דברי 'הספד' ו'התעוררות'

לכבוד ההילולא של מוהרנ"ת מברסלב זצ"ל

מתוך שיחת הרב מוטה פרנק
שליט"א

שנמסר בסעודת ההילולא של מוהרנ"ת בשנת
תשע"ג

עובד על ידי יענקי קליין

תורה יד' בליקוטי מוהר״ן רבינו אמר בשבת חנוכה, ב׳ טבת שנת תקס״ד. זה היה אחרי
פטירת הרב גדליה מליניץ זצ״ל זי״ע. הרב גדליה מליניץ היה מגדולי הדור והוא היה ממזכי
הרבים הגדולים שבדור. הוא החזיר הרבה אנשים בתשובה, וקירב הרבה אנשים להקב״ה על
ידי שהוציאו אותם מחוץ לקדושה<![if !supportFootnotes]>[1]<![endif]>
והכניסו אותם לפנים מן הקדושה. וכתוב בשיחות הר"ן
(קלב)<![if !supportFootnotes]>[2]<![endif]> שהתורה
הזאת (תורה יד) היה הספד על הרב גדליה מליניץ זצ״ל.

כתוב בליקוטי מוהר״ן תורה
יד (סעיף ב) שעיקר כבודו של הקב״ה זה כשלומדים על מנת ללמד, היינו כשבני
אדם שהם מחוץ לקדושה מקרבים ומכניסים את עצמן לפנים מן הקדושה. וגם כשבני אדם שהם
לפנים מן הקדושה מוציאים אחרים שהם מחוץ לקדושה ומקרבים
ומכניסים אותם לפנים מן הקדושה. וכשמקרבים ומכניסים את עצמן ואחרים לפנים מן
הקדושה, זהו כבודו של הקב״ה. כמו שמצאנו בזוהר הקדוש (יתרו סט.) לגבי יתרו שבשעה
דאמר יתרו ״עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלוקים״, כדין אסתלק ואתייקר שמא דקודשא בריך הוא. דהיינו כבודו של
הקב״ה מתרומם כשאדם שהוא מחוץ לקדושה יוצא ממקומו שהוא מחוץ לקדושה (יתרו) ונכנס לפנים
מן הקדושה.

קשה להבין את היסוד הזה,
כי איך אפשר שכבודו של הקב״ה רק מתרומם כשבני אדם שהם מחוץ לקדושה יוצאים ממקומם
שהיא מחוץ לקדושה ונכנסים לפנים מן הקדושה, ולא
מתרומם כשלומדים, ומתפללים, ועושים מצות וכו', וגם לגבי
יתרו איך אפשר שכבודו של הקב״ה לא התרומם בשירת הים כשבני ישראל שרו כשעברו את
הים. וכבודו של הקב״ה רק  התרומם כשיתרו התקרב להקב״ה על ידי שהוא יצא
ממקומו שהיה מחוץ לקדושה ונכנס לפנים מן הקדושה. אלא ודאי גם בכל פעם כשלומדים,
ומתפללים, ועושים מצות וכו' מתרומם כבודו של הקב״ה, אבל עיקר כבודו של הקב״ה מתרומם
כשאדם שמחוץ לקדושה יוצא ממקומו שהוא מחוץ לקדושה ונכנס לפנים מן הקדושה. וודאי
כשבני ישראל אמרו שירת הים התרומם כבודו של הקב״ה. אבל עיקר כבודו של הקב״ה לא
התרומם עד שיתרו שהוא היה מחוץ לקדושה יצא ממקומו שהוא מחוץ לקדושה ונכנס לפנים מן
הקדושה, דהיינו כשאמר ״עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלוקים״. כמו שמביא רבינו
בשם הזוהר.

