המסר העמוק של יום חמשה עשר בשבט. חיזוק לימי הגלות כלליים והפרטיים. ביזת מצרים וביזת הים
לקראת יום רביעי
ט"ו בשבט ה'תשע"ב
האדם
עץ השדה
בספר חיי
מוהר"ן (סיפורים חדשים ט): כל סדר הזמנים של כל
השנה, דהיינו, ראש השנה, יום כיפור, סוכות, הושענא רבא, שמיני עצרת, חנוכה ופורים,
ומקודם לו חמשה עשר… פסח, שבועות וכו' – בכל זמן וזמן מאלו הזמנים אין
אני כמו מקודם! ואמר בזה הלשון: אז סע קומט די צייט בין איך ניט דאס וואס
פריער. (והמובן מדבריו: שבכל אלו הזמנים הוא בא על השגה חדשה ודעת
חדש לגמרי…)
הרי לנו
שיחתו הקדושה של רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב זי"ע, שמעיד על עצמו, שגם
בט"ו בשבט, בכל שנה ושנה, הוא מגיע להשגה חדשה ודעת חדש לגמרי (עיי"ש
עוד ויונעם לך).
*
תורת
החסידות רואה במסר הנובע מהיום המסוגל יום ט"ו בשבט כמסר חיזוק ועידוד בתוך
עומק ימי החורף הקשים והקרים, כאילו ויום מסוגל זה בא לומר:
שגם
עתה, כשהקור חודר עד לשד העצמות… ואין במה להתחמם… אין במה להרגיע את סערות
הרוחות העוברות עלינו חדשים לבקרים… וצרות רודפות צרות… וכל יום קללתו מרובה
מחברו – בכל זאת, יש בכוחנו לקום ולומר:
גם עכשיו, ואולי דווקא עכשיו, הגאולה התחילה! הגאולה בפתח!
התקווה קיימת!
הישועה נמצאת כבר באופק!
*
בכדי
להבין טוב יותר את המסר עלינו להתבונן בפליאה המתפרצת מאליה בכל הקשור ליום מסוגל
זה יום ט"ו בשבט, הנה באים חז"ל ואומרים: היות שכבר עברו רוב ימי
הגשמים, לכן עלינו להפוך את יום זה כיום חג לאילנות, ועלינו, כאילו, לבוא לעצים
ולאילנות ולומר להם:
מזל
טוב! שנה טובה ומבורכת! ראש השנה לאילנות!
וכי
אין כאן לועג לרש בקנה מידה הגדולה ביותר?!
אם
היינו באים למשל בימי האביב, בימי הקיץ, לאילנות המלבלבים והמלאים ענפים ועלים,
פירות וצבעים וריחות נעימים המפיצים את ריחם לכל עבר, ואומרים להם אז:
הידד!
מזל טוב! שנה טובה ומבורכת!
ניחא,
הכול היה מובן מאליו. זה באמת הזמן לחגוג סביבם…
אבל
לבוא עכשיו, בתוך עומק ימי החושך והלילות הארוכים המלאים גשמים ושלגים וסערות
רוחות, שהתוצאות לעצים הם הרות אסון במראם וריחם, אין זכר לשום עלה, וודאי שאין
זכר לשום פרי או חנטת פרי, יש עצים שגם הענפים כמעט ונעלמו… והנה, עומד לו העץ
המסכן בתוך שלוליות בוץ ולכלוך, כאשר הוא
ערום למחצה לשליש ורביע או כולו ממש… ולעמוד לפניו ברגע קשה כל כך ולומר לו:
עץ
יקירי! הידד! מזל טוב! ראש השנה שמח!
וכי
אין בכך לגלוג וצחוק על מעמדו הנחות והגרוע?!
