לבבתיני באחת מעינייך. חטא העגל. מעשה הלוחות.
סרו מהר מן הדרך (שמות לב' ח')
מפשטות סיפור
'עשיית העגל' מובן, לכאורה, שכל החטא התרחשה רק כאשר בושש משה לבוא… בסוף
הארבעים יום ששהה משה בהר סיני. אבל במדרש רבה (שמות מב' ח') אמרו:
לשיטת ר' שמעון בר יוחאי רק 11 יום היו באמנה עם
הקב"ה, וכ"ט יום היו כבר מחשבים איך לעשות את העגל…
ולשיטת ר' אליעזר בן יעקב 29 יום היו באמנה עם
הקב"ה, וי"א יום היו מחשבים איך לעשות את העגל…
ולשיטת ר' שמעון בן חלפתא
רק שני ימים היו עם הקב"ה…
ולשיטת ר' יהודה בר עילאי רק יום אחד היו עם
הקב"ה…
עוד אמרו שם (מב' ז'):
ר' שמעון בן חלפתא אמר בנוהג
שבעולם אדם שהוא יוצא לדרך מהלך שניים ושלושה מילין ורק אז טועה בדרכו – שמא מן
הראשון הוא טועה?!… כך אמר להם הקב"ה: וכי לא היה לכם לסרוח לא בשני
ולא בשלישי אלא מן הראשון – אתמהה?!..
ור' מאיר מוסיף: אף
לא יום אחד אף לא שעה אחת… אלא מיד סרו…
כי לא היה
לבם של ישראל נכון עם המקום… אלא היו עומדים בסיני ואמרו בפיהם 'נעשה ונשמע',
ולבם כבר היה מכוון לעבודת כוכבים…
ושמעתי פעם פרפרת
נאה בעניין זה מהרה"ח ר' אליעזר ברלנד
שליט"א, שאפשר לפרש לפי זה גם את הדיוקים שדייק האר"י
הקדוש (ב'עץ
חיים' שער לח' פרק ו' – ועיי"ש הסברו על פי הסוד) שמצאנו בעניין
לוחות הברית שלפעמים נכתב בתורה: 'לוחות הברית' עם 2 ווי"ם,
ולפעמים יש רק ו' אחד, ולפעמים 'לחת' בלי ו' בכלל, ולפעמים 'לחות האבן'
– כי כל השיטות הנ"ל של התנאים מאיזה זמן התחילו בני ישראל לחשוב לעשות את
העגל הם אמת וצדק, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, ובכל
שלב ושלב, מיום מתן תורה עצמו עד יום הארבעים, ירדו בני ישראל בכל פעם לפגם נוסף,
וזה גרם שגם הלוחות ירדו בכל אותם הזמנים ממדרגה למדרגה – בלי ו' ובלי ווי"ם ובלי להיקרא שוב לוחות הברית – עד
שנשתברו…
אבל בכל זאת
מעיד הכתוב (שיר השירים ד'): 'לבבתיני באחת מעינייך' – כי גם כאשר היו במצב של 'עלובה
כלה שזינתה תחת חופתה'… (עיין היטב שבת פח.
ועיי"ש בפירושי העין יעקב). ורק עין אחת היא נתנה להקב"ה…
בכל זאת: 'לבבתיני' ו'נירדי
נתן ריחו' ולא 'עזב' ולא 'הסריח'…
ואדרבה,
לפעמים ה'אחת מעינייך' שבכל זאת הוא
מצליח להתגבר ולתת להקב"ה, גם אחרי כל מה שעובר עליו, זה בעצמו רק מגביר
את החשק… בראותו, שגם אחרי כל מה שעובר עליו, הוא עדיין מרמז לו לפחות בעין אחת…
אוי, טאטע, איך בין מיט
דיר! (אוי, אבא, אני איתך!) רק ששאור שבעיסה מעכב…
וזה כל
העבודה: להחשיב את ה'אחת מעינייך'… ואז יבוא ה'ליבבתיני' גם בשתי עיניים…
ומכאן תבין
עומק דברי ההתחזקות של רבנו הקדוש, קודש קדשים, בשיחות הר"ן
(סימן קכג'),
והנה לפניך תמצית הדברים:
בעניין קצת אנשים שמתקרבים לעבודת השי"ת ואחר כך
מתרחקים. ענה ואמר: אף על פי כן צריך לדעת שגם זה יקר אצל השם יתברך… כי גם ההתקרבות
שלהם, אף שהיה זה התקרבות רק לשעה מועטת… אף על פי שאחר כך נעשה מה שנעשה… חס
ושלום!… בכל זאת גם זה יקר מאוד בעיני השם יתברך…
ואמר: הלא על שעת מתן תורה גם נאמר: 'ליבבתיני באחת מעינייך'…
ואיתא במדרש: 'מהו באחת מעינייך? אלא שבעין השנית כבר
היו מסתכלים על העגל'… נמצא שגם בשעת מתן תורה כבר היה בדעתם לפרוש, חס ושלום,
ואף על פי כן, היה יקר בעיני השם יתברך מאוד ההתקרבות בעצמו, אף שהיה זה רק לפי
שעה… כמו שהכתוב מעיד: 'לבבתיני באחת מעינייך'… כי
גם ההתקרבות לפי שעה, התקרבות של רק 'אחת מעינייך', גם זה בעצמו יקר מאוד בעיני
השם יתברך…
"להודיע! להודיע! להודיע!
שכל קוויך לא יבושו ולא ייכלמו
לנצח כל החוסים בך"…
וגם על המצב
של 'רבים מכאובים לרשע' נאמר בכל זאת: 'והבוטח בד' חסד יסובבנו'…
כי
הקב"ה מסתכל בעיקר על הטוב הכבוש והנעלם שיש בכל אחד ואחד…
ומכאן הצעקה
הגדולה, קול גדול ולא יסף (ליקו"מ
ח"ב תורה עח'):
'גיוואלד זייט
אייך נישט מייאש! קיין יאוש איז גארנישט פארהאנדין'… (אהה! אל
תתייאשו! ייאוש בכלל איננה קיימת…).