ילכו מחיל אל חיל – זיכרונות נעימים מבי מורי הכ”מ ר’ חיים יהודה לייב בן ר’ נחום יצחק שמעון ז”ל

  • Post author:
  • Post category:מאמרים
Print Friendly, PDF & Email

ב א ר   ב ש ד ה

 

נר הוי”ה – נשמת אדם

שאל אביך ויגדך

 

בתוספת
קוים קצרים וזכרונות נעימים מדמות אבי מורי הכ”מ

 

ר’
חיים יהודה לייב

בן
ר’ נחום יצחק שמעון

פראנק
ז”ל

נלב”ע ביום ד’ ג’ תשרי ה’תשע”ג

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כל
הזכויות שמורות

מכון
‘באר בשדה’

02/6283483

0527631900

[email protected]

 

<![if !supportLineBreakNewLine]>
<![endif]>

קווים קצרים וזכרונות נעימים לדמותו של
אבי מורי הכ”מ

 

ר’ חיים יהודה לייב בן רבי נחום יצחק
שמעון ז”ל פראנק

שנלב”ע ביום צום גדליה ג’ תשרי
ה’תשע”ג

 

ב”ן אי”ש חי”ל

(ח’יים י’הודה ל’ייב ב’ן נ’חום י’צחק
ש’מעון וא’סתר ב’יילא)

 

ילכו מחי”ל אל חי”ל

(ח’יים י’הודה ל’ייב)

“צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה
ולא בעולם הבא”

 

*
*  *

 

אבי מורי ר’ חיים יהודה לייב פראנק,
נולד בכו’ תשרי ה’תש”ד. לאביו רבי נחום יצחק שמעון ז”ל. בשכונת שערי
חסד בירושלים. ולאמו מרת אסתר ביילא בת רבי בנימין הכהן
ז”ל שהיה מצדיקי וקנאי ירושלים.

 

המשפחות של אביו ואמו, היו שייכים
למשפחות המיוחסות והמכובדות של הציבור הליטאי בירושלים (ושרשם ויחוסם מקובנא
שבליטא).

 

ר’ נחום יצחק התקרב  בצעירותו לחסידות ברסלב (גם בהשראתו ובהשפעתו
של רבי העשיל פרנקל וקבוצת המקרובים בשכונת שערי חסד דאז, וביניהם: ר’ משה
רוזנטל ור’ יום טוב זלוטניק ועוד…).

 

כאשר אביו של רבי נחום יצחק, רבי זאב
פראנק, בעל ה’תולדות זאב’ התנגד לכך, החליטו לשאול בעצת ה’חזון איש’…
וה’חזון איש’ כאשר שמע נימוקו של ר’ נחום יצחק שספרי רבי נחמן והתפלה בבית הכנסת
ברסלב גורמים לו יראת שמיים והתעוררות והתלהבות, אמר לו שאין בכך משום חסרון בקיום
מצוות כיבוד אב.

 

*
*  *

 

אבי מורי קיבל את שמו, יהודה לייב,
על שם דודו, אח אביו, שנפטר בגיל 19. מתמיד עצום היה, בעל מוח חריף ביותר, ורבני
ירושלים ראו בו גדולות ונצורות, אבל לדאבון לב נפטר, כאמור, בצעירותו.

 

ר’ נחום יצחק קרא, כאמור, לאבי מורי על
שמו, יהודה לייב, והיות שנפטר צעיר לימים הוסיף עליו את השם חיים,
ויהי לפלא שכמספר חיי”ם – כך היו ימי חייו…

 

*
*  *

 

כבר בנערותו ובצעירותו ניכרו בו באבי
מורי סימני גדלות, הן בלימוד התורה ואהבת התורה והן ביראת שמים גדולה. הוא זכה
בעקבות כך גם לקבל פרס מהתלמוד תורה ב’עץ חיים’, שם למד, והוא הצטרף עם עוד
כמה בודדים לנסיעה ל’חזון איש’, לימים סיפר שה’חזון איש’ כאשר בחן אותו
ונהנה מתשובתיו נשקו על ראשו.

 

אבי מורי סיפר פעם, שכאשר רבי זאב,
הסבא שלו, בחן אותו פעם בילדותו, ולא זכר כל פרט, אמר לו הסבא: אה, היות שחסיד
אתה, כנראה שהינך חושב שאסור להנות מהנאת הלימוד, כי בכך יש אולי פגם כלשהו של ‘לא
לשמה’…. דע לך שההיפך הוא הנכון, ה’לשמה’ האמיתי היא להרגיש את המתיקות שיש
בתורה ובכך תזכה לזכור כל פרט…

 

*
*  *

 

בבחרותו למד בישיבות ‘פרשבורג’ ו’טשעבין’
שהיו אז באזור קטמון. הוא ניצל את המציאות הזאת לעבודת ד’ יומם ולילה, כאשר
היה רגיל לשהות הרבה מאוד בין חבורת העובדי ד’ בבית הכנסת ברסלב בקטמון.

 

רגיל היה לבוא לשם גם בכל לילה ולישון על
הספסל, כאשר הוא שם את ראשו על השולחן, מבלי לשכב בפישוט ידיים ורגליים על
הספסל… וכך היה לו קל יותר לקום בשעת חצות לילה… ולצאת לשדות
שמסביב לקטמון, לקיים שם את ההנהגה של עצת ההתבודדות כנהוג בין חסידי
ברסלב. יחד עם העובדי ד’ שם, ובתוכם חמיו לעתיד הרב הצדיק ר’ שמואל שפירא
זצ”ל. ובכדי שאמו לא תבחין שאין הוא יושן בלילות על המיטה, היה רגיל לקחת את
בגדי הלילה שלו ולהניחם ולקפלם יחד עם בגדיו המקומטים של ר’ נחמן שותק, ששהה
בתמידות בבית הכנסת ברסלב בקטמון, ובכך היתה מתקבלת הרושם על הבגדים כאילו והם כבר
מקומטים לאחר שכבר ישנו עם זה…

 

בימי בחרותו הוא גם למד תקופות מסוימות
בישיבת ‘נובהארדוק’ ברחוב שמואל הנביא בירושלים, וגם בישיבות ‘ברסלב’
בירושלים ובבני ברק.

 

*
*  *

 

הוא היה רגיל להסתופף הרבה בימי בחרותו
אצל דודו, ר’ שרגא פייבל פראנק, שהיה רב באזור ‘משכנות’ ו’ממילא’.
ר’ שרגא פייבל היה מאוד מחבב אותו ומעריך אותו, הוא גם מזכיר אותו בהקדמה לספרו,
בכל הקשור לעזרה הגדולה שקיבל ממנו בכל הקשור לעשיית קשר של תפילין באופן ובצורה
של מ”ם סתומה המורכבת מ 2 דלתי”ם וחלל באמצע, ולא כפי שרגילים לעשותו
מ”ם סתומה מרובע בלי חלל.

 

ר’ שרגא פייבל סיפר שפעם ראה אצל אבי מורי
בתוך שקית התפילין שלו שיש לו שם גם צבע ומברשת, וכששאל אותו על כך, השיב: שהוא
עבר ליד חלון ראוה של איזה חנות באזור ממילא, וכאשר ראה שיש שם בתוך הויטרינה
תמונה לא צנועה הוא קנה את הצבע והמברשת, וניגש לשם, נכנס לתוך החנות, ופתח את
חלון הראוה מבפנים, וצבע את התמונה, וחזר וסגר את הויטרינה. ולשאלת ר’ פייבל מה
הגיב בעל החנות על כך? הוא השיב: שהוא לא הגיב… כנראה, שהוא היה בהלם על מה שעשה
שם כבתוך שלו…

 

*
*  *

 

הוא היה רגיל גם בתקופת בחרותו להסתופף
הרבה ליד קברי הצדיקים, בירושלים ובגליל. הוא קיבל פעם מאביו כמה אגורות על
הצטיינותו והוא מיד ניצל אותם בכדי לנסוע למירון.

 

סיפר אחד המנחמים: היה זה בשנת
תשי”ח, הוא עבד אז כאחד מהפעילים של ‘יד לאחים’, ויצא לו להיות פעם
באזור מירון, ועלו הוא וחבריו באמצע הלילה לציון הרשב”י, הכל היה שם
ריק ושמם… ומצאו שם רק את אבי מורי כשעומד ליד הציון ובוכה וצועק בשאגות רמות
בתפלה ותחנונים… והוא אז רק כבן 14 שנים…

 

רגיל היה באותם הימים לשהות באתרא קדישא
מירון הרבה פעמים במשך השנה: בכל ערב ראש חודש, ומל”ג בעומר עד אחרי חג
השבועות, ומלפני ראש השנה ועד לאחר יום הכיפורים…

 

גיסו ר’ נתן דוד שפירא סיפר בשמו
של ר’ שמואל צ’צ’יק שכאשר היה אבי מורי בגיל בר מצוה הלך להתבודד לפעמים
כשש שבע שעות במערות הסנהדרין שבירושלים.

 

*
*  *

יש מספרים, שבהגיעו לפרקו, בו ביום שנכנס
לגיל 18 הוא עלה לבימת בית הכנסת ברסלב במאה שערים, ודפק על הבימה בהודיעו: שהיום
הוא נכנס לגיל 18 וכל מי שמעוניין בו מוזמן לקחת אותו לחתן לבתו… ויש המספרים
שהיה זה מעשהו של חברו וידידו באותם הימים, ר’ שמואל צ’צ’יק, שהוא זה שעלה לבימה
והכריז עליו שהיום הוא נכנס לגיל 18… ואכן ר’ שמואל צ’צ’יק נכנס לתמונה, ושיכנע
את אביו להסכים כבר להתעסק בשידוך בשבילו, וכאשר אביו קיבל את רשותו של משה
אחיו הבכור, התעסקו השדכנים להוציא מכוח אל הפועל את השידוך, עם אמי מורתי תחי’,
בתו של סבי מורי הרב הצדיק ר’ שמואל שפירא.