רבינו מזכיר את הרב גדליה מליניץ זצ"ל בסוף התורה, כשרבינו אמר ״אין מספידים
בחנוכה״. ורבי נתן מוסיף וז״ל: "ואיני זוכר מה שפירש בו והנראה
לעניות דעתי כי ההספד הוא בשביל לתקן הסתלקות הכבוד שנפגם על ידי הסתלקות הצדיק
הזה שהיה מצדיק את הרבים שעל ידי זה עיקר הארת הכבוד כנ"ל וכמו שאמרו
רבותינו, זיכרונם לברכה. הספדא יקרא דחיי או יקרא דשכבי (סנהדרין מו:). ועל כן בחנוכה
אין מספידים בו, כי אז מאיר הכבוד על ידי נר חנוכה כנ"ל". עכ״ל. ואין
צריכים את ההספד בכדי לתת כבוד, כי נותנים כבוד על ידי נר חנוכה.

רבי נתן בליקוטי הלכות בכמה
מקומות כותב, ומובא גם בהתחלת ספר משיבת נפש, שזה חיזוק גדול לאדם עצמו כשעושה
קירוב רחוקים. וקירוב רחוקים זה לא דווקא באנשים שאין להם שייכות ליהדות, זה גם
לאנשים שנראים שהם לפנים מן הקדושה ובאמת הם רחוקים הרבה מן הקדושה. וכל אדם יכול גם
לעשות קירוב לעצמו, כשהוא מרגיש שהוא מחוץ לקדושה. ועל ידי זה מתרומם עיקר כבודו
של הקב״ה, על ידי שאדם מוציא אחרים או עצמו מחוץ לקדושה להיכנס לפנים מן הקדושה.

יש מצבים שאדם לפנים מן
הקדושה. שהוא מרגיש טוב מעשיית המצוות ומעבודת השם. וזה שמחה רוחני, זה הרגשה של
דביקות להקב״ה. וההרגשה הזאת טוב מאוד. בהקדמת הספר אגלי טל כתוב<![if !supportFootnotes]>[3]<![endif]>,
שהרבה אנשים חושבים שכשאדם מרגיש הנאה מהלימוד או מהמצוות שהלימוד הזה לא לשמה.
ח״ו זה הפוך, כשאדם מרגיש הנאה מהלימוד זה חלק מהלימוד. ורבינו בליקוטי מוהר״ן ח״ב (סוף תורה עא) אומר וז״ל: ״אשרי הזוכה להרגיש נעימות התורה כי יש נעימות
בתורה וזהו העיקר לזכות להרגיש הנעימות שיש בהתורה״ עכ״ל. וזה חלק מה'לשמה', צריכים להרגיש את נעימות התורה, בתפלה, בעשיית
המצוות, בעבודת השם, וכדומה.                ויש מצבים חס ושלום שאדם מרגיש שהוא מחוץ
לקדושה. ורבינו ור׳ נתן מלמדים אותנו שעיקר כבודו של הקב״ה זה כשהאדם מרגיש שהוא
עדיין מחוץ לקדושה והוא בכל זאת ממשיך להתפלל, וללמוד, ולעשות מצוות, ולעבוד את
השם בשמחה, אפילו שהוא מרגיש שהוא עדיין מחוץ לקדושה, אבל הוא בכל זאת מנסה להיכנס
לפנים מן הקדושה, וזה נחת רוח להקב״ה גדולה ביותר, דווקא אז כאשר האדם נפל מחוץ
לקדושה, והוא בכל זאת מתקרב ומכניס את עצמו לפנים מן הקדושה. כי האדם שהוציא את
עצמו מחוץ לקדושה ומשתדל להיכנס שוב לפנים מן הקדושה הוא בבחינת 'גר' ו'בעל תשובה',
ומתרומם על ידו עיקר כבודו של הקב״ה. כי עיקר כבודו של הקב״ה זה כשהעכו״ם והאנשים
שהם מחוץ לקדושה יוצאים ממקומם שהם מחוץ לקדושה ונכנסים שוב לפנים מן  הקדושה, והאדם כאשר הוא בבחינת הזאת של 'גר' ו'בעל
תשובה' מרומם את עיקר כבודו של הקב״ה.