הרי
חז"ל כבר לימדונו: אל תסתכל על חברך בשעת קלקלתו?!…
אבל כאן
טמון הסוד הגדול של חיזוק עצום לבני ישראל לכל אורך ימי גלותם, באופן כללי, ולכל
אחד ואחד במעבריו הפרטיים והאישיים, כי דווקא עכשיו, כאשר נראה לעין כל, לפחות
מבחינה חיצונית, שהעץ עומד במצב הגרוע ביותר שיכול להיות, בכל זאת, האמת האמיתית
היא הפוכה לחלוטין, כי דייקא עכשיו, כאשר רוב הגשמים כבר מאחורינו, 'השרף'
מתחיל לבצבץ מתוך מעמקי האדמה ולהיכנס בגזע ובעץ ובענפים והעלים, לאט לאט 'שרף' זה
יגרום לעץ לקרום שוב עור וגידים ולהתלבש בענפיו ועליו המקסימים והנפלאים והתוצאות
תהיינה בסופו של דבר פירות מתוקים וטעימים המפיצים ריחם לכל עבר…
ולכן,
עכשיו, ברגע הצמיחה הפנימית והנסתרת, בוא לעץ ותודיע לו על כך! תן לו את החיזוק
הראוי לו, תאמר לו:
כדאי
לך לעמוד איתן ולא להתבלבל ולהירתע מכל התמונה החיצונית שלך, תחזיק מעמד בלילות
החורף הקשים והסוערים תחת מעטה הגשמים והשלגים, כי הנה 'השרף' התחיל כבר לבוא,
ומשם הדרך בטוחה להראות לכולם את יופייך והדרך…
ולכן
תאמר לו בהחלט:
מזל
טוב! שנה חדשה שמחה באה עליך! ראש השנה לאילנות!
*
בספרים
מבואר שיום המסוגל הזה, יום ט"ו בשבט, הוא בעיקר בכדי לעשות עניין בכל הנוגע
למצוות התלויות בארץ וזאת בכדי להעלות את זיכרון ארץ ישראל על לבבנו ונפשנו…
והנה,
גם ארץ ישראל, כהיום, כאשר היא עדיין נראית כאילו ריקה מרוב בניה ויושביה, העם
היהודי, ברובו הגדול, עדיין מפוזר ומפורד בין העמים, בית המקדש חרב, ושלטון זר
ומנוכר לכל סממן יהודי שולט שם – ונראה לעין כל כאילו אין תקווה ואין נחמה למציאות
הקשה כפי שארץ ישראל נראית ממבט חיצוני.
אבל
עלינו להאמין שגם כאשר לילות החורף של ימי הגלות קרים וקשים מנשוא, המציאות הקודרת
מושלגת ומשאירה הרגשת דיכאון ועצבות, אבל 'השרף', 'השרף' הפנימי והאיכותי ודאי
קיים, והוא כבר מעכשיו מחולל פלאות, והנה הנה הוא בא, ואז לפתע פתאום יבוא
האדון אל היכלו וכולו אומר כבוד והדר ותפארת בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה.
*
'האדם
עץ השדה', כל אחד ואחד ביום מסוגל זה – יום ט"ו בשבט, צריך לקחת לו מוסר השכל
של חיזוק ועידוד – במיוחד כאשר מתעסקים
בענייני תיקון על העבר והמשכת הטהרה והקדושה על העתיד בימי השובבי"ם הללו – מהרעיון
של תהליך צמיחת העצים ולומר גם לעצמו:
גם כאשר
הכול נראה אבוד…
וגם
כאשר רוחות סערות מנענעות אותו לכל צד ולצדי צדדים…
וגם
כאשר הכול מסביבו נראה כבוץ טובעני ורפש ולכלוך, גם כאשר אין לו בלב שום טיפת
חמימות ורגש קודש – בכל זאת:
'השרף'
בפנים ודאי עושה את שלו… כי לימוד ה'תורה' וקיום ה'מצוות' וה'מעשים טובים',
המשולים ל'מים'… וכמו כן עבודת התפלה של 'שפכי כמים לבך'… כל אלו הם 'גשמי הברכה',
שבסופו של דבר הם מעלים ומביאים מעמקי עמקים את 'השרף' הדרוש לגידול הנשמה…
ואם רק
יחזיק מעמד הוא יראה בסוף את עצמו ביופיו והדרו בהתקרבות ראויה לבורא העולם
ולצדיקיו האמיתיים.
*
יום
מסוגל זה, יום ט"ו בשבט, חל בדרך כלל בשבועות שבו קוראים את הפרשיות של
היציאה ממצרים… כאשר מסתכלים סביב כל הסיפור של יציאת מצרים אנו פוגשים הרבה
מאוד את 'השרף' הזה המביא תקווה ועידוד נוחם ואמונה.
כי במבט
החיצוני הכול היה נראה כל כך הפוך מהגאולה, ודייקא כשמשה רבינו בא לדבר אל פרעה
הרי הגלות נהיית יותר קשה ויותר מכבידה, עד כדי כך שגם משה רבינו בכבודו ועצמו בא
כביכול בטרוניא וטענה: 'למה הרעות לעם
הזה ומאז באתי לדבר אל פרעה הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך'.
