשפט!!!

 

זה בעצם שורש העניין של מנהגי ישראל בכל מקומות מושבותיהם
שמכינים עצמם בארבעים ימי רצון הללו לקראת יום הדין של השנה החדשה.

 

משה רבנו כבר סלל דרך זה לרבים, בעלותו למרומים בכדי לקבל
לוחות אחרונים, והיה זה בארבעים יום האחרונים, מראש חודש אלול עד יום הכיפורים,
ועשה אותם לארבעים ימי רצון עד היום הזה.

 

וכלשונו של רבנו הקדוש ר’ נחמן מברסלב (בליקוטי מוהר”ן ח”ב תורה פ”ב):

 

“עיקר התשובה הוא בחודש
אלול, שהם ימי רצון, שעלה משה לקבל לוחות אחרונות, ומשה פתח דרך כבושה לילך
בה”.

 

כי משה רבנו סלל דרך לרבים לעשות את הימים הללו לימי רצון.

 

ואחינו הספרדים, רגילים על סמך זה, לקום בכל לילה באשמורת
הבוקר, ולשפוך נפשם באמירת הסליחות והתחנונים. ואנו האשכנזים, רגילים לקום באשמורת
רק כשבוע לפני ראש השנה.

 

בספרים הקדושים מבואר, שיש עניין גדול להרבות באמירת הרבה
דברי קדושה בימים הללו. כגון אמירת כל ספרי התנ”ך. אמירת כל ספר ה’תיקוני
זוהר’.

 

ובספרי רבנו מובא שיש עניין גדול לומר בימים אלו את כל ספרי
רבנו הקדוש: ליקוטי  מוהר”ן, שיחות
הר”ן, ספר המידות, סיפורי מעשיות.

 

ואכן, אנשים יראים ושלמים, כך מנהגם מתחילת חודש אלול, להרבות
באמירות דיבורים קדושים וטהורים, להרבות במליצי יושר. כי כל זה, כפי אשר
אמרנו, להראות, לפחות חיצונית, הנה הנה יום הדין מתקרב ובא.

 

ולכן, גם כאשר אין לנו את המדרגות הגדולות של רעד ופחד מיום
הדין, צריך על כל פנים, לעשות במהלך החיים של חודש אלול איזה שהוא שינוי
חיצוני. להראות בזה: הנה, גם אני מתכונן… גם אני שם לב למה שמתקרב ובא!!!

 

כי ארבעים ימים הללו הם כמו ארבעים סאה של מי מקווה
המטהרים… צריך להשתדל להיכנס בימים הללו בלי חציצה, לטבול במימי הדעת מימי
המקווה, על ידי שמרבים לדבר בהם באמירת הרבה דיבורים קדושים.

 

*
*  *

 

והנה, בשבוע זה שמכריזים חודש אלול בכל בתי הכנסיות
של כלל ישראל, בשבת זו הרי גם ילמדו את הפרק השישי של מסכת אבות, ובכך יסיימו בפעם
השלישית כל מסכת אבות בלימוד של שבתות הקיץ.

 

לפלא לציין, שבכל פעם שמסיימים מסכת זו, הרי זה יוצא
בזמן מיוחד של חודשי הקיץ… כמו בערב חג השבועות, ובערב הימים של הכניסה לימי
בין המצרים, ובערב ראש חודש אלול, ולקראת ראש השנה.

 

כי הרי פרק זה, הפרק השישי, שהוא בעצם ברייתא, וכלשון
הפתיחה: שנו חכמים בלשון המשנה. היא כולה מדברת על ענייני חשיבות לימוד
התורה. ולכן, גם שמו הוא פרק קניין התורה.

 

כי בעצם כל מסכת אבות הוא כעניין דרך ארץ שקדמה
לתורה. ולכן כל החמשה פרקים של מסכת אבות שמדברים מכל ענייני המוסר והדרך ארץ,
הם קודמים לפרק השישי הזה, שהוא פרק קניין התורה שבו מוזכרים כל הארבעים
ושמונה קניינים שבהם התורה נקנית. כי לפני קניין התורה צריך להתעסק תחילה
בקניין המידות והדרך ארץ!

 

כי בכל הזמנים הללו אנו מתכוננים לקבל על עצמנו מחדש קבלת
עול תורה. כמו בערב חג השבועות לקראת מתן תורה מחדש. ובערב הכניסה לימי
בין המצרים, שזה כל תוקף הכוח של כלל ישראל לסבול עול מרירות צרת הגלות. ולקראת
חודש אלול, חודש התשובה. שעיקר התשובה הוא לחזור שוב לתורה הקדושה.

 

ולכן, מה נעים ומה יפה ללמוד פרק זה, פרק קניין התורה, בשבת
זו, שבת שמברכים ומכריזים בו על חודש אלול הקרב ובא…

 

 

ר’ מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה
לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו…

 

כבר כתבנו על כך, שיש ניגון מפורסם הידוע בכלל ישראל על
אותו משנה מופלאה…

 

ניגון מעורר לב. ניגון שהיו רגילים לשיר אותו ולנגן אותו
הרבה בריקודים המלהיבים בל”ג בעומר במירון, בזמן ההילולא של
הרשב”י…

 

סבי מורי, הרב הצדיק ר’ שמואל שפירא זצ”ל, היה
אוהב מאוד את הניגון הזה. והיה שר מנגן אותו הרבה הרבה בימי חייו.

 

גם ביומו האחרון עלי אדמות, ביום שביעי של פסח
ה’תשמ”ט, כאשר היה שוכב כבר בלי הכרה בבית החולים שערי צדק, ואחי יוסף שיחי’
שמר עליו, והתחיל לפזם לידו את הניגון הקדוש הזה. ומיד ראה איך שר’ שמואל מזיז
את עפעפי עיניו…

 

*
*  *

 

לפני שנתחיל לבאר מהו תורה לשמה? איך זוכים לזה?
והאם כל אחד יכול לזכות לכך?! הרי בראש וראשונה נשתדל לבאר בקיצור ובתמצית את כל
פרטי ה’דברים הרבה’ שהתורה לשמה מזכה את האדם כלשונו של ר’ מאיר.

 

זוכה לדברים הרבה…

מפירוש רש”י משמע שה’דברים הרבה’ שר’ מאיר אומר
כאן, זה סובב על כל הדברים המנויים בהמשך דברי המשנה: נקרא ריע, אהוב, אוהב את
המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות.

 

אלה הם ששת העניינים המסמלים חיבור, קשר,
להקב”ה ולכל העולם כולו.

 

כי לימוד התורה לשמה גורמת לו לאדם להיות נקרא ריע.
שהוא מתרועע עם כולם. ומחזיק קשר עם כולם. ולכן הוא גם אהוב, שכולם אוהבים
אותו. ומתוך הריעות שלו הוא מגיע גם למצב של אוהב את המקום. ואוהב את הבריות.
משמח את המקום. ומשמח את הבריות. כל ששת העניינים הללו סובבים הולכים על מתנות
נפלאות של חיבור וקשר שהאדם הלומד תורה לשמה זוכה לזה.

 

ומלבשתו ענווה ויראה…

מדברי המהר”ל מפראג מובן שלכן ר’ מאיר מדייק על
עניין הענווה והיראה שהתורה לשמה רק מלבשתו להאדם את הענווה והיראה, כי היא
רק בחינת לבוש מרוב ועוצם גודל מעלת הענווה והיראה. כי היראה היא בעצם תולדה
של הענווה כמאמר הכתוב: ‘עקב ענווה יראת ד’.

 

והענווה אינה נעשית עצם עצמיותו של האדם. כי האדם במציאותו
הוא ‘יש’… ולכן אינו יכול להיהפך ל’אין’ המוחלט… שזה רק מדרגת
הבורא ברוך הוא.

 

וכל מה שהאדם יכול וצריך לזכות לזה, הוא עניין הביטול.
שהוא כעניין ‘ביטול האיסור בשישים’… שהאיסור בעצם אינו נעשית ‘אין’. כי
במציאות הוא נשאר מעורב בהיתר, אבל הוא מתבטל להיתר…

 

וכפי המבואר גם בספרי רבנו הקדוש ר’ נחמן מברסלב (ליקו”מ ח”א תורה קל”ה)
שהענווה האמיתית היא בעצם בכוח מידת החכמה והבינה שהאדם זוכה לזה. ולכן זכה משה
להיות ה’עניו מאוד מעל כל האדם אשר על פני האדמה’, כי הוא זכה בשלמות להשיג
מ”ט שערי בינה.