רבי נתן בליקוטי הלכות
הלכות בציעת הפת (ס׳ ה) כותב, שאחד מהיסודות בהתורה
הזאת (תורה יד), זה מה שרבינו אמר וגילה על פי המאמר של רבה בר בר חנה. רבה בר בר חנה ראה אורזילא
בר יומא (ראם בן יום אחד) ורבינו מסביר וז"ל: "אורזילא בר יומא היינו בחינת
כבוד שהוא בעכו"ם, בזילותא… ונקרא בר יומא כי לא
יתגלה הכבוד אלא בביאת משיחנו, וכתיב ביה, אימתי יבוא מר? היום "היום אם בקולו
תשמעו" (כמו שאמרו רבותינו, זיכרונם לברכה סנהדרין צח.) ובכל יום מוכן הכבוד לצאת
מזילותא". והיסוד שר' נתן מדגיש זה, שכאשר אנחנו נמצאים עדיין מחוץ לקדושה, מחוץ
לאור (היינו הכבוד), ואז האור והכבוד של הקב״ה עדיין מזולזל, אבל אומר לנו רבינו
שהמצב הזה היא 'בר יומא', כי אפשר לצאת מהמצב הזאת ברגע אחד! אפשר לצאת מהמצב של מחוץ
לקדושה בכל רגע! ולהכניס את עצמו 'תיכף ומיד' לפנים מן הקדושה. וזהו עיקר כבודו של
הקב״ה שהאדם שהיה מחוץ לקדושה יוצא מחוץ לקדושה ונכנס לפנים מן הקדושה.

ובי מרבעתא דרישא של האורזילא הזאת (מקום הנחת ראשו כשישן) היה פרסא ופלגא (6 ק"מ). ורבינו
מסביר איך לעורר את האדם לתשובה, איך להוציא אנשים מחוץ לקדושה ולהכניס אותם לפנים
מן הקדושה ולעשות אותם לבחינת 'גרים' ו'בעלי תשובה'. על אף שזה בוודאי עיקר עבודת
הצדיקים הגדולים שמעוררים את האדם לתשובה, אבל באמת גם כל אחד ואחד יכול לעשות את
זה בדרגא שלו. כי כשאדם לומד תורה ב'שפלות', נעשה מזה ייחודים וזיווגים בעולמות
העליונים על ידי האותיות של התורה שהאדם אומר, כי באמצעות  שתי האותיות שהוציא מפיו, היינו באמצעות שתי הנשמות
שהוציא מפיו, כי כל אות זה נשמה, בזה הוא מצרפם יחד, כי הוא צירף באמרי פיו שתי
אותיות ביחד, והוא בכך מעורר זיווג בשמים. וכשעושים את זה לכבוד השם, אז
מההתעוררות של ה'יחוד' הזה נהיה 'התנוצצות הנשמות', ופתאום יש התעוררות לאדם זה שהיה
מחוץ לקדושה, והוא מתחיל להרגיש התקרבות גדולה להיכנס לפנים מן הקדושה. ומתחיל
לעשות תשובה, ואין דבר העומד לפני התשובה<![if !supportFootnotes]>[4]<![endif]>, ואז
יהיה לאדם אפשרות לצאת מחוץ לקדושה ולהיכנס שוב לפנים מן הקדושה.