 

חמיו ר’ שמואל זצ”ל כבר שם עליו עין
לטובה זה כמה שנים, והיה זה בכל אותם השנים שהיה מסתובב יחד עמו ועם שאר העובדי ד’
בכל עבודתם בקודש בכל ענייני עבודת ד’, הן בבית הכנסת ברסלב בקטמון והן במאה
שערים, ובשדות ויערות, ובקברי הצדיקים ומקומות הקדושים, וגם כבר היה רגיל לקבוע
איתו סדרי לימוד במשנה וגמרא ולימוד הפוסקים ובספרי רבנו ותלמידיו.

 

*
*  *

 

לאחר נישואיו, גם בהשפעה של הלבוש שלבש
בו חמיו, שהיה לבוש עם כל הבגדים כמנהג הירושלמים, נכנס גם בו תשוקה להלביש את
עצמו במלבושי כבוד כמנהג ירושלים. תחילה החליף את מלבושו הליטאי ולבש את המגבעת
הירושלמי וחצאי מכנסיים עם גרביים ארוכות.

 

אחרי כמה שנים מחתונתו שיכנע אותו ר’ דוד
שכטר שעל פי הלכה יש עניין גדול ללבוש את המכנסיים הלבנים והרחבים, והיות שזה
עניין אישי וצנוע ולא בולט זה כנראה גם לא יפריע לשלום בית שלו. וכשהלך לשאול על
כך את מורו ורבו רבי עמרם בלוי הוא שיכנע אותו שעדיף לו להלביש תחילה את
הקפטן הירושלמי, שיש בו יופי והידור, ומטעם זה זה לא אמור להפריע לשלום בית שלו…
ומששמע כך, החליט לקחת את עצתם של שניהם גם יחד… והלביש ביום אחד גם את הקפטן
וגם את המכנסיים הלבנים, כמנהג יראי השם בירושלים, באותם הימים.

 

הלבוש, בכלל, תפס אצלו מקום של כבוד ממש.
הוא היה רגיל להלביש עצמו בכל יומא דפגרא עם בגד מיוחד. היו לו בגדים מיוחדים לימי
חול הרגילים, ובגדים שונים לימי שבת, ועוד בגדים אחרים בצבעם ובמראם וביופיים לימי
יום טוב, ולימי ראש חודש, למוצאי השבתות, ולימי חול המועד. היו שסיפרו, שהוא עצמו
גילה אזנם, שהחביא בבית שטריימל מיוחד ובגדים מיוחדים שהיה ממתין ומצפה ללובשם מיד
בביאת המשיח!

 

הוא עמל קשות לשכנע גם את בני ביתו אחריו
להקפיד ללבוש מלבושים ירושלמים. הוא רצה בכל מאודו ונפשו לראות גם את צאצאיו,
נכדיו וניניו, לבושים במלבושי כבוד כמנהג בעלי בתים בירושלים, כפי שהיה
רגיל גם לדייק לכתוב, ולקרוא בדיוק רב, את הלשון מתוך נוסח התנאים, בכל
עריכת תנאים של כל אחד מצאציו ונכדיו… גם נוסח תפילותיו, כפי שמצאנו בכתביו,
אודות שידוכים לבניו ובנותיו, התחנן על נפשו לפני בוראו שיזמין לו חתנים לבנותיו
שילבשו מלבושי ירשלים. וזה היה, בדרך כלל, גם תנאי קודם למעשה, עם כל חתניו
שיחליפו בגדיהם למלבושי ירושלים.

 

במיוחד היה מתחנן על נפשו להקפיד ביותר
על צניעות בגדי בנותיו ונכדותיו ונינותיו, שזה יהיה אך ורק על פי מסורת בנות ישראל
הנהוג אצל נשי ירושלים ההולכים בדרך ישראל סבא. היה תקופה שרצה לשכנע גם את אמי
מורתי תחי’ שתלבש שאל – רדיד, וזה היה עוד בימים שאף אחת לא הלכה עם השאל.
וביתר שאת היה לוחם כארי במסתרים שלא יפרצו פרץ, חלילה, בלבישת הפאה נכרית, אצל אף
אחת מבנותיו וצאצאיו אחריו. כמו כן נלחם כארי שהגרביים יהיו גרביים שחורות. ושלא
תלכנה בנותיו וצאצאיו בפרועות ראש. בצעירותו הקפיד על כך שכל בנותיו ילכו עם
שערותיהם רק עם 2 צמות כמנהג בנות ירושלים באותם הימים.

 

*
*  *

 

ככלל הוא היה מתנהג בהילוכיו כקנאי גדול
בכל מה שקשור למלחמתו עם הציונות וכל גרורותיה. תקיף בדעתו היה, ונלחם בלא חת,
למחוק כל זכר של שייכות לציונות גם מתוך סידורים בו נדפסו נוסח מי שברך למדינה וכל
כדומה לזה. היה מקפיד על כך לא לקחת חלק בשום מערכות של בחירות. רוב ימיו היה
מתנזר מלקחת את המילגות שקופת המדינה מציעה לאזרחיה. והיה מגלה דעתו ברבים בכל
הזדמנות שהוא על מלחמתו נגד כל מה שריח של ציונות נודף ממנו.

 

רצונו היה עז ותקיף שכל צאצאיו יתחנכו
בבתי חינוך המתנזרים מלקחת את הכספים שקופת המדינה מציעה לתת להם. ורצונו היה עז
שצאצאיו יתחנכו בבתי חינוך ששפת הילדים שם היא שפת היידיש.

 

היו לו מדבקות וחותמות שבו היה חותם עצמו
בשמו ובהוספה של: יהודי לא ציוני ועוד כמה מילים (גם באנגלית), ובהם גילוי
דעת על התנגדותו לשיטת הציונות.

 

דבקותו במורו ורבו רבי עמרם בלוי
ובשיטת נטורי קרתא של אותם הימים היה לשם דבר.

 

היה רגיל לקרוע כל מה שיש בו זכר
לציונות, הוא אפילו סלד מכך שמתחפשים לפעמים בפורים עם מדי חייל ושוטר, הוא היה
קורע את המילים צה”ל מהתחפושות. הוא סלד מכך שמדברים בשפה העברית בביתם של
יראי השם האשכנזים, הרגילים בדרך כלל לדבר בשפת היידיש.

 

הוא עשה מאמצים גדולים וכבירים לשכנע בכל
דרך את מנהיגי חסידי ברסלב בירושלים שהרוח וההנהגה בבית הכנסת הגדול במאה שערים תהיה
אך ורק באוירה הירושלמית בכל הקשור להתנגדות נגד הציונים וכל גרורותיהם.

 

*
*  *

 

מיד לאחר נישואיו, כאשר פנה אליו ר’ בעריל
אוירבאך שברצונו שיארגן שיעור לאברכים בתורת הקבלה מטעם ישיבת ‘שער השמים’.
הוא מיד ארגן חבורת אברכים צעירים ללימוד הקבלה, ביניהם ר’ יעקב מאיר שכטר
ור’ משה קרמר, בתחילה התקיים הלימוד בביתו, ואחר כך זה עבר לישיבת ‘שער השמים’.
הוא שימש תחילה כראש החבורה וצלל במים אדירים מים עמוקים בתורת הסוד, ולכבודו של
חברו וידידו באותם הימים, שהיה מבוגר ממנו בכמה שנים, ר’ יעקב מאיר שכטר, הוא נתן
והעביר לו את הכבוד להיקרא ולהיות ראש החבורה והמגיד שיעור.

 

הוא גם ארגן אז לכמה שנים חבורה של
אברכים צעירים מתוך חסידות ברסלב שילמדו קבלה בישיבת ‘אהבת שלום’ שהיתה אז
בתחילת דרכה בראשותו של ר’ יעקב הלל.
גם את גיסו ר’ נ.ד.ש הכניס אז ללימוד תורת הקבלה בקובעו איתו חברותא בכל
יום שישי כשעה לפני הדלקת נרות שבת, במרתף של בית הכנסת ברסלב מאה שערים…

 

חברותות רבות היו לו באותם השנים בלימוד
הנגלה והנסתר ובספרי רבנו ותלמידיו, חלק גדול של לימוד החברותות התקיימו גם
בביתו… והיה זה מחזה נפוץ, מרגש ומתוק גם יחד, אצל בניו ובנותיו באותם הימים,
לשמוע את אביהם מתענג בלימודו, לבד, או עם חברותות, בשעות הלילה ולפנות בוקר בתוך
הבית.

 

בתקופה זו הוא הוציא לאור גם חיבור ידוע
בענייני קדושה וטהרה הידוע בשם ‘בואו חשבון’.

 

*
*  *

 

היה זה מחזה יום יומי, לראות את אבי מורי
יושב שעות רבות עם הגמרות הגדולות הפתוחות, רמב”ם טור ושולחן ערוך, ספרי
ראשונים ואחרונים, וצולל בימה של תורה, ומעלה את כל הגיגיו על גבי כתב. אם זה
באמצעות כתב ידו, שהיה זה כתב יופי ונדיר בהידורו, על גבי גליוני הספרים… ואם זה
על גבי פתקים גדולים, וגם קטנטנים… שהניחם בתוך דפי הגמרא והשולחן ערוך, ואם זה
באמצעות תקתוקם על גבי מדפסת שהיה ברשותו באותם הימים.