 

כי טבע הקטנות שמתבטל לפני הגדלות… ואור הנר אינו נראה
כלל מול אור השמש על אף שאינו נכבה… אבל הוא מתבטל.
וזה
עומק מידת הענווה, שהאדם זוכה להתבטל לאור הגדול ממנו.

 

ולכן התורה לשמה מזכה את הלומדה להלביש אותו בענווה ויראה.

 

ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר נאמן…

התורה לשמה מכשיר את האדם להיהפך בעצמיותו להיות צדיק.
לעשות כל מה שצריך לעשות ולהתרחק מכל מה שצריך להתרחק. ועוד מכשיר אותו להיהפך
בעצמיותו להיות גם חסיד המתחסד עם קונו. לעשות גם דברים שלפנים משורת
הדין…

 

וגם נהפך להיות, בכוח לימוד התורה לשמה, לישר ונאמן…
להיות ישר כמו בתחילת הבריאה שהפסוק אומר: ‘אנוכי בראתי את האדם ישר’.
והוא נהפך להיות גם נאמן לבורא כל עולמים, כפי שנאמר על משה רבנו עליו השלום: ‘בכל
ביתי נאמן הוא’.

 

מרחקתו מן החטא ומביאו לידי זכות…

כי בלימוד תורה לשמה זוכה האדם שהתורה בעצמה משמרתו. והיא
מרחיקה ממנו כל דבר חטא. והיא גם המקרבת אליו כל דבר זכות.

 

ונהנין ממנו עצה תושייה בינה וגבורה…

כל הסובבים אותו מקבלים ממנו עצה טובה. הוא כמלאך
המושיע בעיתות עת צרה כי הוא מתגלה מלא תושייה. כי הוא יודע לשית עצות
לנפשו ולכל הסובבים אותו, בכל דבר ובכל עניין. כי יש לו את כוח הבינה
להתבונן היטב בכל דבר, ולהבין דבר מתוך דבר. ויש לו גם את הכוח והגבורה
להוציא מכוח אל הפועל כל מידה טובה וכל מעשה טוב.

 

ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין…

ועיקר המלכות, שזוכה האדם הלומד תורה לשמה, הוא על עצמו…
כי הוא מקבל כוח למלוך על עצמו ולמשול על עצמו ולחקור עצמו
הדק היטב בכל עניין. לא להיכשל, חלילה, בשום תחום.

 

ולכן ממילא יש לו את כוח המלכות והממשלה וחיקור הדין
גם כלפי כל הבריות, באופן שלא ייכשל ולא יכשילו אותו.

 

ומגלים לו רזי תורה…

כי מתגלה לו סודות התורה, וטעמי התורה האמיתיים. הן בלימוד
הנגלה ופסקי ההלכה. והן בלימוד הנסתר ודרכי ההנהגה של ההשגחה הפרטית בהנהגת העולם
בכלל ובפרט.

 

ונעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק…

מהתענוגים הגדולים בעולם זה לשבת ולהתענג ליד מעיין שמתגבר
להוציא מימיו… וליד נהרות שלא פוסקים את זרימת מימיהם…

 

והאדם הזוכה ללמוד תורה לשמה הרי הוא זוכה שבכל עת, מקורות
מחשבתו, חכמתו ובינתו, מושכים תמידים כסדרם מים עמוקים ממעיינות החכמה ונמשכים
ממנו נהרות של ים החכמה והבינה והדעת… וממילא כל הסובבים אותו נהנים להימצא
סביבות מעיינותיו ונהרותיו.

 

והוי צנוע…

לימוד תורה לשמה מזכה את לומדה להיות צנוע אמיתי. כי זכה
לדברים יקרים ביותר אשר בדרך כלל מצניעים אותו מעין כל חי… ולא, חלילה, מטעמי
קמצנות… אלא מטעמי גודל יקר ערך הזכייה שזכה. ואדרבה, הוא בעין טובתו מכניס
את כל מי שרק רוצה לטעום ממעיינותיו הוא מכניס אותו לבית גנזיו. אבל הדברים נשארים
צנועים וחתומים מעין כל חי, מגדול עוצם יקרות המתנות שזכה להם. איך אמר רבנו
ר’ נחמן על עצמו: אני אוצר של יראת שמים… יקרה היא מפנינים. אוצר המנוצר.
גנזייא דמלכא. כי דברים יקרי ערך שומרים בדרך כלל בתוך כספות חזקות… כי
זכו להם ביגיעה עצומה.

 

וארך רוח…

הלומד תורה לשמה זוכה לקבל אריכות אפיים נפלא ביותר… כוח
עצום של סבלנות לכל הסובבים אותו. מאריך אף. סובל את כולם. מדבר עם כולם.
מקשיב לכולם. עוזר לכולם.

 

ומוחל על עלבונו…

לא רק שהוא ארך רוח, אלא גם זוכה לכוח עצום למחול על
עלבונו… כי על אף שפוגעים בו ומבזים אותו ומחרפים אותו בכל זאת יש בו את הכוח
העצום למחול ברגע שבאין לבקש מחילה. ברגע שבאים להתפייס הוא, חלילה, לא שומר
טינא כמלוא נימא, והוא מיד מוחל על עלבונו…

 

ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים…

כי התורה לשמה מזכה אותו להיות הרבה יותר גדול והרבה יותר
גבוה ממעשיו. כי היא עצמה מגדלת אותו ומרוממת אותו להיות גבוה מעל גבוה, הרבה
יותר מכל מעשיו הטובים. כי כל מעשיו הטובים נובעים אצלו ממקור עצום של מחשבות
זכות טהורות ונקיות.

 

הנה לפניך ידידי, רשימה מכובדת של עשרים ושמונה
מעלות גדולות ונפלאות שזוכה לו האדם הזוכה לעסוק בתורה לשמה…

 

ואם נצרף לזה גם את 2 המעלות הראשונות של:

 

זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו.

 

הרי זה ביחד שלושים מעלות, גדולות ונפלאות, שזוכה לה
האדם בכוח עסק התורה לשמה.

 

כי לפירש”י, כאמור, ה’זוכה לדברים הרבה’ זה
אותם הדברים הנמנים בהמשך המשנה עצמה.

 

אבל מדיוק הלשון של המשנה, וכך גם מפרשים חלק גדול ממפרשי
המשנה, שה’זוכה לדברים הרבה’ סובב הולך כדבר בפני עצמו…

 

וזה שהמשנה לא מפרטת את ‘הדברים הרבה’, הרי זה בשני
אופנים:

 

או בגלל שכוונת המשנה לומר, שהאדם הזוכה ללמוד תורה לשמה יזכה
גם לכל הצרכים הגשמיים שלו… כי הרי ‘סוף הכבוד לבוא’. ו’המקיים את התורה
מעוני סופה לקיימה מעושר’. וכפי שאכן מצאנו ראינו אצל הרבה מגדולי ישראל, שבסופו
של יום, זכו לכלל כל הצרכים החיוניים שלהם בלי שום דאגה וטרדה… זוכה לדברים
הרבה… ולכן גם לא פירטו בפרטיות את כל ההצטרכויות, כי הרי לכל אחד ואחד יש
הצטרכויות שונים ואחרים.

 

או בדרך אחרת, שזוכה ל’דברים הרבה’ סובב הולך על
עניינים רמים ורוחניים בעולמות העליונים… ודווקא בגלל כן לא מפרטים אותם כאן. כי
הם מהדברים העומדים ברום רומו של עולם.

 

‘ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו’… כל העולם לא נברא אלא בשבילו… הוא תכלית ומטרת בריאת כל העולם כולו!!!

 

הרי לנו כאן 30 מעלות גדולות ורמות שזוכה להם כל מי
שזוכה ללמוד תורה  לשמה.

 

השאלה הגדולה שנשאלת א”כ מיד: איך זוכים לזה? וכי לכל
אחד יכול להיות שייכות לכל העניין הזה של לימוד תורה ועסק התורה לשמה?!…

ומכאן ניכנס לבאר במקצת מהו עניין תורה לשמה. ומתוך
כך יתברר גם, עד כמה זה דבר בעתו מה טוב, להשתדל תמיד להתעסק בלימוד התורה עם
כוונת ה’לשמה’, ובמיוחד כאשר לומדים משנה זו
(במחזור
הג’ שבה)
בסמיכות לחודש אלול… ויתבאר גם, עד כמה כל אחד מאתנו
יכול לזכות, לפחות למשהו, ליצור חיבור וקשר לכלל העניין של תורה לשמה…

 

הן אמת, שר’ חיים וויטאל זצ”ל כותב, בהקדמה ל’עץ
חיים’, שר’ מאיר בא ומוכיח לכל אחד מאתנו שתורתו עדיין איננה תורה לשמה…
כי אם אכן היה עוסק בתורה לשמה, היכן, א”כ, כל הדברים הגדולים הללו, שר’ מאיר
אומר שהתורה לשמה מזכה את האדם, וכי למה לא זכה גם הוא עדיין לכלל כל המעלות
שלמדנו זה עתה?!…

 

*
*  *

 

זה נכון, שיש הרבה דרכים לבאר את עניין עסק התורה לשמה.