ורבינו מסביר שעל ידי זווג
הזה נעשה 'פרסא' ו'פלגא'. 'פרסא' זה שיש נשמות שהם שלמים בעבודת השם, וטוב להם. ומבואר
מתוך התורה הזאת (תורה יד) ש'שלימות' זה 'יראת שמים', יש נשמות שיש להם כל כך 'יראת
שמים' שהם דבקים בהקב״ה. הם 'שלמים' היינו 'יראי שמים', ואז טוב להם כל דבר, כי 'יראי
השם לא יחסרו כל טוב׳, ומרגישים טוב מעבודת השם, יש להם שמחה רוחני, הם לפנים מן
הקדושה. אבל יש נשמות שהם 'פלגא', היינו שלא מרגישים
טוב מהעבודת השם. ורבינו אומר שהזיווג והיחוד הזה של צירופי האותיות על ידי לימוד
התורה בשפלות זה כדי לגרום לכך שגם הנשמות שהם עדיין 'פלגא'
גם הם יתנוצצו, כי כל התכלית זה בכדי לעורר את כל ה'פושעי ישראל' ולעורר 'נשמות
גרים' שהם מחוץ לקדושה לקרבם לתשובה, כדי שהם יכנסו לפנים מן הקדושה. וזה מכונה
בשם 'פלגא', הם 'פלגא', כי
הם עדיין מחוץ לקדושה.

ורבינו ממשיך ואומר וז״ל:
״צריך (האדם שהוא במצב של 'פלגא') להם יגיעות רבות כדי
להפשיט מהם 'הבגדים הצואים' שהלבישו כמו שכתוב (זכריה
ג) : "הסירו הבגדים הצואים". יש מושג בעולם
של ׳בגדים צואים׳, כשאדם הולך עם 'בגדים צואים' אז הוא מרגיש לא טוב, השם ירחם, שאף אחד לא יהיה להם את
ההרגשה הזה… אבל כאשר קורה והאדם פתאום התלכלך, על פי טבע העולם שהוא מרגיש מלא
בוץ מלא לכלוך, ומרגיש שלא טוב לו. ויכול להיות שאפילו יש לו בגדים יקרים ויפים
מאוד, אבל ברגע שזה התלכלך אז עכשיו לא טוב לו, כי עכשיו זה 'בגדים צואים'. ורבינו מסביר שיש מצב שעובר על בן אדם שהוא מלובש ב'בגדים
צואים' וקשה לו להיכנס לפנים מן הקדושה. וז״ל: ״כי אלו
הבגדים הצואים הם מונעים אותם מלחזר לקדוש ברוך הוא והם
מפסיקים כמו נהר המפסיק שאי אפשר להלך דרך אותו הנהר וצריך להשליך הבגדים הצואים״. ואדם שרוצה להיכנס לפנים מן הקדושה צריך להשליך
הבגדים הצואים שעליו.

ורבינו אומר שצריך לגרום
למצב שיוכלו ה'פלגא' נשמות הללו לזרוק ולהשליך את 'הבגדים
הצואים' שעליהם שזה הפירוש: 'רמא
כופתא'. כי רבה בר בר חנה מספר
שראה את האורזילא בר יומא כשהוא עושה את הצואה שלו
וזה היה כל כך הרבה צואה שזה סכר את הירדן. וזה נפסק המים שבירדן. ורבינו מגלה לנו
כאן שהפירוש בדברי רבה בר בר חנה היא:  ״כי הירדן מפסיק בין קדושת ארץ ישראל לחוץ
לארץ״. אדם רוצה להיכנס לארץ ישראל, הוא רוצה להיכנס לפנים מן הקדושה, ועכשיו הוא מרגיש
שהוא בחוץ לארץ מחוץ לקדושה, היינו שהוא מרגיש לא טוב בעבודת השם, אין לו שמחה של
מצוה, אין לו שמחה רוחני, ומרגיש שקשה לו העבודת השם. והוא
רוצה להכניס את עצמו לפנים מן הקדושה, אבל יש נהר, 'נהר ירדן שמפסיק בינו לבין
הקדושה'. אבל אפשר לעבור את הירדן הזה, אפשר לעבור את ההפסק בינו לבין הקדושה. ועושים
את זה על ידי שמשליכים את 'הבגדים הצואים'. וזה פירוש
של ״רמא כופתא״ שהוא זרק את ה'כופתא', זרק את 'הבגדים הצואים'. וז״ל רבינו: ״על ידי שמפשיטים ומשליכים מעליהם
הבגדים הצואים מתבטלים כל המניעות והמסכים המבדילים
בינם לבין הקדושה וזה: וסכרא לירדנא״. הירדן שלא נתן לאדם להיכנס לארץ ישראל, להיכנס
לפנים מן הקדושה, נפסק, ועכשיו אפשר להיכנס לארץ ישראל, אפשר להיכנס לפנים מן
הקדושה.