 

מראה נפוץ היה לראותו יושב בתוך כל
ההמולה הגדולה של הבית, גם בערב שבת אחר חצות היום, כאשר כל הבית עדיין כמרקחה
לקראת שבת… והוא, בשלו, כבר יושב עם הגרביים הלבנות, אחרי טבילת המקוה ואחרי
גזיזת הצפרניים, וגם אחרי אמירת שניים מקרא ואחד תרגום ואחרי עיונו בתוך דברי העמק
דבר של בעל הנציב, שהיה חביב עליו עד למאוד, וכך היה יושב בישוב הדעת
נפלא, עם הספרים הפתוחים, וכותב וכותב וכותב וכותב…

 

אהבתו ללימוד התורה היה נפלא ביותר.
ומתנת שמים שזכה לה של ישוב הדעת מבלי להתבלבל מכל הסובב אותו, גם זה היה נפלא
ביותר… בכל מקום בואו, בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בהגיעו לערוך ברית מילה ועריכת
חופה וקידושין, ובכל זמן של שמחת צאצאיו, ברגע שהתברר לו שיש עוד קצת זמן פנוי,
מיד חיפש את הספר שבו היה שקוע בתקופה זו, והיה מתיישב לו בצד, וצולל שוב בסוגיא
בו הוא מונח באותם הימים…

 

כל סעודה של שבת ויום טוב, וכל יומא
דפגרא, ובכל זמן של שמחה משפחתית, היו הסעודות מתובלים בשיחה ערה עם חידושי תורתו,
אם זה בפרשת השבוע ואם זה בסוגיות אקטואליות, ובסוגיות בו היה מונח עמוק בתקופה
זו… הוא היה רגיל לשתף את כל בני הבית בהגיגיו ובחידושי תורתו, שהיו להפליא.

 

הוא גם היה רגיל ללמוד עם כמה מצאצאיו
בכל ליל שבת קטע מתוך ספר יקרא דשבתא של הרב משטערין וכך סיים פעמים
רבות את הספר.

 

*
*  *

בכלל הוא היה רגיל להדר בכל דבר שבקדושה.
בני הבית זוכרים את המתיקות הנפלאה של עריכת הקידוש בכל ליל שבת ובכל יום טוב,
מתוך התלהבות עצומה, מתוך ניגון והשתפכות הנפש, שבדרך כלל זה היה מרתק גם את
האנשים שהלכו באותה שעה ברחובה של עיר שנעצרו ליד חלונות ביתו למשמע תיבות הקידוש
הבוקע מפיו כחץ מקשת… והרבה פעמים היה זה יחד עם דמעות של שמחה וציפייה לגאולה
שמלאו את עיניו…

 

היה מקפיד להדר לבצוע את הלחם משנה בכל
שבת מתוך יב’ חלות (ולפלא, שגם בסעודות ציבוריות הקפיד לעשות את מנהג י”ב
החלות, והכול מתוך ישוב הדעת נפלא בלי לחץ ובלי לעורר תשומת לב של כל הסובבים, כך
למשל היה גם בימי ראש השנה באומן, בסעודת ראש השנה שחל להיות בשבת, באוהל הכנסת
אורחים המרכזי של שיינר, כאשר המולה גדולה מסביב, והוא בשלו היה מקבץ לעצמו, לאט
לאט ובשקט, 12 חלות, ואת כל המינים של ה’יהי-רצון’… וכאשר רובם ככולם כבר היו נמצאים
עמוק עמוק בתוך הסעודה, הוא רק התחיל לעשות לעצמו קידוש מתוך שמחה גדולה והתלהבות
עצומה, כאילו והוא יושב בין כותלי ביתו שבשכונת בתי נייטין 5 בירושלים).

 

היה מקפיד ליטול ידיו לסעודת שבת בבוקר
לפני חצות היום (ולפלא שגם כאשר הוא עצמו הקפיד מאוד לקיים מנהג זה, בכל זאת
הנהגתו לא הביא אותו לקפידא על שאר בני הבית על כך שלא הזדרזו ליטל ידיהם לפני
חצות היום… הוא עשה כמנהגו, והזדרז ליטול ידיו לפני חצות היום, וישב בסבר פנים
יפות ליד השולחן מתוך חיוך שובה הלב שלו, ועשה את בציעת הפת לעצמו לפני חצות היום,
ומכאן ואילך היה ממתין בסבלנות ובשמחה עד ששאר בני הבית נטלו ידיהם והתחילו בסעודת
השבת).

 

היה מקפיד להדר לקדש ולהבדיל רק על היין.
כמו כן היה נוהג הרבה פעמים להשתדל ולהדר למצוא יין טוב נוסף בכדי לברך עליו ברכת ‘הטוב
והמטיב’ בתוך הסעודה. ובכלל כדאי וראוי לציין שכל ברכה וברכה שיצא מפיו היה אצלו
בחרדת קודש, בקול גדול ובהתלהבות גדולה, וכחץ מקשת… הן בברכות הנהנין והן בברכות
המצוות, כמו כן בברכת ‘אשר יצר’… 

 

*
*  *

 

כל תפלה וכל מנהג שהיה קשור בזיכרון
חורבן בית המקדש וירושלים וארץ ישראל וגלות ישראל קיבל אצלו משמעות מיוחדת במינה.
הרבה דמעות היו בני הבית רואים אצלו כאשר זיכרון הגלות היה עולה על פיו בתפלות
ובמנהגים.

 

רגיל היה לשבת על הרצפה בכל יום מימי בין
המצרים בחצות היום ומבכה מרה את החורבן. רגיל היה לדבר בערגה על גודל מעלת קימת
חצות ולהיות דואג על חורבן בית המקדש כמנהגם של חסידי ברסלב. רגיל היה למרר בבכי
בכל ליל תשעה באב ויום תשעה באב בשעת אמירת מגלת איכה והקינות.

 

כאשר התעסקתי להוציא לאור את הספר של ר’ צבי
ריבק ‘אל קץ התיקון’ העוסק בענייני זמן הגאולה, והיה זה בערך בשנות ה’תשנ”ו-נ”ט,
אמר לי אז: בענייני זמני פקידה ‘בעתה’ ו’באחישנה’ בוודאי שיש הרבה מן הסתר על
הגלוי, אבל לעניות דעתי כל מה שנאמר על שנת ה’תש”ס הכוונה היא על
כל שנות ה-ס’, מתחילתו ועד סופו, שיהיה אז הרבה פלאים בעולם, ולגבי זמן הפקידה
של שנת ה’בעתה’ בעצמו, הרי שלפני תשע”ב אין על מה לדבר… והגמר יהיה
בעזרת ד’ בשנת ה’תש”ץ!…

 

היה נוהג ללכת עם צאצאיו בכל חול המועד
מעל הר הזיתים, ליד מלון קונטינטל, בכדי לראות משם את רצפת הר הבית, ולומר משם את
תפלת “ומפני חטאינו גלינו מארצינו”, את נפשו היה שופך אז מול מראה
ירושלים הנפרשת מול העיניים, בציפייה ובערגה: מתי?! מתי כבר נזכה לראות בעמוד
ההיכל על תילו?!…

 

*
*  *

 

בכלל היה נוהג להסתובב הרבה עם צאצאיו
ליד קברי הצדיקים והמקומות הקדושים, בירושלים ובחברון עיר האבות, בשכם ובגליל.

 

במיוחד בימי עשרת ימי תשובה, בהם היה
נוהג בשנים עברו לשהות שם עם כל בניו מלפני ראש השנה עד אחרי יום הכיפורים.

 

הרבה תפילות ושפיכת הנפש ראו אז בניו
בעבודתו עבודת הקודש. גם בימי ראש השנה ליד קברו של רבי שמעון וגם בימי עשרת ימי
תשובה ליד כל קברי הצדקים אשר באזור הגליל.

 

כמו כן היו נהנים ממנו צאצאיו להסתובב
איתו אצל תושבי בני הכפר של מירון, בהתעסק עמהם בענייני לימוד התורה והחזרתם בתשובה
שלמה לפני השם יתברך, כאשר הם מרעיפים עליו אהבה וחיבה ונותנים לו לקחת לעניי
ירושלים מתנובת פירות הארץ שברשותם. הוא היה רגיל להסתובב אז עם בניו גם על ההרים
שמסביב הר מירון, בתורו אחר הדסים מהודרים לכבוד חג הסוכות המתקרב ובא, ערימות של
חבילות הדסים היה מביא איתו בכל שנה ומחלקם בין בני המשפחה ועניי ירושלים.

 

*
*  *

 

נפלא היה לראות את דרכו בחינוך בניו
ובנותיו. לא היה מרבה לדרוש מבניו ומבנותיו שום ענייני הנהגה בכל ענין ובכל תחום.
מלבד לכך שצאצאיו ידעו כולם את אשר בלבו שמקפיד מאוד, כאמור, בכל ענייני מנהגי ירושלים
הן בדיבור והן בהשקפה הן בלבוש והן בהשתייכות לקהל עדת ירושלים, ומתוך יראת הכבוד אליו,
היו משתדלים צאצאיו אחריו גם הם ללכת בעקבותיו.

 

אהבתו לכל אחד מצאצאיו, גם לנכדיו
ולניניו, היה להפליא. הרגישו בו איך שהוא נהנה להסתכל ולהתבונן ולצחוק עם כל אחד
מהם ביחוד. אבל מעולם לא בא אהבתו בהבעה חיצונית של חיבוק ונישוק. אהבתו קרנה
מפניו השמחות והמשמחות והמאירות פנים.

 

בדרך כלל הוא נתן תחושה לכל אחד מצאצאיו
שהוא סומך עליו, ושהוא נותן לכל אחד מהם את מרחב התמרון הפרטי והאישי שלו. הנהגתו
בזה היתה כל כך תקיפה וחזקה שגם כאשר באו המלמדים והמגשי”ם להתלונן לפעמים על
הא ועל דא, הוא היה נעמד לימין הילד… באומרו: אינני מתערב בענייני ההנהגה
הרוחנית של צאצאיי, נותן אני להם לגדול לבד, וכל התערבותי הוא רק באמצעות לשפוך
לבי ונפשי לפני הבורא כל עולמים שצאצאיי יצליחו במלחמתם…

 

גם כאשר כבר כן היה צריך לומר ולהעיר
משהו בדרכי החינוך היה זה בדרך כלל מתוך הבעת כאב צער ועגמת נפש, ולפעמים גם בדרך
גערה… ולפעמים גם עד כדי בכי והורדת דמעות!!!… והיו דמעות אלו משאירים חותם בל
יתואר בנפש הילד לאורך ימים ושנים.