 

חלק ממפרשי הגמרא פירשו (ומקור
דבריהם הוא על פי דברי ה’נפש החיים’ שער ד’ פרק ג’)
על מה שאמרו במסכת נדרים (סב.): ‘דבר
בהן לשמן’… ומסבירים, שלימוד תורה לשמה זה לשמה של תורה!

 

ויסוד דבריהם בנוי על פי דברי הרא”ש שם: ‘כל
דיבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה, כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול,
ולא לקנטר ולהתגאות’.

 

ויסוד הדברים, לפי שיטה זו, בנויים גם על דברי ר’ חיים
וויטאל ז”ל ב’שערי קדושה’ שפירש: תורה לשמה – לשמה של התורה… כי
התורה כולה שמותיו של הקב”ה.

                            

ולדבריהם, הרי הכוונה אחת היא: ללמוד תורה – כי כך צריך
להיות… זהו מצוותו של כל אדם: לעסוק בדברי תורה… ללמוד תורה לשמה – לשמה של
תורה… ללמוד תורה – כי צריך ללמוד תורה…

 

הן אמת, שודאי הדברים הללו גם נכונים, ואמת ויציב… כי הרי
‘ותלמוד תורה כנגד כולם’. ומצווה על כל אחד מישראל לקבוע לעצמו עיתים ללמוד
בהן תורה בכל מצב ובכל גיל. וכמבואר הדק היטב בלשונו הזהב של רבנו הרמב”ם
בהלכות תלמוד תורה, והובאו הדברים גם בטור ושו”ע
(יו”ד הלכות תלמוד תורה סימן רמ”ו). ועיין
היטב באריכות בגדרי ההלכה זו גם בספר שולחן ערוך הרב בעל התניא.

 

*
*  *

 

אבל, בספרי חסידות מבואר, שעיקר כוונת הפירוש של תורה
לשמה – לשמה של תורה, הכוונה היא: למהות שם תורה… כי תורה זה מלשון הוראה!

 

ואשר על כן, כאשר כל אדם מתיישב ללמוד תורה, צריך שכוונתו
יהיה לשמה של תורה, דהיינו, לשם ידיעה ברורה מה עליו לעשות בעולם הזה. לדעת
במדויק מהו ההוראות שהתורה נותנת לו בכל תחום מתחומי החיים, במחשבה, בדיבור,
ובמעשה.

 

וניסיון קשה יש בדבר זה, כי בודאי התורה כולה חכמה היא.
והחכמה הזאת נותנת תענוג ללומדה. ואז אפשר להישאר ‘רק’ עם ההנאה הנפלאה של הלימוד
מבלי לחשוב כלל על התכלית של העשייה.

 

והנה, זה ודאי, שמותר לו לכל אדם ליהנות מהתענוג הזה של
חכמת התורה…
ולכן הלשון של ר’ מאיר היא כל העוסק
בתורה לשמה, ודייק לומר ‘העוסק’… כי זה כמו ‘עסק’ שמכניס
רווחים… ולא רק לימוד. ובכל זאת, גם אחרי הרגשת ה’רווחים’ עדיין צריך להיזהר
להישאר גם עם טהרתה של ה’לשמה’.
(ואין בכל זה שום סתירה
למבואר בדברי הב”ח והט”ז באו”ח סי’ מז’ עיי”ש היטב
בדבריהם… ועיין בעניין זה דברים ערבים נכונים וברורים בהקדמה לספר ‘אגלי טל’).

 

ולכן, גם כאשר כל מחשבתו ממתמלא בתענוג הלימוד… הרי גם אז
צריך הוא לחדד לעצמו בכל עת: כן כן, אכן יש תענוג גם מעצם לימוד התורה. כי הוא
כולה חכמה ורעיונות נשגבים. בפרט כאשר זוכה לפעמים להרגיש גם את התענוג הפנימי,
הרוחני, שפורצת ממעמקי עליונות התורה, אשרי לו ואשרי חלקו!… אבל, בכל זאת,
יודע אני שכל מטרת תענוג זה, כי כך היה רצונו יתברך שמו בנתנו את התורה כלי חמדתו
לעם בני סגולה… ומטרת תכלית כוונתו, בנתינת חמדתו, לעם סגולתו, הייתה בכדי שנזכה
על ידה לדעת היטב מה עלי לעשות בהאי עלמא. ואיך להתדבק מתוך גדרי העולם הזה למי
שאמר והיה עולם.

 

כי כל מטרת הלימוד הוא איך להגיע על ידי זה לקיום התורה.
להיות בבחינת: ‘הלומד על מנת לעשות’.

 

ולכן, אחרי כל החמשה פרקים של מסכת אבות, שהם בבחינת: ה’דרך
ארץ שקדמה לתורה’… בא ר’ מאיר, ומתחיל פרק ‘קניין התורה’, שהתורה
צריכה להילמד מתוך לשמה. שהכוונה היא: איך לזכות לחבר את עצמי, בחיצוניות
ובפנימיות, במעשים חיצוניים ובמחשבות והשקפות פנימיות, לנותן התורה. איך לחבר
ולקשר את גופי נפשי רוחי ונשמתי לנותן התורה.

 

הן אמת, שמפרשי המשנה מדייקים בלשונו של ר’ מאיר באומרו: ‘כל
העוסק בתורה לשמה’, שתיבת ‘כל’, בא לרבות, שגם כאשר עדיין לא הגיע
למדרגת שלמות ‘לשמה’, אלא הוא עדיין בתחילת דרכו, שאז במצב זה, הרי אמרו
חז”ל: ‘לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא ללשמה’…
(למעט מי שלימודו רק על מנת לקנטר ולהתנצח עם חבריו. ועיין
היטב ההגדרות בעניין זה בתוס’ פסחים נ: תענית ז. ברכות יז. סוטה כב: ועיין
עוד באריכות שולחן ערוך הרב בעל התניא הלכות תלמוד תורה).

 

ולכן, כל דרגה שהיא, שהיא קשורה באיזה שהיא אופן לעניין
של ‘לשמה’, כבר נאמר עליה, לפחות במשהו, ‘זוכה לדברים הרבה’… ובודאי,
שכל כמה שיזכה בהמשך לימודו ועיסוקו בתורה לפשוט מעליו את ההרגשים וההנאות של
ה’שלא לשמה’, בודאי זה יזכה אותו שיתגשם ויתקיים ביותר אצלו ה’זוכה לדברים
הרבה’…

 

*
*  *

 

והנה, כאשר ניכנס קצת ביתר עמקות, על פי גדרי הקבלה
והחסידות, בעניין ה’לשמה’, נשכיל ונבין שעומק הכוונה בזה הוא, שהאדם
צריך להשתדל שעיסוקו בתורה ובמצוות יהיה לשם השכינה הקדושה… שהיא מרומזת
באות ה’ של תיבת ‘לשמה’…

 

כי עיקר פנימיות כוונת ר’ מאיר באומרו ‘לשמה’, דהיינו, לשם
ה’… כי ה’לשמ”ה’ נחלקת כאילו לב’ תיבות: לשם ה’…

 

כך הם גם תוכן דברי קדשו של רבנו הקדוש ר’ נחמן מברסלב
(ליקוטי מוהר”ן ח”א תורה קנ”ט):

 

ומי שזוכה ללמוד לשם השכינה,
שלימודו עולה להשכינה, אזי השכינה מקבלת את לימוד תורתו והיא מעלה את לימודו להשם
יתברך, ומזה נמשך שפע, שפע רוחנית ושפע גשמית, כי בהתורה יש שני כוחות אש ומים,
וכשהשכינה מקבלת את התורה, אזי עולה כוח האש למעלה, וממנו נמשך שפע רוחנית לכל
העולמות העליונים… ומכוח המים שיש בתורה מזה נמשך שפע גשמית שיורד לכל העולמות
התחתונים… שזה סוד הפסוק: ‘אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד’.