ורבינו חוזר ואומר שהנשמות
האלו שמלובשים ב'בגדים צואים' נקראים 'פלגא'. ור׳ נתן בליקוטי הלכות (ח״ב הלכות בציעת הפת ס׳ ה)
מדייק שרבינו חזר אל היסוד הזה כמה פעמים, כדי להראות, שאפילו אם יש לאדם כמה קשיים
בכל ענייני עבודת השם, והוא עדיין נמצא מחוץ לקדושה, כי הוא עדיין במצב של 'פלגא'. היסוד היא שידע האדם שבכל רגע אפשר לו להיכנס לפנים מן
הקדושה. כי כל אלו האנשים שנמצאים עדיין מחוץ לקדושה, אנחנו רק צריכים 'להדליק
להם את הנשמה' והם פתאום יכולים להיות לפנים מן הקדושה. 

ורבינו מגלה לנו בתורה זו מה
הוא הדבר שגורם שיהיה אפשר להשליך את 'הבגדים הצואים', כי
העיקר זה על ידי לימוד התורה של הצדיקים הגדולים (ובוודאי, שגם כל אחד ואחד,
בלימוד התורה שלו, כאשר הוא משתדל להמשיך על עצמו משהו מהשפלות, גם הוא עושה
איזשהו תיקון בעניין זה). כי התורה שהצדיקים לומדים, זה בבחינת 'ללמוד על מנת ללמד',
היינו להוציא בני אדם מחוץ לקדושה ולהכניס אותם לפנים מן הקדושה. שכל מה שלומדים
היא בכדי שהאותיות שיוצאים מהפה יצטרפו בשורש שלהם ויהיה נעשה מזה ייחודים וזיווגים.
ועל ידי זה מתעוררים נשמות ישראל לתשובה, ועל ידי זה הם יוצאים מחוץ לקדושה ונכנסים
לפנים מן הקדושה. ועל ידי זה מתרומם עיקר כבוד של הקב״ה. כי על ידי הלימודים שלהם
הם לוקחים את ה'פלגא' ועושים שיהיה 'פרסא'. הם לוקחים את האדם שהיה מחוץ לקדושה ומכניסים אותו
לפנים מן הקדושה. וזה עיקר כבודו של הקב״ה. ור׳ נתן בליקוטי הלכות (שם) כותב
שכל אחד ואחד צריך לעבור מצבים שהוא הולך מ'פלג'א ל'פרסא', שהוא יוצא מחוץ לקדושה ונכנס לפנים מן הקדושה. ותורת
הצדיקים זה מה שעוזר לאדם ללכת ממדרגת 'פלגא' למדרגה של
'פרסא'.   

כשרבינו אמר את התורה
הנ״ל, כנראה שברוח הקודש ידע שהרב גדליה מיליניץ נפטר. רבינו הקדוש אמר שבחנוכה לא
מספידים, אבל כל מה שאמרתי עכשיו זה הספד על הצדיק שנפטר. ורבינו אומר וז״ל: ״כי
הדלקת הנר (חנוכה) הוא בחינת הארת הכבוד״. ורבינו מסביר איך כל פרטי דינים של נר
חנוכה זה כדי לרומם עיקר כבודו של הקב״ה. ורבינו אומר וז״ל: ״יציאת הכוכבים זה
בחינת (דניאל יב) : "מצדיקי הרבים ככוכבים", דהיינו שהם מצדיקי הרבים ועושים
בעלי תשובה וגרים, שעל ידי זה מאיר הכבוד״. והצדיקים הגדולים זה כל מה שהם עושים, עיקר
העבודה שלהם היא בכדי לגלות הארת כבודו של הקב״ה. ולכן חז״ל אומרים ״שהספדא זה יקרא
דחיי או יקרא דשכבי״, כל המושג של הספד זה ענין של כבוד, והכבוד של הצדיק זה
כשכבודו של הקב"ה מתרומם. ״ובחנוכה אין מספידים כי אז מאיר הכבוד על ידי נר
חנוכה״.