 

*
*  *

 

מזגו וטבעו היו גם הם הפלא ופלא. מצד אחד
בער בו קנאת ד’ צבאות והיה ער לכל דבר שבקדושה, יומם ולילה לא היה שוקט ושובת בכל
מה שקשור להרבות קדושה וטהרה בישראל. לארכה ולרחבה של ארץ ישראל היה נוסע תמידים
כסדרם בכדי להרבות כבוד שמים, גם בהבאת הבנים והצאצאים של בני ישראל בבריתו של
אברהם אבינו ולהכניסם תחת כנפי השכינה. וגם לערוך קידושין ובהבאת הגרים שיכנסו
לתוך מחנה ישראל כדת משה וישראל.

 

כאן המקום לציין ולדייק בכל הקשור לעבודה
קדושה ונפלאה זו, שעל אף שקמו נגדו הרבה מתנגדים, מבית ומחוץ, על השתדלותו לקרב את
הציבור הגדול של בעלי התשובה ומשפחותיהם המורחבות, יחד עם הגרים הרבים שגילו אף הם
את רצונם לחסות תחת כנפי השכינה, ולהתעסק בכל ענייני הקידושין והגירושין שבאו
בעקבות התקרבותם לדת ישראל… הרי שמול עיניו עמדו תמיד כסדרן רק סוגיות הש”ס
עם פירושי הראשונים: רש”י תוס’ רא”ש ורי”ף רמב”ם טור וספר השולחן
ערוך… בהם היה מתעמק יומם ולילה ומשתדל בכל עוז לגלות עצה ותושיה לנשברי לב שרצו
לחיות חיי יהדות טהורה על פי הלכה, ולצערם הגדול נתקלו בכל מיני חוקי סדום ופורצדורות
שונות ומשונות ולבבות אטומים, שעמדו בעדם למנוע מהם להקים בתים בישראל ולהיכנס תחת
כנפי השכינה… והוא הגבר הוקם עול, ראה את עניים וצערם, והיה מבלה למענם שעות
רבות בבירורי הסוגיות ובמציאת פתרונות הלכתיים לכל אלו הבעיות הקשות שנוצרו בחיי
היום יום של אנשים רבים בישראל. מול עיניו עמדו תמיד התוצאות ההרסניות של התרבות
הקלוקלת השוררת ברחובות קריה, אשר מהם היו נגזרים כל אותם הקשיים האדירים בכל העניינים
הקשורים בענייני חיי האישות ובענייני הגירות. הוא היה רגיל להתכתב בעניינים אלו גם
עם גדולי הדור, עד שזכה להוציא לאור תעלומה, לקרב את הרחוקים, להציל את חיי
הנישואין, ולגייר את הצריכים גיור, והכול כדת משה וישראל, על מנת לעזור להם להקים
בתים נאמנים לד’ ולישראל.

 

בכלל היה לבו ער עד למאוד לכל צרותם
ועינוים של כל הציבור של החוזרים בתשובה בישראל. לוחם מלחמת ד’ היה למענם, בכדי
שיוקלטו היטב בתוך מחנה ישראל. נלחם בחירוף נפש עם הנהלות התלמודי תורה וכל בתי
החינוך שיסכימו להכניס בין מחיצתם כמה שיותר מבניהם ומבנותיהם של החוזרים בתשובה,
למען הציל דורות שלמים.

 

חברו וידידו הטוב ר’ אורי בלוי
סיפר שכאשר הנהלת תלמוד תורה מסוים בירושלים התחילו לקחת כספים מהממשלה ועל כך
יצאו להפגין נגדם… היה אבי מורי בתחילה יוצא גם הוא נגדם להפגין, וכאשר ביום מן
הימים הפסיק לבוא, ושאלו ר’ אורי למה אין הוא משתתף שוב בהפגנות נגד המוסד הזה?
השיב: מה לעשות שהם הסכימו להכניס ילדי החוזרים בתשובה לתוך מסגרתם ולכן אינני
יכול יותר להפגין נגדם…

 

מידי פעם בפעם היה מוותר גם על השבתות
בבית… והיה נוסע למרחקים גם בימי השבתות והימים טובים בכדי לזכות להביא תחת כנפי
השכינה עוד יהודי… בדרך כלל היה לוקח איתו בשנים האחרונות כמה מנכדיו ונכדותיו
לשהות עמו בשבת בנכר, וכך זכה גם להרבות כבוד שמים במקומות מרוחקים מאוד להראות
להם את בני ובנות ירושלים בצניעותם והנהגתם.

 

בכל ברית מילה שכזה היה אצלו עבודה
מיוחדת להרבות קדושה גם בהורי הילד ובכל המשפחה שמסביב. לא היה אצלו משוא פנים לאף
אחד ממשפחת הבן הנכנס לבריתו של אברהם אבינו, דורש היה בתוקף שלא יתנו סדנקאות
למחללי שבת, גם כאשר היה זה במחיר כבד של מחלוקת במשפחה, דורש היה אז את טובת הילד
הרך הנימול… לא היה נותן בשום פנים ואופן למחללי שבת לנגוע ביין של הברכות…
היה שואג וצועק כארי על הפריצות של כל בני המשפחה שמסביב… דורש היה ומפציר
שילבשו בצניעות כל אלו שרצונם להשתתף בשמחה הגדולה של הבאת הרך הנימול בבריתו של
אברהם אבינו.

 

כמו כן היה הנהגתו גם בכל עת שהיה עורך
את עריכות הקידושין, שהיה נוהג בהם הרבה, (שגם בהם כשלעצמם, יש, כאמור, סיפורים
נפלאים של מסירות נפש עצומה, גם כאשר עבר בעקבות כך מסכת ייסורים קשה מבית
ומחוץ… והכול בכדי להציל בני ובנות ישראל מעבירות חמורות ולהרבות קדושה בגבולי
ישראל). תמיד היה משתדל בכל עוז גם להשכין שלום בין בעל ואשה, בכדי שימשיכו לשמור
על קן המשפחתי שלהם מתוך שמירת תורה ומצוות. היה נפלא לראות ולהתבונן אז איך שהיה
דורש בתוקף ועוז מכל הסובבים, גם הקרובים ביותר למשפחת החתן והכלה, להיות מתחת
החופה אך ורק בבגדי צניעות, ורק שומרי שבת יהיו עדים ומברכים על הכוס… וכאשר היה
נוגע ביין מי שהתברר שאינו שומר שבת היה שופך בפניו את היין באמרו: היין כעת יין
נסך!!! יהודי הינך! – היה שואג לעומתו – אבל יהודי שמחלל שבת יינו יין נסך!!!
וכאשר מישהו התחנן פעם להיות עד בסידור קידושין והתברר לו שאינו שומר תורה כדת, לא
הסכים בשום אופן וזעק מנמהת לבו: יהודי אתה! אבל יהודי כזה שאינו יכול לשמש כעד!!!
ובהרבה מקרים התברר, למפרע, שבסופו של יום, דווקא התוקף והגבורה הגדולה שלו – הם
הם שגרמו לכמה וכמה מהאנשים הללו לחזור בתשובה שלמה לפני יתברך שמו, ויהי הדבר
לפלא ולאות! שכל שאגתו היה מנהמת וקירות לבו, ומתוך אמת אמיתית, ומתוך תוכחה מגולה
שמסתירה בתוכה אהבה מוסתרת… כי בתוך לבו פנימה שכן לו לב רחום וחנון מלא רחמים
וחסדים ואהבת ישראל, וכל קנאותו היה בשני הצדדים גם יחד, גם קנאי באהבתו לכל יהודי
כנפשו וכלבבו, וגם קנאי לקיים את כל דברי ד’ בשלמותם…

 

ביום מן הימים הוא הופיע יחד עם ר’ יוסף
קאהן בקרית ים, ונכנס איתו לאחת מהאולמות בעיר, שם היה אז אחד מהחוזרים בתשובה
באמצע הרצאה על אופן חזרתו בתשובה, וכשעדכנו אותו המארגנים שהגיעו 2 רבנים מירושלים,
מיד הבחין המרצה שאחד מהם הוא אבי מורי… המרצה נתן להם מיד את המיקרפון בכדי
לדבר בפני הקהל. אבי מורי לא היה איש דרשות, הוא מעולם לא נשא נאום בפני הציבור,
אבל הפעם כאשר ביקשו ממנו לדבר בפני מאות האנשים הוא לקח את המקרפון והתחיל לומר
מעומקא דליבא: יהודים! תשמרו שבת!!! תשמרו שבת!!! וכך חזר על זה כארבע
וחמשה פעמים… עד שפרץ בבכי עז… עוד באותה שנה פגש המרצה כמה מהנוכחים
שכבר לבשו עליהן הופעה חרדית, והם סיפרו לו שדמעותיו הכנים ושאגתו הכנה של אותו
זקן החזיר מהם קבוצה של 12 חברים בתשובה שלמה…

 

*
*  *

 

מידת האמונה והבטחון היה נר לרגליו, חי
את חייו על יסודות האמונה בד’ ובמשה עבדו… תמיד הייתה צהלתו בפניו מתוך תחושת
אמונה בבורא כל עולמים ומתוך תחושת הבטחון הוודאי שהנה הנה ישועתו קרובה לבוא…
וזכה בכך להקים בית לתפארת ולהשיא את כל צאצאיו מבלי להישאר בעל חוב לאף אחד…
ועוד הרבה אנשים נשארו לו בעלי חובות מרוב גמח”ים שהיה משתדל לעזור לכל בכל
עת מצוא…

 

זכורני, שבשנים האחרונות, כשהייתי מונח
ראשי ורובי בכתיבת הספר ‘הסוד הגלוי’ הבנוי כולו על יסודות האמונה והבטחון
וההישענות התמידית על רחמיו ורוב חסדיו של הבורא יתברך שמו מתוך חיזוק המחשבות
החיוביות וההרגשות החיוביות – היה רגיל להשתעשע איתי על כל פרטי הספר בעונג רב.