 

אך לא כל אדם זוכה לזה שיהיה
לימודו עולה להשכינה, כי לזה צריך שיהיה אדם יקר ושיהיה לימודו רק להשכינה, היינו
לאוקמא שכינתא מעפרא. ולא כל אדם זוכה ללימוד זה. ואף אם לומד ביראת שמים, וגם
כאשר הוא אומר שלימודו לאוקמא שכינתא מעפרא… עם כל זה, מי יודע אם הוא באמת ראוי
לזה שיהיה לימודו להשכינה…

 

וכאשר אין לימודו רק להשכינה,
אזי כשתורתו עולה למעלה, והיא לא מצליחה לעלות בשלמות לעולמות העליונים, ולא נעשה
ממנו שפע רוחנית ושפע גשמית, הרי היא מתפזרת באוויר העולם, ונעשה ממנה ט”ל…
וגם הטל הזה מתחלקת לשניים, כי יש אנשים שמקבלים את הטל הזה ונעשה מהם ט”ל
תורה… חידושי תורה והתחדשות וחשק חדש ללימוד התורה… ויש אנשים שמהטל הזה נעשה
אצלם ט”ל מלאכות… חשק חדש לעסוק בט”ל מלאכות של עולם הזה…

 

כלל היוצא מתוך דבריו הנפלאים, שתורה לשמה זה לימוד לשם
השכינה… ובוודאי שצריך סייעתא דשמיא מיוחדת לזכות לכך, וכלשונו: שלאו כל
אדם זוכה לזה שיהיה לימודו עולה להשכינה, כי לזה צריך שיהיה אדם יקר ושיהיה לימודו
רק להשכינה, היינו לאוקמא שכינתא מעפרא… ולא כל אדם זוכה ללימוד זה…

 

ודאי שלהבין כל זה בעומק ובפנימיות צריך לזה כלים רוחניים,
להבין בכלל מהו שכינה?… ומהו ‘לאוקמא שכינתא מעפרא’?… בכדי לדעת מה זאת. ואיך
עושים זאת.

 

אבל בכל אופן, היות שאנחנו מאמינים בני מאמינים שבכל אחד
מאתנו מסתתרת גם נשמה טהורה, שהיא לקוחה מהעולמות העליונים… והיא ודאי שמבינה
ומרגישה כלל העניינים הרוחניים הללו… לכן, מוטל עלינו חובה, כל אחד כפי
מיעוט דרגתו, להתבונן על כל פנים קצת, על מנת להבין במקצת מן המקצת, איזה שהיא
ידיעה, גם בעניינים הללו… כי הידיעה עצמה היא היא הקשר הראשון של כל אדם למדרגות
הרוחניים הללו. כי ברגע שיש כבר ידיעה מסוימת, שקיים גם דבר כזה בעולם, הרי אז
כבר אפשר להפוך ידיעה זו לתפלה ובקשה, רצונות וכיסופים… מתי גם אני אזכה
להבין ולהשכיל בעניינים רוחניים הללו… ותפלה כזאת, כבר מכין את האדם להיות כלי
ראוי להבנת הדברים ביתר עומק וביתר הבנה.

 

הרי העולם שלנו כהיום מלא בכל ארבע כנפות תבל עם מחפשים
רוחניים… כולם מחפשים את הרוחני… את המיסטי… את העונג שמחוץ לחומר… והנה
כל זה עומד לנו מול העיניים, רק צריך לטעום, טעמו וראו כי טוב ד’.

 

ולכן, ידידי, גם אם עדיין לא הורגלת, אולי, לקרוא, ללמוד,
להסתכל, להתבונן, במילים והגדרות קבליות… כדאי לך לקחת, כרגע, כמה דקות חופש מכל
העיסוקים הבוערים שסביבך… ותתחיל להתבונן בדברים דלהלן. האמן לי! זה לא יזיק
לך… זה רק יתרום לך הרבה ומעבר למה שאתה רק יכול לדמיין…

 

קדימה… לעבודה…

 

*
*  *

 

הן ידוע הדבר שתכלית הכל היא תשובה, לשוב אליו יתברך.
ובמיוחד כאשר עמדים בתקופת השנה של זמני התשובה, חודש אלול… חודש
התשובה… בודאי שצריך ביתר שאת להתעורר לעשות תשובה. ומהו תשובה? מה כוונת
המילה, שקרוב לודאי, שומעים עליה הרבה מאוד מכל צד ומכל עבר: תשובה! תשובה!…

 

טוב, אז בפירוש הראשוני, הפשוט ביותר, הרי מילת תשובה
אומרת, שכאשר האדם עושה רצון בוראו הוא קרוב אליו… וכאשר הוא לא עשה רצון
בוראו. ובודאי כאשר, חלילה, עשה ההיפך מרצונו. הוא התרחק ממנו… ואז, הוא
צריך לעשות משהו שיחזיר אותו להיות שוב קרוב לבוראו! שישיב אותו לבוראו. תשובה…
מלשון: להשיב… תשיב את עצמך להיות שוב קרוב אליו יתברך.

 

וכלשון רבנו הקדוש ר’ נחמן מברסלב (ליקוטי
מוהר”ן תורה ל”ה – שהיא תורה שנאמרה בראש השנה):

 

‘תשובה’ – זה להשיב את הדבר
ממקום שנלקח משם… וזה סוד: ‘זרקא’, מטעמי המקרא, שאומר על זה הזוהר: ‘דאיזדריקת
לאתר דאיתנטילת מתמן’… על ידי התשובה – הוא נזרק שוב לאותו מקום שנלקח ממנו…

 

ובאופן אחר, אולי ביתר פירוט וביתר עמקות, מתבאר עוד מתוך
דבריו
(ליקוטי מוהר”ן ח”א תורה ק”ה):

 

על ידי דבר עבירה, הרי כל חלקי
נפש רוח ונשמה ששייכים אליו, נכנסים לגלות… כי כל אדם יש בו כלליות ושייכות לכלל
כל העולמות ולכל הצירופים שבהם… ולכל מקום שהוא מדבק עצמו הרי בכך הוא מדבק כל
חלקיו לאותם המקומות…

 

וכאשר הולך האדם אחר שרירות לבו,
לפי תאוות לבו, הרי הוא מכניס בכך כל חלקיו לגלות… וזהו ‘גלות השכינה’… כי הוא
הכניס כל חלקי נפשו רוחו ונשמתו לתוך מקום טמא…

 

ו’תשובה’ הכוונה, להשיב אותם…
להחזיר אותם שוב למקום טוב… להחזיר כל העולמות וכל הצירופים של כל חלקי הנפש רוח
ונשמה שלו, ש’נשבו’ בתוך הסטרא אחרא, צריך להוציא אותם מה’שבי’… ולהחזירם
הביתה…

 

‘תשובה’ – הכוונה: שהוא מחזיר כל
חלקי הנפש רוח ונשמה שלו למקום טוב יותר…

 

ומכאן, מתברר לנו קצת, הגדרות המילים ‘גלות השכינה’…

 

כי כל אחד מאתנו, מאחורי גופו הנראה ומורגש לכולנו, עומדת
לה ישות נוספת… והישות הרוחנית הזאת כלולה מחמשה חלקים שנקראים בשם: נפש,
רוח, נשמה, חיה, יחידה. וכל אלו החמשה חלקים, הם חלקים מחלקי השכינה.
כי ‘שכינה’ היא מלשון ‘שכן’… ‘שכן טוב’… כי התאווה לו
השי”ת שיהיה לו דירה בתחתונים. ורצונו יתברך היה לשכון בינינו… רצונו
יתברך היה לברוא עולם שבו אנחנו נמליך אותו שם. ונגלה כי הוא שוכן אתנו…

 

והנה, השכינה הזאת, שהיא גילוי מלכותו יתברך שמוטלת
על כל אחד מאתנו כאן בעולם הזה, עולם העשייה. היא נרמזת באות ה’ אחרונה של
שם הוי”ה. שהוא שמו הכולל של האין סוף יתברך שמו. כי האותיות י’ ה’
ו’ מרמזים על העולמות העליונים שמעלינו…

 

כי קוצו של אות י’ שבשם הוי”ה, מרמז על עולם האדם  הקדמון, שהוא גם נקרא בשפת הקבלה בשם:
ספירת הכתר. והוא נקרא בשפת הקבלה גם בשם: סבא. ובנפש האדם זה בא
לידי ביטוי בדרגת: יחידה.  שהוא כוח
הרצון.

 

והאות י’ שבשם הוי”ה, מרמז על עולם האצילות,
שהוא נקרא בשפת הקבלה בשם: ספירת החכמה, והוא נקרא בשפת הקבלה גם בשם: אבא.
ובנפש האדם זה בא לידי ביטוי בדרגת חיה. שהוא כוח המחשבה.

 

ואות ה’ ראשונה שבשם הוי”ה, מרמז על
עולם הבריאה, שהיא נקראת בשפת הקבלה בשם: בינה. והיא נקראת בשפת
הקבלה גם בשם: אמא. ובנפש האדם זה בא לידי ביטוי בדרגת נשמה. שהוא
כוח הכוונה.