אנחנו נמצאים כעת ביום היארצייט
של ר׳ נתן, וזה מעורר אותנו להספיד את ר׳ נתן. אבל האמת היא שר׳ נתן אינו צריך את
ההספד שלנו. עיקר ההספד שאנחנו מספידים זה כדי לעורר את הכח של הצדיק הקדוש הזה,
שרק בזכותו יש לנו תורת רבינו. כך רבינו הקדוש אמר שצריכים מאוד להודות לר׳ נתן כי
בלעדי ר׳ נתן לא היה נשאר לנו דף של גניזה. דהיינו דף של תורה מרבינו. ההספד של ר׳
נתן זה להראות שהוא זה שהמשיך את כבודו של הקב״ה על ידי שהוא המשיך את כבודו של
רבינו הקדוש.

ר׳ נתן היה איש שעשה, איש
של עשייה, לא רק שהיה לו 'רעיונות' מה לעשות, אלא הוא 'עשה' בפועל. כל דבר ודבר
שהוא שמע מפיו הקדוש של רבינו הוא כתב ועשה. ולכן מיד כאשר שמע מרבינו שיש ענין לעשות
מהתורה תפילה, ר׳ נתן הלך מיד וכתב את ה'ליקוטי תפילות'. ועיקר מה שר׳ נתן רצה
לעשות זה היה לגלות ולפרסם את תורת רבינו, ועל ידי זה להוציא אנשים שהם מחוץ
לקדושה ולהכניס אותם לפנים מן הקדושה. 

כתוב בספר 'יערות דבש'
שבכל יארצייט יש מושג של ׳נעשית תורתו הפקר לכל׳<![if !supportFootnotes]>[5]<![endif]>. שכל
אחד יכול להתחבר למהות של הצדיק הזה, ולקבל כח לעשות מה שהוא רצה לעשות בעולם
הזה. צריכים ללמוד מהמעשיות והלימודים של ר׳ נתן, אפשר ללמוד הרבה עד אין סוף.
אבל לפחות נלמד מזה קצת, כי העיקר זה שמהמעשים הללו גם אנחנו נלמד מה לעשות, שכל
אחד יש לו להשתדל לעשות את זה גם כן, להתחיל לפרסם את תורת רבינו, ללמוד את זה
בקביעות, ועל ידי זה יגרום שאנשים שהם מחוץ לקדושה יכנסו לפנים מן הקדושה, וזה
עיקר כבודו של הקב״ה. ומהלימודים נלמד מה שלמדנו מהתורה הנ"ל (תורה יד).
שצריכים לצאת מחוץ לקדושה ולהיכנס לפנים מן הקדושה. כדי לרומם את עיקר כבודו של
הקב"ה. ותמיד אפשר לעשות את זה.  

ויהי רצון שנזכה כולנו
להיות לפנים מן הקדושה, וגם כעת כאשר אנחנו עדיין  מחוץ לקדושה שיהיה לנו קל להיכנס שוב לפנים מן
הקדושה, ולהוציא גם אחרים מחוץ לקדושה ולהכניס אותם לפנים מן הקדושה. ועל ידי זה יתרומם
עיקר כבודו של הקב״ה. ויהי רצון שנזכה לביאת המשיח במהרה בימינו.

<![if !supportFootnotes]>

<![endif]>