 

נסמך ונשען היה תמיד על גודל כוחם של כוח
הצדיקים האמיתיים. באמונה זכה ותמימה היה לומד ומתעמק בספריהם ומקיים עצתם. את
גודל אמונתו בכוחם הגדול של הצדיקים האמיתיים ראו גם בכך שעל אף שבדרך כלל היה הוא
בעל דעה עצמית כמעט בכל עניין ובכל תחום כל ימי חייו, וסלד מטיפשות ותלות מטופשת
בדעת אחרים… עם כל זה היה לו ביטול גמור והרגיש בנפשו כאסקופה הנדרסת מול הדרת
קדושת רבנו הקדוש מוהר”ן מברסלב זי”ע, כמו כן ראו בו את גודל
הרגשת הכבוד הגדול שיש לו לתלמידי רבנו הקדוש מדור לדור. והנה זה מצאנו, דוגמא אחת
קטנה, באחת מכתביו שכתב לעצמו חלקי צוואה לבניו אחריו, וז”ל בפתיחת דבריו שם:
כ”ב תמוז תשמ”ט. יום פטירת מאורינו הנאמן, ממשיך שלשוליתא דבית רבי,
דמן שמיא מנו ליה להיות המוסר דבר הננמ”ח זי”ע לדור אחרון, הוא
הרה”צ וכו’ ר’ לוי יצחק בנדר זצ”ל.

 

כולנו זוכרים איך שלפני כל דבר שבקדושה
היה נזרק מפיו באש להבת שלהבת ובקול רם ונישא כחץ מקשת הנוסח הידוע של: הריני
מקשר עצמי לכל הצדיקים האמיתיים שבדורינו ולכל הצדיקים האמתיים שוכני עפר קדושים אשר
בארץ המה ובפרט לרבנו הקדוש רבי נחמן בן פייגא זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

 

לא עשה חשבון לאף אחד מסובביו, וכאשר היה
צריך לקיים רצון צדיק הרהיב עוז בנפשו לפרסם הדבר לעיני כל, וכידוע לכולם הנהגתו
בקודש בכל פעם שהיה מסיים את מצוות ברית המילה שהיה מרים את הסכין של המילה ומראהו
לכל עבר… לקיים רצון צדיק דברי קדשו של רבנו מוהר”ן בספר המדות
שלהביט על הדם של מילה שיש על הסכין לאחר המילה זה סגולה להיפקד בדבר ישועה ורחמים
בזרע של קיימא.

 

*
*  *

 

עם כל התנגדותו, כאמור, לציונות ולכל
גרורותיה, היה בכל זאת אוהב אהבה עזה את כל חלקי ארץ ישראל ואת כל יושביה… הוא
היה רגיל לנסוע לאורכה ולרחבה… הוא היה רגיל להתאכסן בכל פינה נידחת של ישובי
ארץ ישראל, בימי חול כבימי שבת ויום טוב, בהר ובשפלה ובהר, בים וביבשה, בריכוזים
החרדים לדבר ד’ ובריכוזים של אנשי הדתליים ובריכוזים של אנשי ההתנחלויות על כל
גווניהם וסוגיהם, מהלאומיים ועד החרדליים ועד הקיצוניים ביותר שמסביב לשכם ושמסביב
לחברון ובכל רחבי גוש עציון. הוא היה דמות ניכרת בכל מקום בואו… הוא גם ביקר
הרבה בתוך הרבה מהקיבוצים הרחוקים מאוד מדבר ד’ הפזורים בכל רחבי הארץ… ובכל מקום
בואו, עקב היותו עוסק שם, כאמור, במצוות המילה ועריכת חופות וקידושין, היה מצד אחד
מגנה בכל תוקף את כל יסודות המדינה והציונות, ולועג היה, לעיני כל, על הסגידה
השפלה שיש להמון עם לעבודה זרה הציונית, ומצד שני היה מקרין חום חיבה ואהבה עזה
לכל אחד ואחת מהסובבים אותו, בהתחננו אליהם שיחזרו לקיים מצוות ולשמור תורה ושבת…

 

אהבתו לארץ ישראל היתה גדולה ועזה כל כך
שלא הסכים מעולם לצאת לחו”ל בכדי להקל, ולו במעט, על מטה לחמו, באמרו: המוציא
לחם מן הארץ – שגם מתוך הארץ אפשר להוציא כל לחמו וצרכיו הגשמיים…

 

את אהבתו הגדולה לארץ ישראל ראו כולם גם
בכל הקשור לנסיעותיו לאומן להשתטח על קברו של רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב, שזכה
בימי חייו להיות שם למעלה מעשרה פעמים, משנת ה’תשמ”ט כאשר נפתחו שערי ציון
הנעולים. עם כל זה, כל נסיעה ונסיעה היו מלווים אצלו גם ביסורי מצפון גדולים על כך
שעוזב הוא את הארץ… ולכן בתקופה מסוימת עשה לעצמו גם כלל שהוא לא נוסע 3 שנים
רצופות בכדי לא לעשות חזקה… שנתיים כן ושנה אחת לא… ועל אף אמונתו הגדולה
בתיקוני הראש השנה של רבנו מוהר”ן ובגילוי רצונו לבוא אליו ליד קברו בימי ראש
השנה, היה רגיל לומר: אילו היו זוכים כל חסידי ברסלב להחליט החלטה נחושה שלא
יוצאים המה מהארץ, בוודאי שהיה רבנו מוהר”ן מתעסק בתיקוני הראש השנה גם מתוך
הקיבוץ הגדול שהיו מתקבצים כולם יחד כאן בארץ ישראל… אבל עכשיו שלא זכו חסידי
ברסלב להגיע לידי כך, היה רגיל לומר, מצד אחד מוחו ודעתו אומרים לו להישאר בארץ
ישראל על ימי ראש השנה, אבל לבו נשרף בגעגועים עזים להסתופף שם באומן ליד בית
ציונו… לכן הוא הגיע לידי החלטה שהוא מוסר עצמו בידי בניו וחתניו, וכשהם היו
עושים מאמצים לארגן לו את הנסיעה, היה אומר: נו נו, מה לעשות? הם סוחבים אותי ואני
נותן לעצמי להיסחב על ידם… ורק לקראת הראש השנה האחרון לימי חייו, הוא בא אלי
בתחילת ימי חודש אלול, וביקש ממני: אל נא תעשה השנה שום מאמצים לשכנע אותי
לנסוע… תן לי להשאר כאן בארץ ישראל… ויהי הדבר לפלא, על כי ביום השני של ראש
השנה חלה את חליו שממנו הלך לעולמו למחרת היום, ביום צום גדליה…

 

*
*  *

 

על אף היותו, כאמור, עז כנמר ותקיף כארי,
ולא היה בוש מפני המלעיגים עליו, והמשיך תמיד להתמיד בעבודתו עבודת הקודש, על אף
שלפעמים היו רבים וטובים מתנגדים לו ומציקים לו רודפים אותו ומבזים אותו צוחקים
ממנו ונתנו לו להרגיש מהם רגשי בוז ונקם… עד כדי מצב של לעמוד בעדו מבלי לתת לו
להיכנס בתוך כותלי בית המדרש… ומבלי לתת לו לעלות לתורה כאשר קראוהו… וכל זה
מחמת שעמד על דעתו לעזור, כפי דעתו ודרכו, לכל סוגי נשברי לב שהקהל היו מוקיעים…
עם כל זה מעולם לא ראוהו שענה למחרפיו דבר…

 

היה מקיים בכל נפשו ומאודו דברי רבנו מוהר”ן
(ליקוטי מוהר”ן תורה ו’): עיקר התשובה ישמע ביזיונו ידום וישתוק… היה דומם
ושותק על ביזיונו ומקבלם באהבה מתוך רצון טוב, והיה מתקיים בו: ואוהביו כצאת השמש
בגבורתו, שנאמר על הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים. הוא הסב פעם
את תשומת לבי לכך שרבנו מסביר פסוק זה ומאמר חכמים זה (בליקוטי מוהר”ן
ח”א צב) על מצוות ברית מילה והפטיר: נו, אני הרי מתעסק במילה, צריך אני גם כן
לקיים את מצוות המילה על פי פנימיות, כדברי קדשו של רבנו, ולשתוק ולדום על
ביזיונות…

 

גם כאשר מאן דהוא סטר לו פעם בפניו
בסטירה מצלצלת… תגובתו היתה: חיוך רחב, מצד לצד, מרוח על כל פניו, המאירות
כספירים…

 

אמי מורתי מספרת: היה זה פעם כאשר קבוצה
גדולה של אנשים וביניהם גם מהחשובים ביותר, ביזוהו בצורה מחפירה ביותר, והיה זה
ברחובה של עיר, מול כל עם ועדה, ודבר זה אכן השאיר בו הרגשה קשה ביותר… כי כאשר
נכנס לבית אמי מורתי מיד הרגישה שהוא חש לא בטוב… אבל, להתייחס לזה, או לענות
להם, או לתת להם מנה אחת אפיים, או לשפוך נפשו ושיחו וצערו לפני מאן דהוא על זה,
כלל לא עלה דעתו… אלא בין רגע הוא התיישב עם הגמרא הפתוחה, וצלל בעומקא דאורייתא
עם הניגון המתוק שלו ועם הכתיבה הבלתי פוסקת של חידושי התורה שעלו אז בדעתו, ובכך
התקיים בו: לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי…

 

כאשר התברר לו פעם שאחד מהנדיבים שהיה
רגיל לתת לו בכל פעם מתנה הגונה הפסיק לשלוח לו תרומותויו, והתברר לו שאותו עשיר
הגיע לאחד מבתי המלון בירושלים, לא חשך מאמץ והרהיב עוז בנפשו לבוא אליו ולברר מה
זה ועל מה זה? העשיר עמד מולו נבהל ומשתומם על גדלות נפשו הגדולה לבוא אליו פנים
אל פנים לדבר על כך… ואז, הוציא אבי מורי פשקוויל שעשה מאן דהוא נגדו… שבו
ביזוהו בחירופים וגידופים נוראיים (שקשה ביותר להעלותם על גבי כתב…) ושאל את
העשיר אולי פתק זה הגיע גם לידך ומתוך כך החלטת למנוע את תרומתך אלי… וכאשר
העשיר ענהו בחיוב, סיפר לו במה מדובר, איך שבא לעזור להציל עשוק מיד גוזלו ועזר
לנעשק מול העושק, ולכן העושק נקם בו לפרסם פתק זה בכל בתי הכנסיות בארצות הברית
בכדי להפסיק ממנו את מטה לחמו מנדיבי עם… העשיר הזדעזע, וביקש ממנו ברחמים שימחל
ויסלח לו, ואף גם זאת, רצה לקנות ממנו את שכר הבזיון, באומרו: אני עשיר ומקבל בדרך
כלל רק כבוד ואין לי ביזיונות כלל… אבי מורי הפטיר לנגדו: מה?! למכור לך את זכות
הביזיונות?! חלילה לי מעשות כדבר הזה, כי הלא זה כל ערובתי היחידה להצלחתי בחיים
ולהצלחת יוצאי חלצי… ורק כאשר העשיר התחנן על נפשו שמוכן הוא לקנות ממנו את
הביזיון מבלי שהוא יפסיד מזה כמלוא נימה, הסכים אבי מורי למכור לו את הזכות הזאת…
ובתמורת זאת נתן לו העשיר את רוב הוצאות החתונה של אחד מיוצאי חלציו שהיה אז לפני
חתונתו.