 

ואות ו’ שבשם הוי”ה, מרמז על עולם היצירה.
שהוא נקרא בשפת הקבלה בשם: זעיר אנפין. והוא נקרא בשפת הקבלה גם בשמות:
קודשא בריך הוא. בעל, חתן, בן. ובנפש האדם זה בא לידי ביטוי בדרגת רוח.
שהוא כוח הדיבור.

 

ואות ה’ אחרונה שבשם הוי”ה, היא המרמזת
על עולם העשייה, כאן עלי אדמות, יחד עם כל הגלקסיות של כלל כל היקום כולו. היכן
שאנחנו מסתובבים במשך שבעים שמונים שנה יחד עם כל ניסיונות החיים. והיא נקראת
בשפת הקבלה בשם: מלכות. והיא נקראת בשפת הקבלה גם בשמות: שכינה. אישה,
כלה, בת. ובנפש האדם זה בא לידי ביטוי בדרגת נפש. שהוא כוח המעשה.

 

דע לך, ידידי, שהשי”ת ברוך הוא וברוך שמו, הוא הרי
בעצם אור אין סוף, אבל הוא עצמו כביכול מצמצם עצמו בתוך כל אחד ואחד מברואי
תבל… ובפרט בתוך כל אחד ואחד מבני ישראל אשר בחר לו לעם. וכל אחד ואחד מאתנו הוא
חלק מחלקי השכינה בעולם. וכאשר זוכה האדם לעמוד בניסיונות החיים, כפי אשר גזרה
עליו חכמתו יתברך, הרי הוא מגלה בכך את גילוי שכינתו בעולם הזה. ובזה הוא עשה את
תפקידו עלי אדמות. ואם, חלילה, אין האדם עומד בניסיונות החיים, הרי הוא גורם, במעשיו
דיבוריו ומחשבותיו, להכניס את חלקי השכינה שלו לגלות…

 

כך, שבעצם, הביטויים הקבליים: גילוי שכינה… או,
שכינתא בגלותא… שכינתא בעפרא… נגרם על ידי כל אחד, כפי עשיית רצונו יתברך
או אי עשיית רצונו יתברך!!!

 

וכל אחד ואחד יש לו את התפקיד הייחודי שלו. כי כל אחד יש
לו סוג נפש רוח ונשמה חיה יחידה שהיא שונה ואחרת משאר כל אדם אחר בעולם. ולכל
אחד מאתנו הרי יש הורים שונים. ואישה שונה. ובעל שונה. וחברים שונים. ושותפים
אחרים. ושכנים שונים. וסביבה שונה… ומתוך כל אלו הרי נגזר עליו לעבור כל סוגי
ניסיונות החיים כפי שהוא אכן צריך להתנסות בהם, כפי שגזרה עליו חכמתו יתברך
שמו…
 ולכן, כאשר עומד האדם
בניסיונותיו – הרי הוא עומד בתפקידו בגילוי כבוד מלכותו יתברך בעולם… כי הוא
מחזיר את הנפש רוח ונשמה חיה יחידה שלו לבורא כל עולמים. ואם, חלילה, אין הוא עומד
בניסיונותיו, הרי בכך הוא זרק והרחיק את חלקי השכינה שלו, שהם חלקי הנפש רוח
נשמה חיה יחידה שלו, ממקומם האמיתי…

 

ועל זה באה כל עניין התשובה… שהיא על פי תורת
הקבלה כמו שתי מילים: תשוב ה’… תחזיר את האות ה’ שהיא, כאמור,
מרמזת על השכינה הקדושה… שהיא בעצם מרמזת על כלל כל החמשה חלקי
נפש רוח נשמה חיה יחידה שלך… תחזיר אותם שוב להיות מחוברים לאותיות: יה”ו…
שהם כאמור, מרמזים על גילוי יתברך שמו בעולמות העליונים…
כי אתה צריך לגלות את גילוי
מלכותו יתברך בעולם כפי הכוחות אשר נתנו לך… וכפי ניסיונות החיים שאתה צריך
לעבור ולהתנסות בהם כל ימי שהותך על פני האדמה.

 

ומעתה, בין תבין, ידידי, את המילים הכול כך שגורים בפינו
מידי יום ביומו: לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה …. ליחד אותיות י”ה
באותיות ו”ה ביחודא שלים… התבונן נא בזה מעט, ותבין את אשר אתה מוציא
בפיך.

 

*
*  *

 

ומכל זה, נבין עומק פלאי המשל של שלמה המלך בספר שיר
השירים, אשר כולה קודש קדשים, והיא כשיר של געגועים וכיסופים של חתן לקראת
כלה… קודשא בריך הוא לשכינתיה… כלל ישראל עם בורא כל עולמים… שהם,
כאמור, כלל כל הנפש רוח נשמה חיה יחידה לבורא כל עולמים.

 

בתוך דבריו אומר שלמה המלך: ‘קול דודי דופק, פתחי לי
אחותי רעייתי יונתי תמתי, שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה’.

 

המשל מדבר על הדוד, החתן, הבחור שמחכה לכלתו… והוא עומד
ליד פתח ביתה, כל הלילה, עד שעות של לפנות בוקר, בעת עליית הטל של הבוקר, והוא
עדיין עומד ליד פתח הדלת הסגור… ומתחנן על נפשו מול כלתו האהובה עליו כל כך: פתחי
לי אחותי רעייתי יונתי תמתי… פתחי לי את הדלת… כי הרי את רואה שאני כאן
ממתין לך כל הלילה… אני ממתין לך כל כך הרבה זמן, עד כדי כך שראשי כבר נמלא
טל… הטל של הבוקר כבר ממלאים את שערות ראשי… ולכן: פתחי לי אחותי…

 

והנמשל: קודשא בריך הוא פונה לכנסת ישראל. לשכינת עוזו. השם
יתברך דופק, כביכול, למוח וללב של כל אחד ואחד מבני ישראל, שכל אחד מהם, כאמור,
כלול מה’ מדרגות של נפש רוח נשמה חיה יחידה… שכולם כאחד כלולים באות ה’
האחרונה של שמו הוי”ה ברוך הוא… והקב”ה פונה לכל אחד מאתנו, וכביכול,
מעוררו לתשובה ומתחנן על נפשו: אנא! פתחו לי פתח…

 

כי אתם כאן, בעולם הזה, אתם אלו שצריכים להאיר את שכינת
עוזי, בעמידתכם בכל ניסיונות החיים כאן עלי אדמות… כי הרי אני כשלעצמי אני רק ט”ל…
‘ראשי נמלא ט”ל’… כי כאשר נמלא את האותיות יה”ו במילואם,
דהיינו, כאשר נכתוב את האותיות במילואם: יו”ד ה”א וא”ו…
הרי זה יוצא בגימטריא: ט”ל…
ולכן, בכדי שאהיה, כביכול, אד”ם
השלם… זאת אומרת: בכדי שיצא בגימטריא אד”ם, שזה יו”ד
ה”א וא”ו ה”א… אני צריך שיתחבר אלי גם האות ה’
אחרונה… שזה אתם בני ישראל…
כי הרי כל אחד ואחד מכם, עם כל חלקי הנפש רוח ונשמה חיה יחידה שלו, כולכם
הרי כלולים בשכינה הקדושה, שהיא, כאמור, אות ה’ אחרונה… ורק כאשר יתחבר
אות ה’ אחרונה עם אותיות יה”ו הראשונים, רק אז זה יצא
בגימטריא: אד”ם… כי אחרת ‘ראשי נמלא, רק, ט”ל’…

 

ולכן, פונה השם יתברך כביכול, לכל אחד ואחד מאתנו:

 

אנא, אחיי ואחיותיי! בני ובנות
ישראל! שובו אלי ואשובה אליכם!… תשיבו אלי את האות ה’… תלמדו ותעסקו בתורה
לשמ”ה… לשם ה’… החזירו את האות ה’ לקדמותה… הוציאו מהגלות את הה’ חלקי
נפש רוח ונשמה חיה יחידה שלכם… תחברו את האות ה’ לאותיות יה”ו…

 

ואז בודאי שיתקיים בכם מאמר ר’ מאיר:
כל העוסק בתורה לשמ”ה – לש”ם ה’… תשו”ב ה’ – זוכה לדברים הרבה…
ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו…

 

ערבי חג השבועות ה’תשע“ב

 

פנינים מתוך ‘באר בשדה’

על מגילת רות

לקראת חג השבועות ה’תשע“ב

 

חבר וידיד הי”ו

 

מנהג קדום ביותר היא אותה תקנת חכמים ז”ל לקרוא בחג
השבועות את ספר מגילת רות. הרבה טעמים נאמרו בעניין זה, לבאר את הקשר שיש בין
סיפור מגילת רות לבין יום מתן תורה.