אבל ראו
זה פלא, שבמבט לאחור מבינים היטב שדייקא מתוך עומק הצרה בא להם פדות ורווחה, כי
מתוך עומק צעקתם ושוועתם נתקיים ביתר שאת: 'ותעל שוועתם אל האלוקים'
ו'השרף' התחיל לתת את אותותיה עד הגאולה השלימה מארץ מצרים וטביעת המצריים בים
סוף.
*
אחת
מהנקודות המעניינות ביותר בסיפור יציאת מצריים הוא הנושא של 'ביזת מצרים',
הרבה תמיהות מתעוררות בעניין ביזת מצרים, מה כל זה היה חסר להם לבני ישראל 'לרוקן
את מצריים כמצולה שאין בה דגים' כלשון חז"ל על הפסוק 'וינצלו את
מצריים'? ולמה סיבב הקב"ה שהיו צריכים בני ישראל לבוא, לכאורה, ברמייה,
כאילו רק להשאלה, ולהוציא מהמצריים כלי
כסף וזהב ושמלות, וכי הותרה להם גניבת עכו"ם?!
אבל
כשמתבוננים הרי רואים שבכאן טמון 'שרף' נפלא שמטרתה היה להביא לידי מפלת המצריים
עד האחרון שבהם, וכפי שהדברים באים לידי הסבר בדברי ה'אור החיים' הקדוש ובדברי
רבינו ניסים.
כי
דייקא בגלל לקיחתם את הכלי כסף וזהב, ודייקא בגלל שהם לקחו אותם, לכאורה, רק לצורך
כמה ימים, רק בגלל שכאילו, והם צריכים לעבוד את עבודת הקרבנות בהרגשה של עשירות –
דייקא בגלל זה נהפך לבב פרעה ועבדיו לחזור ולרוץ אחרי בני ישראל להחזיר אותם
למצרים.
כי אם
מלכתחילה הם היו נותנים להם ללכת ממצרים לצמיתות, ואם מלכתחילה הם היו נותנים להם
את הרכוש הגדול למתנה, קשה היה להם לחזור שוב ולרוץ אחריהם, וכי מה כבר השתנה
פתאום שהתחרטו על שילוחם וגירושם?
אבל כאן
היה טמון הסוד הגדול של 'השרף' הרוחני שמטרתה היה להביא את פרעה וכל עבדיו מול ים
סוף עם רכב ופרשים ועוד עושר ורכוש רב יותר מ'ביזת מצרים', ולהטביע כל זה
בים בכדי להפיל אותם מפלה ברורה וסופית.
אבל
במבט חיצונית, כל זה לא היה נראה כלל וכלל, כי בשעת רדיפתם אחרי בני ישראל היו
ודאי הרבה מאוד מבני ישראל שבאו בטרוניא וקושיות:
למה
זה היינו צריכים לצאת ברמייה ממצרים כאילו רק לג' ימים?… וכי למה זה לקחנו מהם
את הכסף והזהב?… הרי כל זה גורם לנו עכשיו את הצער הגדול והנורא שמצרים נוסע
אחרינו עם כל סוסיו ופרשיו ומי יודע מה יצא עכשיו?…
וכידוע
ממדרשי חז"ל שהיו כאלה שרצו להיכנע והיו כאלו שרצו להילחם. אבל משה רבינו
בכוח האמונה והביטחון במי שאמר והיה עולם אומר לבני ישראל:
'ד'
ילחם לכם ואתם תחרישון התייצבו וראו את ישועת ד'…
כי
'השרף' בפנים מחולל כבר פלאות וגורם לישועה להתקרב במהירות.
מחשבות אלו
צריכים להציף אותנו מבפנים…
להאמין
בכל עת ש'השרף' של האילנות עולה דייקא בימי החורף הקשים שעובר על העץ…
לדעת
ולהאמין שכבר התחיל צמיחת העץ מחדש בכוח אותו 'שרף' בלתי נראה, כי ה'שרף' הזה – על
אף שחיצונית אינו נראה כלל וכלל אבל האמת
האמיתית היא שהוא כבר התחיל לבצבץ ממעמקי האדמה ולחלחל בגזע ובעץ ובענפים
והעלים…
א
ליכטיגער ט"ו בשבט
מוטה