 

*
*  *

 

הארת הפנים הנפלאה שהקרין לכל סובביו
השאירו רושם בל יתואר בעיני כל רואיו. בעומדו לפני כל אחד ואחד, ובכל זמן וזמן,
ובכל מצב ומצב, הרגישו כולם כאחד, שעומד מולם איש שמח! איש צוהל! איש מלא חיים!
איש מלא אנרגיה! איש מלא חיוניות! כזה הוא היה, והכול בטבעיות גמורה, לא נס ליחו
ולא כהתה עינו, כל ימיו, עד יומו האחרון ממש…

 

גם כאשר כבר תכפו עליו צרות רבות ורעות,
ויסורים קשים ומרים סובבוהו, ממחלות הלב והסוכר שסבל מהן תכופות… אבל הוא בשלו,
לא שם לבו לכל אלו, ממשיך היה בעבודתו עבודת הקודש, בכל תחום, כאילו ולא מדובר
עליו… כאילו והוא בכלל לא החולה…

 

גם כאשר כבר היה חייב להתאשפז בבית
חולים, או ללכת לבקר את הרופא, היה עושה זאת כאילו כפאו שד… בעל כורחו…
וכהגדרתו: לבית חולים או לרופא לא הולכים! לשם מגיעים רק בסחיבה, כאשר כבר סוחבים
אותך…

 

מהנכון לציין, בכל הנוגע להתרחקותו מכל
דרכי הרפואה הטבעית, הרי שמעבר שהיו נר לרגליו דבריו של רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב
זי”ע בגנות הרופאים, ומעבר לגודל מעלת דרגתו, כאמור, לחיות את חייו בכל תחום על
יסוד האמונה והבטחון, כנראה שהסלידה שלו מכל מה שקשור לרפואה נבעה גם ממה שנקעה
נפשו בהתנהגותם הנפשעת של הרופאים בכל הקשור לטיפול באמו, שכל כך היתה מסורה אליו
והוא אליה… והוא זה שהיה ליד מיטת חוליה בשבת האחרונה לחייה, וראה בעליל איך
שהתנהגותם הפראית והבלתי אחראית של צוות הרפואה הביאו למותה… כל זה, כנראה,
הביאו אותו לידי מסקנה אחת: שהוא מוסר עצמו, בכל מכל כל, רק לידיו של הבורא כל
עולמים, הרופא כל בשר ומפליא לעשות, והרופא חולי עמו ישראל, והיה תמיד אומר: נפלה
נא ביד ד’ כי רבים רחמיו וביד אדם, כל שכן רופא ובית חולים, בל אפולה… והיה נאה
דורש ונאה מקיים, הוא ציין לפני כמה פעמים שמאז שהתחיל להרגיש חולשה בבריאותו
הוסיף תפלה מיוחדת, שלוש פעמים ביום, בברכת ‘ברך עלינו’, שם היה מפיל תחנתו לפני
הבורא כל עולמים שיהיו כל מאכלו ושתייתו לרפואת נפשו וגופו ושיתקיים בו תמיד מיד
מקרא שכתוב: וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך…

 

כמה פעמים בימי חייו כבר אושפז עקב בעיות
בלב, אבל בדרך כלל הצליח לברוח משם, על אפם ועל חמתם של הרופאים שסיבבוהו, והמשיך
ביתר שאת בעבודת הקודש. היה זה לפני כשש שנים כאשר אושפז עקב התקף לב, ובלילה השני
לאשפוזו הוא ביקש ברחמים שישחררו אותו כי יש לו לקיים מצוות עריכת ברית מילה באילת…
וכאשר לא נענה, הוא פשוט קם באמצע הלילה וברח מבית החולים ונסע לאילת לעריכת הברית
מילה… אחד היה אברהם… ואברהם אבינו עליו השלום יחד עם אליהו הנביא זכור לטוב
שמרו בעדו לבל יקרה לו מקרה רע…

 

כאשר נשאל אז על יד מאן דהוא: האם אינו
מפחד מהמוות?!… ענה ואמר: אני מרגיש בוודאות שאני ימשיך לחיות… וכאשר ההוא
ניסה לברר אצלו מהיכן הוודאות הגדולה הזאת?! ענה ואמר: כבר התברר והתחוור לי שכאשר
יש לו לאדם רצון חזק להמשיך לחיות, מתוך הרגשה כי עדיין לא סיים את עבודתו, הרי
שמשמים לא לוקחים אותו… אין לוקחים את האדם מהעולם אלא כאשר האדם עצמו כבר מסופק
בעצמו אם הוא רוצה להמשיך בחייו…

 

והנה, כאשר דיבר כן היה…

 

כי בתקופה האחרונה לימי חייו, גילה סודו
לכמה מהאנשים שהיו איתו במגע קרוב, כי מרגיש בנפשו שהוא מאבד, לאט לאט, את הטעם
הגדול והחשק הנפלא של החיים בעולם הזה… וזאת בעקבות מה שהגדיר, שהוא מתחיל לאבד
את כוח הריכוז שלו לצלול במימי התלמוד וההלכה… ולמה לו חיים כאלה!!!

 

*
*  *

 

לקראת ימי ראש השנה ה’תשע”ג הכין את
עצמו להיות במירון לימי ראש השנה, הספק עדיין כרסם בקרבו: אולי כדאי לו להיות בכל
זאת בירושלים בימי ראש השנה?!… הוא נסע תחילה למירון, וגם לקח לשם את תרמילו ואת
כל בגדיו לקראת ימי ראש השנה על מנת להיות שם עד אחרי יום הכיפורים… אמי מורתי
הכינה לו בתרמילו גם את כל הרפואות שעליו היה לקחת בימים אלו. והיא הבחינה שבתוך
התרמיל הוא הכניס גם את הסכינים שבהם היה רגיל לחתוך את ההדסים… כי בדעתו היה
ללכת על ההרים ועל הגבעות שמסביב למירון בכדי לקצץ שם, כדרכו, הדסים לארבעת המינים
של חג הסוכות המתקרב ובא… וכאשר אמי מורתי שאלה אותו האם הוא  חושב שיש לו בכלל את הכוח ואת היכולת לזה? והוא
ענה ואמר: אני צריך להתכונן לזה…

 

לקראת כ”ה אלול הוא השתתף בנסיעה עם
הרב יהודה שינפלד ור’ חיים החלבן בקברי הצדיקים בגליל. הוא התקשר
לאמי מורתי מתוך חצר קברו של ר’ ישמעאל כהן גדול לספר לה מתוך הרגשת
שמחה וסיפוק רב על הזכייה הגדולה שיש לו להיות שם.

 

ביום חמישי כ”ו אלול הוא חזר
לירושלים וערך 2 בריתות כאשר אחד מהם היה נכדו של הרב שיינפלד ושל הרב אליעזר
ברלנד. ר’ לייזר פנה אליו ואמר לו: נו, יהודה לייב, אתה הרי לא נוסע השנה
לאומן תהיה אם כן בירושלים! – הוא סיפר לאמי מורתי, אחר כך, שזה היה בשבילו גם
איזה סימן משמים להישאר בירושלים לימי ראש השנה. וכאשר אכן נשאר בירושלים עדיין לא
ויתר על מחשבתו להיות בהמשך גם במירון. הוא ביקש בערב ראש השנה מחברו וידידו הטוב
ר’ מאיר קרליבך שברצונו שיקח אותו מיד במוצאי ראש השנה למירון, להיות שם עד
אחרי יום הכיפורים…

 

הוא עוד הספיק באותו יום גם לנסוע
ולהשתטח בקבר רחל אמנו.

 

השבת האחרונה שלו היתה שבת מרוממת מאוד,
הוא שבת יחד עם חלק גדול מנשות בני המשפחה, כאשר בעליהם ובניהם כבר נסעו לאומן
לימי ראש השנה, הרבה מנשי המשפחה אכלו אצלו בסעודות השבת, וכולם הרגישו ממנו
התרוממות רוח גדולה מאוד, כאשר צהלתו לא פסקה לרגע מעל פניו.

 

לפלא לציין, שזכיתי גם אני לסעוד אצלו
סעודות כל השבת, בשבת שלפני הסליחות, שזה כבר כמה שנים ולא סעדתי אצלו… ובליל
שבת לפני שברכתי את צאצאי, כנהוג, באתי אליו בבקשה שיברך אותי לפני שאני מברך את
צאצאי… והוא תחילה לא הסכים בשום אופן לברכני, באומרו: אינני יכול לברך גדולים
כמוך… ואני התעקשתי איתו שלא נוח לי לברך את צאצאי בפניו לפני שהוא יברכני…
וזכיתי שנאות לבקשתי לקבל ממנו ברכת אב, בשמו ידיו על ראשי וברכני בברכת: ישימך
אלוקים כאפרים וכמנשה יברך הוי”ה וישמרך יאר הוי”ה פניו אליך ויחונך ישא
הוי”ה פניו אליך וישם לך שלום.