 

כאשר אחד הטעמים היא שסיפור מגילת רות באה ללמדנו בינה שאין
דברי תורה יכולים להתקיים בשום אדם אלא אם כן הוא מקבל על עצמו לסבול למענה אפילו
ייסורי עניות…

 

כי רק מתוך
מוכנות של קבלת מסירות נפש על עצמו יזכה להיות מבין אלו הזוכים לקבל תורה מחדש כרות
בשעתה שזכתה להתגייר ולהיכנס תחת כנפי השכינה בכוח זה שהייתה בה מידת הנאמנות
והמסירות נפש…

 

ולכן, יהיה זה נכון גם לנו, להתבונן קצת באותם פסוקים
המזהירים כזוהרי חמה, יחד עם מדרשי חז”ל שמסביב להם, בכדי ללמוד גם אנו,
להכין עצמנו כראוי, למלא את עצמנו יחד עם אותם מידות טהורות ונעלות:

 

 

נאמנות, מסירות, אהבת הזולת והחסד, צניעות
וענווה.

 

 

כל זה יעזור לנו בעזרת השם יתברך לזכות ולהתכונן ביתר שאת וביתר עוז לקראת קבלת מתן תורה מחדש גם בשנה זו – שנת ה’תשע“ב – ולהיות כלי ראוי לקבל
תורה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים.

 

 

 

*  *  *

 

 

 

קוים לדמותם של רות ונעמי

 

“ותאמר נעמי לשתי כלותיה, לכנה שובנה
אשה לבית אמה, יעש ד’ עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי. יתן ד’ לכם ומצאן מנוחה
אשה בית אשה. ותישק להן, ותשאן קולן ותבכנה”
(רות א-ח,ט)

 

תתבונן
גם אתה, איך זה היה נראה… שלוש
נשים עומדות בצד הדרך ובוכות...

 

אבל, הן עונות לה בבכי:

 

“ותאמרנה לה, כי אתך נשוב לעמך” (רות א-י)

 

נעמי ממשיכה לסדר את דבריה לפניהן בחכמת אישה ואם:

 

מצד אחד הייתה נעמי רוצה מאוד כי תלכנה עמה, הלא הן הן המזכרת של בניה, האלמנות של מחלון וכליון. אבל אם היו הן לפחות מבנות עמה כי אז היה יכול להיות נוחם בהן לקיים בהן מצוות הייבום ולהקים שם בישראל לבניה שמתו בלי זרע בישראל.

 

מצד שני, משתקף רצונה הכמוס שישובו לארצן, כי נעמי הייתה
מאוד רוצה שהם לא יבואו אחריה, כי הרי הן מזכרת עוון על הבריחה מארץ ישראל בשעת
עוני מבלי רצון לתת פרנסה לאביוני השבט בבית לחם ולמה א”כ תביא אותן לארץ
יהודה להגדיל את חרפתה?
(ילקוט שמעוני רמז תר”א)

 

בפרץ של שיחה מרירה ובצער הולך וגובר ממשיכה נעמי להתחנן
לפני כלותיה:

 

“ותאמר נעמי שובנה בנותי, למה תלכנה
עמי? . . . אל בנותי כי מר לי מאוד מכם . . .”
(רות א’ ח-ט)

 

ובדברי חז”ל מצאנו שאפילו רמזים של תוכחה יש כאן
כלפיהן:

 

“אל בנותי – אללי בנותי! מר לי מאוד מכם
– בשבילכן, בשביל המהירות שמיהרו בני לקחת אתכן, נכריות מואביות, לנשים”
. (מדרש רות רבה ב-יח)

 

עומדות להן 2 נשים צעירות בצד הדרך, והחלטות קשות, גורליות,
לפניהן, הפסוק מספר:

 

“ותשנה קולן ותבכינה עוד” (רות א’ יד)

 

ערפה ורות גם יחד נאלמות דומיה אחרי דבריה הקשים והמרים של
נעמי חמותן, עיניהן ממשיכות להיות מקור דמעה, הפסוק מכתיב את המילה: ‘ותשנה’
בלי א’ – לומר:

 

“תשש כוחן כי היו מהלכות ובוכות”. (מדרש רות ב’ כא)

 

*
*  *

 

אבל כאן, ברגע קריטי זה, נפרדו דרכיהן של 2 האחיות, בנות
עגלון מלך מואב.

 

כל כך נפרדו שתיהן עד כי:

 

“מערפה הנשוקה יצא גלית – המחרף אלוקים
חיים 40 יום רצוף
. (מסכת סוטה מב:)

 

“ערפה זו – הופכת עורף לחמותה” (מדרש רות רבה ב’ ט’)

 

כי ערפה שומעת את דברי נעמי חמותה רק בצורה החיצונית של
הדברים, וגם דברי הביקורת הקשים של נעמי פועלים עליה את פעולתם, כמצווה לעשות
בדחיית הגר בתחילת דרכו.

 

עד כי לא נשאר כלום זכר מבעלה ‘כליון’ – כי נעשה
ממנו כליה.
(ילקוט שמעוני סימן ת”ר)

 

אבל, מרות הדבוקה, יצא דוד המשבח ומפאר אלוקים חיים ומרווה
את גרונו בשירות ותשבחות
.

 

כי רק רות הצליחה לשמוע את הצליל הפנימי שבתוכחת דברי נעמי
חמותה, כי גם בתוך דברי התוכחה היא שומעת גם את הצליל הענוג כדוגמת המילים
החביבות:

 

‘בנותי’ ‘כלותי’.

 

זכתה רות ושם בעלה: ‘מחלון’ – נהפך בסוף לאות מחילה (ילקוט שמעוני שם)

 

 

*  *  *

 

 

ותשנה קולן
ותבכנה
עוד
ותישק
ערפה
לחמותה
ורות
דבקה
בה
(רות א
יד)

 

גם אם נדמו שתיהן עד הנה כשוות, הרי שמעתה, באופן שמיעת
דברי נעמי נתגלה לראשונה ההפרש הגדול שבין השתיים. דבריה של נעמי נעשו אבן בוחן
שגילתה כמה שונות שתי כלותיה זו מזו, וגם כמה שונה מידת מסירותן אליה. כי אם סוף
סוף הפכה עורף ערפה לחמותה סימן שמלכתחילה היה הקשר אליה רופף מהקשר של רות. ערפה
הייתה קשורה לחמותה רק בשכבות העליונות של הנפש, אבל לא בשכבה הפנימית ביותר
שנתגלה מעכשיו.

 

גם נעמי, בתחילת דבריה לשתי כלותיה, נשקה לשתיהן, אבל לא
נשיקת פרידה הייתה זו, כי בתוך תוכה לא רצתה בפרידתן, אלא בחכמה עשתה זאת בבחינת:
“שמאל דוחה וימין מקרבת”. אבל ערפה הרגישה נשיקה זו כטל היורד על פרח
בזמן כמישותו, שטל זה אינו אלא מחיש את הכמישה ביתר שאת. אבל רות מתוך רצונה הכמוס
להישאר דבוקה הרי שנשיקת נעמי אליה התפרשה כטל היורד על פרח בעת לבלובו שמגביר בו
את רעננותו וריחו.

 

ולכן, כעת ערפה מחזיר לנעמי את הנשיקה של הפרידה, כל מה
שעדיין היה בה מן האהבה והמסירות היא הוציאה עתה בנשיקתה, וכדברי חז”ל על
נשיקה זו:

 

“ותשק ערפה לחומתה – נשיקה של
פרישות”
(מדרש רות ב’ כב)

 

כלומר, יש נשיקה המחזקת את הקשר שבין שני אנשים, ויש נשיקה
המנתק את הקשר בין נפש לנפש, בנשיקה זו הפכה ערפה את עורפה לחמותה, ומכאן ואילך
חוזרת היא אל שורשי המואביות שבה, עד כי בניה כבר נלחמים בישראל ובראשם גלית
הפלשתי.
(סוטה מב:)

 

נכון הדבר שערפה נהגה כנורמה אנושית, משנוכחה לדעת שאין טעם
והגיון למסירות נפשה החליטה לשוב, כי אל פסגת ההר ממילא לא תוכל לעלות. אבל ברות
התגלה ניצחון אמת אחרת, ניצחון של אמת נבואית, ניצחון כזה המדלג על ההיגיון המוצק.
כי הכוח שהחזיק את רות אצל נעמי היא כוח הדביקות במטרה:

 

“ורות דבקה בה”.