 

ביום השבת בבוקר, השבת האחרונה של שנת
ה’תשע”ב, ניגש להתפלל לפני העמוד בבית הכנסת הגדול של חסידי ברסלב במאה
שערים… והיה שש ושמח מאוד על שזכה להיות חזן בשבת האחרונה של השנה… וגם זכה
לקבל עלייה לתורה שם… וזאת עקב היות שם מניין מצומצם, מחמת שרובם של אנ”ש
כבר נסעו לאומן, ועדיין לא באו המתאספים והמתקבצים לשם בימי ראש השנה.

 

בערב ראש השנה הוא הצליח, כנהוג, ללכת
בכוחות עצמו לקבר שמעון הצדיק…

 

השמחה הגדולה שאפפה אותו כל ליל ראש השנה
הראשון וביומו הראשון היה להפליא.. כל רואיו אז מציינים שצהלתו הגדולה הייתה על
פניו בצורה בל יתואר, גם בלילה וגם ביום ראש השנה. ובליל ראש השנה אחרי התפלה,
בעמדו ליד בימת בית הכנסת ברסלב, ליד מקומו של הרב שכטר, והרבה חסידים ואנשי מעשה
באו להתברך ולקבל ברכה מהרב שכטר, והוא לא היה נוכח אז בבית הכנסת, וביקשו כולם את
ברכתו… ובירך את כולם במאור פנים ובשמחה גדולה!

 

לקראת יום השני של ראש השנה הוא התחיל
להרגיש לא בטוב… ובכל זאת, במסירות נפש של ממש, הוא המשיך בעבודתו עבודת
הקודש… הוא הלך למקוה, וחברו וידידו הטוב ר’ אורי בלוי פגשו שם, וציין שהתפלא
לראות שהוא נכנס למרחץ לאחריו והספיק עוד לצאת לפניו… והבין שכנראה אינו חש
בטוב…

 

אבל לא איש כמותו יוותר על עבודתו…
וכהרגלו בכל עת ועת להיות מן המתמידים והקבועים לבוא תמיד בזמני התפלה למקומו
הקבוע בבית הכנסת הגדול של חסידי ברסלב במאה שערים, וכדרכו בקודש שהיה מקפיד
במאוד, לכתחילה, להתפלל בזמן הנץ החמה, ובדיעבד להתפלל במנין השני, לפני זמן קריאת
שמע, כך גם ביום השני של ראש השנה על אף שתקפה אותו חולשה גדולה ועצומה… המשיך
בכל כוחו ללכת גם לבית הכנסת לתפלת השחר, ורק בשעות הערב המאוחרות של מוצאי ראש
השנה התברר בבית החולים באמצעות האק”ג שעשו לו, שהוא היה במשך 12 שעות
האחרונות תחת מתקפה חמורה של התקף לב חמור…

 

באמצע תפלת שחרית הוא ירד מבית הכנסת ברוב
חולשה על מנת לעשות קידוש ולטעום משהו, ובדעתו היה לשוב בחזרה לבית הכנסת לקריאת
התורה ושמיעת קול שופר… אבל כוחו כבר היה בל עמו… ולא הצליח לקום ממטתו…
והביאו את אחיינו להיות לו בעל תוקע ליד מיטת חליו… והוא לא הפסיק להתאנח על כך
שהוא מפסיד קריאת התורה ותקיעת שופר בהידור וכהלכה… לקראת הלילה הלך והחמיר מצבו
ואנשי ההצלה שיכנעו אותו שעליו להסכים לתת לצוות הרפואי לקחתו לבית החולים. והוא
ניסה תחילה למנוע את זה בשואלו את איש ההצלה: האם אתה לוקח אחריות על כך שאתה
מחזירני?!… והיה זה ‘כמתנבא ואינו יודע מה מתנבא’…

 

בבית החולים התדרדר מצבו עוד יותר, והוא
עבר צינטור באמצע הלילה. ולקראת הבוקר, כאשר התעורר בבוקרו של צום גדליה, הוא שוב
רצה בכל כוחו לרדת מהמיטה על מנת להתכונן לאמירת הסליחות ולתפלת השחר… הוא טען
בתוקף שזמן קריאת שמע וזמן תפלת השחר הגיע, וביקש והתחנן שיתנו לו לעשות את
עבודתו… אבל אנשי צוות בית החולים הסבירו לו שאין ביכולתם לאפשר לו זאת…

 

והוא, בכל זאת הצליח להכין את עצמו איך
שהוא… והתעטף בטליתו והניח תפילין יחד עם הגארטל, והתפלל ואמר את הסליחות
החביבות עליו כל כך של יום צום גדליה.

 

לפלא לציין, שהיה רגיל לציין בפני
צאצאיו, שיש בבדר ה’סליחות’ של יום צום גדליה נוסח של ‘סליחה’ שיש בה משום מחשבות
של יאוש, וככתוב שם: שאם מיהר היחיד ושב בימים אלו טוב לו ואם לא שב יכול כבר
להתייאש גם אם יצעק וישווע… והוא טען, שעל פי דברי רבנו  הקדוש רבי נחמן מברסלב הרי שאין מקום
ליאוש… וגם במצב זה, שלא מיהר היחיד עשיין לשוב, בודאי גם אז יש תקוה
לאחריתו כאשר ימשיך בכל זאת לזעוק ולצעוק… ולכן הוא הגיה את נסח ה’סליחה’ שם
בכתב ידו: שאם הוא עדיין זועק ומשווע יש תקווה לאחריתו…

 

ואחר כך, בעקבות מה שחמיו רבי שמואל
שפירא הראה לו שיש לליטאים פיוט סליחה נפלאה ליום צום גדליה המדבר כולו
מגדולת מעלת הזיכרון של יום המוות ועלמא דאתי… הוא החליט שהוא אומר את נוסח הסליחה
והפיוט הזאת במקום נוסח ה’סליחה’ הקודמת… והוא הדביק בתוך סידור ה’סליחות’ שלו
את נוסח הפיוט ההיא… ויהי הדבר לפלא ולאות… כי כל נוסח ה’סליחה’ והפיוט הזאת
מדבר על כך לזכור את יום המות ובעלמא דאתי… והנה לפניך קצת מהנוסח, והדברים
מדברים בעד עצמו:

 

…וישוב אל ד’ וירחמהו בשובו, בטרם יספה או יומו יבוא.
עזוב נא בן אדם עזוב נא… בטרם תתעופף כיונים אל ארובה. והנושה בא לקחת הערובה.
לכן שוב וזכור את היום הבא. כי היום קצר והמלאכה מרובה. מי יתן אל לבו. עזוב נא בן
אדם עזוב נא. עזוב הבלי עולם הזה והרחק. כי מחר תבכה מאשר בו היום תשחק… לכן שוב
והתקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין וטובו. עזוב נא בן אדם עזוב נא. עזוב נחת
העולם הזה ושמחה. בטרם נוד רוחך בכל פינה ורוחה. ועיניך תראינה גיהנום פתוחה. ושם
תהא נפשך שרופה וגם כסוחה. ומאין באת מליחה סרוחה. ואתה הולך למקום שחת ושוחה.
וחשבון תתן לשם עבים רכובו. בטרם יספה או יומו יבוא… 

 

לפלא לציין, שבכל עת היותו ליד מיטת
חליו, ביומו האחרון, היו אצלו רק אמי מורתי תחי’, יחד עם אשתי ואחיותיי ונשות אחיי
הי”ו, כמו כן באו להיות לו לעזר בשעת צרה ומצוקה אחיו ר’ משה ור’ תנחום
וגיסו ר’ דוב בער גרטנר… (ורק הגיס ר’ צבי ליברמנטש הצליח כבר
לבוא מאומן ולהיות שם טרם יצאה נשמתו, ואבי מורי גם מסר לו את כלי המילה שלו
שיוכל עוד באותו יום לערוך ברית מילה עם כליו של אבי מורי… והברית אכן התקיימה
בדיוק באותה שעה ממש של יציאת נשמתו בקדושה ובטהרה!!!)

 

כל בניו, נכדיו וניניו, למעלה מחמישים
במספר… היו כולם, בכל אותו יום מר ונמהר, יום צום גדליה, ליד ציונו הקדוש של
רבנו הקדוש באומן!! משם, העתירו כולם בעדו, מתחילת הלילה ועד הרגע האחרון של יציאת
נשמתו, בו ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון האלוקים…

 

ולקראת שעה 5 אחר הצהריים פרחה נשמתו,
כאשר, כאמור, באותו העת לא פסקה מפי זרעו וזרע זרעו וזרע זרע זרעו… ליד בית
ציונו של רבו, עשרות פעמים… אמירת העשרה מזמורי תהלים… ופרקי תהלים, ותפלות
רבות, יחד עם עוד אלפי חסידי ברסלב שהיו באותו העת ליד הציון הקדוש…

 

והיו התפלות הללו בוודאי לנחת רוח לפניו
לצאת מהעולם הזה כאיש גיבור מלחמה!!!

 

תקוותינו ונחמתינו הגדולה והחזקה היא:

 

שכבימי חייו הסוערים, כן הוא בודאי גם
לאחר הסתלקותו,

ונלחם הוא, גם שם במרומים, בעד כולנו,
מלחמת ד’ צבאות!!!

ושופך הוא, גם שם, שיח ולב לפני בוראו,
יחד עם כל הצדיקים והקדושים, להעיר עלינו רוח קדושה וטהרה ממרומים, ולהחיש לנו
בקרוב ישועה ורחמים גדולים, בביאת המשיח וגאולת עולמים.

 

*
*  *

 

 

והנה, היות שלעת עתה מצאנו, בינתיים, כמה
גרגרים, (6 חלקים, הממוספרים באמצעות האותיות: ד’ ה’ ו’ ז’ ח’ ט’) שכתב בכתביו
המפוזרים, למען ישמש כצוואה לבניו אחריו, אמרתי שיהיה זה נחת רוח לפניו, לפרסמו
כעת, (גם בטרם מצאנו את חלקי הצוואה האחרים), למען ידעו דורותיו אחריו, את אשר יצוה
את ביתו אחריו ללכת בדרך ד’, לטוב לו ולנו כל הימים.

 

 

(ד)

כ”ב תמוז תשמ”ט

 

יום פטירת מאורינו הנאמן, ממשיך שלשוליתא
דבית רבי, דמן דשמיא מנו ליה להיות המוסר דבר הננמ”ח זי”ע לדור אחרון,
הוא הרה”צ וכו’ ר’ לוי יצחק בנדר זצ”ל.

 

נתתי אל לבי להתחרט על מה שכתבתי בנוסח
צוואה (בסעיף ב’)
{עוד לא מצאנו,
כאמור, חלקי צוואה זו בכתביו}.

 

ורצוני בכאן לבקש מבני ויוצאי חלצי ומכל
הרוצים בטובתי, שהיות וידעתי נאמנה פחיתותי ושפלותי, ואינני כותב זאת בלשון ענווה
כלל. ובאמת שבכדי להאמין לי היה ראוי לפרט חטאי, ברם אסור למהוי חציף, וכאמרם
ז”ל (ברכות סוף אין עומדין).

 

אשר על כן, אני כן מבקש ומתחנן, שלא לאמר
ולא לכתוב עלי שום שבח כלל וכלל לא, בכדי שלא להוסיף ח”ו צער לנשמתי בעלמא
דקשוט. ודי לה לעלובה זו במה שתצטער עבור עוונותי המרובים.

 

אויה. ד’ הטוב יכפר בעדי.

 

והרוצה באמת לעשות טובה לנפש רוח נשמה
שלי שיאמר נא דבר תורה משמי, מאלו שימצאו רשומים עלי גליוני הספרים שלי.

 

ח. יודא ליב פראנק.

 

 

 

(ה)

ו’ משפטים כ”ח בשבט תש”ן

 

התבוננות סוף ימי השובבי”ם:

 

נתתי אל לבי, שאחר כל התעניות, דלותי
ואין בי מעש, ועוד נשארו קשורים בשקי כל התאוות ר”ל (ליקוטי מוהר”ן
ח”א תורה י). וחיל ורעדה אחזתני בעשותי חשבון נפשי.

 

ולא נשאר לי תקווה טובה בעלמא דקשוט אלא
זכותא דיוצאי חלצי שיחי’. וברא מזכה אבא.

 

ובכן בקשתי שטוחה לפניכם, נא ונא:

 

מאוד עיפה גופי עבורכם בעולם הזה, רחמו
עלי, ושלמו לי טובה, הרבו עבור נשמתי העלובה תורה ותפלה, מצוות ומעשים טובים.

 

ובקשתי:

 

להתפלל עבורי בתור שליח ציבור כל
י”ב חודש, להגן עלי בזה ממשפט דגיהנום. ואל תחושו, כי לא אתם עושים אותי כ…
אלא המציאות היא כן בעוונתי, (ואם אזכה לתשובה שלמה עד יום מותי אשנה זאת).

 

וגם קדיש אחד תמשיכו לומר עבורי בכל יום
כל ימי חייכם, כך נהגתי גם אני בתר אמי זצ”ל וע”ה.

 

דעו שכתבתי זאת בעת דמעות נטפו מעיניי

 

אביכם

חיים יהודה ליב פראנק

 

 

 

 

(ו)

ד’ מנחם אב תשנ”ו

 

בעת פקידת קבר אבי הכ”מ שלאחר
השבעה:

 

נתתי לליבי להתבונן ברש, המת הלז, השוכב
כאן בחסר אונים. שרוצה למחות על כמה פירצות שבמשפחתו, אבל לא נותנים משמיא היכולת.
אויה!

 

ובכן, בני היקרים ובנותי היקרות, תפלתי
ותקוותי לקל חיי, שבעולם הזה כל זמן חיותי לא אצטרך להיות סמוך על שולחן אחת מכם,
ולא אצפה לטרחכם עבורי. והלוואי שאוכל אני בכוח ובמח להיות לכם לאב עד יומי
האחרון.

 

אבל מאז והלאה, תדעו נאמנה, בניי ובנותיי
נכדיי ונכדותיי עד סוף כל הדורות, שתחיו, שאהיה מצפה בכליון עיניים על כל נדנוד
ותנועה הכי קטנה וקלה שתעשו למען נשמתי.

 

אשר על כן, נא ונא, לא לחסוך ולא להתעצל,
ויהיה חשוב בעיניכם הכל, כגון, לימוד משנה אחת ואמירת מזמור אחד ונתינת פרוטה אחת,
וכן הוספת חומרה ומנהג טוב וכדומה, לעילוי
נשמתי.

 

וכמו כן בשב ואל תעשה, וזהו העיקר. להמנע
אפילו טיפה ממה שאינו ראוי שתיעשה. כשייעשה לעילוי נשמתי אזי אתעדן ואתמוגג מנחת
רוחני, ובזה תתנו בי חיל שאשתדל משם בטובתכם אם אוכל.

 

אביכם

חי”ל ב”ן אי”ש

 

 

 

 

 

 

(ז)

טבת נ”ז

….

 

התבוננתי והרגשתי בגנות ורעת הדבר כשיש
בלבו של בן על אביו, ומכל שכן אחרי מותו, דאז הלא אהיה צריך לדידכו שתעסקו בתיקוני
ועלייתי ברעותא שלים.

 

אשר על כן אם פגעתי בכם פעם במשך חיי עלי
חלד אם במישרין וגם אפילו בעקיפין, שהרי כמה בושות היה לכם מזה עצמו שאני הוא
אביכם, אבקש סליחתכם. נא ונא תמחלו לי בלב שלם.

 

והגידו ביחד ליד קברי באזני עדים נאמנים
בזה”ל: “אבינו, הרינו מוחלים לך במחילה גמורה בלב שלם, וכשם שאנו מוחלים
לך מלמטה כך ימחלו לך בבית דין שלמעלה, וחס ושלום שתענש על ידינו, לך בשלום ותנוח
בשלום ותעמוד לגורלך לקץ הימין”.

 

אביכם האוהבכם

ורוצה רק בטובתכם לנצח

 

חי”ל ב”ן אי”ש

 

 

 

(ח)

ט”ו טבת תשנ”ח

 

לבני היקרים והחשובים.

 

לא יעלה על דעתכם שהחידושי תורה שה’
זיכני לכתוב בגיליוני הספרים ובדפים מפוזרים הייתה לי בהם כוונה להפיצם בישראל
ולהתיימר כמחבר, והגם הנמצא בשאול בין המפרשים, ח”ו, לא תהא כזאת.

 

אלא סיבת כתיבתי אותם הייתה בשתיים:

 

<![if !supportLists]>א)  <![endif]>שזה אחת מן העצות
להתמדת התורה. כי זה מדרבן את האדם להמשיך ללמוד אחרי ראותו פירות בעיני בשר, לבן
תמותה שלא די לו הבטחת הנביא: “ויקשב ה’ וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו”
וגו’ (מלאכי ג טז).

 

<![if !supportLists]>ב)  <![endif]>כתבתים לעצמי,
היות ונענשתי מן השמים וחסר לי הרבה בזכרון.

 

אמנם בדיעבד אחר שכבר נכתבו, אם תמצאו
בהם בנותן טעם הרשות נתונה בידכם לעשות איתם כטוב בעיניכם.

 

ב”ן אי”ש חי”ל

(דברי הימים א יא כב)

ח’יים י’הודה ל’יב

בן

נ’חום י’צחק ש’מעון

וא’סתר ב’ילה

 

 

 

(ט)

בס”ד

תענית שובבי”ם ת”ת

ערב ראש חודש מוקדם של אדר תש”ס

 

בניי ונכדיי היקרים עד סוף כל הדורות –
ה’ עליהם יחיו!

 

היום בעת אמירת יוכ”ק נתתי אל לבי.

 

שטרם שיבוא השמש ויעריב, עלי להכין זוודא
לאורחא רחיקא.

 

הנה, ה’ א’ נתן לי לשון לימודים, ונפשי
חשקה בתורה, ת”ל, ודרכי מאז ומתמיד לרשום בגיליוני הספרים שלי כל מה שחנני ה’
יתברך, מהאוצר מתנת חינם, בחידושי תורה. ות”ל בכל גיליוני הרבה דברים מאירים
ונכונים.

 

וסהדי במרומים שרשמתים רק בעבורי בעצמי,
היות ונענשתי בשכחה, אשר על כן עת לעשות לה’ הוא. ולא הייתה כוונתי להוציא
סגולותיי לעם סגולה, כי חשבתי דרכי שלפני מי שגדול ממני דבריי פשוטים המה לו,
ולפני מי שקטן ממני ממילא לא ישיג עמקן, ולבני גילי – למה לי להטעים להם מן המוכן?
שיעמלו וייגעו בתורה או אז יאיר להם וירגישו נעימות שיש בתורה.

 

אמנם כן, זאת אבקש ממכם, בניי ונכדיי, נא
ונא, רצוני חזק מאוד שאתם כן תעמלו בדבריי, דבר גדול ודבר קטן, להתמיד בהם
ולהתייגע עליהם להבינם, ואז תזכה נשמתי בזה לקיים מצוות “ושננתם לבניך”
גם אחרי שכבר אהיה חופשי מן המצוות, וירבו זכויותיי.

 

ואין אומרים לפני המת אלא דבריו של מת.
ואתם, מעלה אני עליכם שכר, אם אקבל רשות.

 

כ”ד אביכם האוהבכם לנצח

חי”ל בן א”ב

 

 

 

 

י ה י   ז כ ר ו   ב ר ו ך

ת. נ. צ. ב. ה.

 

כתיבת תגובה