 

בערפה ורות, בלב שתיהן, מצוי כינור המנגן מנגינה של חסד, כי
הרי שתיהן החליטו ללכת אחרי נעמי אל שדות ארץ יהודה ולעזוב מאחוריהן עם ומדינה
ומשפחת מלכות עגלון מלך מואב.

 

אך כשנעמי בחכמתה לחצה על כינור שתיהן הרי פוקעת הנימה
בכינורה של ערפה ולימים כבר מנסרים מאותו כינור מרוסק דברי החירוף של גלית הפלשתי.

 

אך הנימה שבלב רות צליליה נעשים דקים יותר ונעימים יותר
בכוח הלחיצות של נעמי חמותה, ולימים היא נעשית מיתר כינורו של עולם, כינור שעליו
ינגן נעים זמירות ישראל, וחז”ל ברוח קודשם מגלים ברמזיהם:

 

“למה נקרא שמה רות – שממנה יצא דוד
שריווה להקב”ה בשירות ותשבחות”.
(מסכת בבא בתרא יד)

 

 

*
*  *

 

וכאשר נעמי מנסה שוב ללחוץ על רות כלתה, להפריד ממנה את
הדבקות בה, ומשתמשת לצורך כך לפניה בדוגמה של ערפה:

 

“הנה שבה יבימתך אל עמה ואל אלוהיה שובי
אחרי יבימתך”
(רות א’
טו)

 

רות מצידה ממש נפגעת מדברי חמותה, והיא פותחת בדברי נאמנות
ומסירות לאין קץ, ואומרת לחמותה העומדת משתאה מול המאמצים של כלתה להישאר דבוקה בה
בכל מחיר:

 

“ותאמר רות, אל תפגעי בי לעזבך לשוב
מאחריך. כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תלוני אלין, עמך עמי, ואלוהיך אלוהי, באשר
תמותי אמות, ושם אקבר, כה יעשה ד’ לחי וכה יוסיף, כי המות יפריד ביני ובינך”
(רות א’ טז יז)

 

חז”ל ראו בכל מילה של פסוק זה לימודים שלמים בענייני
ההלכות של קירוב גרים. וכך אכן נעמי עושה, והיא מסדרת לרות כלתה את דיני הגרות
ומנהגי בנות ישראל, ורות מצידה עונה גם היא שהיא אכן עומדת מוכנה לקבל עליה את
אמונת ישראל באלוקיו, ומכאן ואילך הרי חל עליה שם של גר צדק, וכה הם דברי
חז”ל:

 

“אמר ר’ יהודה ב”ר סימן: בוא וראה
כמה חביבים גרים לפני הקב”ה כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה הכתוב אותה לנעמי
שנאמר: “ותלכנה שתיהם עד בואנה בית לחם”
(רות א’ יט)

 

*
*  *

 

את המסירות והנאמנות של רות ממשיכים לראות גם בהמשך סיפור
המגילה כאשר היא כבר נמצאת בבית לחם יהודה בביתה של נעמי אשר לאלימלך, ושם ניסיון
העוני הולך וגדל עד כי אין להם במה להחיות נפשם.

 

דיונים רבים מתקיימות בין נעמי לרות מאיזה כיון להביא אוכל
לנפשם, עד כי ההחלטה נופלת כבקשת רות:

 

“אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים אחר אשר
אמצא חן בעיניו”
(רות ב’ ב’)

 

רות מקבלת על עצמה להתנהג כאחת העניות והאלמנות של נשות
ישראל, ללקט בשדות זרים את מתנת שמים, בכדי לא להצטרך למתנת בשר ודם. וכי נקל לתאר
מצב זה של בת מלכים המקבלת על עצמה אמונת ישראל ומצבה הכלכלי מתדרדר כל כך עד כדי
להישרך בשדות זרים ללקוט בעומרים של לקט שכחה ופאה. אבל לא על נאמנת ומסורה כרות
הדברים ישפיעו לרעה חלילה. ומתוך כך צמחה ישועתה וישועת העם כולו, בהולדת עובד אבי
ישי ואבי דוד – מלך ישראל ומושיעו.

 

*  *  *

 

“ויאמר בועז לנערו הניצב על הקוצרים למי
הנערה הזאת”
(רות ב-ה)

 

כמה צניעות וענוות חן באים פסוקים הללו ללמדנו מאורחותיה
הצנועות מלאות חן וענווה של רות, וכפי שחז”ל מדייקים:

 

“וכי דרכו של בועז לשאול בנשים”? (לשון הגמרא שבת קי”ג ע”ב)

 

וכי לא ידע בועז מי הנערה הזאת?

 

בועז הרי ודאי יודע, כפי שידעו כל אנשי בית לחם משבט יהודה,
כי חזרה נעמי משדה מואב וגם כלתה המואביה יחד עמה, ולכאורה  היה צריך בועז להתאזר בשמחה על כך שזכה ואחד
ממשפחתו הנצרך והעני בא לקיים בשדהו מצוות לקט שכחה ופאה, והרי כך נאמר בתורה:
“לגר ליתום ולאלמנה יהיה” 
(דברים כד-יט)

 

“וכי לא היה בועז מכירה?

 

אלא כיון שראה אותה נעימה ומעשיה נאים, התחיל
שואל עליה…

 

כל הנשים משוחחות ומלקטות – וזו יושבת
ומלקטת….

 

כל הנשים מסלקות כליהן, וזו משלשלת כליה…

 

כל הנשים משחקות עם הקוצרים וזו מצנעת
עצמה…”
(יבמות עו. מדרש רות רבה
ד-ח)

 

את מעלות צניעותה אפשר לשמוע, כפי שחז”ל מגלים מבין
שורות דבריו, גם מתוך תשובתו הארוכה של הנער לבועז:

 

“ויען הנער הניצב על הקוצרים ויאמר נערה
מואביה היא השבה עם נעמי משדי מואב”
(רות ב-ו)

 

הנער כאילו הופתע משאלת בועז, כי ידע הנער שנעמי קרובת
בועז, והלא כל העם ידעו זאת והיו מרננים על זאת המואביה שפגמה את משפחתה, ובגללה
המשפחה כולה כל כך מתרחקת מהן, ולכן הנער עומד ומתבלבל, מה בעצם רוצה בועז בשאלתו?
האם יש בכוונת שאלתו לבחון את דעת הקהל של אנשי בית לחם בכל הקשור לנעמי וכלתה
המואביה, ומתוך כך הוא ממשיך להתרגש ולהאריך בדברי תשובתו:

 

“ותאמר אלקטה נא ואספתי בעמרים אחרי
הקוצרים ותבוא ותעמוד מאז הבוקר ועד עתה זה שבתה הבית מעט”
(שם)

 

התחיל הנער לספר בשבחה ובצניעות שבה:

 

“הרי יש לה כמה ימים שהיא עמנו שלא
נראית אפילו אחת מאצבעות ידיה ורגליה – ואין אנו יודעים אם היא אילמת אם דברנית
(רות זוטא ב-ז)

 

 

*  *  *

 

נאמנותה של רות שזורה שוב בהמשך
סיפור המגילה כאשר רות עוברת בשלום את המפגש הראשון עם בועז וכל הנערים אשר אתו,
ובועז מזהיר את נעריו לא לפגוע בה לרעה ומביא את רות להרגשת הקלה באומרה:

 

“ותאמר אמצא חן בעיניך אדוני, כי נחמתני
וכי דברת על לב שפחתך ואנוכי לא אהיה כאחת שפחותיך”
(רות ב’ יג)

 

ובועז מצדו מוסיף לקרבה לעשותה בטוחה יותר ויותר, ואם
בתחילה אמר לה לשתות מים מן הכלים אשר לקוצרים עתה הוא מזמינה גם ללחם:

 

“ויאמר לה בועז לעת האוכל גושי הלום,
ואכלת מן הלחם, וטבלת פתך בחומץ”
(רות ב’ יד)

 

אבל רות ממשיכה, גם בשעת רוממות רוח זו, להתנהג בענוות חן
המיוחדת לה, והפסוק טורח להצהיר:

 

“ותשב מצד הקוצרים” (רות ב’ יד)

 

היא מרגישה שהיא יושבת רק מצד הקוצרים, לא כחלק אחד מהם.

 

הפסוקים גם טורחים להוסיף לנו פרטים נוספים על צורת מהלך
הסעודה, איך שבועז במו ידיו טורח לכבד אותה:

 

“ויצבט לה קלי” (שם)

 

אבל היא, אוכלת, רק בכדי להשביע את נפשה הרעבה, כי הרי היא
כבר כאן “מאז הבוקר” – כעדות הנער – ועדיין לא אכלה כלום. אך איש ודאי
לא שם לב ולא ראה כי גם מהאוכל שכיבדו אותה היא לא אוכלת כליל, אלא יותר ממה שהיא
אוכלת היא מחביאה, והפסוק מעיד:

 

 “ותאכל ותשבע ותותר” (שם)

 

למי?

 

היא לא שוכחת את חמותה, נכון שהיא יצאה “מאז
הבוקר”, אחרי ששידלה את נעמי חמותה, בכדי ללקט שיבולים ולהביא חטים לבית בכדי
לאפות פת חמה, אבל הרי ההשגחה העליונה האיר לה פנים, ובועז מכבד אותה לסעוד נפשה
משולחן מלכים אשר לבועז ונעריו, והיא לא שוכחת לשתף גם את חמותה הגלמודה היושבת
בכיליון עיניים בביתה ומצפה, בדאגה, לראות מה קרה לה לרות כלתה, והאם הצליח ד’
דרכה למצוא חן בעיני מישהו לרחם עליה ולתת לה ללקוט את הלקט שכחה ופאה כבנות ישראל
העניות והאלמנות, או, שחלילה, גרשו אותה ורחקו אותה באשר היא נערה מואביה, נכריה
וזרה.

 

אבל רות, באהבה ומסירות ודאגה, היא זוכרת כל אותו הזמן
להשביע גם את נפש חמותה, נעמי!

 

*
*  *

 

אנו פוגשים שוב את מסירותה, לאין קץ, של רות, כלפי נעמי
חמותה, בסיפור המגילה לפרטי פרטים את כל אשר אירע מאז ההצעה, הנועזת, של נעמי
לרות, לרדת הגורן באמצע הלילה, כאשר בועז הגואל, קרוב המשפחה, אמור לשמור כל אותו
הלילה על גורנו בשעת הזרייה שלה, ולהציע את עצמה כלפיו, בכדי “להקים שם
המת”, וזאת במקביל למצוות הייבום הנהוגה מאז מתן תורה רק באשת אחי המת.

 

עד עתה, נעמי לא הייתה היוזמת של משיכת רות, לא בהקשר ההבאה
לארץ ישראל, וגם לא בהקשר היציאה שלה ללקוט בשדות. רות היא זאת שהציעה את עצמה
לדבוק בנעמי חמותה והיא גם זאת ששכנעה את נעמי לצאת ללקוט בשדות. והנה היא רואה
ש”ויקר מקרה” – ומלאכי שמים כיוונו אותה בהשגחה כה מופלאה אל השדה אשר
לבועז, קרוב המשפחה, שהוא בעצם בן דוד ראשון של מחלון, בעלה הראשון של רות!! –
מכאן ואילך אומר המדרש:

 

“התחילה מהרהרת ואומרת שמא ישא אותה
בועז והתחילה מפתה אותה בדברים”
(מדרש רות זוטא ג’ א)

 

לא ביום אחד השתלשלו הדברים, אלא כפי המתבאר מתוך מדרשי
חז”ל, הרי שלושה חודשים שלמים לוקח עד גמר “כלות קציר החטים וקציר
השעורים”. ובכל אותו זמן, שלושה חודשים! בוקר בוקר, הייתה יוצאת רות ללקט
בשדהו של בועז ובערב הייתה חוזרת אל נעמי.

 

בכל אותם ימים הייתה יושבת ומצפה לה, אולי היום היא תביא את
בשורת התקווה, אולי התעורר סוף סוף בועז להשלים את חסדו להקים את בית בנה המת.
במיוחד כאשר חז”ל מוסיפים לספר לנו:

 

“אמר ר’ יצחק באותו יום שבאת רות
המואביה לארץ ישראל עם נעמי חמותה, מתה
אשתו של בועז”
(בבא
בתרא צא.)

 

אבל בועז לא התעורר עד עתה לקיים מנהג ישראל משנים קדמוניות
להקים שם המת, גם כאשר נכון הדבר שאין הוא מחויב בדבר, כי הרי אינו אחיו של המת,
אבל מכל מקום מנהג קדמון היה שגם שאר קרובי המשפחה יש בהם עניין להקים שם המת
(כמובן אם אין בהם איסורי חיתון, מאז מעמד הר סיני), וכאשר מסופר על יהודה ותמר שגם שם הייתה מסירות נפש מצד תמר במטרה להקים
שם המת, ונולד פרץ שגם הוא שורש לישי אבי דוד ככתוב בסוף המגילה.

 

יכול להיות שבועז היה טרוד גם באבלו של אשתו שמתה עליו זה
עתה… ויכול גם להיות שבועז לא האמין שעליו מוטלת החובה כי הרי זקן היה האיש –
וכפי המובא במדרש רות היה כבר בגיל 80 לחייו – ושבע רוגז וייסורים, וקבר את כל
בניו כפי שחז”ל מספרים:

 

“אמר רב, ‘איבצן’ – זה בועז. והיה לו
שלושים בנים ושלושים בנות וחיתן את כולם וכולם מתו לו בחייו”
(בבא בתרא צא)

 

וכאשר הקיץ עובר והן עדיין לא נושעו, הרהיבה נעמי באותו יום
להפריע את הדומיה, ובזהירות היא פותחת את דבריה ועוטפת אותם כאם המרחמת:

 

“ותאמר לה נעמי חמותה: בתי! הלא אבקש לך
מנוח אשר ייטב לך”
(רות ג
א)

 

יודעת נעמי כי קרבן גדול היא דורשת מרות, בועז הגואל הוא
אמנם עשיר ומכובד, אבל זקן האיש ומופלג, ואם באמת הותרה מואביה לבוא בקהל הלא טוב
לה “ללכת אחרי הבחורים, אם דל ואם עשיר”…

 

אבל שוב מתגלה כאן, במלוא
עוזה ותפארתה, המסירות והנאמנות של רות כלפי נעמי חמותה:

 

“ותאמר אליה כל אשר תאמרי . . .  אעשה ותרד הגורן ותעש ככול אשר ציוותה
חמותה”
(רות ג ה ו)

 

חז”ל מעמיקים להדגיש שהמילה ‘אלי’ היא קרי ולא
כתיב,
(רות רבה ה’ יד)

 

הנביא, כותב המגילה, משמיט את המילה ‘אלי’ – המביע
את שייכות הנפשית של רות לעניין. ה’אני’ של רות מסולק מהסכמתה, כי אילו נשמעה כאן
ל’אני’ הפנימי שלה היא לא הייתה מסכימה לעשות כעין זאת. אלא שהיא הייתה בטוחה שכל
מה שנעמי מייעצת לה היא מתכוונת לשם שמים, ורוח הקודש מנצנצת בדבריה, ולפיכך רות
מוכנה ומזומנת לעשות ככל אשר תאמר לה, אפילו אם הדבר נוגד את רוחה וטבעה…

 

 

*
*  *

 

 

כמה נאה, אם כן, להכין עצמנו יחד עם פסוקי מגילה נפלאה זו,
לעורר גם בנו את ההכנה הראויה לקראת קבלת התורה מחדש…

כי “דרך ארץ קדמה לתורה”… ו”יש סדר
למשנה”… ו”לעולם יהא אדם”

 

ובכוח לימוד פסוקי המגילה הזאת נזכה לעורר גם בנו את הכלים
הנפלאים הללו של:

 

נאמנות, מסירות, אהבת הזולת והחסד, צניעות וענוות חן.

 

מה לך נרדם?!…

 

למה הנך מסתובב עם מחשבות ודמיונות, כמו
למשל:

 

“מה כבר יכול חג השבועות של שנת ה’תשע”ב… לחולל בי
שינוי”?!…

 

דע לך! ידיד, כך בדיוק ודאי חשבו להם הרבה
יהודים, כשיצאו ממצרים לפני 332
4 שנה!…

 

כן, ממש כך הם חשבו… כי עובדה היא שרוב בני ישראל
ישנו טוב באותו לילה קדוש שלפני מתן תורה… ומשה רבינו ע”ה היה צריך לעורר
אותם משנתם… שזה אחת הסיבות למנהג של כלל ישראל להיות ערים בלילה זה לתקן את
הפגם הזה…

 

לך תדע, אם כן, איזה שינוי רוחני עצום יכול
גם החג של השנה הזאת לחולל בך…

 

לך תדע, לאיזה ‘קירבת אלוקים’ תצליח להגיע
בכוח החג המתחדש בעוד כמה
ימים… שעות…

 

רק תתעורר כבר… וקבל על עצמך את החג מתוך
שמחה והתעלות על כל הלכותיו ומנהגיו…

 

תעשה טובה, וספר לי, ידידי, אחר כך, איך היה
הזכייה שזכית…

 

א ליכטיגער מתן תורה

 

מוטה

כתיבת תגובה